יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
ידוע שהגרש"ז אויערבך זצ"ל חידש שאם עצמות רכות שעדיין לא נתבשלו בערב, וביום יהיו מבושלים עד שראוים לאכילה, אסור להחזיר את הקדירה משום איסור בישול. ומיהו אני תמה מאוד, הרי זו שאלה שהיה למעשה מימות משה רבנו, א"כ למה בכל הדורות לא עלה בדעת אדם לחשוש שאסור להחזיר הקדירה בכה"ג
19:49 (27/11/13) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

ידוע שהגרש"ז אויערבך זצ"ל חידש שאם עצמות רכות שעדיין לא נתבשלו בערב, וביום יהיו מבושלים עד שראוים לאכילה, אסור להחזיר את הקדירה או לכסות משום איסור בישול.שו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן ו): אחדשה"ט וש"ת וברכות מקרב לב בכבוד ויקר כיאות להדר גאונו אודיעו שת"ח הביאו לפני יקרת תשובתו בענין בישול עצמות בשבת וברוב ענותו בקש מהם לשמוע את אשר נלענ"ד בענין זה לכן ממלא אני בזה רצונו הטהור.אך אקדים תחלה דעצמות כאלה אשר הם סתומים מכל צד והמוח שבתוכם כמונח בקופסא שפיר מסתבר שאם העצמות עצמם לגמרי אינם נאכלים דבכה"ג אין לחוש משום בישול וכמש"כ הדר"ג, ואף שע"י בישול זמן ארוך גם העצמות מתרככים ונוח יותר לשבור אותם ולאכול ממה שבפנים מ"מ כיון שהעצם הוא ספוגי נראה דשיעור הזמן שצריכים לבישול המוח איננו יותר משאר הבשר שבקדירה, וריכוך העצם הרי איננו כלל לצורך תיקונו אלא כדי לשוברו ולהפסידו בכדי להוציא ממה שבתוכו ולכן בכגון דא לא היתה כלל כונתי לחשוש בזה לבישול, והדברים שבס' שמירת שבת הם על עצמות של עופות רכים כגון גרגרת כנפים ורגלים של עופות צעירים אשר בבישול רגיל בימות החול אוכלים רק את הבשר שעליהם והעצמות נזרקים, אולם כאשר הם עומדים על האש זמן רב כמו בחמין של שבת אזי גם גוף העצמות מתרככים ובסעודת היום רבים אוכלים אותם יחד עם הבשר שעליהם ויש להם טעם טוב ומשובח (לא ידעתי למה כתב הדר"ג "אבל דבר כזה ליכא במציאות כלל") ובזה נלענ"ד פשוט שאסור ודאי להחזיר את הקדירה בליל שבת או השכם בבקר אם יש בהעצמות כאלה.ומיהו אני תמה מאוד, הרי זו שאלה שהיה למעשה מימות משה רבנו עד תקופת הגרש"ז אויערבך, והרי לאכול את עצמות העופות וגדי הרך היה גם בדורות הקודמין.רמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק י הלכה ט): היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה, שאחד השובר עצם קשה או עצם רך, זה הכלל כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו כגון ראשי כנפיים והסחוסים.ומבואר שרק בקרבן פסח לא אכלו את העצמות האלה בגלל איסור שבירת עצם, אבל בשאר גדיים הרכים כן אכלו אתם.ע' במ"ב (ביאור הלכה סימן שיט סע' ד' ד"ה מתוך אוכל): ואמרתי לחפש עליהם זכות דהיינו לא מיבעיא אם העצמות רכיכי וראויים ג"כ לאכילה דמצוי הוא דאף לאחר שמפרידם חוזר ואוכלם דבודאי אין שם פסולת עלייהו כלל.(אין במאמר כאן הנידון על בורר רק להביא שזה לא מציאות שנתחדש בדורנו, אלא היה גם מציאות בזמן המ"ב, ומסתמה לא נתחדש זה בדורו אלא כבר מימות משה רבינו).א"כ למה בכל הדורות שהיה הדבר נוהג שבת שבת בכל העולם, ולא עלה בדעת אדם לחשוש שאסור להחזיר הקדירה בכה"ג, ולהזהיר שבקדירה של עופות אסור להחזיר הקדירה בלילה עד היום. ומה פתאום קרה שכעת חוששין לזה, וזה ברור שלפני שהגרש"ז אויערבך טען טענתו לא נשמע מעולם טענה כזו, וכל המחברים שהביאו את הטענה הביאו בשם הגרש"ז אויערבך או בשם חכם אחד, ולא היה דבר כזה נשמע בשום מקום בדור הקדום או בדורות הקודמין (בדקתי את כל המלקטים שהביאו דין זה כמו פסקי תשובות (ס' רנ"ג) ועוד הרבה, ולא הביאו שום פוסק שלפני הגרש"ז אויערבך) וכן כתב הגרש"ז אויערבך זצ"ל בעצמו, שלפניו לא היה אדם שהזהיר על זה.שו"ת מנחת שלמה (שם): וצ"ע טובא דמה טעם לא הזכירו הפוסקים להזהר מהחזרת קדירה כזו בליל שבת עד שגם העצמות הרכים יתרככו ויתבשלו כראוי.וכן קשה הרי יש הרבה ראשונים שס"ל שכבר כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו איסור בישול, ומותר להחזיר הקדירה ע"ג כירה גו"ק (=גרופה וקטומה), והכוונה מב"ד היינו אותו דבר כמו שנאמר בכל סוגיה ריש פרק כירה אליבא דחנניא, שס"ל שאחרי שנתבשל כמב"ד מותר להשהות אפילו בלי גרופה וקטומה, ולפי ראשונים אלו גם למעשה אחרי שנתבשל כמב"ד כבר מותר להחזיר כשהכירה גרופה וקטומה, ושם האם יעלה על הדעת שהיתר שהייה לחנניא זה נאמר רק כשלא נמצאים שם עצמות שלא נתבשלו, הרי אם אתה אומר כך א"כ כמעט שלא נמצא היתר של חנניא. ובטוחני שגם הגרש"ז לא היה אוסר זה להשהות לדעת חנניא בלי גו"ט כשנתבשל כמב"ד, משום חשש שיבוא לחתות בשביל העצמות, וכל מה שהוא טוען, הוא על חזרה שיש בזה לדעתו איסור תורה בשביל העצמות שעוד לא נתבשלו, ולא הזכיר לא רש"ז ולא כל המביאים דבריו שמי שסומך על חנניא שהוא דיעה שניה בש"ע (רנ"ג) ושיטת הרמ"א, ומשהה ע"ג כירה שאינו גו"ק כשנתבשל כמב"ד, שצריך להזהר שלא יהיו שםעצמות שעוד לא הגיעו למב"ד, שאז לא יהא היתר של שהייה, וא"כ הרי משמעות כל הראשונים שס"ל שאחרי שנכמב"ד אין בו איסור בישול, אז מה שלחנניא מותר להשהות בלי גו"ק, מותר להחזיר כשזה גו"ק, ולא חיישינן לבישול העצמות.חידושי הרמב"ן (מסכת שבת דף לו עמוד ב): גמרא הא דאמרי' או דלמא לשהות תנן ואי גרוף וקטום אין אי לא לא. פי' ומנו רבנן היא דפליגי אדחנניא, וליכא למימר דכי תנן נמי לשהות כחנניא אתיא והא דקתני לא ישהה עד שיגרוף בפחות ממאכל בן דרוסאי, דמודה בזה חנניא, הא ליכא למימר חדא דתבשיל בפחות ממאכל ב"ד לא הוי, ועוד בין חמין לתבשיל בפחות ממאכל ב"ד ליכא לאפלוגי דהא מתבשלין בתחלה בשבת, ועוד נוטלין ומחזירין בפחות ממאכל בן דרוסאי ליכא למימר כלל דהא מבשל בתחלה בשבת הוא וענוש כרת ונסקל הוא, אלא כולה מתני' כמאכל ב"ד הוא ואי לשהות תנן דלא כחנניא היא.וא"כ רואים מן הרמב"ן, שמה שלחנניא מותר להשהות בנכמב"ד (=נתבשל כמאכל בן דרוסאי) כשאינו גרו"ק, מותר בנכמב"ד להחזיר כשהיא גרו"ק, וממילא כשם שהפשטות הוא שלחנניא מותר להשהות כשנכמב"ד אפילו שיש שם עצמות שיתרככו אח"כ ה"ה שמותר להחזיר בגו"ק בנכמב"ד אף שיש שם עצמות שיתרככו אח"כ.חידושי הרשב"א (מסכת שבת דף לח עמוד ב): מכלל דעודן בידו אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר. פסק רבינו האיי גאון ז"ל כלישנא קמא ולחומרא, וזה לשונו ודאמרת כי עודן בידו מותר להחזיר דוקא דעתו להחזיר דשרי אבל אין דעתו להחזיר עקרה לדעתיה מנהון, ואם הניחן על גבי קרקע אפילו דעתו להחזיר אסור כיון דאיכא תרי לישני בדאורייתא עבדינן לחומרא, והכי נמי בבי דאמרינן בהו תיק"ו איסורין דאורייתא נינהו, עד כאן, וכן כתב ר"ח ז"ל, ולאו דאורייתא ממש קאמרי דהני דרבנן נינהו, דכשהגיע למאכל בן דרוסאי היא מתניתין דאי לא אפילו דעתו להחזיר ואפילו עודן בידו אסור להחזירן דמבשל הוא, אלא ודאי בנתבשל הוא וליכא אלא איסורא דרבנן, אבל דעתן של גאונים ז"ל דכיון דאסרוהו משום דמיחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסורא דאורייתא הויא לה כדאורייתא ולפיכך הלכו בה להחמיר כשל תורה, וכן הסכימו כל הפוסקים לפסוק בה להחמיר הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל והר"ז הלוי ז"ל.גם כאן מבואר שכשנכמב"ד שהוא אותו ענין של מב"ד של היתר שהייה לדעת חנניא בלי גו"ק, שהרי זה המקור לכל ענין של מב"ד, ואז מותר גם להחזיר בגו"ק.(יש להזהיר כאן, שזה לדעת הראשונים שאחרי שנכמב"ד אין בו עוד בישול, אבל אנו חוששין לדעת הראשונים דגם בנתבשל כמב"ד יש איסור בישול ורק כשנתבשל כל צרכו מותר להחזיר וכמו שכתוב בש"ע (ס' שי"ח סע' ד') וכן ברמ"א (ס' רנ"ג סע' ב') רק שכתבנו כאן שלענין זה שלא חוששין לעצמות אין נפ"מ ביניהם, וזה סתימת הרמ"א אם התבשיל נתבשל כל צרכו.שולחן ערוך (הלכות שבת סימן רנג סעיף ב): הגה: ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב"י), ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת, אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור, אפי' לאותה כירה (מיימוני פ"ג).ובוודאי סתם תבשיל מבושל כל צרכו אינו כולל שגם העצמות מבושלים כל צרכם, שהרי ביום חול לא מקפידים שגם העצמות יהיו מבושלים עד שניתן לאכול אותם אלא זורקים אותם, וא"כ מה שכתב הרמ"א שנתבשל כל צרכם היינו אף שהעצמות לא מבושלים עד שראוין לאכילה, שאילו כדברי הגרשז"א היה צריך לומר ודוקא שהתבשיל עם כל עצמות הרכים נתבשלו כל צרכם. וראיתי תשובה על זה מהגאון ר' משה שטנרבוך שליט"א, (תשובות והנהגות כרך א סימן ריז) שיש בו צד להתיר:שאלה: כשיש בקדירת החמין (טשולנד) עצמות מעוף שמתרכך במשך הלילה ונאכל עי"ז למחר, אם מותר בלילה לכסות הקדירה או להחזיר.שאלה זאת נשאלה לגדולי ארץ ישראל, ושמעתי שרבים הורו לאסור, דכיון שאינו ראוי עוד בלילה ומחזיר הקדירה, או מכסה הקדירה שממהר הבישול, חששו שעוברין באיסור בישול מה"ת, שנעשה ראוי לאכילה למחר בכך דוקא מהר יותר, ויש בזה איסור תורה דבישול.ואני צידדתי בזה לכאורה ליישב מנהג העולם, דכשאנו דנין על מעשה מלאכה אחד המתייחס לב' דברים, שאחד מהם עיקר והשני טפל לו, לעולם מייחסין המעשה אל העיקר ולא אל הטפל, דכשם שבהוצאה מפורש בגמרא (צג ב) שאם הוציא חי במטה פטור, שהמטה טפלה לו שדנין על עיקר כוונתו בהוצאה והיינו החי שפטור על הוצאתו דחי נושא את עצמו, ומטה אין בה חיוב דלא חשובה בכה"ג כיון דמוציאה רק בשביל התינוק, אף על פי שמעשה המלאכה בהוצאה נעשית גם בה כמו אם הוציאה לבדה, כן בעצמות אף שנעשים ראויין לאכילה, מ"מ אם אין כוונתו במעשה הבישול בשביל העצמות הטפלין לבשר, אלא לאוכל עצמו, אלא שאין טורח להפרידן מהאוכל לפני הבישול, אף שלבסוף בעת האכילה מוצצם ואוכלם, מ"מ כיון דאין כוונתו לכך, רק אגב הטשולנד העצמות מתבשלין ונאכלין, אבל כוונתו רק לטשולנד, לכן אין לחייב על עצמות.ולכאורה יל"ע מהא דבית חורף שמדליק התנור לחימום ואגב מתבשלין הקדירות, ואעפ"כ בעכו"ם דוקא מותר וכמבואר ברמ"א ס"ס רנ"ג, שכוונתו לחימום ולא אל בישול הקדירות, וכמבואר בתרומת הדשן והובא בביאור הגר"א שם דבאמירה לגוי מתירין באינו מתכוין והוי פס"ר ע"ש, הרי דלא מייחסין המעשה רק אל החימום שהוא עיקר, ולא אל בישול הקדירות, ואעפ"כ לישראל אסור, יש לחלק דהתם שכל מעשה חשוב לעצמו החימום לעצמו ובישול הקדירות לעצמו, וכל אחד חשוב בפנ"ע להתחייב עליו ואין א' טפל להשני שיתייחס המעשה רק להעיקר, אבל כאן אין מבשלים כלל לעצמות אלא אגב הטשולנד ולכן לא חשוב להתחייב עלה, ואם כי יש מקום לת"ח לפלפל ולחלק בזה, רשמתי הדברים ללמד זכות על המנהג ולא עוברין ח"ו באיסור תורה דבישול בשבת. וכל זה בעצמות דעוף, אבל עצמות דבהמה שהם חשובין בפ"ע ומכניסם להתבשל וליתן טעם וודאי דאסור להחזיר כל זמן שלא נתבשלו, וכל שכן אם כוונתו להדיא גם לעצמות שיתרככו ויהיו ראוים לאכילה אף בבשר עוף אסור מהתורה וכנתבאר.ונראה דאף שבסוגר דלת וצבי בתוכו חייב לכמה פוסקים, אף על גב דאין עיקר כוונתו אלא לשמירה, התם שייך צידה לצבי בסגירה, רק אין כוונתו לכך, וכיון שיש פסיק רישא חייב, אבל בעצמות לעולם אין אדם מבשל העצמות לבד, אלא עם האוכל ולכן אם כוונתו רק לטשולנד אין לחייבו על עצמות שאין בהם חשיבות לחייב על כך, ומיהו ההיתר אינו ברור, כיון דאולי יש לחלק בין הוצאה שהיא מלאכה גרועה ובעי חשיבות טפי לשאר מלאכות, ויש לדון עוד אפילו בסברא הנ"ל אפשר דמותר רק מדאורייתא ועדיין האיסור דרבנן לא הותר, (אף דלא מצינו להדיא איסור דרבנן בכה"ג דרק גבי מוציא חי במטה, שבחי אף על פי שנושא את עצמו אסור מדרבנן לכן אפשר לחייבו מדרבנן גם משום המטה שדין הטפל כדין העיקר, משא"כ בנד"ד שהעיקר שהוא הבשר היתר גמור הוא).ומיהו לע"ד נראה דאף שבערב עצמות העוף לא נתבשלו כל צרכן, מ"מ מצוי שראויים הם כבר גם אז בדוחק כמאכל בן דרוסאי, ויש הרבה פוסקים שסוברים דכבר בזה שוב אין אסור בישול מה"ת כלל, ואף שראוי להחמיר בזה וכמו שהאריך בבה"ל סי' שי"ח ד"ה אפילו בעודו רותח, מ"מ בצירוף סברותינו הנ"ל יש לסמוך לא למחות באלו שנהגו להקל, ויש גם לצדד שבמדינתנו לרוב בני אדם לצד שני לא חשוב כלל.וח"א הביא סמך לדברינו להקל, מהא דקיי"ל דיש בישול אחר בישול בלח ולא ביבש, ובדבר יבש אף על פי שיש בו לחלוחית קצת מ"מ שרי, וכמבואר בסימן שי"ח ס"ק ט"ז ובמשנ"ב שם ס"ק ק"ה, ובמהרש"ם בדע"ת הביא מספר מנחת כהן משמרת השבת ש"ב פ"ב "דאם רובו יבש אף שיש בו מעט מרק הוא בכלל יבש" ובטעם הדבר יתבאר למשנ"ת, דהבישול מתייחס להרוב החשוב דהיינו היבש, אולם אם נימא דהא דיש בישול אחר בישול בלח הוא מדרבנן משום מיחזי כמבשל, ליכא לאוכחי מינה מידי, די"ל דהתם שרי מפני דלא מיחזי כמבשל את המיעוט.ומ"מ למעשה נראה דיש להחמיר אף בחשש איסור תורה דשבת, אבל למחות באחרים בתוקף ולומר שזהו חילול שבת אין אני רואה צורך, שבאופנים שהבאנו נראה שיש למיקילין סמך ושורש וכמ"ש. (ומיהו יש לשקול שלפעמים כיון שרגילים לאכול עצמות, מתכוון נמי מעיקרא עלייהו ואז בודאי ראוי לאסור דחשיבי).הנה מה שהביא מחי במטה שפטור אף על המטה יש בו סמך, אבל עיקר הראיה היא מן עצם הדין במשנה ובפוסקים שמאכל שנתבשל כל צרכו מותר להחזיר.מה שהביא הגר"מ שטרנבוך מדין רוב יבש באמת הרבה חולקים ואוסרין, שו"ת מגדנות אליהו (חלק ב סימן קיח): ועי' אג"ט (מלאכת אופה אות כ"ו סק"ד) מש"כ להקשות על דברי ר"י הנ"ל דמה לי רובו ומה לי מיעוט, והאריך בזה שכל שהוא מיעוט אין כונתו להמיעוט אלא דהוי פס"ר עיין שם. ולפי"ז במלאכת לישה אפילו אינו מתכוין לגבל את המיעוט שהוא בר גיבול מ"מ הרי הוי פס"ר וחייב ע"ז כשיש שיעור בהמיעוט שהוא בר גיבול.כעת מצאנו תשובה של הגאון ר' שמואל הלוי ווזנר שליט"א שהתיר מצד סתימת הפוסקים, שו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן צג): ב. נשאלתי בענין חזרה בשבת (באו"ח סימן רנ"ג) שכתב רמ"א דלדידן דוקא נתבשל כל צרכו מותר להחזיר, כיון דקיי"ל דגם בנתבשל במאכל ב"ד וחם עדיין יש בשול אחר בשול, ורצה ת"ח אחד לחדש במבשל בשר ויש בשר רוב ומיעוט עצמות דאע"פ שהבשר כבר הגיע לידי גמר בשול מ"מ כיון שהעצמות עדיין קשים וא"א לאכלם שאסור להחזיר כיון דלגבי דידהו עדיין צריך בשול. ובעניותי סתימת הפוסקים לא משמע כן, אלא דעל עיקר התבשיל דנין, וכן בעצם מה שעומד לאכילה כבר נתבשל ואין דרך לאכול העצמות עצמן, וזה פשוט לענ"ד.הנה סברה ראשונה הוא כעין סברות הג"מ שטרנבוך שליט"א ממוציא החי עם המטה.והדבר ברור, שמה שכתב שסתימת הפוסקים לא משמע לאסור הוא צודק כמו שכתבנו, והתירוץ השני שאין דרך לאכול העצמות לא נראה, שהרי הוכחנו שלפעמים כן היה דרך לאכול העצמות.ומצאתי דברי הגאון ר' אברהם דוד הורוויץ שכתב כמו שכתבנו שמשמעות הדברים שאין לחוש לעצמות מן הראייה שתמיד היה כך ולא חששו. אולם יש להקשות על סברה זו של דמיון את החי במיטה ממה שכתב הרא"ש לענין בישול בשר שור שאסור משום הלחלוחית שלו, (מסכת שבת פרק ג): ומשמע דבישרא דתורא לא בשלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרי' לעיל (דף לט) ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור.הובא דבריו בשולחן ערוך (הלכות שבת סימן שיח סעיף ט) בשם י"א: ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור. הגה: ונ"ל דבלא מלוח נמי אסור, אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו.ואולי יש לחלק שהרי כתב ברא"ש שנבלע בבשר, ולכאורה מה צריך להוסיף זה, מספיק שיאמר שהלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשלים, אלא משום שאילו לא היה נבלעים נחשב כדבר צדדי ונטפל ולא חוששין לזה אבל מכיון שנבלע בבשר אז נחשב כדבר עיקרי שגם בתוך הבשר עצמו יש חלקים שמתבשלים וממילא אסור.אולם הטור (הלכות שבת סימן שיח) לא הזכיר לשון נבלע: כלי ראשון מבשל אפילו לאחר שהעבירו מעל האש הלכך אסור ליתן בו אפי בשר שור אף על פי שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל. ולשון הטור הובא גם במ"ב.אולם י"ל שהטור קיצר ואינו מחדש יותר ממה שכתב הרא"ש, וא"כ שוב אין לנו להחמיר יותר מזה אלא כל מה שאסור בגלל הטעם הוא רק בגלל שנבלע.אולם י"ל אחרת בכוונת הרא"ש דלכאורה איך הזכיר כאן שיש דם הרי איירי שנמלח ואין בו דם, אלא הרא"ש מדבר שעדיין לא נמלח כדין ונשאר דם ואיירי לענין איסור הבשר, כך ביאר הט"ז (יו"ד ס' ס"ט ס"ק כ"ג) ומש"ה הזכיר ענין של נבלע כדי לאסור הבשר, וא"כ לא שמענו היתר מדברי הרא"ש. וצ"ע. הסבר הדבר שלא תקשה משום מקוםאולי יתכן הסבר אחר, באופן שלא תקשה כלל מן הרא"ש הזה, אבל עיקר הענין שלא יתכן שבמשך כל הדורות התירו דבר ולא היה אף אחד יתעורר בזה שיש בזה איזה בעיה, וסתמו שתבשיל שנתבשל כל צרכו מותר להחזיר, וזה כולל בשר שאילו ביום חול כבר היו מסירים זה, זה נקרא נתבשל כל צרכו.ויש לחלק באופן אחר מדברי הרא"ש, שבעצמות אין דרך לבשל רק בשביל העצמות שהרי בחול אינו מניח לבשל כ"כ זמן שהעצמות יהיו ראויין, ואז אוכל רק הבשר ולא העצמות, ורק בשבת שבין כך מונח על האש כל היום בגלל איסור שבת, ממילא ניחא ליה גם בבישול העצמות, וממילא בהכרח העצמות נחשבים כטפל גמור להבשר ולא מתחשבים איתם, שאין להם סיבה עצמית לבישול, אבל בבשר שור, שבודאי רוצה לבשל גם הלחלחית שבו, ואינו רוצה אף פעם שהבשר מתבשל ולא הלחלוחית, ורק כאן הלחלוחית מתבשל יותר מהר, וממילא יש בו ג"כ חשיבות של בישול כמו הבשר עצמו. (בקיצור, בעצמות הם מתבשלים יותר מאוחר ודרך כלל אין מבשלים אותם כלל ובלחלוחית הם מתבשלים יותר מוקדם ואף פעם לא עושים שלא יתבשלו).ויש להטעים הסברה יותר, שהרי יש ראשונים שס"ל שנתבשל כמב"ד כבר אין בו עוד משום בישול, ויש להקשות הרי בודאי הוא נהנה הרבה מתוספת בישול, ולמה לא יהא חייב על זה, וכן להשיטות שרק בנתבשל כל צרכו אין בו עוד משום בישול, אבל כולם מודים שאם עדיין מצטמק ויפה לו אין בו משום בישול, שהרי זה המשנה שתבשיל מותר להחזיר ע"ג כירה גו"ק, אף שסתם תבשיל מצטמק ויפה לו, ולכאורה למה, הרי הוא נהנה בתוספת הבישול, אלא אנו אומרים שלא כל דבר שאדם נהנה מן הבישול חייב אלא רק עיקר הבישול ולא התוספת, ופליגי הראשונים מהו התוספת שאינו חייב עליו, אם זה גמר הבישול אחר נכמב"ד, או אחרי נתבשל כל צרכו ועדיין מצטמק ויפה לו.וממילא אנו יכולים לומר, כמו שיש מושג של נתבשל כל צרכו באיכות הבישול, יש מושג של נתבשל כל צרכו בכמות החתיכה, והיינו כל שבכללות החתיכה כבר נתבשל כל צרכו, אז התוספת של העצמות הם בגדר מצטמק ויפה שאין בו איסור, שמכיון שהרי אין מבשלים את העצמות רק למענם לבד ורק כשבין כך מבשלים את כללות החתיכה וכעת זה שבת וממילא כבר מניחים הרבה זמן, נהנים גם מן התוספת העצמות, ממילא אין אנו דנים את העצמות כחפצה בפני עצמם אלא מסתכלים על כללות החתיכה והרי כאן כללות החתיכה הוא כבר נתבשל כל צרכו רק יש תוספת כמות של העצמות שזה בגדר מצטמק ויפה לו שמותר בשבת.ומצאנו בהלכות בישול שמסתכלים על כללות החתיכה ולא דנים על כל חלק לבד אלא דנים רק על הכללות גם במקום שיצא קולא מזה.רמב"ם (הלכות שבת פרק ט הלכה ה): הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרת אפי' בשנים ושלשה מקומות חייב, לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב, נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדיו.ולכאורה קשה, מכיון שאם בישל בשול כל צרכו חייב אף בגרוגרת וכן אם בישל חצי בישול בכולו חייב א"כ למה בחצי בישול בצד אחד פטור, דל חצי השני מהכא ויתחייב, הרי יש כבר כאן כגרוגרת, אלא אנו מסתכלים על כללות החתיכה ובזה אם זה רק חצי בישול מצד אחד אין בו חשיבות ורק אם זה משני צדדים יש בו חשיבות ואילו היה בישול גמור אז גם בצד אחד יש בו חשיבות.עכ"פ נשמע מכל זה שיש מושג שלפעמים אין אנו רואים כל חלק של החתיכה לחוד אלא רואים על כללות החתיכה, וממילא מה שנוגע לעניננו לגבי העצמות, אין אנו רואים את העצמות ערך עצמי לחוד אלא ערכו הוא רק בגלל שהוא חלק מכללות החתיכה שהרי לא מבשלים אותם בפני עצמם, ודרך כלל בחול בכלל לא מניחים אותם לגמור בישולם, וממילא אנו אומרים שאם כללות החתיכה כבר נתבשל כל צרכו, נחשב בישול העצמות בגדר מצטמק ויפה לו שאין בו איסור בישול.עד כאן ההסבר.אולם אם מי שנותן עצם שעיקרו עצם ורק קצת בשר ועיקר כוונתו בשביל בישול העצם, אז מסתבר שזה נמדד העצם לעצמו, וצריך שיהא מבושל כל צרכו להעצם, וזה אינו בכלל מה שנאמר במשנה שמותר להחזיר כשנתבשל כל צרכו, שכאן הוא לא נתבשל עיקר התבשיל כל צרכו. ●●● ●●● ●●● ●●● ●●● ●●● ●●● נספח ממה שלמדתי בעניןשו"ר שהקושיה מדין הרא"ש כבר הקשו על מי שס"ל שהולכים אחרי הרוב. שו"ת מגדנות אליהו (חלק ב סימן קיח): ועי' שביה"ש בפתיחה למלאכת מבשל אות כ' מש"כ כה"ג לגבי לערות על כלי שלח מבישול שלפני זה, ודן מדברי הצל"ח ואג"ט הנ"ל לדמות מלאכת בישול להוצאה שמעט לחות שבכלי בטל במים המבושלים ואין נתפס ע"ז שם בישול וכו', וסיים דאפשר לחלק דדוקא גבי הוצאה דמלאכה גרועה היא ואין עושה שום שינוי על הנפעל אמרינן דבטל לגבי הטפל, משא"כ במלאכת בישול וכיו"ב אפשר אין שייך ביטול ואזיל לה היתר הנ"ל ע"כ. ושם באות ל"ב בשם ההר צבי ז"ל דבאמת הא טעמא של הר"י הנ"ל דאזלינן בתר רובא הוא משום דהמיעוט בטל וכו', והאריך שם חכם אחד לחלוק על האי כללא דהמיעוט בטל ואינו בישול אלא כל אחד נדון לעצמו, כדמוכח מהרא"ש פ' כירה סי"ז דבישרא דתורא אסור לתת לתוך כ"ר, דנהי דהבשר אינו מתבשל מ"מ הלחלוחית מתבשל וכו' עיי"ב, ושו"ת אבנ"ז חאו"ח סקכ"ט מש"כ. נספח למה שהביא הגר' אברהם דוד הורוויץ מן המשנה בתרומות:תלמוד ירושלמי (וילנא, מסכת תרומות פרק יא הלכה ד): מתני' גרעיני תרומה בזמן שהן מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות וכן עצמות של קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות.פני משה (שם): וכן עצמות של קדשים. כגון ראשי כנפים והסחוסין שהן רכין וראויין קצת לאכילה באלו אם מכנסן אסורות:תלמוד ירושלמי (שם): גמ' א"ר יוחנן בגלעיני אגסים וקרוסטומלין היא מתניתא א"ר לעזר אפילו תימא בגלעיני הרוטב במחוסרין למצמץ והא תנינן וכן עצמות הקודש אית לך למימר במחוסרות למצמץ לא בראשי כנפים הסחוסין אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן בראשי כנפים הסחוסין היא מתניתא.פני משה (שם): והא תנינן וכן עצמות הקדש. וכי אית לך מימר בעצמות במחוסרות למצמץ הרי אינן ראויין למצוץ אותן ולהניחם בשביל כך.לא בראשי כנפים הסחוסין. כלומר לאו דבהכי מיתוקמא אתא ר' אבהו וקאמר אין דבראשי כנפים הסחוסין היא מתניתא והן העצמות הרכין כעין שבראש הכתף טנרו"ס בלע"ז.ומבואר שם שצריך מעשה מיוחד לכנם כדי לתת חשיבות, ואולי משום זה סתם עצמות לא עושים מעשה מיוחד להחשיבן ולפ"ז אם עושה מעשה מיוחד להחשיבן באמת יש בו משום בישול אבל לא בלי זה, וכגון שלקח עצם לבד ונתן אותו לתבשיל כדי שיאכל את העצם, וכל מה שנאמר בש"ע שסתם בשר מותר להחזיר כשנבשל כל צרכו, איירי כשלא עושה מעשה מיוחד בהעצמות. העתק דברי המלקטים הילקוט יוסף והפסקי תשובותהובא כאן דברי הילקוט יוסף והפסקי תשובות להבין מה שנאמר בענין זה, ותלמד מזה שלא הוזכר שום פוסק לפני הגרשז"א, אולם לדעתנו נראה שהכל מותר להחזיר לכירה כשנתקיימו תנאי חזרה וכן לכסות הקדירה, אף כשמכוון לאכול גם העצם, הרי זה כמי שמכוון לאכול תבשיל ביותר מבישולו מצד שרוצה את המצטמק ויפה לו, שאין בו איסור להחזיר הקדירה כשנתבשל כל צרכו אף שמכוון כעת שיצטמק ויפה לו, וזה בכלל היתר המשנה גמרא והש"ע וכל הראשונים, שתבשיל שנתבשל כל צרכו מותר להחזיר אף שמצטמק ויפה לו, ותמיד היו אנשים שאוהבים גם עצמות וכך היה נהוג בכל הדורות להיתר, עד שהגיע הגרשז"א ובא לערער על דבר שהיה פשוט להיתר, וכל מה שנאמר בחכמי דורנו הוא אך ורק בעקבות הגרשז"א, והגרשז"א מודה בזה שהוא הראשון בכל הדורות שבא לטעון טענה זו, וכל מה שבאנו כאן לומר, לא כדי להתיר דבר שהיה מסופק אם מותר או אסור, רק להסביר הסיבה למה זה מותר מה שהיה פשוט בכל הדורות שהוא מותר, וכבר טענו טענה זו הגר"ש הלוי ווזנר שליט"א והגר' אברהם דוד הוורוויץ זצ"ל. ורק אם נותנים בקדרה עצם נפרד שעיקרו עצם כדי לאכול העצם אחרי שהוא נתבשל אז יש לאסור.ילקוט יוסף (שבת ג הערות עוד מדיני בישול אות פו): בשמירת שבת כהלכתה חלק א' (פרק א' הלכה יח) כתב: תבשיל מבושל כל צרכו שנמצאות בו עצמות של עוף אשר עם רוב בישול הן מתרככות וראויות לאכילה, יש להקפיד שגם הן תהיינה מבושלות כל צרכן וראויות לאכילה. שאם לא כן אסור להחזיר בשבת את הקדירה או לקרבה אל האש, וכן אסור לכסותה לפני שהעצמות נתרככו ונתבשלו כל צרכן. ע"ש. וכן העלה עוד בשו"ת מנחת שלמה (סימן ו'), כיעו"ש באורך. וכן דעת הגרב"צ אבא שאול שליט"א דבקדרה שיש בה עצמות יש להחמיר שלא לכסותה כל זמן שלא נתבשלו העצמות, הואיל ועל ידי הכיסוי נגמרת בישולם. והו"ד בספר שבתותי תשמורו (בסוף הספר). וכתב, שלכאורה הדבר מפורש ברמ"א (סימן רנט סעיף ז'), דהא דמותר לחזור ולסתום התנור היינו רק ביום אבל בלילה שיש ספק אם הוא מבושל כל צרכו אסור לחזור ולסתום התנור. כיעו"ש. שוב ראיתי שכתב כן בספרו אור לציון חלק ב' (עמוד קס). ובהערה שם כתב, דאפילו אם התבשיל נתבשל כל צורכו ורק העצמות לא נתבשלו לגמרי, אסור לסגור את הקדרה בשבת, דבסגירתו גורם שיתבשלו יותר מהר. ובבוקר מותר להחזיר את הכיסוי, אפילו אם יש בקדרה עצמות בקר, דבודאי נתבשלו כל צרכם. ועוד, דלא הוי פסיק רישיה שיתבשלו. וסיים, ומכל מקום נראה שאם ספק אם האוכל מבושל, וגם אין בדעתו לאכול את העצמות, חשיב אינו מתכוין, ואינו פסיק רישיה ושרי. ע"כ. וצריך לומר "שאם ספק אם העצמות נתבשלו". דאם יש ספק לגבי התבשיל אם נתבשל כל צורכו או לא, הוה ליה ספיקא דאורייתא, על פי מה שראיתי באחרונים שציינו לדברי המאירי בשבת (עג א) בדין הוספה על הכיסוי בלא נתבשל כל צורכו. וראה הערה פח. וכבר הערנו בזה לעיל עמוד עח. אולם בעיקר הדבר שכתבו לאסור לכסות את הקדרה אם יש בה עצמות שלא נתבשלו לגמרי, הנה בדין זה נחלקו אחרוני דורינו שהגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה חלק ד' (אורח חיים סימן עו וסימן עז) כתב להקל בזה, שאין לחשוש בעצמות משום בישול. [הערה: ואמנם המעיין באג"מ שם יראה, שחזר בו והודה לדברי הגרש"ז זצ"ל שיש בהם בישול, שיש שוני בין ארץ ישראל לחוץ לארץ. ועכ"פ דעת מרן אאמו"ר שלי' להקל]. וכן דעת מרן אאמו"ר שליט"א, שאין דרך כ"כ לאכול עצמות העוף, ואינו מתכוין לזה. ולכן לית דחש להא לדידן. [דבישול העצמות חשיב כפסיק רישיה דלא איכפת ליה, שכל כוונת הנותן על התבשיל]. ובאמת דאי נימא דנתינת כיסוי על גבי הקדרה שיש בתוכה תבשיל שלא נתבשל כל צורכו, אינה אסורה אלא משום גרמא, וכדמשמע לכאורה לשון הרא"ש (פרק ד' דשבת סימן ב') והטור (סימן רנז) ומרן השלחן ערוך (סימן רנז סעיף ה'), ממילא הוה ליה פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, ולכן מי שאינו רגיל לאכול המוח שבעצמות ואינו מתכוין לזה, שרי לסגור הקדרה שיש בתוכה עצמות. אלא שכבר כתבנו שמדברי המאירי מבואר דהוא חיוב גמור. [וראה עוד בהערה פח]. ועל כל פנים העיקר לדינא בנידון דידן להקל. ועוד חזון למועד. וע"ש במנחת יצחק ח"ח (סימן כה), ובשו"ת מנחת שלמה, שאם מסופק אם העצמות נתבשלו, מותר להחזיר את הקדרה אם אין דרכו לאכול את העצמות.ואם רגיל לאכול עצמות המתבשלות היטב אסור לכסות הקדירה, וכמו שכתב בספר בדי השלחן (פרק א' סק"ה) בשם מרן אאמו"ר שליט"א, וכדעת האגרות משה. ע"ש. וראה עוד בנידון דידן בשו"ת מנחת יצחק חלק ה' (סימן קכז אות ב') וחלק ח' (סימן כה), ובספר יסודי ישורון (עמוד 122 - 109), ובשו"ת שמש ומגן חלק א' (סימן נג), ובשו"ת מקוה המים חלק ד' (סימן לג), ובספר ישיב משה (עמוד לה). רמב"ם (הלכות טומאת אוכלין פרק ג הלכה ג): וכן העצמות המחוברין בבשר והגידים והמקומות (חרכים) [הרכים] מן הקרנים ומן הטלפים, והכנפים והנוצה והמקומות הרכים מן הצפרנים ומן החרטום המובלעין בבשר צריכין הכשר ומחשבה.כסף משנה (שם): ומשמע לרבינו דעצמות דקתני היינו במחוברים בבשר שהם ראויים לאכול קצת דומיא דמאי דאמרינן דקרנים וחרטום וצפרנים ודלא כפירוש רש"י.ע"כ הנספח. נכתב בעה"י ע"י מורנו הג"ר יצחק ברנד שליט"א, י"ט כסלו תשע"ד

 
מאמר בענין עצמות שלא נתבשלו בערב אם מותר להחזיר הקדירה לאש || להורדה והדפסהקנין תורהפסקי תשובות