יום ב', יא’ בכסלו תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
פסיפלורה (שעונית סגולה) לענין ערלה ● האם שייך לעשות פסק חילוק בין ספרדים לאשכנזים, במקום שאין לזה שום בסיס מקורי מתקופת הב"י והרמ"א? ● האם ניתן ללמוד היתר לפסיפלורה שלא יהא בו איסור ערלה ממה שהגאונים ראשונים ואחרונים התירו את החצילים? ● ערלה בחצילים ● דברי החזון איש בביאור היתר חצילים ● רבני דורינו שאוסרים הפסיפלורה מדין ערלה
19:19 (14/09/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

האם שייך לעשות פסק חילוק בין ספרדים לאשכנזים, במקום שאין לזה שום בסיס מקורי מתקופת הב"י והרמ"א. האם ניתן ללמוד היתר לפסיפלורה שלא יהא בו איסור ערלה ממה שהגאונים ראשונים ואחרונים התירו את החצילים. השתלשלות הענין וכאן נביא מקודם דברי הילקוט יוסף שהתיר מכמה טעמים את הפסיפלורה, בשם כמה מגדולי הספרדים, ואף שיודע שיש חולקים, וכן נביא אי"ה הרבה חולקים, אולם הילקוט יוסף רוצה לתלות נידון זה בספרדים ובאשכנזים, על אף שאין בנושא שום פסק של המחבר ורמ"א, אלא סברות שנידונים באחרונים ובעיקר של דורינו, ובדיקת המציאות, האם נאמר שאם רב ספרדי מכריע לקולא ורב אשכנזי מכריע לחומרא או להיפוך האם ספרדי יסמוך על הרב ספרדי ואשכנזי יסמוך על הרב אשכנזי, או שזה הנהגה תמוהה, ועי' בכנף איש יהודי (עמוד ל"ט) שאין לעשות כלל הבדלים בין ספרדים ואשכנזים לשאלות שנתעורר בדורינו. והיום כולם תלמידים של כולם וכולם חיים ביחד. ועל הראשונים אנו מצטערים. במאמר הזה הבאנו את המקור של היתר חצילים, (שזה מוצא הדיון על היתר פסיפלורה, אם זה דומה לחצילים או לא). שמקודם הרדב"ז החמיר בחצילים ע"פ הכפתור ופרח (פ' נ"ו), אולם אח"כ חזר בו כשהגיע לא"י ע"פ מה שראה שהאר"י ז"ל ורבי חיים ויטאל ומרן הב"י אכלו את זה. ולכאורה נראה שכבר רב האי גאון התירו זה וכמו שמבואר בשבלי הלקט שפסקו שמברך האדמה. אולם האחרונים מחפשים טעם מה סיבת ההיתר. והרדב"ז כתב משום שאם זורעים הגרעין נותן פירות בשנה ראשונה, והחז"א הסכים בודאי לעצם ההיתר אבל בעיקר משום שאינו נותן פירות רק בג' שנים, בצירוף שנותן כבר בשנה ראשונה אבל לא בלי שני הטעמים. ואמרו עוד טעמים להיתר החצילים, משום שהוא חלול (הלכות קטנות ח"א ס' פ"ג). וזה צע"ג שהרי לקנים יש דין אילן אף שהוא חלול, (רמב"ם הל' כלאיים פ"ה הל' י"ט). ועוד טעם משום שנתמעט כל שנה היבול, (מהר"א אזולאי ומהר"ם אלשיך הובא בברכי יוסף רצ"ד), ועל סברת שנותן פירות בשנה ראשונה יש אחרונים שטענו שכך כתוב בתוספתא, הובא ברב פעלים, והוא בעיקר תמך בהיתר מכח סברה זו, שהרי א"א לחלוק על תוספתא, אולם נתגלה שאין תוספתא כזו, (יתבאר בפנים איך קרה הטעות). וע"פ חלק מן הטעמים רצו כמה רבני דורינו לדמות את הפסיפלורה להיתר החצילים, הרב הגאון ר' משה שלמה עאמר, הרב הגאון רבי עובדיה יוסף, הרב שניאור זלמן ריווח. אולם אח"כ הרבה רבנים דחו טעמים אלו, שלא שייך להתיר אותם, משום שטעם שהוא חלול הוא חידוש וגם צע"ג, כנ"ל, וכן שבאמת אינו ממש חלול רק בעובי מחט. ועל הסברה שהוא נותן פירות בשנה ראשונה א"א לסמוך, כי אין לזה מקור, כמו שכתב החז"א. ורק משום שהאר"י ז"ל וגדולי דורו אכלו חצילים, אולם על זה יש הסברים אחרים, משום שאינו נותן יותר מג' שנים. והמקור בתוספתא הוא טעות. ועל מה שאינו נותן הרבה פירות אחרי שנות ערלה, ביררו שבאמת נתן הרבה שנים פירות טובים כשמטפלים כמו שצריך, גם בשנים לאחר שנות ערלה. וכ"פ הרב י"ש אלישיב והעדה החרדית, שצריך לחשוש לערלה, וכן הרב יעקב אריאל והרב יהודי אמיחי ממכון תורה והארץ, והאריך בזה הרב רועי סיטון מישיבת תורת החיים (יד בנימין, הישיבה של הרב שמואל טל) בהסבר הדבר, וכן כתבו רבני בית ההוראה (מכון ירושלים) שבדקו הענין ושהוא נותן הרבה פירות אחרי שנות הערלה וממילא אין סיבה להתיר ערלה. הג"ה מאת מורנו שליט"א על תשובת הילקוט יוסף: יש כאן דברים לכאורה תמוהין במציאות, שהרב ש"ז רווח טוען (תנובת שדה חלק 20 עמוד 20) שעשו בדיקה אם נתן פרי בתוך שנתו, וזרעו בחדש מרץ ונתן פירות שלמים בחדש ינואר בשנה הבאה, היינו כעשר או אחד עשר חדשים, וממילא לפי הרדב"ז אין בו ערלה. והרבה טוענים שלא נותן פירות בתוך שנה, ואולי לא בכל פעם זה קורה, כיון שזה גבולי, ויש שמחשיבים זה כתוך שנתו ויש שאין מחשיבים זה כתוך שנתו, או שבאמת לפעמים לא נותן פירות בתוך שנתו, ויתכן מאוד שגם לפי הרדב"ז צריך להיות שעיקר הפרי נותן באופן קבוע פירות בתוך שנתו ולא מספיק באופן שלפעמים נותן בתוך שנתו ולפעמים לא. עוד יש להעיר על דברי הילקוט יוסף, שכתב שאילן אין גזע מחליף כל שנה וזה אינו כאן, וזה תמוה, הרי פסיפלורה אין גזעו מחליף כל שנה וזה כמו אילן. וכן מה שכתב בצירוף היתר האחרון שבפסיפלורה הפרי יוצאים מן הגזע ולא מן הענפים, ותמה על מי שלא משתמש בצירוף זה, וזה הוא לא נכון כלל, שיש שם הרבה ענפים וענפי ענפים שיוצאים מהם העלים והפרי. ע"כ ההג"ה. ערלה בחצילים מקודם נביא הדין לענין ערלה בחצילים שזה מקור הדיון לענין פסיפלורה ואח"כ את הפוסקים האוסרין את הפסיפלורה מדין ערלה ביאור התרגומים בתשובת הרדב"ז, הרדב"ז קורא לפעמים ברינגא"ן ולפעמים בדינגא"ן והכל אותו דבר היינו חצילים ע"ע דרך אמונה (הלכות מעשר שני פתיחה), ומטעם זה התירו האחרונים לאכל את הבדינג"ן (הוא בראנזינע"ס שקורין היום חצילים) ואין אסור אלא עץ מאכל. כאן לכאורה מבואר שהגאונים התירו לאכול חצילים ספר שבולי הלקט (סדר ברכות סימן קס): וכתב רבינו חננאל ז"ל ראינו לרבותינו הגאונים שאמרו משום רבותיהם ז"ל כל אילן דבסיתויא נתרי טרפי ופיישין גווזיה ועיילין מיא בגווזיה ומפיק טרפיה מן גווזיה אילן הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ אבל מאן דיביש בסיתויא וכלי גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו כגון מוזי (=בננות, ע' בזה בילקוט יוסף בתרגום דברי השו"ע (ס' ר"ג סע' ג') בלשון מאוזי"ש, וכן מובא במ"ב החדשים עם תרגום) ובירנגאן (=חצילים) וקינבריס ושושמי מברכינן על פירותיהן בורא פרי האדמה כללא דמילתא היגי עצים דיבשי בסיתווא באילני ובקייטא מלבלבין והיזמי ירק דיבשי בסיתווא לגמרי והדר פריא משרשיו וצלף דהוא נצפא אף על גב דכלי בסיתוא והדר פארי משרשיו עיינו ביה רבנן וחזי דמקין משרשיו ומקין נמי מעצו ואמרו כי האי (גברא) [גוונא] עץ הוא. בית יוסף (אורח חיים סימן רג ג): ומ"ש רבינו בשם תשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא וכו'. מסיים בה בתשובת הגאונים בלשון הזה דהכי אמר גאון תני בתוספתא (שם) כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא והני מוז"י כיון דכלו עציו לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בורא פרי האדמה עד כאן לשונו וכתוב עוד שם דמהאי טעמא ברצנאן ושהדנג ושומשמי מברכין עלייהו בורא פרי האדמה, עד כאן לשונו: כנראה שזה התשובה שהובאה בכל בו, וג' מינים הנ"ל נקראים בשבלי הלקט שהוזכרו אחרי המוז"י, בירנגאן (=חצילים) וקינבריס ושושמי, וא"כ כתוב כאן בב"י שחצילים מברכים בורא פרי האדמה וא"כ מוכח שמותר לאכלם. ובזה מובן מה שכתב הברכי יוסף (סימן רג ס"ק א) שבב"י בשם הגאונים כתוב שמותר לאכול חצילים: דין א. על פירות הארץ בורא פרי האדמה. על הבדינג"אן בורא פרי האדמה. רבינו אברהם בן הרמב"ם בחידושים שבראש מעשה רקח. וכ"כ מרן בבית יוסף משם תשובת הגאונים דעל הברנסאן בורא פרי האדמה. (בב"י זה נקרא ברצנאן ובתשובת שבלי הלקט בשם הגאונים זה נקרא בירנגאן וזה אותו דבר כמו בדינגאן וזה ידוע שהוא חצילים). וממילא רווחא דאין להחמיר בבדינג"אן משום ערלה. ואף שיש לדחות, כבר כתבנו בעניותינו בי"ד סי' רצ"ד (אות ד) דקדישי עליונין האר"י זצ"ל ומהרח"ו אינהו אכלי מינייהו, עש"ב. אולם כעת ראיתי בספר משואה ליצחק (ב' עמוד 256) מאמר של הרב יואל פרידמן, שאולי הטעם למה הרדב"ז לא הביא ראיה מן הגאונים משום שהם דברו על סוג אחר של חצילים שהפרי יוצא מן השורשים, ודומה לבננות. אולם בתשובת הרדב"ז שהובא אח"כ באמת כן מביא ראיה מתשובת רב האיי גאון שחצילים אין בהם ערלה שהוא באמת בדיוק אותו לשון של השבולי הלקט, שחצילים אין בהם ערלה, רק הרדב"ז טוען שלפי ראשונים אחרים יוצא שלכאורה יש בהם ערלה. (לפני שחזר בו). שו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תקלא (תתקסו): שאלת ממני אודיעך דעתי במה שראית קצת משכילי עם נזהרין שלא לאכול הברינגאן (=חצילים) משום חשש ערלה ומקצתם אין חוששין ואם יש חילוק במינים ובמקומות ולדעת האוסרין מה יהיה דין בכלים [אם] מותרין: תשובה: כתוב בספר כפתור ופרח וז"ל ומתוך כך מסתבר לעניותי שהפרי הנאכל בארץ הצבי ובארץ קנדלוד ושמו אלפורינגא"ן ובלשון לעז בירינגינאס שהם אסורות לעולם משום ערלה וזה שהרי היא פרי אילן שאין עלין עולין מעיקרו וגזעו מחליף ולעולם יצטרך לזרוע ולנטוע בכל שנה ושנה אלא דארצנו ארץ הערבה שידעת גבולה מים סתום עד ים כנרת שהיא ארץ חמה ביותר ומתקיים כמו שתי שנים ועל היתר מה שיהיה ג' שנים א"כ זה הפרי לעולם הוא ערלה וערלה נוהגת בשל עכו"ם וכן פסק הר"ם בחבור ואין כאן ספק לי ואנא איכול שהרי מתחלת ברייתו ממזגו הוא שלא יתכן שיהיה אלא ערלה ודאית בכל מקום ובכל זמן ע"כ. וכבר ידעת כי ארץ מצרים היא חמה ביותר ולפיכך אני מודה לו במין הברינגאן השחור אבל במין הלבן הנקרא שאמ"י נ"ל שהוא מותר והטעם שהלבן זורעים אותו בכל שנה והוא מין ממיני הירק ואין ערלה נוהגת בו וכן הגידו לי הגננים שזורעים אותו בכל שנה אבל השחור גזעו מחליף ואינו יוצא משנה שלישית כי שנה ראשונה ושנייה הם ראויים למאכל והשנה הג' הוא רע למאכל ויפה לזרע ומשלישית והלאה אינה עושה כלום נמצא כל זה הפרי ודאי ערלה וקיי"ל ספק ערלה בח"ל מותר ודאי ערלה אסור ועל כן אני נזהר מהם ומזהיר את הנשמעין אלי אבל על אחרים איני אוסר אותם לפי שלא נמצא האיסור באחד מן הפוסקים שאנחנו רגילין לסמוך עליהם וכבר ראיתי אחד מן החכמים שהיה מוחה בדבר ולא עלתה לו. ותו דיש להם על מה שיסמכו ומשום הכי בעינן לברורי מלתא שפיר. גרסינן בברכות אי מברכין בורא פרי העץ היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגוזא והדר מפיק אבל היכא דכי שקלת ליה לפירא ליתיה לגוזא דהדר מפיק לא מברכין עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל פ' חמישי מהלכות כלאים זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן וזה הסימן נזכר בתוספתא. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ובגמ' קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזרעו בכל שנה נקרא פרי ארץ ע"כ וכן נראה מלשון ר"י ז"ל הרי לפי זה נדון דידן ודאי עץ הוא שהרי אין זורעין אותו בכל שנה ואין מוציא עליו משרשיו. ורש"י ז"ל פי' גוזא ענף של עץ והדר מפיק פירא אחרינא משמע שהוא מפרש כפי הגאונים שכתבו כל אילן דיבשין טרפוי בסיתוא וכלו לגמרי גוזיה וטרפיה והדר פארי משרשין דיליה מברכין עליו בורא פרי האדמה. וכ"כ רבינו האיי גאון ז"ל ואכתוב אותו בסמוך ונפקא מינה בין שני הפירושים לתותים הגדלים בסנה וכיוצא בהם כי לדעת ר"י ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל מברכין עליהן בורא פרי העץ ולשיטת הגאונים ז"ל בורא פרי האדמה ונפקא מינה נמי לנדון דידן שמברכין עליהן בורא פרי העץ. תדע שהרי קני הסוכר הוא כיוצא בזה ממש שזורעין אותם שנה ראשונה הם טובים מאוד וחותכין אותם סמוך לקרקע וחוזרין ויוצאין בשנה שנייה מאת הגזע בעצמו והם גרועין משנה הראשונה וכן בשנה השלישית הם גרועין ביותר. וכתב הרמב"ם ז"ל פ' ה' מהלכות כלאים וז"ל הקנין והורד והאטדין מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם. הרי לך בהדיא דהוו מין אילן אף על גב דאין יוצאין מן הענף הראשון של שנה שעברה אלא מן הגזע יוצאים בדים חדשים וכן הוא בנ"ד ממש. ואפי' לפי השטה האחרת י"ל דלא מיקרי ירק אלא כשיוצאין מן השרשים ממש דהכי דייק לישנא שכתבו הגאונים ז"ל והדר פארי משרשין דיליה וכנ"ד וכן הקנים מניחין לו גזע על הארץ כשיעור טפח וממנו חוזרין ויוצאין הבדים ועושין פירות והוי לכ"ע אילן תדע שכל אילנות רקים שחותכין הבדים הישנים כדי שיצאו חדשים וזהו הנקרא במשנה מקרסמין באילנות וכ"ש בגפנים שמזמרין אותם ואין מניחין אלא הגזע וכי בשביל זה לא יקרא אילן. ואף על גב שיש מי שכתב שפרי האטד מברכין עליו ב"פ האדמה והולך לשיטת הגאונים דילמא האטד אין נשארה לו גזע אלא חוזר וצומח משרשיו. ואפילו את"ל דהוי פלוגתא הרי הרמב"ם והרא"ש והר"י ז"ל דס"ל דמין אילן הוא. וא"ת דקני הסוכר מין אילן הוא ואינו יוצא משנה שלישית הוה ליה ודאי ערלה בחוצה לארץ ואסור כדכתב תלמידו כפתור ופרח בברינגא"ן. וכ"ת הכי נמי ליתא שהרי כתב הוא ז"ל מחלוקת הגאונים בברכת הסוכר והעלה הוא דמברך עליו שהכל מידי דהוה אדבש תמרים ומשמע דמותר לאוכלו הא לא קשיא כלל דוערלתם ערלתו את פריו אמר רחמנא ולא את עצו והסוכר הוא הוא בעצמו הקנה והפרי וזה ברור מאוד. הרי לך בהדיא שאם נפרש הסוגיא של ברכות לדעת הגאונים ונפרש דלא מיקרי אילן אלא כשהענפים בעצמם מוציאין פירות א"כ הבירינג"אן והסוכר והאטד וכיוצא בהם מין ירק הם ואין ערלה נוהגת בהם והם כלאים בכרם ויש להם על מה שיסמוכו. עוד יש להם סמך ממה שנמצא כתוב בשם רבינו האיי גאון ז"ל כל אילן המשיר בסתיו העלין וחוזרין בדין ופרין ומוציאין עלין זהו אילן וכל אילן שיבש בסתיו וימותו בדין לגמרי כגון הפרי הנקרא מאו"ז (=בננה) וברינגא"ן ושאדני"ג ושומשמין מברכין עליהן ב"פ האדמה ע"כ. הרי לך דבר שנתלין באילן גדול. אבל לדידן הא כתיבנא דהרמב"ם והרא"ש והר"י ז"ל חולקים עליו שהרי הקנים והורדין והאטדים כתב הר"ם ז"ל שהם מין אילן וכן כתב ר"י כי תותי האטד מברכין עליהם ב"פ העץ ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל והנמשכים אחריו וכפתור ופרח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אמרה וכן נמצא מחלוקת בין הגאונים בעצמם על קני הסוכר שיש מי שאומר ב"פ העץ דאין חילוק הבירנגאן בעניינו כלל כאשר ראינו בעינינו. הילכך לפי שיטה זו הבירנגאן מין אילן הוא. וכ"ת משום דאם לוקחין ממנו יחור אינו צומח במקום אחר כשאר אילנות דקל יוכיח. וא"ת דנהי נמי דהוי לענין כלאים ולענין ברכה אילן אבל לענין ערלה לעולם אימא לך דפטור דכל שישנו ברבעי ישנו בערלה והנהו ברינגא"ן הואיל וליתנהו ברבעי דהא לא מטו להכי ליתנהו בערלה. לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש לה אנן נמי לא דרשינן לה הכי וכ"ש להקל ולפטור מן הערלה. ותו דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן דברי ר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ר' יוחנן בעי עד שיהא לו שנים ערלה הא קמן דאין רבעי נוהג לר' יוחנן עד שיהיו שם שלש שנים שלמות ואם נהגו שתי שנים ערלה אין רבעי נוהג ואף על גב דלא קיי"ל הכי אלא כר' יוסי דאם נהג ערלה אפילו שנה אחת נוהג רבעי מ"מ ילפינן מדר' יוחנן שאפשר לנהוג ערלה ולא ינהוג רבעי. הילכך בנ"ד נמי אף על גב דאין בו רבעי נוהג בו ערלה שאין החלוקות מתהפכות. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ' עשירי מהלכות מעשר שני וז"ל נטעו שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי ע"כ. ואם איתא הרי היה יכול להפוך החלוקה ג"כ ולימא נטעה שלש שנים למאכל ומכאן ואילך לסייג ולקורות אין לו ערלה שכל שאין לו רבעי אין לו ערלה וכיון שלא כתב כך משמע דליתא להאי כללא ואין לנו מה שא"ר ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי ויש שיש לו ערלה ואין לו רבעי וברור הוא דמנא תיתי למיפטריה. וא"ת כיון דאסיקנא דפלוגתא היא הוי ספיקא דהלכתא כמאן וספק ערלה בח"ל מותר הא לאו כלום הוא חדא דאתריה הוא וכדכתיבנא ותו דלא אמרינן ספיקו להקל אלא בספק הנולד מעצמו אבל הספק הנולד מחסרון ידיעתנו דלא ידעינן כמאן לא הוי בכלל ספיקו להקל. וכן כתבו ז"ל גבי בא זאב ונטל בני מעים ואל תשכח עיקר זה כי הוא אמתי ומועיל. ועדיין קשה דאם איתא כיון דאתריה דמר הוא היאך נהגו בו היתר בפרהסיא כולי האי ולא היה אדם שערער עליהם והיה אפשר לומר כיון שיש מין היתר לא יהבי אינשי אדעתייהו איזה מותר ואיזה אסור ועוד שאין הדבר מסור אלא לעובדי האדמה לדעת שגזעו מחליף שהרי כל העולם חושבין שהוא מין ירק ולא עוד אלא שאני סובר שהנודר מן הירק אסור בברינגא"ן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והנודר מפירות האילן מותר בהם: ובסוף כתב: כללא דמלתא דזה הפרי הנקרא ברינגא"ן הוא מחלוקת פוסקים והמחמיר תבא עליו ברכה וכ"ש שהוא פרי רע בתכלית מסמא את העינים והוא ארס לכל בעלי השחורה. והנראה לע"ד כתבתי. כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קייל"ן ספק ערלה בא"י אסור ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא: הקטע האחרון "כשעליתי" ניתוסף יותר מאוחר והברכי יוסף לא ראה את זה מקודם רק נתגלה זה אח"כ והוסיף זה בשיורי ברכה. והרי כבר גמר התשובה לפני זה באומרו והנראה לע"ד כתבתי. וכן החזו"א לא ראה זה בפנים ברדב"ז קטע זה רק שנתגלה לו אח"כ שראה דברי שיורי ברכה, וכנראה מזה קרה טעות חמור, שאחד מן האחרונים (הובא ברב פעלים ח"ב ס' ל') כתב שיש תוספת בדברי הרדב"ז וכינה זה תוספתא בדרך מליצה, ואח"כ חשבו שזה באמת תוספתא אולם לא מצאו את התוספתא כי באמת לא נמצא דבר כזה, וא"כ ביסוס סברה זו על תוספתא הוא טעות גמור. ברכי יוסף (יורה דעה סימן רצד ד): מהריק"ש כתב משם הרב כפתור ופרח (פרק נו) דהבדינגא"ן הם אילן, ומתקיים שלש שנים בלבד, ואסורים משום ערלה. ומשם הרדב"ז התיר הלבן ופקפק בשחור, ולעצמו היה מחמיר וכו'. ע"ש. ועיקר דברי הרדב"ז הם בתשובותיו ח"א (צ"ל ח"ד) סימן רצ"ו ובחדשות סימן תצ"ט ד. ומידי דברי עם אחד המיוחד מרבנן קדישא כה דיבר אלי האיש, הן כל יקר ראתה עיני גדולים צדיקים דיש להם עשר ידות בסדר קדושה ומימי לא ראיתי שום חסיד אשר חשש לאיסור הבדינגא"ן, וכלם אוכלים אותו אף דמחמירין בכמה מיני חומרות ולפי מדרגתם הי"ל להחמיר גם בזה, דאיכא מאן דאסר, ואף הרדב"ז דלא הורה בהו איסורא, לעצמו מיהא נזהרו. ובו בפרק הראתי להרב החסיד הנז' דהרי הרב המפורסם מר זקנינו מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"יז שכתב וז"ל, בספר כפתור ופרח אסר הבדינגא"ן וכו', ואני שאלתי לתלמידי האר"י ז"ל ואמרו לי כי תלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל היה אוכל אותם, גם העידו לי שהחכם השלם מהר"ם אלשיך ז"ל היה אוכל אותם, והיה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינגא"ן שנה ראשונה היא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, וזה מורה שהוא ירק. גם העידו לי ששאלו קצת חסידים להרב כמהר"ר יוסף קארו זצ"ל, והשיב לכם פוק חזי מאי עמא דבר. גם העידו לי שגם האר"י ז"ל היה אוכל אותם. עכ"ל מז"ה זלה"ה. והנאהו להרב הנז', ונתקררה דעתו דעת עליון. ועמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז בהלכות קטנות ח"א סימן פ"ג ובספר לקט הקמח. ועמ"ש בא"ח סימן ר"ג (בברכי יוסף אות א) בס"ד י. שיורי ברכה (יורה דעה סימן רצד ב. דין ג): במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בח"ל וכו'. בברכי יוסף (אות ג) הבאתי מ"ש מהריק"ש דהרדב"ז היה מחמיר לעצמו בבדינגא"ן. ואחר זמן רב בא לידי יד כהה תשובות הרדב"ז ח"ג שנדפסו בעיר פיורד"א, ושם ראיתי להרב ז"ל סימן תקל"א, אחר שחתם דבריו וז"ל, כשעליתי לארץ ישראל ראיתי כלם נהגו בו התר, משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק וכו'. ונתחדש לו טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעים הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה, הלכך ירק הוא. עכ"ל. הראת לדעת דגם הרדב"ז שהיה מסתפק על זה, הדר מר משמעתיה ומסיק הלכך ירק הוא. וכמדומני שזה נעלם מהרב מהריק"ש דמייתי דבריו קודם חזרה. תשובה מוקדמת של הרדב"ז (חלק ד סימן רצו): וכן נמצא כתוב בספר כפתור ופרח ואפילו הכי איני נמנע מלאכול אצל בעלי בתים אעפ"י שאני יודע בודאי שאוכלין הביד"ינגאן. וגם לא אסרתי אותם עליהם לפי שאין איסורו כל כך מבורר כי רבינו האיי גאון ז"ל קורא אותו פרי האדמה ומברך עליו בורא פרי האדמה אבל אני העלתי בתשובה אחרת בראיות שהרמב"ם ז"ל חולק עליו וכתבתי לך זה כדי שתבין שהדברים שאדם מחמיר על עצמו ואחרים נהגו בו היתר ואין איסורו מבורר אין עלינו לשנות מנהגם. וכל שכן שלא להגעיל כליהם ולעשות אותם כעמי הארצות אלא [אם] עכ"פ ירצה להחמיר על עצמו אפי' בכיוצא בזה יכבד וישב בביתו שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חנם ולחילול השם בר מינן והאל הטוב יכפר בעד אמן. והנלע"ד כתבתי: שיורי ברכה (יו"ד ס' רצ"ד ס"ק ב'): וראיתי להרדב"ז בתשובה ח"א (ח"ד) סימן רצ"ו, שכתב וז"ל, ולא אסרתי אותם כי רבינו האיי גאון קורא אותו פרי האדמה. ומברך עליו בורא פרי האדמה, אבל העליתי בתשובה אחרת בראיות שהרמב"ם חולק עליו. עכ"ל. וק"ק דרבינו אברהם בנו של הרמב"ם כתב דמברך עליו בפה"א, כדברי רבינו האיי גאון. ובודאי שגם דעת הרמב"ם כן, דרבינו אברהם נקיט בשפולי גלימיה מר אביו הרמב"ם. ועמ"ש בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ר"ג (אות א) בס"ד. רבני דורינו שאוסרים הפסיפלורה מדין ערלה גליון 'מן השורש' (תשסו עמוד מס' 32): פסיפלורה (שעונית): זהו צמח מטפס מעוצה, גזעו קיים ואינו מחליף לאחר שנה, גזעו חלול, איכות היבול פוחת משנה לשנה (בעיקר בעובי הקליפה), רגילות לחדש את המטעים מידי מס' שנים. והכריע רבינו מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) [זצוק"ל] שמאחר וסימני האילן המובאים בגמ' איתא בהו יש להחמיר בו לענין ערלה. סדרת כשרות המזון (מדריך להלכות ערלה, מאת הגאון הרב יואל שוורץ, עמוד מס' 37 הערה יג): "שעונית סגולה": הוא שיח מטפס מעוצה המניב פירות משנה השניה לזריעתו עד שנה ד', ומתייבש כיון שתולעים פוגעים בשורשיו, ואם כן אין להתיר את פירותיו שגדלו בתוך שנות ערלה, כיון שלכל הטעמים האמורים דינו כעץ [ואפילו בחו"ל כיון שרוב הפירות הם משנת הערלה ראה לקמן פרק ה'], ראה לקמן סע' ב'. סדרת כשרות המזון (שם, עמוד מס' 41 הערה 16): "שעונית סגולה", בא"י עדיין אין רגילים לאוכלו וניטע לנוי, וצ"ע כשנטעו אותו למאכל האם מה שאין רגילים רוב הציבור לאוכלו מחשיבו לאילן סרק, ראה ריש הסעיף מה שכתבנו בדין הדס. ולפי החזו"א הנ"ל נראה שחייב. נושא: פסיפלורה וערלה? הרה"ג יעקב אריאל, י"ד טבת תשס"ו שאלה: ראיתי שיש דעות שונות איך להתייחס לפסיפלורה כפי שמובא בחוברת אמונת עיתך שבהוצאת המכון תורה והארץ. הייתי מעוניין לדעת כפי מי צריך לנהוג? עליי לציין שלפעמים רבני השכונות אינם בקיאים בהלכות אלו. תשובה: פסיפלורה היא צמח רב שנתי ולכן דינה כאילן שפרותיו אסורים מדין ערלה. מאת: הרב יהודה הלוי עמיחי דין הפסיפלורה נחלקו האחרונים האם הפסיפלורה נחשבת אילן או ירק. לפי הדעות שכל גידול הנותן פרי בתוך שנה משעת הזריעה הוא ירק - הפסיפלורה היא ירק. זאת מכיוון שתוך פחות משנה משעת הזריעה כבר יש פירות בשיח. אולם לפי הדעות שאין זו אמת המידה להגדרת ירק, הפסיפלורה נחשבת עץ, מכיוון שחיי הפסיפלורה אורכים למעלה מעשר שנים. אם הפסיפלורה נחשבת לירק, לכאורה יש כאן כלאי הכרם, אולם אם הפסיפלורה נחשבת לעץ - אין כאן כלאי הכרם. לפי מה שהעלנו שכלאי הכרם אסורים בזמן הזה מהתורה, יש להחמיר בפסיפלורה לשני הצדדים: לעניין כלאי הכרם יש להחמיר בה כירק, ולאוסרה בכלאי הכרם, ולעניין ערלה יש להחשיבה כעץ ולהצריך שנות ערלה. נתיבות חיים ע"י כולל חושן משפט אוהל יוסף וע"י בית ההוראה ע"ש גרוס לע"נ ברוך וברכה גרוס ע"ה מיסודו של מרן הגאון ר' חיים פנחס שיינברג זצוק"ל ובהכוונת הגאון הרב ר' נפתלי נוסבוים שליט"א. י"א סיון ה'תשע"א רבני בית ההוראה (מכון ירושלים) ערלה בפסיפלורה השאלה: האם לפרי הפסיפלורה (שעונית סגולה) שנשתל לנוי בחצר הבית יש דין ערלה תשובה: לדעת רוב הפוסקים, יש דין ערלה בפרי הפסיפלורה, ובפרט שמוציא פירות [והרבה פירות] לאחר סיום שנות ערלה, כן יש לנהוג, הדבר אינו תלוי בשינוי המנהגים בין ספרדים לאשכנזים, אלא במחלוקת הפוסקים, ודעת פשטות הפוסקים כמו שנתבאר. מקורות: הפסיפלורה, הינה שיח שמוציא בשנים הראשונות פרי, ולאחר כמה שנים קמל, אולם מאחר וגם לאחר 3 שנים מוציא עדיין הרבה פירות ובאותה איכות כמו לפני כן, [כפי שנסיוני הראה] ואף מוציא ענפים חדשים מגזעו, וגזעו אינו מתחלף, טבעו הוא כטבע עץ הגפן, ולכן יש בזה דין ערלה. עי' שו"ע יו"ד סי' רצד, ושו"ע הרב סי' רח, ואמנם יש שכתבו [עי' התורה והארץ ח"ה עמ' 143 ואילך, אמונת עתיך חוברת 26 עמ' 43, תנובות שדי חוברת 20 עמ' 17 ואילך] שהדבר תלוי בין האשכנזים לספרדים, אולם אין זה נכון ולא כל מחלוקת בין הפוסקים מתייגים את זה כ"אשכנזים וספרדים" אלא לגופם של דברים, וכיון שדעת רוב הראשונים והאחרונים שאין נפ"מ אם מוציא פירות בשנתו הראשונה כך יש לנהוג ולהחמיר הלכה למעשה, אמנם לגבי החצילים דנו בזה הפוסקים אם דינו כעץ או כירק עי' ברכי יוסף יו"ד סי' רצד, אך שם מדובר על עץ שאינו נותן פירות לאחר ג' שנים, ואם נותן זה פירות שאינם טובים, ועוד שעיקר סמיכת הרדב"ז שהביא שם הברכ"י כפי שציטט בלשונו (בשיו"ב שם סק"ב) הוא משום "שזורעים הגרעין ועושה פרי תוך שנתו" ודבר זה איננו בעץ הפסיפלורה, אלא אם כן נוטעים יחור בארץ, וכך כתבו במדריך הכשרות של העדה החרדית, וכן מבואר בספר משפטי ארץ על הל' ערלה ובספר ראשית דגנך (שילה, עמ' 143) ראה בארוכה בזה באוצרות ירושלים (חי"ג עמ' רנ ואילך). הפסיפלורה (שעונית סגולה) – סקירה מאיר פרנקל מאמרי אמונת עתיך - עלון מס' 26, כסלו- טבת תשנ"ט הפסיפלורה הוא שיח מטפס אשר מניב פרי תוך שנה אחת מהזריעה. ישנם הרבה זנים וטיפוסים שונים של פסיפלורה בעולם, אך בארץ מגדלים בעיקר שני טיפוסים שנבדלים ביניהם לפי צבע הפרי - צהוב וסגול. שיח זה יכול לחיות מספר רב של שנים. מקובל אצל המגדלים, לחדש את הגידול אחרי שלוש שנים בגלל היבול שהולך ופוחת משנה לשנה. נבדקו ביסודיות מהן הסיבות לפיחות ביבול, ומסקנת המומחים היא שאין הדבר נובע מתכונות הצמח אלא משיטת הגידול והטיפול בצמח. צמח הפסיפלורה זקוק להרבה קרינה ושמש, ואם ישנם רבדים ושכבות שאינן חשופות לשמש - הצמח לא יתן יבול. לעומת זאת, אם יטפלו בו בדרך הראויה, וידללו מידי שנה את הענפים באופן שתתאפשר חדירת קרני השמש - אין שום סיבה שהיבול יפחת. נעשה ניסוי בצמח צעיר בן שנה המאששים את הנאמר לעיל. כיסו את הצמח ברשת שמנעה מקרני השמש להגיע לצמח, והתוצאה היתה שהצמח לא הגיע אפילו למצב של פריחה. הגידול בחו"ל שונה מהגידול בארץ. בחו"ל ישנן מחלות ווירוסים שגורמים לתמותת הצמח בגיל צעיר, ולכן לאחר שנים או שלושה יבולים רגילים המגדלים לעקור את המטעים ולנטוע צמחים חדשים. גזע הפסיפלורה נראה מלא, ועם זאת, יש בו נקב שגודלו כעובי מחט, אשר דרכו אפשר לשאוב ולשאוף אוויר. הרב יואל פרידמן הפסיפלורה - דינה לערלה בספר התורה והארץ (ג' עמ' 426 אות י) פרסמנו לאור הנתונים שנמסרו לנו שהצמח מניב רק בשנה השניה, אין גזעו חלול ואין ירידה משמעותית בכמות ובאיכות הפרי. לפי"ז הסקנו שיש בו איסור ערלה ודינו כאילן אליבא דכו"ע. הרב שניאור זלמן רווח (מכון למצוות התלויות בארץ - בית עוזיאל חוב' תנובות שדה מס' 20 עמ' 16) הביא סקירה של האג' שלמה ששון ובה נטען שהפסיפלורה נותן פרי תוך שנה אחת מעת הזריעה, שהגזע חלול ושיש ירידה משמעותית בכמות ובאיכות הפרי תוך 3-4 שנים. נערך בירור נוסף ע"י מר מאיר פרנקל (מד' חקלאי) עם טובי המומחים והתברר כדלהלן: א. הפסיפלורה אכן מסוגל להניב תוך שנה אחת מעת הזריעה. לפי זה לפוסקים שמסתמכים על הקריטריון הזה לבדו לסווג את הצמח כירק, ייחשב הפסיפלורה כירק וכדלהלן. ב. הנתון השני שהתברר הוא שאמנם בגידול הפסיפלורה בארץ ישנה ירידה של כמות ואיכות הפרי, אך ירידה זו נובעת מתנאי גידול לא מתאימים ולא מתכונות הצמח וכפי שפורט בסקירה דלעיל. במאמרנו (התורה והארץ ג עמ' 421) הבאנו את המקור לסברה זו בשם המהר"ם אלשי"ך (מובא בברכ"י סי' רצד) והסברנו שצמח שהיבול מתמעט במשך השנים אינו בכלל "דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא" (ברכות מ ע"א); כלומר, אין כאן גזע שמוציא פירות מידי שנה בשנה. מובן א"כ שהפיחות ביבול צריך להיות אחת מתכונות הצמח, אך אם פיחות זה נובע מסיבות צדדיות כגון תנאי גידול שאינם מתאימים, אזי ודאי שאין זו תכונה בצמח המגדירו כירק. התברר שגם בחו"ל ישנה הפחתה ביבול עד כדי תמותה, אך גם שם הסיבות לכך הם סיבות צדדיות כגון וירוסים מחלות וכדו'. ג. הנתון השלישי, בהקשר לתכונות הגזע; התברר שהצמח מעוצה, והגזע נקוב בנקב כעובי מחט. והשאלה היא האם יש להחשיב זאת כגזע חלול אם לאו. המקור לכך שצמח בעל גזע חלול נחשב ירק הוא במהר"י חאגיז (ח"א סי' פג) ולא מצאנו לסברה זו מקור בש"ס ופוסקים. עם זאת, בס' התורה והארץ ג (עמ' 412 אות ד) נסינו לברר את הסברה לכך, וביארנו עפ"י הסבר הדרישה בתוספתא (כלאים (פ"ג ה"ג) וכן הרשב"א (ערובין לד ע"ב) שתכונות הגזע, קשיותו ורכותו מהווים קריטריון לסיווג הצמח כאילן או כירק. גם הבן איש חי (שו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל) מביא את הסימן הזה בהקשר לצמח הפפאיה, אך להבדיל מהפסיפלורה, גזע הפפאיה הוא חלול לגמרי; לאור הנ"ל לא נראה לנו שהפסיפלורה נחשב כבעל גזע חלול. אמנם הרב ש"ז רווח הפנה את תשומת לבנו שהנידון בדברי המהר"י חאגיז הוא החציל (באנדיג'ן) וגם הוא צמח בעל גזע עם נקב קטן. בקשנו א"כ ממר מאיר פרנקל לברר תכונות הגזע של החציל, ונמצא שהחלק החיצוני של הגזע מעוצה וחלקו הפנימי ירוק (כגזע של צמח חד-שנתי). כאשר החציל חי בעודו מחובר לקרקע הגזע הינו קשה מאד, הן החלק החיצוני והן החלק הפנימי (ולכן הוא מסוגל לשאת את החצילים שהינם פירות כבדים מאד). לאחר ניתוקו מהאדמה והתייבשותו של הצמח - החלק המעוצה נשאר קשיח והחלק הירוק מתייבש ויוצר חלל גדול; וכנראה שמהר"ם חאגיז התכוון לחלל שבגזע החציל בעודו יבש. ומכל מקום, בוודאי שאין להשוות את החלל שבגזע החציל, שמגיע לקוטר של 0.5 ס"מ ויותר, לחלל של גזע הפסיפלורה שהוא כנקב שיוצרת מחט. היוצא מכל הנ"ל, ישנה מחלוקת בין הפוסקים: לדעת החזו"א וההולכים בשיטתו צמחים המתקיימים כמה שנים נחשבים ירק רק אם כמה קריטריונים מצטרפים יחד: מוציא פרי תוך שנתו ואינו מתקיים יותר משלוש שנים (ואולי אף כשהיבול יורד בצורה משמעותית במשך השנים). לפי"ז צמח הפסיפלורה מתקיים שנים רבות ונותן יבול סביר במשך אותן שנים, אזי דינו כאילן ואסור באיסור ערלה. לדעת הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א (אמונת עתיך 10 עמ' 6) וכן נכתב בשם הראשון לציון הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א (תנובות שדה שם) די בכך שהצמח ייתן פרי תוך שנה אחת מעת הזריעה ולכן צמח הפסיפלורה נחשב ירק ואין בו איסור ערלה. מאמר מאת הרב רועי סיטון ישיבת תורת החיים ביד בנימין (בראשות הרב שמואל טל שליט"א) האם יש דין ערלה בפסיפלורה הקדמה צמח הפסיפלורה (שעונית סגולה) הינו צמח מטפס שמתפשט במהירות, ומוציא פירות, ולכן רבים בוחרים בו שיעטר את גינתם. צמח זה הובא לארץ ישראל בשנים האחרונות מאמריקה הדרומית. עם הגעתו לארץ, עורר צמח הפסיפלורה ויכוח האם נוהג בו איסור ערלה או לא, כאשר ידועה ההלכה שבפירות האילן נוהג דין ערלה, כלומר שאסור לאכלם בשלושת השנים הראשונות שלהן, בעוד שבירקות לא נוהג דין ערלה, ומותר לאכלם מיד כשגדלים. וא"כ יש להגדיר האם פסיפלורה היא עץ או ירק. וראשית נקדים מספר נתונים לגבי אופיה של הפסיפלורה – הפסיפלורה נותנת פרי בתוך שנתה למשך כמה שנים, הגזע אינו מתייבש בחורף, אלא ממשיך לגדול במשך השנים. הסיבה להחמיר בפסיפלורה אם מתבוננים בלשונות הראשונים מהי הגדרת אילן, על פניו נראה שהפסיפלורה היא אילן. שכן הרא"ש (ברכות ו, כג) כתב שהגדרת אילן היא שהוא מוציא פירות בכל שנה, ואין צריך לזרעו בכל שנה מחדש. וזה קיים בפסיפלורה. כמו כן הגדרת הגאונים (הלכות גדולות סימן א עמ' סו) שהגזע מתקיים משנה לשנה, קיים ג"כ בפסיפלורה. וישנו תנאי נוסף שהוזכר בתוספתא בכלאים (פ"ג הי"ג – הי"ד) שאם העלים יוצאים מהגזע עצמו הרי זה ירק, ואם הם יוצאים מענפים – הרי זה אילן. וגם תנאי זה מתקיים בפסיפלורה. וא"כ הסברא הפשוטה נותנת שהפסיפלורה מקיימת את תנאי אילן ולכן יש להחשיב אותה כעץ וחייבת בערלה. מאידך ישנה טענה שהפסיפלורה אינה אילן ממש, שכן היא צמח מטפס. אבל באמת זו טענה זו אינה מספיקה כלל, שכן לפסיפלורה יש גזע עבה יחסית, ורק הענפים זקוקים להדליה. והרי גם הגפן גדלה באופן דומה, שענפיה זקוקים להדליה, וודאי שהגפן הינה אילן גמור. הסברות שנאמרו להקל בזה ובכל זאת בפוסקי זמננו נאמרו כמה סברות להקל בפסיפלורה, ויש שסמכו עליהן הלכה למעשה, וכן דעת מרן הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א (חזון עובדיה ברכות עמ' כו) וכן מוסרים בשם הגר"מ אליהו זצ"ל, וכן דעת הגר"ש עמאר שליט"א, והרב שניאור רווח שליט"א בשו"ת חלקת השדה (ח"א סימן טז-יז). ונמנה את הסברות שנאמרו להקל בזה ונתייחס אליהן בקצרה בעז"ה. סברא ראשונה – הפסיפלורה מוציאה פרי תוך שנתו הסברא הראשונה והמשמעותית ביותר להקל בפסיפלורה הינה שבדרך כלל עצים אינם מוציאים פרי תוך שנתם, בניגוד לירקות שמוציאים פירות בתוך שנתם. והפסיפלורה מוציאה פרי תוך שנתה, נמצא א"כ שהיא מתנהגת כירק. ומסתמכים בזה על דברי הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) שעסק בשאלה האם יש איסור ערלה בחצילים[1], וכתב בסוף דבריו: כללא דמלתא דזה הפרי הנקרא ברינגא"ן (חצילים) הוא מחלוקת פוסקים והמחמיר תבא עליו ברכה וכל שכן שהוא פרי רע בתכלית מסמא את העינים והוא ארס לכל בעלי השחורה. והנראה לעניות דעתי כתבתי. כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קיימא לן ספק ערלה בארץ ישראל אסור ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא. עכ"ל הרדב"ז. נמצא שכבר הרדב"ז כתב סברא זו על מנת ליישב מנהג ארץ ישראל לאכול חצילים. אמנם בקולא הזו ישנו קושי, שכן תנאי זה לא הובא כלל בגמרא או בראשונים, ומניין לנו שניתן לסמוך על הגדרה זו, שאין לה מקור ברור. וכן העיר החזון איש (ערלה יב, ג) שאין טעם זה עיקר, וגם אין לו מקור בש"ס, ובסיום דבריו כתב וז"ל: ונראה לדינא שכל שהגרעין מגדל פירות בשנה הראשונה וגם הגזע אין מתקיים יותר מג' שנים אין בו משום ערלה, וכדברי האחרונים ז"ל, ואף שפירותיו כעין פרי עץ ומוציא מן הגזע. וכן לעניין ברכה מברכין עליו בורא פרי האדמה. עכ"ל החזו"א. כלומר לפי החזו"א עיקר הסיבה להקל בחצילים היא משום שפרי זה אינו מתקיים יותר משלוש שנים, ונמצא שאם ננהג בו דין ערלה, אי אפשר לאכלו כלל, וזה מוכיח שאינו אילן. אבל סברת הרדב"ז בפני עצמה אינה מספיקה כדי להקל. ולגבי הפסיפלורה שמוציאה פירות במשך כמה שנים, יאמר החזו"א שאין להקל בה, וכן נקטו כמה אחרונים על פי דברי החזו"א. ולכאורה צודק החזו"א שאי אפשר להקל בזה ללא ראיה, אולם כמה אחרונים הביאו את דברי מהר"א ישראל בשם מהר"ש גרמיזאן שכתב דאיתא בתוספתא שכל דבר שמוציא פרי בתוך שנתו אינו נקרא אילן. וסמכו סמיכה בכל כחם על התוספתא הנ"ל אע"פ שאינה מופיעה לפנינו, ועל פי זה כתבו להקל בנדון זה. ובאמת אם ישנה תוספתא כזו, הרי ברור שניתן להקל בזה, אולם דא עקא שאין כלל תוספתא כזו, וכבר העיר בזה הגאון ר' משה לוי זצ"ל בספרו הבהיר ברכת ה' (ח"ב פ"ז ה"ה) שקשה לסמוך על תוספתא זו שאינה נמצאת בפנינו והגאונים והראשונים לא הזכירוה כלל, ולא מסתבר שמהר"ש גרמיזאן לא יציין איה מקום מוצאה, ושכ"כ הגאון ר' מצליח מאזוז, והוסיף שיתכן מאוד שכוונת מהר"ש גרמיזאן לציין לתוספת שהוסיף הרדב"ז בסוף תשובתו, וקרא לה בלשון מליצה "תוספתא". ועכ"פ אי אפשר לסמוך על טעם זה לבדו. סברא שניה – גזעה של הפסיפלורה חלול סברא נוספת שהביא הרב רווח בספרו חלקת השדה (ח"א סימן טז – יז) היא שגזע הפסיפלורה חלול, ואין כן דרך האילנות. ומקור סברא זו הוא בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' פג) לבן המחבר שכתב לצרף טעם להיתר בחציל משום שגזעו חלול, ואינו דומה לשאר העצים, ועל זה סמך ברב פעלים הנ"ל. אמנם לכאורה קשה מאוד לסמוך על סברא זו שאין לה מקור, וגם בסברא אינו מובן מה בכך שגזעה חלול, שהרי לכל עץ יש יחודיות ושוני מכל חבריו – ולפי"ז כל העצים אינם ערלה. ועוד הוסיף הרב יואל פרידמן בספר התורה והארץ (ח"ה) שאחר הבירור גזעו של החציל בעודו חי כלל לא חלול, אלא רק לאחר ניתוקו מהאדמה, והתייבשותו של הצמח, חלקו הפנימי מתייבש ונעשה חלול. ועוד העיר שאף אם נקבל כלל זה, ישנו חילוק בין חלילות הגזע של החציל שמגיע לכחצי ס"מ, לבין חלילות הפסיפלורה שעוביה כנקב המחט. ועוד הוסיף הרב רווח (שם עמ' עו) להקשות מדין קנים שמבואר ברמב"ם שדינם כאילן, אע"פ שודאי שהם חלולים. ולכן נראה שאי אפשר כלל לסמוך על סברא זו. סברא שלישית – פירותיה מתמעטין משנה לשנה סברא נוספת שנאמרה להקל בפסיפלורה היא שעם הזמן פירותיה מתמעטים. והנה מקור סברא זו בדברי מהר"ם אלשיך שהובאו דבריו בברכי יוסף (סי' רצד), שאמר כן לגבי החציל, שזו סברא להתירו. ועכ"פ לגבי פסיפלורה כתב הרב יואל פרדימן (התורה והארץ ח"ה עמ' 145-143)שהסיבה שפירותיה של הפסיפלורה מתמעטים עם השנים הוא משום שהפסיפלורה זקוקה להרבה שמש, וכיון שהיא מתפשטת במהירות, היא מכסה את עצמה בענפים וממילא השמש נחסמת, ולכן ישנה ירידה בכמות הפירות, אך אם יגזמו את הפסיפלורה, וידללו אותה, היא תוציא פירות כבתחילה, וממילא אין זה פגם מהותי בעצם הפסיפלורה. וכמו שיש עצים רבים שזקוקים לטיפול, ובלעדיו לא יוציאו פירות, ולא עלה על לב אדם לומר שאינם עצים משום כך. ויתרה מזאת, סברת מהר"ם אלשיך לא הובאה כלל בגאונים ובראשונים. ולכן גם על זה יהיה קשה לסמוך. סיכום על פי הכללים המוזכרים בגמרא וברבותינו הראשונים נראה שיש לדון את הפסיפלורה כאילן, וממילא נוהג בה דין ערלה. אמנם נאמרו כמה סברות מדוע להקל בכל זאת בפסיפלורה, והערנו על סברות אלו שלכאורה קשה להקל על פיהן באיסור תורה, כיון שאין להן מקור ברור, ולכן נראה לעניות דעתנו שיש להחמיר בזה, ולא לאכול את פירות הפסיפלורה עד שיעברו עליה שלוש שנות ערלה משעת נטיעתה. וכן מוסרים בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, וכן נראה שהיא דעת הגר"מ לוי זצ"ל (ברכת ה' ח"ב פ"ז ה"ה), על פי מה שכתב להחמיר בפפאיה, וכך מורה גם הרב יהודה עמיחי ממכון התורה והארץ. וכאן המקום להעיר, שרבים חושבים שהלכה זו תלויה במחלוקת בין הספרדים לאשכנזים, שלפי הספרדים יש להקל בזה, והאשכנזים מחמירים. אבל באמת כפי שהתבאר אין הדבר כן, אלא יסוד הדבר הוא שדעת כמה מגדולי הספרדים לסמוך על סברת הרדב"ז, ומאידך החזון איש חלק על הרדב"ז והחמיר בזה. אבל אין זה הופך להיות מחלוקת ספרדים ואשכנזים, שהרי אין כלל מסורת בעדוֹת השונות לגבי פרי הפסיפלורה (שהחלו לדון לגביו רק בעשר השנים האחרונות) ולכן צריך לדון לגופו של עניין. הנלע"ד כתבתי והי"ת יאיר עיננו בתורתו, אמן. רועי סיטון. הוספה מאת מורנו הרב שליט"א: הסיכום של הרב סיטון הוא יפה מאוד, ולמעשה צריך לפסוק שיש חיוב ערלה בפסיפלורה בין לספרדים ובין לאשכנזים. רק שיש להוסיף, שמה שהוזכר הצד של המתירים ע"פ דעת הרדב"ז שאם נותן פירות בשנה ראשונה הוא בכלל ירק, כתבנו שמכיון שכמה עשו ניסיון והפירות יצאו רק אחרי שנה, וגם הנסיון שיצאו בתוך שנה הוא די גבולי, א"כ יש לדון שגם לשיטת הרדב"ז לא נאמר אלא כשכל הפירות יוצאים בבירור בתוך שנה ולא כשזה גבולי ולפעמים יוצא בתוך שנה ולפעמים אחרי שנה. [1] החציל גדל על מעין עץ נמוך, ונראה ממש כפרי האילן, ולכן טרחו הפוסקים להסביר מדוע בכל זאת נהגו להקל באכילת החציל

 
מאמר בענין פסיפלורה לענין ערלה || להורדה והדפסהילקוט יוסףחזון איש