יום ב', יא’ בכסלו תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
במלחמה הדבר הרבה יותר קל להרוג אף על חשש רחוק ● אם יש צורך כדי לנצח המלחמה בודאי מותר להרוג גם כללות האוכלוסיא ● במקום שההנהגה הכללית מחנך את כללות האוכלוסיא להשמיד כל תושבי א"י, כולם יש להם דין מחבלים ואין כלל מושג של חף מפשע ● מסקנא ● נספחים ● טוהר הנשק - חליפת מכתבים
16:48 (04/08/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

שמואל (א, פרק כז ח): וַיַּעַל דָּוִד וַאֲנָשָׁיו וַיִּפְשְׁטוּ אֶל הַגְּשׁוּרִי וְהַגִּזְרִי וְהָעֲמָלֵקִי כִּי הֵנָּה יֹשְׁבוֹת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בּוֹאֲךָ שׁוּרָה וְעַד אֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וְהִכָּה דָוִד אֶת הָאָרֶץ וְלֹא יְחַיֶּה אִישׁ וְאִשָּׁה וְלָקַח צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וּגְמַלִּים וּבְגָדִים וַיָּשָׁב וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ: (י) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיְּרַחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי: (יא) וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. יש כאן אומות שהם לא מעמלק ולא מז' עממין, ולא נאמר עליהם לא תחיה כל נשמה מ"מ לצורך המלחמה להסיר החשש שילשינו על דוד ואנשיו שהרגו גוים, הרג את כולם. רד"ק (דברי הימים א פרק כב ח): דם לרוב שפכת - זה לא מצאנו שאמר לו השם, אבל דוד אמר כן בלבו כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית, או נתן הנביא אמר לו כן ואעפ"י שלא נכתב בספר שמואל נמצא כמוהו רבים, כמו ותאמרו נשלחה אנשים, ובאמרו דמים לרוב שפכת ארצה, כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך כמו דם אוריה וזה לפני, גם בדמי הכהנים היה הוא הסבה כמו שאמר הסיבותי בכל נפש בית אביך, גם בדמי הגוים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים אעפ"י כן לא נענש עליהם כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב. ספר חסידים (מרגליות, סימן אלף יז): יהודים שהיו הולכים בדרך ופגעו בהם לסטים ועמדו על היהודים והיהודים הרגו הלסטים ויש שם נכרים ויראים שמא יגידו לבניהם או לקרוביהם וינקמו מהם לפיכך יכולים היהודים להרוג אף אותם הנכרים אף על פי שאמרו הנכרים לא נגיד שאין להאמין לנכרים שנאמר בהם (תהלים קמ"ד ח') אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר וכן מצינו בדוד שנאמר (ש"א כ"ז י"א) ואיש ואשה לא יחיה דוד [וגומ'] פן יגידו לפלשתים. מכל זה אנו רואים שמותר להרוג גוי שיש חשש שמא יזיק או ילשין עליו. ויש חילוק בזה בין יהודי וגוי, שאצל גוי יותר מקילין להרוג בחשש שמא ילשין על יהודי, עי' בתשובת הרב יצחק זילברשטיין (רבה של רמת אלחנן) בשם הגאון רבי חיים קניבסקי (חשוקי חמד עבודה זרה דף י עמוד ב): רופא מל ילד בגיטו, ואחד המאושפזים הנאצים העיר לו אתה בוגד בממשלה שאלה. רופא יהודי מל ילד יהודי בבית חולים בגיטו, ראה אותו אחד המאושפזים שהיה נאצי ואמר לו: אתה בוגד בממשלה, כי אסרה את המילה, הרופא חושש שהחולה הנכרי ילשין עליו כשיצא מבית החולים, האם מותר לו לגרום לכך שהמאושפז לא יצא חי מבית החולים, או שמא הדבר אסור כי לא בטוח שילשין עליו? תשובה. נאמר במסכת עבודה זרה (דף י ע"ב) הוה ליה ההיא נקרתא [מערה] דהוה עיילא מביתיה [של אנטונינוס] לבית רבי, כל יומא הוה מייתי תרי עבדי, חד קטליה אבבא דבי רבי וחד קטליה אבבא דביתיה. והקשו בתוס' (ד"ה חד קטיל) דהלא שפיכות דמים הוא משבע מצות בני נח, ואפילו לישראל אסור (כמבואר לקמן דף כו). ותירצו התוס' שהיה ירא פן יודיעו הדבר אל השרים, והיו גורמין להרגו, ואמרינן אם בא להרגך השכם להרגו, יעו"ש. ומשמע דאע"פ שלא היה ודאי שילשין, בכל זאת מותר להורגו. ויעוין בספר חסידים (סימן תתריז) שכתב: יהודים שהיו הולכים בדרך ופגעו בהם ליסטים ועמדו על היהודים לשלול שלל, והיהודים עמדו עליהם והרגום, ויש עמהם נכרים, ויראים שמא יגידו לבניהם או לקרוביהם וינקמו בהם, יכולים היהודים להרוג אף אותם נכרים. ואף על פי שיאמרו הנכרים לא נגיד, אין להאמין להם, כי עליהם נאמר (תהילים קמד ח) אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר. וכן מצינו בדוד (שמואל א כז יא) ואיש ואשה לא יחיה דוד... פן יגידו עלינו, עכ"ד. [ויעוין במקור החסד שציין על דברי הספר חסידים את דברי התוס' הנ"ל]. עוד יעוין בפנים יפות (בראשית לד טו) שביאר מדוע שמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם, וז"ל: ועוד יש לפרש כיון שלא רצו להחזיר את דינה ואם היו לוקחין בחזקה עומדין לנגדם להרוג אותם, היו מותרים להרוג שכם וחמור, וכיון שידעו שאם יהרגו שכם וחמור יעמדו נגדם כל העיר (ואפשר שבאמת כך היה מעשה) שנאספו עליהם כל העיר בהרגם שכם וחמור, לכך הותרו להרוג כולם כדין הבא במחתרת, וזהו שהשיבו ליעקב הכזונה יעשה את אחותנו, שהוא לשון עתיד, פירוש שאם לא הרגנו אותם היתה צריכה אחותינו להיות בביתם כזונה אף מכאן ולהבא, יעו"ש. הרי ס"ל שאם יודע שהנכרי ירדוף אותו אח"כ, מותר כבר עתה להורגו מדין רודף. ולכן בעניננו אם קיים חשש מבוסס שהגוי ילשין לשלטונות ועלולים להורגו, מותר למנוע ממנו רפואות מצילות חיים, כדי שלא יצא מבית החולים. אבל אם אין כאן חשש רציני, אסור להורגו. ויעוין במש"כ בחשוקי חמד עמ"ס כתובות (דף לז ע"ב עמ' רנט) בשם מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שסירב להתיר להרוג נכרי כשלא ברור שהוא יהרגנו, ואמר לי שאין ראיה מדברי התוס' בע"ז, יעו"ש. עוד יעוין במש"כ בחשוקי חמד עמ"ס מכות (דף ז ע"א) שהבאנו מחלוקת בין האגרות משה (חו"מ ח"ב סימן סט אות ב) לבין הגרש"ז אויערבך אם מותר להרוג אחד שהוא ספק רודף, ולמעשה שמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להרוג רודף אלא אם כן יש חשש רציני שיהרוג אותו, ולא בחשש רחוק. ולכן נראה בעניננו שאם קיים חשש מבוסס שהגוי ילשין לשלטונות ועלולים להורגו, מותר למנוע ממנו רפואות מצילות חיים, כדי שלא יצא מבית החולים. עוד יעוין בספר משנת פיקוח נפש (סימן מו אות ז) שהביא בשם גיסי הגר"ח קניבסקי שליט"א לגבי התוס' בע"ז הנ"ל שכתב שמותר להרוג אחד כשיש ספק שמא אח"כ יהיה רודף, וביאר שיתכן שיש חילוק בין גוי ליהודי. ואח"כ הוסיף שכנראה שהיה קרוב לודאי שיהיה רודף. ועל פי זה נראה כשהחשוד הוא נכרי יש לסמוך על הנ"ל ולא לטפל בו, אבל אם הוא ישראל, אף על פי שהוא חוטא, אם יאמר שלא ילשין אולי אפשר להאמין לו, ואז אסור להורגו. במלחמה הדבר הרבה יותר קל להרוג אף על חשש רחוק עי' בנצי"ב (על פרשת נח) שאיסור שפיכת דמים לא נאמר בשעת מלחמה: מִיַּד אִישׁ אָחִיו: פירש הקב"ה אימתי האדם נענש, בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאיתא בשבועות (לה, ע"ב) 'מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא'. ואפילו מלך ישראל מותר לעושת מלחמת הרשות, אע"ג שכמה מישראל יהרגו ע"י זה (ועיין ספר דברים כ, ח). תוס' (עבודה זרה דף כו עמוד ב): ולא מורידין - וא"ת הא אמרינן במסכת סופרים [פט"ו] כשר שבכנענים הרוג? וי"ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ומביא ראיה מויקח שש מאות רכב בחור ומהיכן היו מהירא את דבר ה' ואף על פי שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא דכתי' והיה לך למס ועבדוך (דברים כ). ריב"א (דברים פרק כא): על אויביך. אבל שאינו אויביך לא דהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין והא דאמר טוב שבעכו"ם הרוג היינו דוקא במלחמה. וא"ת למה נסמכה פ' כי תצא לפ' עגלה ערופה. וי"ל שבעכו"ם אין דין עגלה ערופה ולא כמו שדרש שאול המלך ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה ובזה טעה והחייה אגג מלך עמלק. וכתוב וירב בנחל על עסק נחל. נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים, ע"ז דף כו עמוד א): בירושלמי דקדושין מפרש הא דאמרינן טוב שבגוים הרוג, היינו בשעת מלחמה, כדכתיב הירא את דבר ד' וכו' ויקח שש מאות רכב וגו', ואף על גב דסתם גוים עובדי ע"ז ועוברין על שבע מצוות, אין מורידין אותן, דבשאר אומות כתיב והיה כל העם הנמצא בה והיו לך למס ועבדוך. לא מצאתי זה כעת בירושלמי קידושין (פ"ד הל' י"א), ואולי הצנזורה הסיר זה. אולם נמצא בתוספתא (מסכת סופרים פרק טו הלכה ז): תני ר' שמעון בן יוחאי, הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג. מרדכי (ע"ז פרק אין מעמידין רמז תתיד): ומיהו במלחמה בהא אמרי' בקדושין טוב שבכנענים הרוג. תוספות הרא"ש (ע"ז דף כו עמוד א): הגויים לא מעלין כו'. בירושלמי דקדושין מפרש הא דאמרינן טוב שבגויים הרוג [היינו בשעת] מלחמה דכתיב הירא את דבר יי' מעבדי פרעה וכו' וכתיב ויקח שש מאות רכב וגו', ואף על גב דסתם גויים הם עובדים ע"ז ועוברין על שבע מצות אין מורידין אותן דבשאר אומות כתיב והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד): אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה. כסף משנה (שם יא): ודקדק רבינו לכתוב העכו"ם שאין בינינו וביניהם מלחמה כלומר דהא דתניא בסוף קדושין ובמ"ס טוב שבעכו"ם הרוג היינו בשעת מלחמה וכמ"ש התוס' בשם הירושלמי. בית יוסף (חו"מ סימן תכה): ודקדק הרמב"ם לכתוב הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה כלומר דהא דתניא (בירושלמי) בסוף קידושין ובמסכת סופרים (ספט"ו) טוב שבהם הרוג בשעת מלחמה וכמו שכתבו התוספות (ע"ז כו: ד"ה ולא) בשם הירושלמי. ונראה מה שנאמר שבמלחמה מותר להרוג היינו אף שאינו כעת לוחם נגד היהודי שא"כ הוא רודף ולא נקרא וטוב שבגוים אלא מדובר גם באזרחים בשעת המלחמה. ומה שמביא ראיה מן הפסוק ויקח שש מאות רכב בחור משמע שמדבר בשעת שהגוי עושה מלחמה בפועל ורודף, שם הכוונה שרואים ממה שהיו ירא דבר ה' ובגלל זה נשאר להם בהמות, ובכל זאת אח"כ רדפו אחר בני ישראל, למדים שא"א לסמוך כלל על הגוי שכעת הוא ירא שמים, שלא יהא אח"כ רודף וממילא בשעת מלחמה מותר להורגו משום חשש שבעתיד ירדוף אחרי היהודי עי' לקמן בשם כמה רבנים. אולם לכאורה מן רבינו בחיי לא נשמע כך (שמות פרק יד פסוק ז): ויקח שש מאות רכב. כתב רש"י ז"ל: ממי היו, אם תאמר משל פרעה היו הלא כבר נאמר: (לעיל ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנה אשר בשדה", ואם תאמר משל ישראל והלא כבר נאמר: (לעיל י, כו) "וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה", וממי היו: (לעיל ט, כ) "מן הירא את דבר ה'", מן המצריים באה תקלה לישראל מכאן דרשו רז"ל במסכת סופרים: (פרק טו) אר"ש בן יוחאי טוב שבמצריים הרוג בשעת מלחמה, וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, ודרשוהו מן הפסוק הזה. ובאור הדבר: כי בשעת מלחמה בלבד הוא שמותר להרגו, כי מאחר שהוא נלחם עמך ובא כנגדך להרגך אף אתה השכם להרגו, שלא בשעת מלחמה אסור, שהרי אף בשעת מלחמה נצטוינו לקרוא להם לשלום, ואפילו לשבעה עממים שכתוב בהם: (דברים כ, טז) "לא תחיה כל נשמה", אבל כשהוא בא כנגד הקדוש ברוך הוא שהוא מכוין למרוד בו כענין המצריים, אפילו שלא בשעת מלחמה מותר לפי שהוא מלחמה לה', שהרי המצריים כיון שראו כבר במכת בכורות שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה ועכשיו חוזרין על הים, לא היתה כונתם אלא להלחם עם הקדוש ברוך הוא, ולכך אמר להם משה: "ה' ילחם לכם", כלומר כיון שעדיין רודפים אחריכם מעתה המלחמה לשם יתברך היא, ולכך נתחייבו להטביעם בים: אבל יש רבנים שכן מבינים שגם בלי דין של הבא להרגך השכם והורגו מותר להרוג בשעת מלחמה, עי' לקמן במאמר טוהר הנשק, מאת הרב שמעון וייזר שהיה ר"מ בישיבת שעלבים. ונראה שגם רבינו בחיי ממעט רק לפני שקראו להם לשלום אבל אחרי שקראו להם לשלום ולא נענו, אז כל האוכלוסיא הם בכלל אנשי המלחמה כמו שלמדנו בספרי המובא לקמן בדברי רש"י, על הפסוק וצרת עליה. אולם ראיתי פירוש במהר"ל מפראג שמפרש את הריגת גוי בשעת מלחמה, שמדבר על הלוחמים שנפלו בידינו וכבר אינן בגדר רודפים, מ"מ צריך להורגם, וא"כ אין ראיה על אלו שלא לוחמים. אולם אח"כ נביא שדעת הגור אריה במקום אחר בענין שמעון ולוי, שבמלחמה מותר להרוג מאותו אומה גם מי שלא פועל מעשי במלחמה. ומקודם נביא את הגור אריה שמשמע שרק אלו שלחמו מותר להרוג, רק החידוש הוא שגם אחרי שנתפסו. גור אריה (שמות פרק יד, פרשת בשלח): כשר שבגוים הרוג. אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רז"ל דיש להרוג את הגוים - כי אם המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין (ע"ז כו ע"ב), אבל על הגוים לא אמרו מעולם, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכהאי גוונא - במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה - אל תרחם עליו כלל - ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו 'הרוג'. וכן בפרשת שופטים אמר הכתוב (דברים כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם", שאם יפלו בידכם אל תרחמו עליהם שגם הם אינם מרחמים עליכם (סוטה מב.), וזה בגוים שבאו על ישראל למלחמה, והם אויביהם לוחמים בם. אבל על הגוים שעשו טובה עם ישראל נצטוינו מפי הקדוש ברוך הוא שלא לעשות להם רע, שהרי המצריים עצמם שהרגו את בניהם, ושעבוד הקשה שעשו להם - בעבור שהיו ישראל דרים בארצם ציוה הקדוש ברוך הוא לגמול חסד עם בניהם, שנאמר (דברים כג, ח) "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", כל שכן הגוים שאין עושים רע לישראל שלא נגמול להם רע, דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה, שהוא פסוק מלא לעשות טוב למי שעושה לנו טוב. והרי חכמים ז"ל עצמם מהך קרא דכתיב "לא תתעב מצרי" אמרו (ב"ק צב ע"ב) 'בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא', כל שכן האומות השומרים את ישראל משונאיהם. וכן אמר הכתוב (ר' ש"א טו, ו) "ויאמר שאול אל הקיני לכו סרו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם ישראל בעלותו ממצרים", הרי שעשו חסד עם מי שהוא עשה להם חסד. ואין פירוש דבר זה רק כמו שאמרנו למעלה, דאיירי בגוים שהיו מאבדים את ישראל ונפלו בידם - אמרו 'כשר שבגוים הרוג'. אולם במקום אחר במהר"ל באותו ספר נמצא מפורש שמותר להרוג כל האוכלסיא במלחמה אף אלו שלא חטאו. גור אריה (בראשית פרק לד יג): אך קשה אם שכם חטא כל העיר מה חטאו להרוג, ותירץ הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) דבני נח מצווים על הדינין, ועבירה אחת שעובר - נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו, לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותם. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ (פסוק ב), כי היו יראים מהם, ואף על גב שנצטוו על הדינין - היינו כשיוכלו לדון, אבל אונס רחמנא פטריה (ב"ק כח ע"ב), ואיך אפשר להם לדון אותם: ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" - ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה - מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות. ומכל זה נראה שמה שבא המהר"ל למעט בפרשת בשלח שלא להרוג מי שלא חטא, היינו אם כללות האומה לא חטא, אבל אם חלק של האומה חטא ונמצאים כעת במלחמה, לא מחלקים באותו אומה בין מי שכעת רודף את היהודים ומי לא. אם יש צורך כדי לנצח המלחמה בודאי מותר להרוג גם כללות האוכלוסיא רש"י (דברים פרק כ): וצרת עליה - אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים. ספרי (דברים פרשת שופטים פיסקא קצט י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אֶל עִיר, ולא לכרך. אֶל עִיר, ולא לכפר. לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ, ולא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה מיתת תחלואים. וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום. גדול שלום שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום. גדול שלום שדרי רום צריכים שלום, שנאמר (איוב כה ב) עושה שלום במרומיו. גדול שלום שחותמים בו ברכת כהנים. ואף משה היה אוהב שלום שנאמר (דברים ב כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום. (יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה, הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך לסוף שהיא עושה עמך מלחמה. וְצַרְתָּ עָלֶיהָ, אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים. וא"כ בענין עזה, שכעת מתנהלת המלחמה, שכבר קראו עליהם כמה פעמים לשלום, וממשיכים להרוג, כ"ש שמותר גם להרעיבה ולהצמיאה, אף שע"י זה ימותו נשים ונשים וטף שמכונים היום חף מפשע. (השלום שקראו להם כעת הוא הרבה יותר קל לערבים מן השלום שחז"ל מחייבים, שבחז"ל הוא כניעה טוטלית לעם ישראל, ע' רמב"ם (הל' מלכים) שצריך לקבל מס ועבדות ולדעת הרמב"ם גם ז' מצוות, וכאן נתנו להם חופש ממש ובכל זאת לא נכנעו וא"כ בודאי ששיך כאן שאם לא תשלים עמך מותר להרוג במיתת תחלואים את כולם, וא"כ צריך להסיר מהם מים ומזון וחשמל ודלק עד שיכנעו). במקום שההנהגה הכללית מחנך את כללות האוכלוסיא להשמיד כל תושבי א"י, כולם יש להם דין מחבלים ואין כלל מושג של חף מפשע ממה שלמדנו ממעשה של דוד שהרג כל איש ואשה ממחנה הגוים אף שאין בהם מז' עממין, רק מחמת חשש שיבואו להלשין, א"כ למדים שבעזה, ששם מחנכין הילדים מגיל גן להרוג יהודים, ויש להם אמנה פלסטינאית לשיחרור פלסטין במלחמה, וזה כולל לא רק ארגון חמאס אלא כולם, א"כ כל ילד מגיל גן כבר הוא רוצח לעתיד, ומה שעדיין לא הרג זה בגדר מחוסר זמן, אבל לא עקרוני, ויותר מזה כל אשה שיכולה ללדת, היא כבר מכינה בבטן את הרוצח, ואף אם היא עדיין פנויה, היא רוצה להתחתן לגדל רוצח, או לעזור בצורה אחרת לרוצחים, וממילא גם יונקי שדים הם בכלל רוצחים לעתיד וכעת הם רק בגדר מחוסר זמן. וזה עיקר מהות שלהם, לחיות בעזה כדי להרוג יהודים. וכ"ש במקום שהיו בחירות ורובם בחרו בחמאס שמצהירים בגילוי להשמיד עם ישראל בא"י, וכן הרוצח השני מארגון פת"ח שרצו לעשות איתו שלום, גילה כעת מפורש שמזדהה עם חמאס, (וגם מקודם ידעו זה, רק שרצה להערים) וא"כ אין שום ארגון שם שהם בגדר חף מפשע, וא"כ אין שום ענין לחוס מלהרוג מצד איסור לא תרצח. וכ"ש אם זה נצרך לניצוח מלחמה מותר להרוג גם אזרחים שהם באמת חף מפשע כל זמן שהם במחנה האויב, כמו שלמדנו מן הספרי ומרש"י פר' שופטים על הפסוק וצרת עליה. מסקנא מזה יוצא שמה שכעת במלחמה בעזה שנקרא "צוק איתן" תמוז–אב תשע"ד, שמשגיחים על כל חייל שלא יהרוג חף מפשע, זה הוא פשע שאין כמוה, שמסכנין את החיילים לטובת האויבים שכולם פושעים, ואף אם לא סוברים עד כדי כך שכולם פושעים, אבל עכ"פ במלחמה מותר להרוג, או מצד שאם לא הורגים יכול לסכן חיילים או למנוע ניצוח המלחמה, וכל הענין שמכונה "טוהר הנשק" הוא פשע. וכעת ראיתי שדנו לכבוש את עזה, אולם נמנעו מזה מפני שיגרום יותר מדאי הרוגים לחיילנו, ורוצים רק להכות בהם עד איזה שלב מסוים, אולם אילו לא היו חוששין להרוג חפים מפשע היו הרבה פחות אבידות לחיילינו ויכולים לכבוש את עזה כמו שאנו מצווים בתורה. עי' בזה במאמר "משה רבינו התחיל לבאר התורה - בכיבוש א"י כולל עזה". ועל כגון זה משלו חז"ל את הפסוק בקהלת (פרק ז פסוק טז) אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. יומא (דף כב עמוד ב): וירב בנחל, אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול לך והכית את עמלק, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לו שאול לדואג סב אתה ופגע בכהנים, יצאה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה. נספחים כמה מאמרים מרבנים של דורינו שדנו בנושא זה: [א] הרב שמעון וייזר שהיה ר"מ בישיבת שעלבים. [ב] מאמר שהוזכר פסק של הרב אברהם כהנא שפירא זצ"ל ר"מ ישיבת מרכז הרב. טוהר הנשק - חליפת מכתבים מאת הרב שמעון וייזר, (ניב המדרשיה, כרך י"א, אתר דעת). תקציר: מהו השימוש המותר בנשק כלפי אנשים חסרי נשק, כנשים וילדים, המשתייכים לאויבים. ● ● ●ב"ה לכ' רבי היקר. ראשית, אני דורש בשלומו ושלום ביתו. אני מקווה שהמצב שפיר. אצלי ברוך ה' אני מרגיש טוב בגופי. זה זמן רב לא כתבתי. אתך הסליחה. לפעמים אני נזכר בפסוק "מתי אבא ואראה פני אלקים?" אני מקווה, בלי נדר, שאגיע באחת החופשות הקרובות, אני מוכרח. באחד הויכוחים שהתנהלו אצלנו בקבוצה, היה דיון על "טוהר הנשק". ואז התווכחנו האם מותר להרוג אנשים חסרי נשק כגון - ילדים, נשים? או האם מותר לנקום בערבים במידה כנגד מידה כמו שהם רוצחים מבלי להבדיל. ואז כל אחד ענה לפי השגתו. לי לא הייתה קביעה ברורה, בעצם אולי לערבים יש דין של עמלק - כלומר שמותר לרצוח ולאבד את זכרם! או כפי שעושים בסתם מלחמה, שהורגים רק את החיילים. בעיה שניה, האם מותר לקחת סיכון על עצמי בזה שאני נותן לאישה לחיות? כיון שקרו מקרים שנשים זרקו רימונים. או האם מותר לתת לערבי שמרים ידיים מים? כיון שיש חשש שמא הוא בעצם מטעה אותי ועומד להרוג אותי, והדברים קרו. אני מסיים בד"ש חם לרב ולכל ביתו. שלום רב משה ● ● ● בס"ד אור לעש"ק פ' שקלים תשל"ג, שעלבים משה היקר, שלום רב! אני מתחיל מכתבי זה הערב, אע"פ שיודעני שלא אספיק לסיימו הערב, הן בגלל הטרדות והן משום שרוצה אני להאריך במכתב, לענות על שאלותיך בהרחבה, ועלי להעתיק כמה מדברי חכמינו ז"ל ולפרשם. בין אומות העולם מקובל שלמלחמה יש כללי משחק, כעין חוקים של כדורגל או כדורסל; אולם חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי פאה פ"א ה"א, סוטה פ"א ה"ט): אבנר למה נהרג, ר' יהושע בן לוי אמר - על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". המלחמה אינה לנו משחק ח"ו אלא כורח חיים, ורק ע"פ קנה מידה זה עלינו לקבוע כיצד לנהלה. שנינו במכילתא, פרשת משפטים, על הפסוק "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה": "רעהו" - להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו - פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים. תוכן הדברים הוא, שאע"פ שלנח נאמר "שופך דם האדם", התבטאה כאן התורה "רעהו", דהיינו אדם מישראל בלבד, אולם לא באה התורה להתיר שפיכות דם הנכרי, שהרי התורה באה להוסיף מצוות לישראל ולא להפחית מהן, אלא לומר לך שאין עונשו של רוצח נכרי מסור בידי אדם, אלא מן השמים ידונוהו. דברים אלו של המכילתא הובאו ב"כסף משנה", (הלכות רוצח ושמירת נפש, פ"ב הלכה י"א), לפרש את דברי הרמב"ם שם, שכתב: ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר "וכי יזיד איש על רעהו", ואין צריך לומר שאינו נהרג על הנכרי. והסביר בעל "כסף משנה" שמקור דברי הרמב"ם הוא במכילתא הנ"ל, ועל פיה דקדק הרמב"ם וכתב שאינו נהרג עליו בבית דין, כלומר אבל בדיני שמים חייב. מכל זה נראה, לכאורה, שרוצח הנכרי הרי הוא כרוצח ממש, ופרט לזה שאין סמכות לבית דין לעונשו, חומרת המעשה היא ככל רציחה. לעומת זאת מצינו במכילתא עצמה, במקום אחר, הסתייגות מסוימת בעניין זה. וכך שנינו שם, בפרשת בשלח, על הפסוק "ויקח שש מאות רכב בחור": משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות? אם תאמר משל מצרים היו, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים". ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה". ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר "וגם מקננו ילך עמנו, לא תישאר פרסה". אלא משל מי היו - של הירא את דבר ד'. נמצינו למדין - המקנה שהניס הירא את דבר ד', הם היו תקלה לישראל. מכאן היה ר' שמעון אומר: טוב שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מותו. אולי היה אפשר לומר שהביטוי "הרוג" שבדברי ר' שמעון הוא סמלי ואין להבינו כפשוטו, אלא במובן של דיכוי וכיוצא בזה - ועל ידי כך למנוע את הסתירה הנראית, לכאורה, בדברי המכילתא. היה אפשר לטעון, גם כן, שדברי ר' שמעון, אפילו נבינם כפשוטם הם דעתו בלבד, ואולי חכמים אחרים - וביניהם איסי גן עקיבא שהוזכר במכילתא משפטים הנ"ל - חולקים עליו. אך בתוספות (במסכת עבודה זרה, דף כ"ו עמוד ב') מצינו מהו ההסבר. בעמוד א' שם שנינו בברייתא שהנכרים אין מעלים אותם מתוך בור שנפלו לתוכו, ואין מורידים אותם לבור להורגם; דהיינו, אין מצילים אותם ממוות, ואף אין הורגים אותם בידיים. על כך כתבו בתוספות שם: ואם תאמר, הא אמרינן במסכת סופרים - כשר שבגויים הרוג? ויש לומר, דבירושלמי דקידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ומביא ראייה מ"ויקח שש מאות רכב בחור", ומהיכן היו מ"הירא את דבר ה' ". לדעת בעלי התוספות, אפוא, יש לחלק בין שעת מלחמה לבין שעת שלום, שאע"פ שבשעת שלום אסור להרוג נכרים [ולדעתם זהו איסור שפיכות דמים ממש, שכן כתבו בפירוש במסכת ע"ז (דף י' עמוד ב', ד"ה חד) וכמו שמשמע מן המכילתא משפטים הנ"ל], מכל מקום בשעת מלחמה מצווה להורגם. (בהגהות "בן אריה" על מסכת עבודה זרה כתב שיש להפוך את הגרסא בדברי התוספות, ולגרוס "בירושלמי קידושין" במקום "במסכת סופרים" ולהפך, שכן במקורות שלפנינו נאמר "בשעת מלחמה" במסכת סופרים ולא בירושלמי קידושין). דברי התוספות האלה הובאו גם הם ב"כסף משנה" (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ד' הלכה י"א). הרמב"ם שם כתב: נכרים שאין בינינו ובינם מלחמה... אין מסבבין להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר "לא תעמוד על דם רעך", ואין זה "רעך". על כך כתב בעל "כסף משנה": ודקדק רבינו לכתוב "הנכרים שאין בינינו וביניהם מלחמה", כלומר דהא דתניא בסוף קידושין ובמסכת סופרים "טוב שבגויים הרוג" היינו בשעת מלחמה; וכמו שכתבו התוספות בשם הירושלמי. (כעין זה יש לדייק גם מדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה, פרק י' הלכה א', וכן הוא ב"מרדכי", מסכת עבודה זרה, סי' תתי"ד). כך נפסק בשו"ע (חו"מ, סי' תכ"ה סעיף ה', ובשו"ע יו"ד, סי' קנ"ח סעיף א'), ועי' שם ושם בדברי המפרשים שכתבו כן בפירוש לחלק בין שעת מלחמה לשעת שלום. וכתב מורי חותני הגאון ר' אפרים זאב גרבוז זצ"ל (בפירושו "קו המידה" למכילתא בשלח הנ"ל): וצריך לומר דמיירי גם מאופן שאין רודף אחריו, דבכי האי גוונא אפילו בישראל קיימא לן "הבא להורגך השכם להורגו", אלא אע"פ שאינו רודפו, כיון שהוא בשעת המלחמה מסתמא יעמוד לעזר הגויים, כמו שעשו היראים את דבר ד'. [יש להוסיף שכן מוכח בפירוש בתוספות, ע"ז דף י' עמוד ב', ד"ה חד הנ"ל.] ובזה נבדל יהודי מגוי, שאע"פ שהכלל "הבא להורגך השכם להורגו" נאמר גם על יהודי, כמו שאמרו במסכת סנהדרין (דף ע"ב עמוד א'), מכל מקום אין הדברים אמורים אלא אם קיים חשש שהוא בא להורגך. אבל הגוי בשעת מלחמה מסתמא כן הוא, ותמיד יש לדונו כבא להורגך, אלא אם ברור שאין לו כל כוונה רעה. כלל זה הוא הקובע את "טוהר הנשק" על פי ההלכה - ולא המובן הנכרי המקובל עתה בצה"ל, מובן שלצערנו הפיל קורבנות לא מעטים. אני מצרף קטע עיתון ובו נאום של הרב קלמן כהנא שליט"א בכנסת בשבוע שעבר, והוא מדגים בצורה חיה - ומדאיבה עד כמה היה "טוהר הנשק" קטלני. אסיים בזאת, ואקווה שלא תקוץ באריכות המכתב. הנושא עלה לאחרונה גם בלי מכתבך, ומכתבך עוררני להעלות את הדברים על הכתב. היה שלו', אתה וכל ישראל. להתראות בקרוב, כדבריך. שלך, שמעון ● ● ● לכ' רבי היקר ראשית אני תקווה שאתה ובני ביתך בריאים ושלמים. קבלתי את מכתבך הארוך, והתפעלתי מההשגחה שאתה משגיח עלי כפרט. כי אני מניח שלהרבה אתה כותב, ורוב הזמן אתה נתון בעיסוקים של לימודיך בתכנית שלך. אי לכך תודתי לך עמוקה כפליים. בנוגע למכתב עצמו הבנתי כך: בשעת מלחמה מותר לי, ואפילו יותר מזה - אני חייב, להרוג כל ערבי וערביה שנקרים לדרכי, אם קיים חשש שהם עוזרים למלחמה בנו במישרים או בעקיפין. ומצדי אני: חייב אני להרוג אותם אפילו שזה קשור בהסתבכות עם החוק הצבאי. אני חושב שהנקודה הזו בקשר לטוהר הנשק צריכה להיות מועברת למוסדות החינוכיים, לפחות הדתיים, שתהיה להם השקפה בנושא, ולא יהיו טועים בשדה ה"הגיון" הרחב דווקא בנושא הזה, ולהסביר את הדין, הלכה למעשה. כי לצערי ראיתי "הגיונות" שונים גם אצל החבריה הדתיים. אני תקווה שתפעל בנושא, ושבנינו ידעו את הקו של אבותינו בעניין באופן ברור וחד-משמעי. כאן אסיים, בתקווה שבסיום הקורס, בעוד כחודש, אוכל להגיע לישיבה. שלום רב משה ● ● ● ראה באתר את מכתב החזו"א שנתפרסם ע"י הרב שמעון וייזר, שמוזכר לעיל שפסק נגד טוהר הנשק, הוא הקים בית המדרש לשמירת שמיטה בלי היתר מכירה בשעלבים, בראשות הרב קלמן כהנא זצ"ל. וע' במאמר "הסכם אוסלו, היתר מכירה וחטיפת הנערים", שיסוד הסכם אוסלו שהיה בזמן היתר מכירה וכל הצרות שיצאו בעקבותיו, וממילא גם צורך המלחמה הנוכחית, קשור בהיתר מכירה. ועי' על הנסיונות וההתעקשות בשמירת שביעית בשעלבים.