יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
פיאה נכרית ברחוב – כיסוי מוטעה ● שוק באשה ערוה ● בענין כיסוי שער בבית ופיאה נכרית בחוץ ● פיאה נכרית דומה לשער ולא למטפחת יפה ● האיסור בבית אין לו מקור נאמן ● כעת יוצא קילקול כפול בענין כיסוי שער ● מסקנה לענין פיאה נכרית ● חיוב קישוט בבית ● ובענין הפרת נדרים שמביא לידי שלום בית
10:27 (29/07/10) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

פאה נכרית ברחוב – כיסוי מוטעה בגמרא ובכל הראשונים מבואר באופן ברור שפאה נכרית הוא שימוש 'שער' בשביל אשה שאין לה מספיק שער, ושימושו במקום שמותר לגלות השער, ולא שימוש 'כיסוי שער' במקום שאסור לגלות השער, ואלו האחרונים שהתירו, בונים על פירוש תמוה בגמרא. וכן השכל הבריא, בפרט בדורנו בשיפור הפאות, צועק ככרוכיא על השקר הגס לומר שפאה נכרית משרתת לשם צניעות בתור כיסוי שער, וחוץ מזה יש בו חילול השם לקיים מצוות התורה בצורה שקרית, וזה כמו 'היתר מכירה' שהיא מכירה של חוכא ואיטלולא, מלבד החילול השם שבדבר. שוק באשה ערוה, הכוונה חלק התחתון של הרגל בכמה פסוקים וכן משנה מפורשת והרבה גמרות מפורשות ש'שוק' היינו חלק התחתון של הרגל, מן הברך עד הקרסול, ואשה מחויבת לכסות אותו, ומי שכתב היפוך מזה, הוא בגדר טועה בדבר משנה. ● ● ● ● ● ● ● ● ● בענין כיסוי שער בבית ופאה נכרית בחוץ הנה עיקר חיוב כיסוי שער אשה הוא כדי שלא תהא פרוצה לגבי אנשים אחרים, וכמו שמבואר בגמרא (כתובות עב ע"ב) שעיקר החיוב הוא ברחוב ולא בבית, וכך כתוב בתרומת הדשן (ס' י') מכח ראיה זו, שחיוב כיסוי שער אינו אלא משום פריצות הגברים, וכן הוא מפורש בגמרא (סוף גיטין) שלמדים מן הפסוק כי מצא בה ערות דבר, שמדבר באשה שמתנהגת בפריצות כלפי אנשים אחרים, וכן הוא בשו"ע אה"ע (ס' כ"א סע' ב') שחיוב כיסוי ראש בשוק הוא תחת הכותרת להתרחק מעריות, ואינו ענין להל' לבישת בגדים המבואר באו"ח (ס' ב'), וכן הוזכר חיוב כיסוי באה"ע (ס' קט"ו) ששם מדבר בדיני פריצות מה שהיא מתקשרת בזה לאנשים אחרים ואינו ענין להל' לבישת בגדים, וכ"כ ברא"ש (כתובות פ"ז הל' ט') שחיוב כיסוי הוא משום חשד זנות וחציפות. וכן גם אצל הגוים היו נוהגות לכסות השער כדי שלא תתקשר עם אחרים (סנהדרין נח ע"ב). ומאידך לענין בעלה העיקר שתראה יפה שלא תתגנה עליו, וממילא בבית אין חיוב מעיקר הדין, ומקור החילוק בין בעלה לאנשים אחרים הוא באיסור לא תחמוד אשת רעך, ולא שייך לא תחמוד באשתו. הנה בגמרא הוזכר כמה פעמים פאה נכרית, (שבת סד ע"ב, נזיר כח ע"ב, ערכין ז ע"ב), אולם צריך לדעת מה התפקיד של פ"נ, האם זה משמשת בתור שער, דהיינו לאשה שיש לה קרחת או שערות לבנות, או שער מועט והיא רוצה להוסיף שערות וכדו' וכדי שיהא לה שערות יפות נותנת פ"נ, ומשרתת במקום שאין חיוב לכסות כמו בבית מעיקר הדין, או בחצר שאין הרבה אנשים שמותר לגלות השער עכ"פ חלקית, ואין זה כלל ענין לשים בתור כיסוי שער לשם צניעות, או שפ"נ משמשת בתור כיסוי שער לשם צניעות, ומשמשת במקום שאסור לגלות שער עצמה. הנה בכל הראשונים כתוב שמשמשת בתור שער עי' ערוך (ערך פאה) וז"ל (שבת סד ע"ב) בכבול ובפאה נכרית בחצר (נזיר כח ע"ב) תנא קמא סבר אפשר בפאה נכרית ורבי סבר איידי דזוהמא ליה, (ערכין ז ע"ב) אמר רבא בפאה נכרית וכו' פ' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שער, הובא בר"ע מברטנורא שבת פ"ו מ"ה, רש"י ערכין ז: דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית. מאירי (שבת סד ע"ב ד"ה ובכבול), חידושי הר"ן (ד"ה יוצאת), רשב"א (שבת סה ע"ב ד"ה אמר אביי בא"ד), והריטב"א הישנים (שם), וכן משמעות הרמב"ם (פי"ט מהל' שבת הל' ז'), וכן בש"ע (סי' ש"ג סעי' יח), וכן הגר"א בשנות אליהו (שבת פ"ו מ"ה). הנה מקור של כל הראשונים שפ"נ משמשת בתור שער ולא בתור כיסוי שער, הוא מן הגמרא (נזיר כ"ח ע"ב) שכתוב שם שאשה שנדרה בנזירות ועבר הזמן וכבר יכולה לשתות יין רק צריכה לגלח שערה, ועכשיו שמע הבעל הנזירות והוא רוצה להפר הנזירות משום שטוען שאינה רוצה אשה מגולחת שמתגנה עליו, (הפרת נדרים שייך רק אם מפריע להבעל), ויש דעה במשנה שאינו יכול להפר הנזירות משום שאפשר לאשה ללבוש פ"נ, וממילא אין זה מפריע לו, ע"ש, ומי שסובר שיכול להפר, משום שיש קצת זיעה מאשה אחרת וזה מפריע לו, אבל לא מצד המראה, וא"כ רואים שתפקיד פ"נ משום שאין לה מספיק שערות עצמה, ולא משום כיסוי שער במקום שאסור לה לגלות שערה, שהרי שם מה שהיא משתמשת בפ"נ זה רק משום שמגלחת שערה ולא משום כיסוי שער, ואילו לא היתה מתגלחת לא היתה צריכה לפ"נ, וא"כ מדובר במקום שמותר לגלות השער ותפקיד פ"נ לשימוש שער. אולם רבי יהושע בועז שהוא בעל עין משפט ומסורת הש"ס, ושלטי הגיבורים על הרי"ף (נקרא ברמ"א (ס' ע"ה סע' ב') בשם הגהת אלפסי החדשים, חי בתקופת הב"י והרמ"א) הביא בעין משפט (שם) ראיה שפ"נ משמשת בתור כיסוי שער, וזה תמוה ביותר, שהרי שם כתוב מפורש שפ"נ משמשת בתור שער ולא בתור כיסוי שער. (וכבר כתוב שם בהגהות שהבאר שבע דחה ראיה זו בשתי ידיים). וכן בשלטי גיבורים (שבת ברי"ף דף כט) כתב שמשמשת בתור כיסוי שער, וכמה אחרונים אחריו העתיקו דבריו (רמ"א (ס' ע"ה סע' ב') ומ"א ומ"ב (ס"ק טו)). ואולם הדבר תמוה ביותר שהרי מפורש בגמר' (נזיר) שפ"נ משמשת בתור שער ולא בתור כיסוי שער. (וכן מה שהביא המ"א ראייה (מס' ש"ג ד' [צ"ל י"ד]) יוצאת בחוטי שער של חברתה, צע"ג, דשם הרי איירי שגם שער עצמה מתגלית עמה כמו דאיתא שם, ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה, והטעם משום דמחייכא עלה, ועל כרחך איירי בשערות היוצאות מחוץ לצמתן). ויש בזה שתי נפקא מינות עיקריות, לקולא ולחומרא. ואבאר הדבר, שבמשנה (שבת סד ע"ב) כתוב שיוצאה אשה בפ"נ בחצר, וחז"ל אמרו למה התירו זה, ולא אסרו משום גזירה שמא תסיר זה ותראה לחברותיה ותבוא לידי הוצאה בשבת, כמו שגזרו על שאר תכשיטין, ומתרצת הגמ', שכדי שלא תתגנה על בעלה הקילו. ומוסיפה הגמרא, שיש עוד מקום שחז"ל חששו שלא תתגנה על בעלה, לענין איפור של נדה (ויקרא טו) והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו, שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה - בנדתה תהא עד שתבא במים. הנה אם נפרש שפ"נ משמשת בתור שער, דהיינו לאשה שיש לה קרחת או שער לבן או שער מועט, ושמה פ"נ כדי שיהא לה שער נאה או יותר שער ולא תתגנה על בעלה, (כמו שמפרשים כל הראשונים), וא"כ למדים מזה שסתם אשה שיש לה שער נאה, אין לה צורך בפאה נכרית, והטעם בזה כיון שמגלה את שערה, וא"כ המשנה מדברת בחצר שאין שם רבים שמותר לגלות עכ"פ מקצת שערות, ולדעת כמה ראשונים גם כל השערות, ע' בזה בגמרא (כתובת עב ע"ב) ובתוס' (שם), וכשתצא לרחוב מכסה זה בצעיף כמו שמכסה גם שערות עצמה, וזה כוונת השנות אליהו (שבת פ"ו מ"ה). וברמב"ם (סוטה פ"ג הל' ה') כתב שסתם אשה מכסה חלק משערותיה בבית אבל לא כל השערות, וז"ל והיא עומדת ביניהם בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה וכן הוזכר מנהג זה בב"ח (אה"ע ס' קט"ו ד"ה ומ"ש ודווקא), ובאחרונים שבאו אחריו, ע' בית שמואל (ס"ק ט') וחלקת מחוקק (ס"ק ט'). וא"כ למדים מדין פ"נ, שחז"ל הקפידו שסתם אשה לא תכסה בחצר כל השערות, שהרי רצו חז"ל שאם אין לה שערות יפות שלא נאסור שתשים פ"נ, ומשמע מכל הראשונים שאם יש לה שערות יפות לא שמה פ"נ, וא"כ יוצא שאדרבה יש קפידה בזה דוקא שתגלה חלקית השערות, שלא תתגנה על בעלה, ומי שמתגנה על בעלה יכול לבא לידי מריבות שבסופו של דבר יכול לגרום גם לגט, ומי שמחמירה בזה יכול לצאת קילקול גדול בענין גינוי על בעלה, וא"כ לפי כל הראשונים למדים מדין זה של פ"נ, שיש כאן קולא בענין גילוי שער בחצר, ואם מפריע לבעל יש להקפיד שלא להחמיר בזה (ואם אשה רצונה להחמיר שלא לגלות השער כלל בבית, שייך זה רק אם במקום זה מכסה בפ"נ בבית, כדי שלא להתגנות על בעלה). ומאידך אין כאן שום קולא להתיר פ"נ לשמש בתור כיסוי ראש במקום שיש חיוב לכסות, וממילא ברשות הרבים שבודאי יש חיוב מדאורייתא לכסות הראש, הרי פ"נ דינה כשער, (ויש עוד ראיה לזה מן המשנה בנזיר שפ"נ דינה כשער, ע' לקמן). אולם לדעת הש"ג והבאים אחריו שמפרשים שפ"נ משמשת בתור 'כיסוי שער', וא"כ מדברת המשנה במקום שאסורה לאשה לגלות השער, וע"י הפ"נ הוא מקיימת מצות וחיוב כיסוי ראש, וא"כ למדים מזה קולא שפ"נ יכול לשמש בתור כיסוי שער, ומאידך אין למדים מכאן שסתם אשה מגלה מקצת משערותיה בחצר, שהרי כאן היא מראה רק הפ"נ ולא שערותיה. הנה כל הפוסקים שהתירו פ"נ ברחוב, הם אלו אשר באו אחרי ובעקבות רבי יהושע בועז בשלטי הגבורים, שפ"נ הוא כיסוי שער, אולם לא נמצא בראשונים פירוש כזה, אלא כולם פה אחד מפרשים כמו הערוך וכהגמרא בנזיר שפ"נ הוא שער. והסברה הפשוטה כמו שכתוב בגמ' ובראשונים, שהרי מה שהביא הפריצות, הוא 'מראה' השער ולא 'חומר' השער, וכן היום כל עניני פריצות העיתונים ומודעות וטלויזיה נעשה ע"י מראה פריצות ואף שיודעים שמה שרואים הוא רק זכוכית או נייר, אין זה משנה בהשפעה. ולכן גם פיאות סינטיטיות ב100% הם באיסור גילוי שער כי לא ה'חומר' קובע אלא ה'מראה'. ומדברי הראשונים למדים גם לקולא, שאין לתת הנהגה כללית לציבור שאשה תכסה כל השערות בבית, שהרי חז"ל הקפידו שלא לגנות על בעלה, והזוהר ((נשא) הובא במ"ב (ס' ע"ה ס"ק יד)), וקמחית (יומא מז ע"א) מדברים באופן שאינו מפריע לבעל. ואלו האחרונים ז"ל שעשו הנהגה כללית (ע' מ"א (ס' ע"ה ס"ק ד), וכן משמע קצת בדרכי משה (אה"ע ס' קט"ו ס"ק ד')) והם למדו הגמרא כמו הש"ג. ולשיטתם צריכה האשה לכסות שערה בבית עכ"פ בפ"נ כדי שלא תתגנה על בעלה, אולם הרבה לא נוהגות כך. פאה נכרית דומה לשער ולא למטפחת יפה ורואים גם מן הגמרא בנזיר שמטפחת יפה אינה משלים הנאת שער ורק פ"נ משלים הנאת שער, שהרי מה שהבעל יכול להפר זה רק משום שאפשר לה בפ"נ ולא משום שאפשר לה במטפחת יפה, וא"כ מוסיף לנו ללמוד משם גם לגבי לצאת בחוץ, ששם אסור לצאת החוצה משום פריצות של אנשים אחרים, שפ"נ כשער ולא כמטפחת יפה. הנה בזמן האחרון עצבו ושיפרו הרבה הפ"נ וכעת אין שום נפ"מ ביופי בין שער לפ"נ והרבה פעמים הפ"נ יותר מושך, וכן מוסכם בכל העולם שמיצרים פ"נ שזה לשימוש שער ולא לשימוש כיסוי שער, כי העיקר נעשה בשביל הגויות שאין להם כלל ענין של כיסוי שער, ורק עושים להוספת יופי, רק היהודיות החרדיות רוצות להשתמש בחפץ זה לשם צניעות לקיים בזה מצות התורה, אולם המציאות של פ"נ היום מתנגד לזה. ויש בזה גם חילול השם עצום לקיים מצות התורה בצורה שקרית. האיסור בבית אין לו מקור נאמן המ"ב (ס' ע"ה בבה"ל ד"ה מחוץ שם בד"ה ודע) הביא הסמ"ג בשם הירושלמי וכן הבית שמואל (אה"ע ס' קט"ו ס"ק ט') שגם בחצרה וחדרה אסור לגלות השער, וזה צע"ג, שהב"ש הזכיר רק חצרה ולא חדרה, והדבר מוכרח, שהרי מקור הב"ש הוא מן הירושלמי (כתובת פ"ז הל' ו'), והירושלמי מסביר המשנה שכתוב יוצאה וראשה פרוע, שהכוונה שיוצאה לחצר וק"ו למבוי וא"כ מוכרח שרק יוצאה אבל בבית לא שייך לקרות יוצאה, ואפילו בחצרה כתוב שם בב"ש מפורש וברור שהאיסור הוא רק פרוע לגמרי אבל לא אם מגולה קצת. וכן בב"ח מדבר בפריעת ראש ממש ולא כתב שצריך לכסות הכל. ואף שיש מנהג מצד הרמב"ם (פ"ג מהל' סוטה הל' ה'), אבל לא לכסות הכל. וכן מה שהובא ממנהג קמחית, כל זה מדובר באופן שלא מפריע לבעל. הנה המ"ב (ס"ק י') כתב שלגבי איסור לקרות דברים שבקדושה שאסור לקרות נגד שערות אשתו בבית, כיון שבחוץ דרכה לכסות, והביא בשם היד אפרים שעשה פלפול כזה במ"א. והחפץ חיים (בספרו גדר עולם פ"ו) הרעיש עולמות על זה, וטוען שזה גורם קלקול לגבי הברכות שהבעל מברך, אולם לא מצאתי מקור לזה, והרי בזמן הגמרא לדעת הרבה ראשונים הלכו בגילוי ראש בבית, וכמו שהעיד התוס' (כתבות עב ע"ב) בביאור הגמרא, ואיך עשו בקביעות בענין דברים שבקדושה, והמ"א איירי בפשטות ברחוב או לגבי אנשים אחרים, אבל לבעלה בביתה כיון שמותר לגלות, נחשבת כבתולה לענין זה. וגם לפי המ"ב בענין זה, אם מגלה רק פחות מטפח, מותר לקרות כנגדה. (אולם המ"ב שם הביא בשם השולחן שלמה שגם נתגלה קצת מהן אסור לבעלה לברך נגדה, ומשמע אף פחות מטפח, ולא הבנתי כלל הרי זה מפורש בגמרא ובפוסקים שלגבי אשתו האיסור הוא רק בטפח, ושער אינו יותר חמור אדרבה יותר קל שהותר בבתולה, וראיתי השולחן שלמה בפנים, וזה ספר שאינו מביא מקורות וא"א לבנות עליו וצע"ג). וא"כ אם נוהגות כמו שכתב ברמב"ם (הל' סוטה פ"ג הל' ה') שמכסה חלקית בבית ובכל זאת מניחים מגולה פחות מטפח, מותר לקרות גם לפי סברת המ"ב שלבעלה אסור לקרות נגד שער אשתו, ומיהו אדם אחר י"ל שצריך לסגור העיניים וזה מהני לכ"ע בשער (מ"ב ס"ק ה') או החזרת מבטו (חזו"א ס' ט"ז ס"ק ז). כעת יוצא קילקול כפול בענין כיסוי שער רוב נשים שמחונכות כדרך חלק האחרונים מן הש"ג והמ"א ואילך, (ולא כדעת כל הראשונים ע"פ המבואר בגמרא נזיר) בבית מקפידות לכסות כל הראש ע"פ הזוהר במטפחת ובחוץ הולכות בפ"נ. ועכשיו יוצא, שכיסוי ראש בפ"נ בחוץ היא פרוצה לגבי אחרים כי אין הבדל בבחינת פריצות בין פ"נ לשער, ומאידך לגבי בעלה היא מתגנה עליו, כי דרך כלל כשהיא באה לביתה מסירה הפ"נ ושמה מטפחת כי קשה לה ללכת כל היום בפ"נ, ויוצא לפ"ז שכיסוי ראש היום משרתת לקלקול בכל מקום בין בחוץ ובין בפנים, בפנים היא מתגנה על בעלה ובחוץ היא מתיפה לאחרים, ולפעמים הפאה יותר יפה משערה, ונמצא הקלקול עוד יותר גדול מגילוי שער, והפוך ממה שהתורה ציותה. וכן מצד הבעל, שרואה נשים אחרות ברחוב בפ"נ יפות או יותר גרוע מזה, וכשמגיע לבית רואה אשתו במטפחת פשוטה וזה להיפוך גמור ממה שהתורה כיונה, וזה גורם להרבה קלקולים, במחשבות לא טובות ובעיות בשלום בית, ולא שייך לקרות להנהגה זו צניעות, ואיך מחנכים נשים שע"י דרך זו היא תכנס לגן עדן העליון ותזכה לבנים צדיקים. ועוד, התורה כתבה פרשה שלמה של הפרת נדרים, ועיקרה שלא תקבל האשה על עצמה איסורים וחומרות שמפריעים לבעל, וא"כ אין רשות לקבוע הנהגות של חומרות שמפריעים לשלום בית. הנה ע"י שהקפידו במוחלט גם ע"פ הזוהר, חשבו הנשים ואולי גם קצת רבניות, שעיקר חיוב כיסוי ראש הוא לא כדי שלא תהא פרוצה לגבי אחרים ולא ענין של הרחקה מעריות, אלא יש ענין של טומאה בשערות שלא תראה אפילו קורות ביתה, ובענין זה מהני פ"נ, ואז חושבות שגם בחוץ מהני פאה נכרית ונשכח לגמרי מטרת חיוב כיסוי שזה להרחקה מעריות. ויוצא הקלקול במה שעשו הנהגה קבועה להחמיר כמו הזוהר, הביא לעקירה לגמרי מצות כיסוי ראש גם במקום שבאמת יש חיוב דאורייתא לכסות הראש, כי שם מכסים בכיסוי שאינו עוזר כלום למטרה העיקרית להתרחק מן העריות. ואיך נאמר שיש ענין לעשות חומרות שכתוצאה מכך נעקר כל הדין דאורייתא. הנה אי אפשר להסביר לנשים שסיבת חיוב כיסוי הוא מצד פריצות הגברים, בזמן שמסדרין את ההלכה בצורה כזו (שהיא לגמרי נגד המקורות) שכל כולו מראה נגד סברה זו, וכל אשה יודעת שפ"נ אינה פחות יפה משער, ומכסים בבית במטפחת וברחוב בפ"נ. ושוב אומרות להן 'תדעו שסיבת חיוב כיסוי הוא משום פריצות הגברים', וזה סתירה גמורה למה שהם עצמם הנהיגו. וכן ידוע שהחזון איש הקפיד לענין שביעית על אלו שחיפשו חומרות בשביעית, שעי"ז עושים 'היתר מכירה' לעקור כל השביעית, וא"כ אין לנו כאן לחפש חומרות ולאסור מה שמותר, שלא לעקור כל מצות כיסוי שער ולקיימו בצורה מזוייפת. ומה שמותר בחצר לגלות עכ"פ מקצת שערות משמע שאף שיש קצת אנשים שם, ולא הרבה שרק בהרבה אנשים הקפידו. מסקנה לענין פאה נכרית ויוצא מכל זה, שצריך להתנהג כדעת כל הראשונים לאסור פ"נ ברחוב, בין טבעי ובין סינטיטי, ומאידך ראוי לבטל הנהגת חומרא של הזוהר, וכמו שביטל רבי עקיבא חומרא שבאה לקלקול בשלום בית, דהיינו איסור איפור לנדה ורבי עקיבא התיר, וכן חומרא זו הביא קלקול בשלום בית וגם קלקול בכל מצות כיסוי שע"י חומרא זו למדו להצדיק היתר פ"נ ברחוב במקום שיש חיוב גמור לכסות, וכל כיסוי ראש נתהפך לרועץ. אלא ראוי להתנהג שתגלה חלקית השער בבית כדי שלא תתגנה עליו, ועכ"פ תשים פ"נ בבית, ובחוץ תכסה השער לגמרי במטפחת גמורה לא בפ"נ. וכך היא מבינה שעיקר מטרות הכיסוי שלא תהא פרוצה לאנשים אחרים, ותתנהג בהתאם בכל הנהגותיה. ומשמעות הגמרא כתובות (עב ע"ב) שבחצר מותר לגלות עכ"פ חלקית השער גם אם יש אנשים יחידים, שלא אסרו רק בריבוי אנשים, וחז"ל לא חששו לאנשים יחידים, משום שיש גם משקל נגדי שלא תתגנה על בעלה, וממילא הנהיגו הדין שבמקום ציבורי צריכה לכסות הכל (חוץ משערות היוצאות חוץ לצמתן במקום שנהגו) ובמקום שאין שם רבים א"צ לכסות הכל. חיוב קישוט בבית בפסוק כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה משמעות שבבית מצוה לאשה להתקשט בפני בעלה, ואף שלקיים הפסוק כפשוטו, שתלבש מלבוש עם משבצות זהב, הוא שייך בעיקר לעשירות, מ"מ גם עניות יש להן תכשיטים. אולם אחד מן הבעיות היום שלא מתקשטות בבית, וזה גם קלקול, ובחז"ל מבואר חיוב זה, ע' בגמרא (כתובות ד ע"ב) שאדם יכול לכוף את אשתו להתקשט, ואשה שנדרה שלא להתקשט, הוא סיבה לגרש אותה (כתובות עב ע"ב), וכן אבא חלקיה הקפיד על זה (תענית כג ע"א), וכן חז"ל שקדו שלא לאסור איפור בימי נידותה בגלל זה, שלא תתגנה על בעלה, וכן יש דעה בגמרא אין אשה אלא לתכשיטי אשה (כתבות נט ע"ב) והיינו להתקשט בפני בעלה, וזוכים לבנים תלמידי חכמים בגלל זה (ערובין ק ע"ב) ובפרט באשת תלמיד חכם, ע' שבת (כ"ה ע"ב) ואשה מקושטת לתלמידי חכמים, וע"ע אור החיים הקדוש על הפסוק (בראשית כט יח) ויאהב יעקב את רחל. וכן רש"י כתב בענין יפת תואר, שתהא בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. וגם זה צריך תיקון בספרים בדיני צניעות, ולא לכתוב ספר חד צדדי. ואם לא משתמשין ביצר זה במקום שניתן להשתמש בו, דהיינו בבית, הולך היצר במקום שאינו ראוי דהיינו בחוץ, ובענין זה נאמר בתורה ואהבת את ה' א-לקיך בכל לבבך, ודרשו חז"ל בשני ייצריך. וכן כל פרשת הפרת נדרים נאמרו כדי שלא להפריע שלום בית ואחד מן הדברים הוא שאדם יכול להפר נזירות אשתו כדי שלא תהא מגלחת, ולא תתגנה עליו, ומ"ד שאינו יכול להפר משום שאפשר בפאה נכרית, וא"כ רואים שהקפידה התורה שאשה תראה שערותיה לבעלה בבית. או עכ"פ פאה נכרית. בענין שוק באשה ערוה בגמרא (ברכות כד ע"א) כתוב אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר (ישעיה מז) גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותיך וגם תראה חרפתך על כן מחויבת לכסות השוק, ומבואר שגילוי שוק הוא פריצות וגם חרפה ובושה ללכת כך. אולם מה זה שוק, אם זה למעלה מן הברך או למטה מן הברך. הנה הדברים מפורשים בין בפסוקים בין במשנה ובין בגמרא ששוק באדם הוא חלק התחתון מן הברך עד הקרסול, אף שבבהמה הוא יותר למעלה. (לענין חזה ושוק בשלמים) וממילא לא שייך כאן לומר שיש איזה נפקא מינה בין לשון המקרא ללשון חז"ל שהרי בין בזה ובין בזה מבואר ששוק הוא חלק התחתון מן הברך עד הקרסול. בפסוקים מפורש, שהרי השוק באדם הוא לא הברך ולא הירך, לא הברך שנאמר (דברים כח לה) על הברכיים ועל השוקיים, ולא הירך שנאמר (שופטים טו ח) ויך אותם שוק על ירך אלא הוא חלק התחתון, וכן מפורש גם בדניאל (פרק ב לב) הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ: (לג) שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון מִנְּהֵין דִּי פַרְזֶל ומנהון וּמִנְּהֵין דִּי חֲסַף: וכך משמעות הפסוק (שיר השירים פרק ה טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, ודרך כלל העמוד נכנס לתוך האדן כשהאדן יותר רחב ממנו, וזה שייך רק על חלק התחתון של הרגל שנכנס לתוך פרסות הרגליים. וכן מפורש במשנה (אהלות פ"א מ"ח) ששוק באדם הוא החלק מן הברך עד הקרסול: רמ"ח אברים באדם, ל' בפיסת הרגל, ו' בכל אצבע, י' בקרסול, ב' בשוק, ה' בארכובא, א' בירך, וכן מפורש יבמות (קב ע"ב קג ע"א) שחליצה כשר בשוק, אף שכשר רק למטה מן הברך כדאיתא במשנה (קא ע"א), וכן מבואר בבכורות (מה ע"א), נזיר (נב ע"ב), מנחות (לג ע"א רש"י ד"ה עבידא), נדה (נ"ח ע"א רש"י ד"ה עד מקום חבק), ורק בבהמה הוא יותר למעלה, כמו שהוכיחו תוס' (מנחות לז ע"א ד"ה קיבורת). אולם המ"ב (ס' ע"ה ס"ק ב') בשם הפמ"ג כתב ששוק הוא מן הברך ולמעלה, ולמד זה מבהמה, ומזה יצא שחיוב כיסוי למטה מן הברך הוא רק מצד המנהג, וממילא מקילים בגרביים ב40 דנייר, אולם באמת הוא חיוב גמור מצד הדין, וצריך כיסוי ממש בלי שום חורים ומן הראוי היה לכסות בשמלה עד הקרסול, ורק מן הקרסול ולמטה תלוי במנהג, ודברי המ"ב צע"ג. וכבר חלקו עליו, ע' בזה בבית ברוך של הרב בנימין זילבר (שליט"א) [זצ"ל], וכן הרב ווזנר שליט"א, וכן החזו"א (או"ח ס' ט"ז ס"ק ח') ערער עליו, וכל מה שרצה לתרץ אינו עולה יפה, וא"א להכחיש כל הפסוקים והגמרות שמפורש ששוק באדם הוא חלק התחתון מן הברך עד הקרסול. וכן המ"ב מביא דברי החיי"א ופמ"ג, ובחיי"א מפורש ששוק הוא חלק התחתון. חיי אדם (חלק א כלל ד): וכן פרסות רגליה במקום שדרך לילך יחף, מותר. אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות, אסור. וכן מפורש בראשונים על דיני ערוה בית יוסף (או"ח סימן עה): ומאי איריא שוק עד שמצאתי להרשב"א (שם ד"ה והא) שכתב הא דרבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ולק"ש פירש הראב"ד דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה ואף על פי שאינו מקום צנוע באיש, וזה שייך רק בחלק התחתון שהרי חלק העליון גם באיש הוא מקום מכוסה וכן מפורש בב"ח (שם): והרשב"א כתב על שם הראב"ד דנקט שוק אף על פי שאינו מקום צנוע באיש הוה ערוה באשה וב"י מביאו ולפע"ד נראה קרוב לפשט כדפרישית ועוד נראה עיקר דהסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק ואין צריך לומר לגילוי הרגל ואפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל בהן דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור ולא דמי לאצבע קטנה דידיה של אשה דמסתמא נקיות הן וכל שכן פנים דיגיע לידי הרהור דאסור מה שאין כן שוק שלה אי לאו דגלי לן קרא דערוה היא. וכן ראיתי הרבה ספרים שטוענים זה על המ"ב וזה בגדר 'טועה בדבר משנה', וא"א לסמוך עליו כלל בזה. ואחד מן הדברים שגרם שקשה להוכיח הציבור על זה, משום שבהרבה בתי יעקב יש תקנות של צניעות שאסור ללבוש בגדים ארוכים עד הקרסול, ואיסור זה שנעשה בשם צניעות, הוא בעצם לאסור להתלבש בצניעות, ומה שטוענים שלא רוצים להיות דומה לחוגים אחרים, הנה טענה זו אין בו ממש, שאין זה הגיוני לומר לבנות בית יעקב תהיו יותר צנועות ע"י שתהיו יותר פרוצות, והרי רוב הבנות אינן רוצות ללבוש גרביים עבות, וגם זה קשה בקיץ, וצריך לבטל גזירה זו אלא לדרוש ללכת בשמלות ארוכות עד הקרסול, או עכ"פ ללכת בשמלות קרוב לקרסוליים וללבוש גרביים עבות שאינן דומות למראה בשר. ● ● ● ● ● ● ● ● ● ויש להבהיר כאן, שכל מה שכתבנו, הוא לאשה שיש לה חיוב להתלבש בצניעות. אולם מי שבא להתחתן ואינו מוצא אשה שמתנהגת בכל כללי הצניעות, בכל זאת מותר להתחתן אתה, וזה מבואר בגמרא (סוטה כז ע"א) ישא אדם דומה ואל ישא בת דומה, עי' רש"י (ד"ה ותסברא בא"ד) ואנן נמי כי אמרינן ישא אדם זו ולא ישא זו, לאו לכתחילה אם ימצא אחרת, אלא מי שאינו מוצא אלא שתים אלו ישא זו ואל ישא זו. ומזה אפשר גם ללמוד, שא"א להביא ראיה מנשות גדולי ישראל שלא נהגו כפי כל הכללים, כי לא היו בידם למחות ולא מצאו אחרת מחמת פירצה הכללית ששורה בתוך הציבור. וידוע שהרבה גדולי ישראל שהתנגדו לפ"נ לא יכלו למחות בנשיהם. וחששו לשלום בית ולא מחו. אולם אין זה פוטר למי שבידו למחות. ע' בזה עוד במאמר הרקע והמשמעות של הפסוק וברותי מכם המורדים והפושעים בי. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א, ג' תמוז תשס"ו. מתוקן י"ח מנחם אב תש"ע.

 
 
הצג מידע נוסף לכתבה
חזור לדף הקודםהדפס כתבה שלח כתבההוסף הודעה/תגובה
 שיתוף
 
 

רענן הודעות/תגובות

עד כה: 1 תגובות ב 1 דיונים.

cmdOrder התחלה לסוף

All Reviewsפתיחה/סגירה כל התגובות ברצף

Add Reviewהוסף תגובה
1 Message without responce

ישר כוח  

01-02-11, 20:30:33

חזק ואמץ

All Reviewsחזרה לדף ראשי

Add Reviewהוסף תגובה

וידאו

 Video

וידאו YouTube

 YouTube Video

תמונה

 Picture

מקרא:

תגובת מנהל

 Management review

תגובה ללא תוכן

 No content review

תגובה חדשה

 New review

אודיו

 Sound

הודעה ללא תגובה

 Message without response

הודעה עם תגובה

 Message with response

קובץ

 File

פלאש

 Flash