יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בזכויות יוצר האדם ● בענין זכויות יוצרים בבני אדם ● דרך ארץ קדמה לתורה ודינא דמלכותא של כל העולם ● ביאור ענין של דרך ארץ ● ואהבת לרעך כמוך
13:34 (24/01/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בזכויות יוצר האדם רש"י (בראשית פרק א פסוק א): אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. ויש לעיין, איך הקב"ה יכול לקחת מן הגוים הרי מי שנותן מתנה לשני לא יכול אח"כ לקחת אותה ממנו. והתירוץ הוא שהקב"ה לא נתן לגוים בצורה מוחלטת ושייר לעצמו שייור שיכול אח"כ לקחת מהם. וזה שכתוב ברצונו נתנה להם, היינו שהנתינה היתה רק לפי רצונו אבל השאיר לעצמו את הבעלות, כי כך היתה רצון שלו להשאיר לעצמו את הבעלות חלקית באופן שיכול ליתן אח"כ לעם ישראל. וכן מה שנאמר ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, זהו רק בשיירו שעם ישראל לא יעבוד בשמיטה. כמו שכתב האור החיים הקדוש (ויקרא פרק כה פסוק ב): ושבתה הארץ וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון. אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה', וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו', ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו' אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה' לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא. והצצתי וראיתי כי א-להים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מה שאמר הכתוב (לקמן כ"ו ל"ד) אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד עולם. ויקרא (פרק כה כג): וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. בענין זכויות יוצרים בבני אדם ראיתי בספר פסקי דין של ב"ד ירושלים על חומר איסור לפגוע בזכויות יוצרים גם אם זה רק להעתיק לעצמו. הב"ד בראשית הרב הגאון ר' אברהם דב לוין שליט"א: רא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ח סימן לח): ואינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר. ביאור הדבר, שיש שני סוגי תנאים, אחד שאם עובר על התנאי בטל המכר כמו הרי את מגורשת ע"מ שתתני לי מאתיים זוז, שאם לא נתנה לו לא חל הגט, ויש תנאי שהוא שייור בחלות כמו בבא מציעא (דף נא עמוד א): האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים. שזה שיור בדיני הקידושין ואין מציאות שהקידושין יתבטלו, וגם זה נקרא תנאי (ולא הבנתי מה שנתקשה בזה בעמק משפט ח"ד עמוד תרצ"ב ). ובעניננו עושים שייור, ולא תנאי שאם עובר יתבטל המכר, שאם זה רק תנאי שאם עובר יתבטל המכר, א"כ אם הקונה עובר על התנאי יכול לקבל בחזרה את כסף הקניה והרי זה בודאי המוכר לא רוצה, אלא כאן מדובר בתנאי של שייור, שאינו נותן לו לכל ענינם אלא לשימוש ולא להעתקה. וע"ע בספר פסקי דין שממשיך להביא דעות שאוסרים לפגוע בזכות יוצרים: מסקנת פס"ד של ספר פסקי דין של ב"ד ירושלים: פסק של האגרות משה לחייב שלא לפגוע בזכויות יוצרים, שו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן מ י"ט): מי שעושה טייפ מד"ת ואוסר להעתיקו. בדבר אחד שעשה טייפ מדברי תורה וכותב שאוסר לעשות מטייפ שלו עוד טייפס ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שא"כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות, ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש, ואדרבה בעל הדברי תורה כיון שאמר זה ברבים שכל אחד יכול להעתיק על טייפ אין לו שום רשות למנוע מלעשות טייפס, אם לא כשאמר לכל אלו שבאו לשמוע שאינו אומר אלא כשיבטיחו לו שלא יעשו טייפס מזה מאיזה טעם שאינו רוצה לפרסם דאף שלא שייך איסור גזל על זה איכא עכ"פ איסור מלעבור על דעתו אף כשיודעין השומעין שאינו רוצה גם בלא התנה וכ"ש בהתנה שאסור שהרי הטריחוהו באופן שאמר שאינו רוצה והוי כעשו מלאכה באחד בעל כרחו. ואף שהוא דברי תורה שחייב הרב להשמיע יש הרבה שאינו ראוי לפרסם משום שאין למסור אותם לכו"ע ויש שאין מורין כן וכדאשכחן בגמ' טובא, ולפעמים מחמת שלא ברור להרב אם דבריו נכונים ובדעתו שעוד יעיין בדבר אם הם ראוין, ויש נמי רשות להרב לאסור בשביל זה שלא יעשו טייפס דשמא יראה אח"כ הרב שאין דבריו נכונים ויתבייש, אף שמסתבר דאין לו רשות לאסור על התלמידים דבר כדי שלא ישכחו וכדי שיוכלו לחזור עליהן דהא זהו ג"כ מצורכי הלמוד לתלמידים הוא אך שיצום שלא יפרסמו עד שיאמר להם שהוא ראוי גם לפרסם, אבל על טייפ שהוא נעשה על זמן רב וליתן גם לאחרים יכול לעכב שלא יעשו כלל, אבל עכ"פ הוא ענין איסור אחר ולא איסור גזלה, אבל לעשות טייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן קנג): דו"ד ע"ד הדפסת ספר של גאון מפורסם ז"ל בלא הסכמת יורשי המחבר. בס"ד, יום ד' משפטים תשל"ז לפ"ק ירושלים עיה"ק ת"ו. ע"ד תביעת יורשי הגאון בעמ"ח ספר אבן שלמה זלה"ה מאת המדפיס ספר הראב"ן עם פירוש אבן שלמה מהגאון הנ"ל כצלמו וכתבניתו בלא רשות היורשים. והנה ב"כ ב' הצדדים האריכו למעניתם בהבאת דברי הפוסקים שדנו בכזה בהנוגע לנידונינו ובאין נוגע ישר לנידונינו, והעיקר שנוגע לנידונינו הוא, א' אם המחבר יכול לאסור בעצמו בלא לצרף עמו הסכמת גדולים אחרים את ספרו להוציאו לאור בלתי הסכמתו או יורשיו וב"כ, ב' אם בנידון שלנו יש לו דין מחבר רק על ספרו אבן שלמה או גם על הראב"ן כמתכונתו שהדפיס, או עכ"פ כצלמו ביחד עם האבן שלמה. ולבוא לפסק הלכה בזה, הנני להעתיק איזה קטעים מדברי המחבר בהקדמתו לספרו הנ"ל בזה"ל. אבל מאד דאבה לב המעיין מבפנים בראותו שהוא מעורב ומבולבל עם רבבות אלפי טעיות וראשי תיבות וחצאי תיבות אשר כל אלה העלו אבק רב וכסו ענן גדול ועב ע"פ הספר עד כי גם להמעיין היותר חכם קשה לו לעמוד על כוונת רבינו. (כאן העתיק המנחת יצחק את כל התיקונים בספר שעשה המוציא לאור). העתקתי את דברי הגאון המחבר ז"ל כנ"ל להוציא מדברי ב"כ המדפיס שלא ברשות היורשים במה שכתב באות (א) מהות הנדפס במספרים 1 2 כאלו לא חידש המחבר כלום בהראב"ן עצמו, וכי הזכיר בדבריו כל דפוסי הראב"ן הקודמים שהזכיר הב"כ שם וכתב מה שהחסירו והשלים ותיקן הוא. עוד מבואר בדבריו של הגאון המחבר ז"ל שספר הראב"ן כמתכונתו שהדפיס הוא עם כל התיקונים עם ספרו אבן שלמה המה תרי ריעין דלא מתפרשין דבא זה ולימד על זה, ולהדפיס רק הראב"ן בצלמו ותבניתו שהדפיס הגאון המחבר ז"ל הי' הקלקול גדול מאד שלא הי' אפשר להבין תיקוניו ורשימותיו בהאותיות שציין וכיב"ז. והנה בהגיע תור דבר הלכה אם אדם בכחו לאסור איסור שלא להדפיס חיבורו בלתי רשותו, כבר איתמר הרבה מזה בבי מדרשא ונזכר הרבה בדבריהם של ב"כ הצדדים הנ"ל זה בכה וזה בכה, אמנם כבר ראיתי בספר תבואות שור הנדפס בלעמבערג שנת תרנ"א מודעא רבה לאורייתא מאת הגאון מוה"ר פייבל הלוי אבד"ק בראדשין ז"ל בעמח"ס גדה"ק ומקדש מעט, אשר כתב בזה"ל: והמפורסמות א"צ ראי' כי יכול כל אדם לאסור את שלו וכו' עכ"ל, ומה"ט אוסר את הדפסת ספרו וגם את הספר דע"ק אשר יגע הרבה לסדרו מכתבי קודש ניירות לאלפים אשר השאיר אחריו הגה"ק אבד"ק בוטשאטש ז"ל, ומחלה שם כל גדולי דורו לאסור איסור על הבאים לפרוץ גדר ולהרוס גבול אשר גבלו ראשונים לבל ירום איזה מדפיס את ידו להדפיס ספר מבלי רשות מחברו או מעתיקו בעודנו חי, אשר עד כה תועבה כזאת לא נהיית ולא נראתה בישראל, ולאסור בין על המוכרים ובין על הקונים עיין שם. ונדפסו שם כמו עשרה מגדולי המורים אשר נתנו מהודם להסכים עם הגאון בהמודעא הנ"ל, ושם בדברי הגאון בעמח"ס ראש המזבח מבואר בזה"ל ומי זה לא יודה בפה מלא אשר לו הכח והמשרה לאסור את שלו על כל אחד ואין להרב בעל המודעא לבקש עזר מאחד מהרבנים וכו' עכ"ל, ורובם הביאו כמה ראיות לדבריהם עיין שם. וכמו כן ראיתי במשניות דפוס ווארשא (תרכ"א) שנדפס שם תשובה מהגאון אבד"ק סובאלק ז"ל שהשיב ע"ד המערער שלא להדפיס חי' תוספת רעק"א ז"ל כי הזכות נמסר לו מאת היורשים וכתב כיון שנאמר בו מפורש שאוסר רק על זמן המוגבל וכו' עיין שם, ומשמע הא זולת זה אסור להדפיס בלא רשות היורשים או ב"כ עיין שם. וכן מוכח דעת הגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב בהקדמתו למס' כתובות בזה"ל, ולהיות כי לא רציתי להטריח רבות הגאונים הגדולים אשר בארץ בדבר הסכמות ושמתות ע"כ הנני גוזר בעצמי וכו' שלא ירום איש את ידו להדפיס חיבורי הן כולו הן מקצתו הן קונטרס אחרון בלתי ידיעתי ורשותי עכ"ל, ורימז לדבריו בתשו' שו"מ (מהדו"ק ח"א סי' מ"ד) עיין שם. וגם החת"ס בתשו' (חו"מ סי' ע"ט ד"ה וא"כ) ס"ל דזולת מה שאסור ליטול שכר מחי' תורה ופסקי הלכות, הי' למחבר ספר כדין מי שהמציא דבר חדש דאסור להשיג גבולו עיין שם, והחת"ס לשיטתו שכתב הגאון מהר"ש סופר ז"ל שכתב בשם זקינו הגאון החת"ס ז"ל שספריו הפקר כל מי שרוצה להעתיקם יבוא ויעתיקם עיין שם, אבל כבר כתב עליו בתשו' בי"צ (יו"ד ח"ב סי' ע"ה אות ה') על דברי החת"ס הנ"ל, דמי כמוהו צדיק נשגב והי' פרנסתו בריוח, ובעו"ה כהיום הזה בני ת"ח עניים מרודים וההכרח יאלץ להתפרנס מזה עיין שם, אלא שלהלכה שיטת הבי"צ דאין להמחבר רשות לאסור עיין שם, אבל כמה גדולי הפוסקים ס"ל לפשיטות דיכול לאסור, ונתקבל דעתם להלכה למעשה. והנה כי כן נתקבל להלכה מוכח מדברי הגאון בעל החפץ חיים ז"ל אשר כולנו שותים בצמא את דבריו בצואתו הנדפס בספר אהבת חסד שיצא לא מכבר ע"י יורשיו, שכותב שם שנותן רשות לכל העולם להדפיס את הששה חלקי המשנה ברורה, וכן החפץ חיים, ושמירת הלשון ח"א, ואהבת חסד, ונדחי ישראל ח"א (המועתק על ע"ט) והקונטרס תפארת אדם (הרשות בתנאים שמתנה שם), וחוץ מאלו הספרים אין רשות לשום אחד לחזור ולהדפיס מספריו בלתי רשותו או רשות ב"כ עיין שם, א"כ ש"מ דנקט כן להלכה דאל"כ וכי בכדי חנטי חנטיא. ועוד גם להחת"ס שם (סי' ע"ט) שכתב בזה"ל וא"כ בשארי מדפיסים כ"ש במי שהוציא דבר חדש ובתנאי שלא יהי' חי' תורה ופסקי הלכות שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעוה"ז, אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמים דמותר ליטול עליהם שכר וכו' עכ"ל, וא"כ לפי המבואר בדברי הגאון המחבר ז"ל הנ"ל, וגם כתב כן בשער הספר שנראה לעיני כל בזה הלשון, נדפס בפראג בשנת ש"ע בלי סדרים ומלא שיבושים ועתה נדפס מחדש ערוך ומסודר כראוי וגם מוגה ומתוקן היטב במראה מקומות והערות וחידושים וביאורים וכו' עכ"ל, הרי על ההגהה והסידור ומראה מקומות, גם להחת"ס מותר לקבל שכר כנ"ל. והנה הגאון המחבר ז"ל כתב מעבר להשער מודעא רבה בזה"ל: איסור השגת גבול ידוע ומלכותא דארעא כמלכותא דרקיע עכ"ל. ולאור כל הנ"ל דכמה יגיעות יגע לתקנו ולשכללו מכל הטעיות וכיב"ז ובודאי קנאו בשבח כלי, וביותר בספרו אשר עשה חיבור לטהרה שהמה תרי ריעין דלא מתפרשין, בודאי ניתן לו הזכות לאסור דבר שלו כנ"ל. ובהתאם להנ"ל ניתן הפס"ד מאת הבד"צ שליט"א. הרבה פוסקים כתבו שיש איסור השגת גבול במדפיס ספרים ויצירה של חברו. ואני מעתיק דברי הספר עמק המשפט בזכויות יוצרים: ולמעשה האיסור הוא לא רק על הספר הראשון שהדפיס המחבר, אלא גם מי שהעתיק מן הספר הראשון ועשה מזה ספר שני, ג"כ אסור להעתיק מן השני, בגלל שיש לראשון בעלות על היצירה, (ועי' לקמן שכתבנו שגם אם ס"ל שאין בעלות על יצירה מדין תורה יש בזה משום דינא דמלכותא, ע' לקמן באריכות למה גם בא"י שייך זה). אולם דא עקא שבכל הספר עמק המשפט מבואר שהאיסור של זכויות יוצרים הוא לא מוסכם ותלוי במחלוקת רק שכל ירא שמים יזהר וכן עובר משום דעלך סני לחברך לא תעביד. אולם נראה שהדבר איסור גמור וחמור משאר חלקי תורה וא"צ שהדבר הזה עצמו מפורש בגמרא, ואבאר הדבר: דרך ארץ קדמה לתורה ודינא דמלכותא של כל העולם אליהו רבה (איש שלום פרשה א) לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ (בראשית ג'), זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לכל. עֵץ הַחַיִּים, אין עץ חיים אלא תורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו' (משלי ג' י"ח). אוצר המדרשים (אייזנשטיין השכם עמוד 142) א"ר שמואל בר נחמני גדולה דרך ארץ שקדמה לתורה כ"ו דורות, שנאמר לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, דרך זו דרך ארץ החיים זו תורה. ביאור ענין של דרך ארץ דרך ארץ היינו מה שאדם צריך לעשות בין אדם לחבירו מצד שהוא אדם בלי המעלה שהוא יהודי, וזה מחייב כל אדם, וזה כולל גם יהודי, וכל ענין של התורה שנתנה לעם ישראל הוא נוסף על מה שהוא אדם, כי מה שתורה ניתנה, לא הסירה את חלק זה מה שהיו מצווים לפני נתינת התורה. וחז"ל התבטאו את היסוד הזה במאמר (סנהדרין דף נה עמוד א) - מי איכא מידי דלישראל לא אסר, ולנכרי אסר? סנהדרין (דף נח עמוד ב): מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב? סנהדרין (דף נט ע"א): ליכא מידי דלישראל מותר ולבני נח אסור. וביאור הענין כתב רש"י (שם בד"ה לזה ולזה בא"ד): ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם. יבמות (דף כב עמוד א): שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכן מקורות רבים בנוסח כזה. הנה בכל הספר הנ"ל עמק המשפט על זכויות יוצרים מבואר שבחו"ל בודאי אסור להעתיק ויש זכויות יוצרים משום דינא דמלכותא דינא, ורק בא"י שלשיטתיה אין בו דינא דמלכותא דינא, ממילא תלוי במחלוקת אם יש זכות יוצרים. הנה מעבר הדיון האם יש דינא דמלכותא בא"י, שזה פשטות אינו כמו שכתב שאין בו דד"ד, אלא יש בו דד"ד. ע' חו"מ שבין המחבר ובין הרמ"א ס"ל שגם בא"י שייך דין זה: שולחן ערוך (חו"מ הלכות גזילה סימן שסט סעיף ו): בד"א שהמוכס כלסטים, בזמן שהמוכס עובד כוכבים, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה. אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב, ואפילו צוה שישראל יתן יותר מעובד כוכבים, מכל מקום מקרי דבר קצוב לכל איש (מהרי"ק שורש קצ"ה), והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך, אינו בחזקת גזלן, משום דדינא דמלכותא דינא. ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר על לא תגזול (ויקרא יט, יג), מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים. וכך יוצא מן הרמ"א שפסק לעיקר שבכל דבר שייך דד"ד: (חו''מ שם סוף סע' ח') בהג"ה: י"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא (הרא"ש פ' ד' נדרים בשם הר"מ ומרדכי פרק הגוזל בתרא). ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא (מרדכי שם בשם התוס' ות"ה סי' ש"ט), ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא (שם בשם ר"י בר פרץ); וכן הוא עיקר, וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ"ו סעיף ז'. (היינו עי' גר"א (ס"ק ל"ה) שדעה ראשונה ברמ"א הוא הר"ן (נדרים כח.) שרק לענין קרקע נאמר, ממילא זה שייך רק בחו"ל שהמלך יכול להוציא הציבור מן הקרקע שלו אבל בא"י שכולם שותפים לא שייך דד"ד, הובא בד"מ, אולם ממילא דעה השניה חולק ושייך בכל דבר דד"ד ממילא שייך גם בא"י) וע"כ שכיון שהרמ"א פסק דלא כהר"ן ממילא פסק שגם בא"י שייך דד"ד. וכן הביא שם סברת הנמוקי יוסף שלא אמרינן דד"ד בא"י משום שאנן קיי"ל שמשפט מלך מלך אסור בו וממילא כל דינא דמלכותא דינא הוא בגלל משפט מלך ובא"י אין זה, אולם באמת אין כאן שיטה מחודשת משיטת הר"ן הנ"ל והרמ"א לא פסק כמותו, והוא דחק עצמו כאילו הרמ"א יש לו עוד דעה שבא"י לא שייך דד"ד אולם הכל לא מובן, ובד"מ לא הובא דעה נוספת שלא שייך דד"ד בא"י, אלא רק הר"ן, וברמ"א פסק שלא כדעה זו, וכן לא השיג הרמ"א על דברי המחבר ששייך דד"ד גם במלך ישראל. אולם יש שטוענים שהמלכות של א"י אינו ע"פ תורה וממילא אין כאן דד"ד, וממילא כתוצאה מכך לא חלים גם הנהגת בין אדם לחבירו, ואיש את זכויות רעהו חיים בלעו, ונתקיים (שופטים פרק יז ו) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. אולם נגיד לשיטתיה שאין כאן דד"ד, אבל הרי הזכות יוצרים הוא לא ענין של מלכות מסויימת אלא זה בינלאומי, היינו שכללות אומות העולם הבינו שמחויבים לתקן תקנה לזה וקיום העולם קשור לזה, ואם לא מקיימים זה, זה פוגע ליסוד של בין אדם לחבירו ובמהלך חיי הויה של המסחר, וא"כ זה בודאי מחייב גם את היהודי וגם בא"י, והרי זה בכלל דרך ארץ, ולא יתכן שבגלל שאנו יהודים ונצטווינו על תרי"ג מצוות נתבטל מאתנו דיני בין אדם לחבירו שכל גוי מבין שהנהגה זו מחייבת כל באי עולם. וראיתי (בס' ל"ד אות קע"א עד קע"ו) שהאריך בזה וגם הביא דברי הח"ס (חו"מ ס' מ"ד) שבענינים לתועלת המדינה שייך דד"ד גם בא"י, אולם שוב דחה כל זה שכאן הוא שלטון שלא ע"פ תורה, ולא הבנתי כלל הדחיה, שהרי בעניננו שזה תועלת המדינה ותועלת האומנות, אילו היה כאן שלטון ע"פ תורה בודאי היו ג"כ מתקנין זה, כי זה בכלל ועשית הישר והטוב, ע' לקמן, וא"כ מאי נפ"מ לעניננו שהשלטון לא ע"פ תורה. וכן כתב בתשובת הרשב"א (ח"ב ס' קל"ד) שגם לדעה שלא שייך דד"ד בא"י, מ"מ מה שצורך שמירת העם לכ"ע יש דד"ד. וזה שייך גם לעניננו. וממילא כן כאן לא שייך כלל, טענה שאין בא"י דד"ד, כי שבודאי המלכות יכול לתקן דברים לצורך הציבור, וממילא כאן שיש חוק בינלאומי ותועלת הציבור אין שום נפ"מ אם אמרינן באופן כללי דד"ד או לא. ונוסף על זה ע' (דברים פרק ו יח): וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ. רמב"ן (שם): ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר. וכוונת הרמב"ן, היינו שהנהגת בין אדם לחבירו הוא דבר שלא שייך שהתורה עצמה נותנת כל הכללים בזה , אלא יש דברים שצריכים לתקן בכל דור ודור, כמו דינא דבר מצרה שזה כבר תקנת חכמים שכופין על זה. ומעין זה כתב המגיד משנה (בסוף הלכות שכנים פרק יד): ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין. וממילא מכיון שכל אומות העולם תיקנו זה, ומחייבים להתנהג ע"פ זה וגם מענישים מי שעובר, ממילא זה נחשב בכלל ועשית הישר והטוב שגם מדין תורה מחייב. שו"ר שבספר העמק משפט הביא סברה זו בשם ההתעוררות תשובה, ולא ידעתי למה בספר נשאר בצ"ע על זה הרי זה דבר פשוט. אולם בספר דחה זה וטען שדברי ההתעוררות תשובה הוא רק בחו"ל שיש דד"ד, אבל לא בא"י, וכבר כתבנו שדבריו תמוהין שבענין זה לכ"ע שייך דד"ד. ולמעשה הגאון ר' שמואל הלוי ווזנר שליט"א (שגר בבני ברק) פסק מפורש שבעניננו שייך דד"ד גם בא"י, העתק דבריו בהסכמה שניה: ואהבת לרעך כמוך ע' שבת (דף לא עמוד א): שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור. ויש הרבה דברים שקשה לבאר אם זה עלך סני, אולם בענין זה שכל אחד יודע שלמי שייצר את הדבר סני מה שאחר לוקח ממנו את הזכות יוצרים, וגם כל אומות העולם מבינים זה, וא"כ זה נכלל בכלל הזה שבנוי על ואהבת לרעך כמוך, ומי שעובר על זה הוא כעובר על כל התורה כולה כמבואר בחז"ל במעשה של הלל, ולא מדברים כאן על הידור מצוה אלא על חיוב גמור. והרי בכל הספר הנ"ל מחפש איך ניתן לחייב שלכ"ע אסור להעתיק, היינו שזה ברור שזה פוגע ביצרן, רק הוא מחפש את הנוסח בהלכות חו"מ איך ניתן לחייב את המתחכמים שרוצים לחפש התרים להתיר דבר שהמושכל אוסר, עד שמצא איזה ניסוח מעורפל ומסובך איך לעשות זה, אבל למה לנו כל הדברים האלה הרי זה אסור מצד השכל ומצד תקנת העולם ורק בגלל שלא רוצים כאן מלכות, ותיקוני מלכות, נעשה כל עניני בין אדם לחבירו הפקר?? וחוץ מזה מי שעובר על זה מחלל שם שמים ברבים, שאומרים שיהדות מפקיע הלכות בין אדם לחבירו ואין מתחשבים עם תקנת בני אדם ועם תקנת השוק, ולא רק כשעושה ברבים אלא גם כשעושה בצנעה, הוא מחלל לעצמו את ההרגש שהתורה היא תורה חיים, ובל"ה יתפרסם לבסוף כמו שנאמר (בסוף קהלת) סוף דבר הכל נשמע, וכ"ש מי שפוסק ההלכה לרבים שמותר להעתיק. והכלל הזה של דעלך סני, אומרים לגוי שבא להתגייר שיסבירו לו מה זה יהדות, שעיקרו דעלך סני לחברך לא תעביד, ואיך יתכן שפוסקי הלכה המייצגים את היהדות יתנהגו בדיוק אחרת ממה שבאים להסביר לגוי יסודי היהדות. צא ולמד איך בספר הנ"ל טורח את עצמו לחפש נוסחא לאסור להעתיק, ותלמד מזה איך שזה כואב ליצרן וכל אחד מחפש איזה נוסח לעשות שלא יבואו לפגוע בו (ע' לקמן העתק של נוסח התיקון). ואה"נ שגם הספר מסכים שמי שעובר על זה עובר על מה שנאמר דעלך סני לחברך לא תעביד, אבל משמע מיניה שלדעות מסוימות שזה רק בגדר מידת חסידות, אולם הרי לא על מידת חסידות אנו מדברים אלא יסוד של כל התורה כולה, ומי שבא להתגייר אומרים לו שיהדות הוא יסוד של דעלך סני, וכל השאר הוא פירוש וביאור על יסוד הזה, ואם אח"כ כשמתגייר אומרים לו, שעד עכשיו בתור גוי היה לך הכלל הזה של איסור לפגוע בזכויות יוצרים משום דעלך סני וכו' משא"כ כשנתגיירת, נתבטל זה, ואין לך חיוב להתחשב עם חבירו, היינו שבאמת מה שאמרנו לך דעלך סני שזה עיקר היהדות לא נכון אלא בדיוק הפוך, אלא עד עכשיו היה הכלל נכון וכשנתגיירת נתבטל הכלל הזה. וכן צריך להסביר לגר, שבחו"ל יש מלכות על כן אדם נזהר מלפגוע בחברו אבל כאן בא"י אין מלכות מכיון שהמלכות לא נוהגים ע"פ תורה, אבל אנו שנוהגים הכל ע"פ תורה לא שייך ענינים אלו ואנו יכולים להתנהג בענינים שבן אדם לחבירו יותר גרוע מכל אומות העולם, אין לנו ועשית הישר והטוב, אין לנו ואהבת לרעך כמוך, אין תקנת הציבור, הכל הפקר כאן, וממילא איש את זכויות רעיהו חיים בלעו. וא"כ, איזה חילול השם, איזה בזיון התורה, פשוט שעושים היהדות לפלסתר וחוכי ואיטלולי ח"ו. וכאן נביא את הנוסח שהמחבר עמק המשפט עשה כדי שלכל הדעות יהא אסור להעתיק: אולם לפי מה שכתבנו, לכל הדעות איסור גמור להעתיק כשסתמא בעל הזכויות מקפיד על זה וכמו שפסק בפסקי דין של ב"ד ירושלים וכמו שפסקו הגרי"ש אלישיב והמנחת יצחק והאגרות משה והרב ווזנר, ומי שרוצה לחלוק משורש הלכות חושן משפט, וס"ל שאין לאדם זכות יצירה, מ"מ עכ"פ אסור להעתיק מדין זכויות יוצרים של אומות העולם ומדין ואהבת לרעך כמוך ומדין ועשית הישר והטוב מעיקר הדין והעובר על זה, חוץ מן הנ"ל, מחלל שם שמים ברבים וכו'. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הג"ר יצחק ברנד שליט"א, ח' שבט תשע"ד

 
מאמר זכויות יוצר האדם, וזכויות יוצרים בבני אדם || להורדה והדפסהפסקי דין ו עמוד 78פסקי דין - מסקנותפסקי דין - דעות אוסרים
תשובות ופסקים מגדולי הדורהסכמת הגר''ש וואזנרהתעוררות תשובההסכמת הגר''ש וואזנר - 2
הנוסח האוסר לכל השיטותדוגמא של פסק דין על זכויות יוצרים מב"ד של הגאון ר' נסים קרליץ, בהסכמה של הגאון ר' שמואל הלוי ווזנר שליט"א והגאון ר' יוסף שלום אלישיב זצ"ל