יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד כלול במצוות זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ ● המחלל שבת או שמיטה מפסיד גם שכר שש ● במצות זכור את יום השבת לקדשו כלול גם לומר שבת שלום או גוט שבת ● מצוות ובו תדבקון ● חשיבות זכירת מעשה בראשית בשעת עבודה בששת ימי המעשה ● זכירת יומי חול במספר שקשור לשבת, או על שם של שמות הגוים ועבודה זרה ● הבעיה הגדולה בשפת יידיש, שלא מונים לפי ימי שבת אלא על שמות הנוצרים ● אזהרה להידבק בתלמיד חכמים שזה שזה רק באופן שנחשב לדביקות בהקב"ה ● כבוד מלכים ● מלכות בית דוד הוא כפוף למלכות שמים אבל אינו מלכות שמים עצמו
16:30 (28/01/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד כלול במצוות זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ שמות (פרק כ ח): זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (ט) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. תלמוד בבלי (מסכת פסחים דף קו עמוד א): זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין - תלמוד לומר זכור את יום השבת. יש להקשות למה נאמר פסוק זכור את יום השבת לפני ששת ימים, הרי לכאורה אמור להיות כתוב אח"כ, והיינו: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי זכור את יום השבת לקדשו ולא תעשה כל מלאכה, שהרי מצוות קידוש שחז"ל למדים מלשון זכור, הוא רק בשבת ולא ביום ראשון. אולם יש לתרץ, שמשמעות הפסוק הוא, שלא רק ענין של קידוש היום כלול בפסוק הזה, אלא כל מה שנאמר בפרשה זו כלול בפסוק הזה, היינו שהפסוק זכור את יום השבת לקדשו הוא הקדמה וכותרת למה שנאמר אח"כ. והיינו ששת ימים תעשה מלאכתך, הוא ג"כ בכלל זכור את יום השבת לקדשו, מכיון שכתוב בסוף הענין שסיבת שבת הוא לזכור שהקב"ה ברא העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי, ואנו צריכים לדמות עצמנו להקב"ה, והיינו שאם אדם עוסק במלאכתו ומכוון שזה רק ששת ימים ולא שבת, אז בשעת שעושה במלאכה מדמה עצמו להקב"ה שעשה מלאכה בששה ימים, ושבת ביום השביעי, ואז לא רק השביתה ביום השביעי הוא בכלל זכר למעשה בראשית אלא גם העבודה בששה ימים, וממילא זה ג"כ נכלל בכלל זכור את יום השבת לקדשו, שהרי כעת הוא עובד כדי לקיים את זכר מעשה בראשית. אולם זה רק בתנאי שחושב לשמור שבת, שאם אינו חושב לשמור שבת אז הששה ימים לא מתייחסים למעשה בראשית, אבל כשחושב לשמור שבת אז גם העבודה של ששה ימים הם זכר למעשה בראשית וממילא הם ג"כ נכללים בזכור את יום השבת לקדשו. ויוצא שכל מה שכתוב בפסוק הזה, מי שמקיים זה ועובד בחול, מקיים ג"כ זכור את יום השבת לקדשו. ומשום זה חשוב מאוד לומר כבר ביום ראשון "היום יום ראשון בשבת" שעי"ז נותן ערך לששה ימים שכל העבודה הוא זכר למעשה בראשית. ויוצאים זה בשעת שאומרים היום יום ראשון בשבת, רק שצריך לכוון לזה שכל מלאכה יהא זכר למעשה בראשית. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ כלול במצוות וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק ואותו יסוד הוא ג"כ בענין שמיטה שנאמר (ויקרא פרק כה ב): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק: (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. וגם שם קשה למה נאמר מקודם ושבתה הארץ שבת, היה צריך לכתוב מקודם שש שנים וכו' ואח"כ ושבתה הארץ. אלא האדם צריך כבר בתחילת שש שנים כשבא לזרוע לחשוב שישמור שמיטה, ואז כל שש השנים הוא מתייחס לשמיטה וזכר למעשה בראשית וזכר לימות עולם כמו שהסביר הרמב"ן שכל ענין של שמיטה הוא זכר לימות עולם שהם שש אלף שנים ואלף השביעי קודש. ביאור במעשה דרשב"י וההוא סבא ובזה נראה לפרש הגמרא (שבת דף לג עמוד ב) בענין רבי שמעון ורבי אלעזר בנו: אִיתִיבוּ תְּרֵיסַר שְׁנֵי בִּמְעַרְתָּא. אָתָא אֵלִיָּהוּ וְקָם אַפִּתְחָא דִּמְעַרְתָּא, אָמַר: מַאן לוֹדְעֵיהּ לְבַר יוֹחַי דְּמִית קֵיסָר, וּבָטִיל גְּזֵירְתֵּיהּ? נָפְקוּ, חָזוּ אִינְּשֵׁי דְּקָא כָּרְבֵי וְזָרְעֵי, אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם, מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם! הֲדוּר אָזוּל, אִיתִיבוּ תְּרֵיסַר יַרְחָא שַׁתָּא, אַמְרֵי: מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! נָפְקוּ, כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מַחְיֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסִי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה. בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, חָזוּ הַהוּא סָבָא, דַּהֲוָה נָקִיט תְּרֵי מְדָאנֵי אָסָא, וְרָהִיט בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמְרוּ לֵיהּ: הַנֵי לָמָּה לָךְ? אָמַר לְהוּ: לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְתִסְגֵּי לָךְ בְּחַד? חַד כְּנֶגֶד 'זָכוֹר', וְחַד כְּנֶגֶד 'שָׁמוֹר' . אָמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל, יָתִיב דַּעְתַּיְהוּ. ויש לעיין למה נרגע רבי אלעזר בגלל שראו אחד שהביא הדסים לכבוד שבת, הרי הטענה היתה למה מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והרי עדיין כל ימי השבוע עוסק בחיי שעה. אולם נראה, שמקודם חשבו שעיקר הפסוק של זכור את יום השבת היינו לעשות קידוש, אולם היהודי שהביא הדסים הראה שכוונת הפסוק הוא יותר רחב, וכל ששייך לכבוד שבת נכנס לפסוק הזה, וממילא גם כל מלאכת השבוע בזמן שאדם חושב בתחילת השבוע שכל מלאכת שעושה הוא רק ששה ימים וזוכר עי"ז מעשה בראשית, כל זה נכלל בכלל הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, וממילא כל מלאכת השבוע כבר לא בגדר חיי שעה אלא בגדר חיי עולם, ועי"ז נרגעו. יסוד הענין ברמב''ן ואור החיים יסוד זה לזכור שבת בכל יום הוזכר גם ברמב"ן (שמות פרק כ פסוק ח) על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו: ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן) שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת האל. וכ"כ באור החיים (שמות פרק כ ח): זכור את יום השבת וגו'. פירוש שיזכרהו מיום א', ולזה הקדים המאוחר כי מן הראוי היה להקדים לומר ששת ימים וגו' ואחר כך יאמר זכור, אלא נתכוין לומר שהזכירה תהיה מיום ראשון על דרך אומרם ז"ל (מכילתא) שכל יום יאמר היום יום א' בשבת וכו' פירוש ובזה יקדשו ולא יטעה בו. וכן בסידור הוזכר מצוה זו בשש זכירות. אולם כאן הוספנו נקודה חשובה, שבהזכירו יום השבת בכל יום, אז לא רק בזכירה של היום מקיים המצוה אלא גם העבודה ומלאכה שבכל יום מתקיים מצוות זכור את יום השבת לקדשו, מכיון שבזה עושה פעולה שמזכיר מעשה בראשית ומדמה עצמו להקב"ה שעשה מלאכה בשש ימים. המחלל שבת או שמיטה מפסיד גם שכר שש ויוצא לפ"ז, שמי שמחלל שבת, אז לא רק שחייב מיתה על זה שמחלל שבת אלא גם הפסיד את השכר של עבודה של שש ימים שאמורה להיות חלק של זכר למעשה בראשית, אבל מכיון שחילל את השבת, כבר העבודה של שש שנים אינן זכר למעשה בראשית והפסיד את כל השכר לזה. וכן לענין שמיטה, שמי שעובד בשמיטה, או עושה היתר מכירה שממילא אין כאן שביתת שביעית, שמלבד שעובר על איסורי שביעית הוא גם מפסיד את השכר של שש שנים תזרע שדיך, שאמור להזכיר מעשה בראשית וזכר ימות עולם, ומכיון שגם בשביעית הוא עובד, בין ע"י היתר מכירה שבאמת לא שוה כלום אפילו לו יצוייר שהיה חל אבל הרי אינו שומר שמיטה, ובין בלי היתר מכירה, הפסיד שכר של השש שנים של עבודה בשדה שהוא זכר למעשה בראשית וזכר לימות עולם. במצות זכור את יום השבת לקדשו כלול גם לומר שבת שלום או גוט שבת של"ה (מסכת שבת פרק נר מצוה): וקבלתי, אדם המבקר לחבירו בשבת שחרית, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול 'צפרא טבא', רק יאמר לו 'שבת שלום' או 'שבת טוב', לקיים (שמות כ, ח) 'זכור את יום השבת לקדשו'. ושמעתי שאפילו אם פוגשים בשבת אדם שמחלל את השבת אם אומרים לו שבת שלום, זה יכול לעורר אותו לחזור בתשובה. בזה שכתבנו שביום חול שאדם עושה מלאכה מקיים המצוה שמדמה עצמו להקב"ה, ונוסיף על זה שהדמיון שמעשה בני אדם ועבודת האדם דומין למעשה הקב"ה, מצאנו גם לענין נטיעה שמתקיים בזה ובו תדבק: מצוות ובו תדבקון ויקרא רבה (פרשת קדושים פרשה כה יט): וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) אַחֲרֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא, אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו? וּבוֹ תִדְבָּקוּן וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' א-להיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי, ואתה אומר ובו תדבקון? אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' א-להים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל. חשיבות זכירת מעשה בראשית בשעת עבודה בששת ימי המעשה אדם שבעת שהוא עובד חושב שהכל זכר למעשה בראשית, א"כ הוא משעבד עצמו להקב"ה בכל מעשיו ועושה המצוות שקשורים לעבודה שלו, כמו להזהר מגזל ואונאה, ובענין עבודת השדה בתרומות ומעשרות ושמיטה וכל מצוות התלויות בארץ. זכירת יומי חול במספר שקשור לשבת, או על שם של שמות הגוים ועבודה זרה מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו מסכתא דבחדש פרשה ז) על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו: רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת. רמב"ן (שמות פרק כ פסוק ח): ובמכילתא (כאן): רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר"א. אותו יסוד כתב הרמב"ן (שמות פרק יב) גם בספירת חדשים: וטעם הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שם פסוק ב), שימנו אותו [את חודש ניסן] ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כולם: וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו. שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז) בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו. וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרוא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה. תלמוד ירושלמי (מסכת ראש השנה פרק א הלכה ב): דא"ר חנינה שמות חדשים עלו בידם מבבל. הבעיה הגדולה בשפת יידיש, שלא מונים לפי ימי שבת אלא על שמות הנוצרים ביידיש קוראים שמות הימים כמו הגרמנים, וכמו שכל שפת יידיש הוא שיבוש של גרמנית. אולם לכאורה בענין זה היה מן הראוי לקרות הימים לפי ספירת שבת כמו יום ראשון לומר דער ערשטער טאג, יום שני דער צווייטער טאג וכן הלאה. אולם למעשה לא נוהגים כך אלא אומרים זונטיג, שהביאור הוא יום שעובדים לשמש; מאנטיג, יום שעובדים ללבנה; דינסטיג, יום עבודה; מיטוואך, אצמע השבוע; דאנערשטיג, יום שעובדים לע"ז שנקרא דאננער; פרייטיג, יום שעובדים לע"ז שנקרא פרייא; ואפילו ליל שבת אומרים פרייטיג צו נאכט, היינו הלילה שאחר היום שעובדים ע"ז הנקרא פרייא. הנה מה שמזכירם שם של ע"ז יש ללמד זכות, שלא מתכוונים לזה, רק שנשאר מזמן הקדום שגם היום הגוים לא עובדים את עבודה זרות האלה, ובאמת גם שמות של החדשים יש בה תמוז שזה שם של ע"ז, כמו שנאמר יחזקאל (פרק ח יג) וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: (יד) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְקֹוָק אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. וא"כ ההיתר הוא משום שכבר לא חושבים על זה, אולם הבעיה היא שמבטלים את מצוות זכור את יום השבת. והרי הרמב"ן כשרוצה לפרש איך ביטלו חז"ל שמות החודשים מלשון ראשון ושני ללשון ניסן אייר וכו' שהם שמות שבאים מבבל, הוצרך לומר שזה משום שאנו מזכירים חסדי הקב"ה שגאל אותנו מבבל, אולם זה הרי לא שייך כאן שהרי אנו מזכירים שמות אלו הרבה זמן לפני שהגענו לא"י. ויש ליישב בדוחק, שהרי השמות של החדשים שעלו מבבל, הרי כבר השתמשו שם בבל לפני שנגאלו, שלא מסתבר כלל לומר שנהגו רק אחרי שנגאלו, וכן הרי זה במגילת אסתר שהיה בחו"ל ובנחמיה (פרק ב א) כשהיה בארמון המלך הגוי: וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו. וא"כ רואים שזה מנהג היהודים להשתמש בחדשי הגוים, ומה שכתב הרמב"ן שבגלל הגאולה השתמשו בשמות חודשי הגוים היינו למה לא שינו זה כשהגיעו לארץ ישראל, ועל זה כתב שמשום שזכרו הגאולה מבבל המשיכו להשתמש, וא"כ ג"כ לעניננו, מה שהשתמשו בגלות בשמות ימים של הגוים משום שכך המנהג שמשתמשין כמו לשון הגוים, וכעת שבאים לא"י אלו שמדברים יידיש, ממשיכים להשתמש בזה כדי לזכור הגאולה. אולם צע"ג האם באמת מתכונים לזה, הרי דרך כלל אלו שמדברים באידיש לא חושבים כלל על גאולה, וצע"ג. המשך בענין ובו תדבקון כיון שהזכרנו בענין ובו תדבקון לענין נטיעה נמשיך להביא עוד פירושים על זה: להתעסק בגמילת חסדים רש"י (דברים יג) ובו תדבקון - הדבק בדרכיו. גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא. מזרחי (רא"ם, דברים פרק יג) בפרק קמא דסוטה אמרו (סוטה יד א): "'אחרי ה' א-להיכם תלכו', אחר מדותיו תלכו". מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא): "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", ומבקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א): "וירא אליו ה' באלוני ממרא", ומנחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא): "ויהי אחרי מות אברהם, ויברך א-להים את יצחק בנו" וקובר מתים, דכתיב (דברים לד, ו): "ויקבור אותו בגיא", אף אתה עשה כן. להתרחק מעבודה זרה ספרי (דברים פרשת ראה פיסקא פה): ובו תדבקון, הפרשו מעבודה זרה ודבקו במקום. לדבק במחשבתו בהקב"ה רמב"ן (דברים פרק יא כב): ולדבקה בו - אמר ר"א בסוף, והוא סוד גדול. ואין הסוד מטעם המקום הזה. אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף. ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' א-להיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה, אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין. והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי. וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד). ומה שאמר יהושע "כאשר עשיתם עד היום", כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם. ריקאנטי (דברים פרק יא): והחכם רבי עזרא כתב כי עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו ובו תדבקון. וזה כלל גדול בתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו באמונתו כאילו דבקה למעלה, לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת בפיו ויזכרנו בכתבו ובלבבו יזכרנו, סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד) וגו'. להתרחק מתאוות העולם הזה רמב"ן (דברים פרק כא) בענין בן סורר ומורה, ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. להתחבר עם תלמיד חכם כתובות (דף קיא עמוד ב): ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' א-להיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: לאהבה את ה' א-להיך ולדבקה בו - וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ספר מצוות גדול (עשין סימן ח): ואמרינן בפרק אחרון דכתובות (קיא, ב) וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב אש אכלה הוא אלא הדבק בחכמים ובתלמידים בין בזיווג בין במשא ומתן ובכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו. ושנינו במסכת אבות (פ"א מ"ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את כל דבריהם (ע"פ דעות פ"ו ה"ב ע"ש). ואומר (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם ואומר (תהלים א, א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגומר. לימוד דברי אגדה משנת רבי אליעזר (פרשה א עמוד 10): למוד לך הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את התו' ודרכי בוראך, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. לעשות דין בעיר הנדחת לשם שמים ספורנו (דברים פרק יג): ובו תדבקון. שיהיה תכלית כל פעולתכם לעשות רצונו ולא תהיה שנאתך על זה מסובבת מאיבה קודמת. (כוונת ספורנו שכיון שהפסוק נאמר בדינן של אנשי עיר הנדחת שהורגים כולם ועל זה כתב שהריגה זו צריך לעשות מתוך דביקות בהקב"ה ולא מתוך שנאה לאנשי עיר הנידחת). אזהרה לדבק בתלמיד חכמים שזה שזה רק באופן שנחשב לדביקות בהקב"ה צריך להזהר שלא להפוך את התלמיד חכם לכח עצמי אלא הוא נדבק להקב"ה מכח תורתו וממילא מי שנדבק בו נדבק גם להקב"ה. והנפ"מ הוא שאם אומר הת"ח לעבור על דברי תורה אין לשמוע לו. מצאנו לפעמים שעבודת ה' קרוב לע"ז. אל תמר בו אל תמירני בו. תלמוד בבלי (מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב): אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מיבעי ליה! אמר ליה: זהו מטטרון, ששמו כשם רבו, דכתיב כי שמי בקרבו. - אי הכי ניפלחו ליה! - כתיב אל תמר בו - אל תמירני בו. - אם כן לא ישא לפשעכם למה לי? - אמר ליה: הימנותא בידן, דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה, דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הלכים וגו'. שמות רבה (פרשת משפטים פרשה לב ד): השמר מפניו, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותי מדת הדין הוא אל תמר בו, לשעבר הוא אומר ממרים הייתם עם ה' והייתי מקבל מכם אבל עכשיו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, ד"א אל תמר בו, אל תמירוני בו ואל תעשוני תמורתו, שמא תאמרו הואיל והוא השר שלנו לו אנחנו עובדים והוא נושא את פשעינו לאו אלא כי לא ישא לפשעכם, לא כמותי שכתוב בי (מיכה ז) נושא עון ועובר על פשע, אבל הוא לא ישא לפשעכם, ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו שנאמר כי שמי בקרבו. יסוד הנהגת הקב"ה דרך שלוחים הוא מצד אחד חיובי ומצד שני מסוכן, שיש חשש שיקחו את השליח שיש בו כח עצמי. ובאמת הכלל הזה היינו המעלה והסכנה נמצא בכל כח מנהיגות. והיינו מנהיגות מלך, מלכות, גדולי ישראל, כהונה, מרנן ורבנן, ואדמורי"ם. שמצד אחד צריך מנהיגות וזה רצון הבורא, אולם בתנאי שלא יהפכו את המנהיג לכח עצמי בלתי תלוי ברצון הקב"ה. ובענינים אלו הרבה פעמים נפגשים עבודת ה' ועבודת ע"ז קרוב מאוד. וזה שנאמר על המלאך אל תמר בו כי שמי בקרבו היינו הוא שליח של הקב"ה, וצריך לשמוע לו, אבל צריך להזהר שהמלאך עצמו לא נתהפך לכח עצמי בלתי תלוי בהקב"ה. הנה מצאנו ענין של לעשות דמות, שלפעמים זה מצוה גדולה ולעמים קרוב לזה הוא ענין של ע"ז, וכדגמא הוא ענין הכרובים שנאמר (שמות פרק כה פסוק יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. ומאידך כתוב (שמות פרק כ כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. רש"י (שם): לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי - לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום: אֱלֹהֵי כֶסֶף - בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות: וֵאלֹהֵי זָהָב - בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם - לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם: וא"כ יוצא שלעשות שני כרובים של זהב, זה מצוה גדולה ויסוד המשכן, אבל לעשות ארבע זה כבר קרוב לע"ז על אף שזה נעשה לכבודו של הקב"ה, וכן לעשות של כסף הוא קרוב לע"ז. ויותר מזה מצאנו ששלמה המלך הוסיף עוד שני כרובים גדולים של עץ מצופה בזהב, ולא עבר על איסור לא תעשון איתי, משום שכך נצטווה מפי הגבורה ע"פ שמואל הנביא שמסר כל תוכנית בית המקדש לדוד המלך. מדרש אגדה (בובר, שמות פרשת משפטים תרומה פרק כה יח) ועשית שנים כרובים. והלא אמר לך וצוך במעמד הר סיני לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ' ד'). לא קשיא, לך לא תעשה אבל לי עשה, כיוצא בו מחלליה מות יומת וגו' (שמות ל"א י"ד) ובמקום אחר אומר וביום השבת שני כבשים (במדבר כ"ח ט'), כיוצא בו ערות אשת אחיך וגו' (ויקרא י"ח ט"ז), ואמר אחר מכאן יבמה יבוא עליה (דברים כ"ה ה'). וביאור ענין של הכרובים שכל זמן שהם בציווי הקב"ה בצורתן ובחומר שלו ובמספרן הנכון, אז מתייחס להקב"ה ואין זה ע"ז אבל אם זה לא בציווי ה' או שהחליף המספר או החומר שזה כבר לא בצוויו של הקב"ה, זה כבר נעשה קרוב לע"ז. כבוד מלכים תלמוד בבלי (מסכת ברכות דף נח עמוד א): דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. לראות מלכים תלמוד בבלי (שם): אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. וכן מברכים גם למלכי אומות העולם, אשר נתן מכבודו לבשר ודם. יסוד שהקב"ה נתן מלכות, משום שאנו צריכים להכין עצמנו למציאות של מלכות, וזה מלכות בית דוד, וזה כולל מלכות שמים, והיינו שמלכות בית דוד הוא לא לגמרי מלכות שמים אלא שזה שני דברים נפרדים, אלא מלכות בית דוד מביא לידי קבלת מלכות שמים. אולם גם ענין של דינא דמלכותא דינא הוא בשורש ענין של קבלת מלכות, אולם כל זה רק בתנאי שאינו לעבור על דברי תורה, שאם זה לעבור על דברי תורה אז זה כבר מעלים את מלכות בשר ודם על מלכת שמים, ובזה הפסיד את כל המטרה של להגיע לידי מלכות שמים. וזה שייך גם על מאן מלכי רבנן, שאם רבנן אומרים לעבור על דברי תורה אין לשמוע להם, והיינו מי שהוא בגדר הגיע להוראה בענין זה. וזה כמו דאמרינן תלמוד בבלי (מסכת סנהדרין דף מט עמוד א): כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ. ובגמרא שם מדובר בדוד המלך, והפסוק שמביא הוא מיהושע ושניהם היו מלכים וגם גדולי הדור בתורה, ולמדים שאם אומרים לעבור על דברי תורה אסור לשמוע. רמב"ם (הלכות מלכים פרק ג הלכה ט): המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו. והסתירה בין מה שנאמר אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו ועל מה שנאמר רק אם אומר לך על ימין שהוא ימין תשמע לו (ירושלמי ריש הוריות, הובא בתוס' רא"ש הוריות ב:) מבואר תירוץ ברמב"ן: השגות הרמב"ן (לספר המצוות לרמב"ם שורש א): וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה. וכעניין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה א). ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון שלהוריות (ב ב) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר והוא סבור שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם והם שישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם. ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים. ומי שטוען שמחיובים לשמע לו בעניים סתומות, הוא כבר מחשיב אותו למעלה מהקב"ה וזה קרוב לע"ז. מלכות בית דוד הוא כפוף למלכות שמים אבל אינו מלכות שמים עצמו מדרש (שמואל פרשה יג): א"ל בשלשה דברים הן עתידין למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש. אימתי מאסו בשלשתן בימי רחבעם, הדא הוא דכתיב וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד (מלכים א' י"ב ט"ז) זו מלכות שמים, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי (שם) זו מלכות בית דוד, לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד (שם) זה בנין בית המקדש. אמר רבי שמעון בן מנסיא אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הדא הוא דכתיב (הושע ג' ה') אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת יְקוָק אֱ-לֹקֵיהֶם זו מלכות שמים, וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם (שם) זו מלכות בית דוד, וּפָחֲדוּ אֶל יְקוָק וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (שם) זה בנין בית המקדש. ולמדים מזה שגם מלכות בית דוד, שיקום אי"ה, כפוף למלכות שמים ואם המלך מצוה לעבור על דברי תורה אסור לשמוע לו, ולא עדיף ממלך דוד בעצמו שאסור לשמוע לו אם מצוה לעבור על דברי תורה. נכתב בעה"י ע"י מורנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א ט"ו בשבט תשע"ד