יום א', ה’ בשבט תשע”ח
 
 
 
 
 
 
יש אחרונים שעושים פלפולים ארוכים איך להיות שומר שבת וגם מחלל שבת ● שום פטנט לא מהני במקום שבאמת יש דין שעכו"ם ששבת חייב מיתה, ובאמת אין לזה צורך בגר שרוצה להתגייר ● כיון שמכין עצמו להיות יהודי אינו בכלל עכו"ם ששבת, שזה בכלל לימוד והכנה ליהדות ● למה הוזכר באיסור שביתה לגוי, יום שני ולא יום ראשון
21:14 (26/10/13) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

תלמוד בבלי (מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב): ואמר ריש לקיש: נכרי ששבת - חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו. ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא: אפילו שני בשבת. - וליחשבה גבי שבע מצות! - כי קא חשיב - שב ואל תעשה, קום עשה - לא קא חשיב. והא דינין קום עשה הוא, וקא חשיב! - קום עשה ושב אל תעשה נינהו. ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם. - וליחשבה גבי שבע מצות! מאן דאמר מורשה - מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה - דינו כנערה המאורסה, דבסקילה. רש"י (שם): אמר רבינא אפילו שני בשבת - לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשום חובה קאמר, דלא לכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או אחד בשבת ששובתין בו [השמטת הצנזורה: הנוצרים], אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה, שני בשבת יומא קמא דלאו יום בר שביתה נקט, והוא הדין דהוה מצי למינקט שלישי ורביעי. רמב"ם (הלכות מלכים פרק י הלכה ט): עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג. וע' פנים יפות שהקשה על אברהם אבינו ששמר שבת כמו שאמרו חז"ל, תלמוד בבלי (מסכת יומא דף כח עמוד ב): קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. ואותו קושיה יש להקשות על בני ישראל במצרים ששמרו שבת (בראשית רבתי פרשת בראשית עמוד 13): ומשה בן פ' שנה בעמדו, צא מהם עשרים שנה שנתנה שבת לישראל קודם יציאת מצרים הרי ש"פ כמנין רקיע. ומנין שקדמה שבת ליציאת מצרים עשרים שנה שנאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם (שמות ב' י"א), מה ראה, ראה להם תקנה לשעבודם כדי שינפשו ופרש להם הלכות שבת לנוח ולהנפש. כיצד עשה נכנס אצל פרעה אמר לו אני רואה מלאכת שלך עתידה להבטל, א"ל המלך כיצד, א"ל לפי שאין קצבה לעבודתם, ולא עוד אלא שעושין הנער כבחור והבחור כזקן ואין להם ריוח במלאכתם, אם יהיה עבד לאדם שאין לו קצבה במלאכתו אינו מת, א"ל הן. א"ל משה אלו עבדיך אם אין אתה נותן להם ריוח במלאכתם הם מתים, א"ל פרעה כבר מניתיך על מלאכת שלי, לך עשה להם כשאתה רואה. הלך משה ובא לו אצל ישראל וישב וחשב מששת ימי בראשית אימתי יהיה שבת והתקין את השבת ואמר לנוגשים כן צוה המלך שיהא ריוח במלאכתן יום אחד בשבוע, יעשו מלאכה ו' ימים וינוחו בשבת. ומנין שבמצרים נתן להם את השבת, שנאמר כי ה' נתן לכם (את) השבת (שמות ט"ז כ"ט) נותן אין כתיב כאן אלא כבר נתן לכם במצרים. וראיתי אחרונים שעושים פלפולים ארוכים איך להיות שומר שבת וגם מחלל שבת כדי לצאת שני אפשריות, למשל שילבוש טלית עם ציצית ויוצא לרשות הרבים ואם הוא יהודי אז אינו מחלל שבת ואם הוא גוי אז הציצית הם משאוי ומוציא מרשות לרשות, אולם גם עצה זו צע"ג כיון שאין דעתו להשלים אינו הוצאה כמ"ש הגרע"א (או"ח ס' י"ג) ע"פ תשובת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל ב סימן ט): ומאי שנא מדרב הונא דאמר: היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה לר"ה חייב ציצית? לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, הני לא חשיבי ובטלי. ופר"י ז"ל: האי דציצית חשיבי ולא בטלה, כי דעתו לתקן שאר הציציות שנפסקו ולצרפן לזו שהיא כשרה, הלכך לא בטלה; הני כסכין, בטלי לגבי כילה. ומתוך כך פסק ר"י ז"ל שמותר לצאת ברצועות הקשורות באבנט, אעפ"י שאינו קושר בהן בתי שוקים או מנעלים, משום דבטלי גבי אבנט. וכן נמי טליתות שלנו, שיש להם ד' ציציות, אפי' אי חשבת להו אינן מצוייצות כהלכתן, בטלי לגבי טלית. וכ"כ החז"א (ס' ג' ס"ק כ"ח). והפנים יפות כתב שדין שבת של תורה מתחיל וגומר בערב ודין איסור שביתת גוי מתחיל וגומר בבוקר, וממילא לא עבר אברהם אבינו על איסור גוי ששבת. ע' בזה בפנים יפות פרשת נח (בראשית פרק ח כב): יום ולילה לא ישבותו. אמרו רבותינו ז"ל (בסנהדרין דף נ"ח ע"ב), גוי ששבת חייב מיתה, אמר רב הונא אפילו בשני בשבת, הקשה המהרש"א דהל"ל אפילו באחד בשבת. ונראה דהנה הקשו המפורשים, דמה שאחז"ל [יומא כח ב] קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, וכי איך שמר שבת שלא נצטוה עליו, ודחה לאו דיום ולילה לא ישבותו שנצטווה עליו מימי נח. ונראה דלא קשה, כי קודם מ"ת היה הלילה נמשך אחר היום, כמ"ש לקמן (בפ' בא ובפ' יתרו ובכמה מקומות), עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא מערב עד ערב תשבתו שבתכם [ויקרא כג, לב], וכן הוא אומר כאן יום ולילה לא ישבותו, היינו שלא ישבותו יום ואח"כ לילה, ואינו חייב מיתה אלא אם שבת עד סוף הלילה, כ"א עשה מלאכה בסוף הלילה לא עבר על הלאו של יום ולילה לא ישבותו, שהוא שביתת כל היום וכל הלילה שלאחריו אבל שמירת שבת של אברהם אבינו, היה כמו שיהיה אחר מתן תורה דהיינו שהיום הולך אחר הלילה. נמצא קיים שתיהן שעשה מלאכה בששי ביום ועשה מלאכה במוצאי שבת, הרי שלא שבת יום ולילה, וכן הוא לדורות בבני נח אינם חייבים כששבת בא' בשבת, אלא שאם שבת בלילה שלאחריו עד גמר הלילה, וכיון שעיקר החיוב הוא בגמר הלילה, והוא אצלינו שני בשבת, היינו דאמר ר"ה אפילו בשני בשבת. כוונתו באמת על יום א', אלא קמ"ל שעיקר החיוב הוא בלילה שלאחריו שהוא אצלינו שני בשבת, ויבואר עוד במקומות רבים מענין זה. ויש חולקים על תירוץ זה וס"ל שגם אם עושה מתחילת הלילה עד הלילה נחשב עכו"ם ששבת. ויש אומרים כל מיני פטנטים אחרים איך לעשות שניהם גם לשבות שבת וגם לחלל שבת. ובעקבות זה גם מדברים על גוי שבא להתגייר ועדיין לא התגייר שצריך שיעשה איזה מלאכה בכל שבת, (ע' תשו' רע"א ס' קכ"א בהשמטות) וכן מתקשים למי שהוא ספק יהודי וספק גוי איך יעשה, ומחפשים כל מיני פטנטים. אולם נראה שלא הקושיה נכון ולא התירוץ, שום פטנט לא מהני במקום שבאמת יש דין שעכו"ם ששבת חייב מיתה, וכן אין לזה צורך בגר שרוצה להתגייר, וכן אברהם אבינו ששמר שבת לא הוצרך לשום פטנט אלא שמר שבת הכל כהלכתו, וכן לא בני ישראל הוצרכו לפטנט. הנה יש כאן מחלוקת בין רש"י ורמב"ם על איסור שביתה של גוי, לרש"י מנוחה בעלמא אסר, ואף שלא לשם חובה ולהרמב"ם אסור לעשות דת לעצמו. נראה דבמקום שבאמת זה אסור, לא מהני אם יעשה איזה חילול שבת וכן לא מהני כל מיני פטנטים, מכיון שבעיקרון הוא שובת. דבפשטות מה שנאסר לעכו"ם לשבות הוא גם אם אינו שובת ככל דיני התורה, שהרי גם ביום שני אסור, אלא מנוחה בעלמא אסור כמו שכתב רש"י וזה אין נפ"מ מתי הוא מתחיל היום ומתי גומר היום, וכן להרמב"ם שהטעם הוא משום שעושה דת לעצמו, אין נפקא מינה מתי מתחיל ומתי גומר וגם אם אוסר לעצמו רק ל"ח מלאכות ולא ל"ט הרי הוא בכלל האיסור של שביתה, שאין כאן הדקדוקי הלכות שקובעים, אלא עשיית דת לעצמו, וא"כ בין לרש"י ובין להרמב"ם לא מהני עיצות האלו. וזה משמעות הפסוק לשבות ולנוח אף לא ככל פרטי דינים של הלכות שבת, וממילא אף אם עושה איזה מלאכה בשבת לא נפקע הדין של עכו"ם ששבת. ומצד שני נראה שלשני טעמים לא שייך האיסור לא באברהם אבינו ולא בישראל במצרים ולא בגר שבא להתגייר. דנראה שעיקר הקושיה מאברהם אבינו ליתא, שכל שמכין עצמו לשם יהודי אינו בכלל עכו"ם ששבת וכיון שאברהם אבינו כבר התחיל לשמור התורה אז זה לא בכלל עכו"ם ששבת וכן עם ישראל במצרים כבר התחיל תהליך של יהודי אף שעדיין לא נצטוו במתן תורה. וכן לענין גוי שבא להתגייר, מכיון שמכין עצמו להיות יהודי אינו בכלל עכו"ם ששבת שזה בכלל לימוד והכנה ליהדות, ולהרמב"ם, מכיון שאינו עושה דת לעצמו אלא מכין עצמו להיות יהודי, זה לא דת עצמי אלא הכנה ליהדות. וכן מי שהוא ספק יהודי וספק גוי, צריך לשמור שבת ולא שייך בכלל עכו"ם ששבת אף אולי הוא גוי מכיון שעושה בגלל חשש שהוא יהודי אינו בכלל האיסור, שזה לא דת לעצמו אלא לחשש של יהודי אף את"ל שכלפי שמיא גליא הוא גוי, ואפילו אם תינוק שרוב גוי ומיעוט יהודי שמעיקר הדין מותר לחלל שבת אבל הוא מחמיר לשמור שבת אינו בכלל האיסור מכיון שעושה מחמת צד חשש יהודי, זה לא נחשב כדת לעצמו, אלא בגלל היהדות. וכעין זה של הכנה ליהדות מצאנו לענין לימוד במאירי ובמהרש"א. וע' במאירי לענין לימוד התורה (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף נט עמוד א): בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אף על פי שאינו נהרג ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו, והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו, אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו, וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו, ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתן על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות. ונראה שסברת המאירי שבמכוון לגיור מותר ללמוד תורה, שייך גם לענין שמירת שבת שאם דעתו להתגייר רק שרוצה להתרגל לשמירת מצות, מכיון שעושה כדי להתרגל ליהדות אינו בכלל עכו"ם ששבת. וכן מצאנו מעין זה לענין כישוף, תלמוד בבלי (מסכת ראש השנה דף כד עמוד ב): ואיבעית אימא: להתלמד עבד, וכתיב לא תלמד לעשות - אבל אתה למד להבין ולהורות. והיינו שהתורה אוסרת כישוף, אבל כדי להתלמד איך עושים כישוף, ולהעניש את העוברים אינו בכלל וא"כ מצאנו שדבר שהוא להתלמד אינו אסור וא"כ גר שבא להתלמד ולהתרגל להיות יהודי, אינו בכלל גוי ששבת. והרע"א חולק על כל זה וטוען שאם גר בא להתגייר אסור ללמדו תורה, ואסור לשמור שבת וצריך לעשות איזה מלאכה שו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן קכא): ודרך גררא אעורר במה דלא יפה עושים שמחזיקין משרתת נכרית שמחזקת עצמה להתגייר ונוהגת בכל דבר כישראלית ממש, דמצוה זו עבירה היא, דשובתת בשבת לשם שבת, והיא אסורה לעשות כן דבן נח ששבת חייב מיתה, וראוי למחות בזה, או שתטבול לשם גירות, או שתעשה איזה מלאכה בשבת, [מהשמטות]: א"ז רב נדפס מהגאון רבי פנחס זצ"ל ספר פנים יפות על התורה כתב בפ' נח דאזהרה דיום ולילה לא ישבותו היא רק שלא יהיו שובתים כל היום ולילה שלאחריו, והא דכתבו תוס' סנהדרין הא דהלאו דהיום ולילה לא ישבותו אינו בכללא דנאמרה ולא נשנית דלישראל נאמרה, דהרי נצטוו ישראל לשבות, אף דאפשר לקיים בדרך הנ"ל, מ"מ מכמה דרשות מקראי מוכח דאפשר שיחולו שבת ויה"כ סמוכים זה לזה וצריך לשבות יום ולילה שלאחריו עיין שם, ולפ"ז י"ל דא"צ למחות לשפחות שלנו מלשבות בשבת כיון דעושין מלאכה בע"ש ובמ"ש, ואולם לענ"ד אין קיום לדברי הגאון הנ"ל, דא"כ עדיין יקשה לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת [עי' במ"ל רפי"ח מה' שבת דידן אם לר"י במלאכת שבת ג"כ ח"ש מה"ת, אבל עכ"פ לר"ל בודאי מותר] א"כ אף ביה"כ ושבת סמוכים להדדי אפשר לקצור ביום השבת כחצי גרוגרות, ובלילה שלאחריו בליל יה"כ חצי גרוגרות, דלגבי כל א' הוי ח"ש, דשבת ויה"כ אין מצטרפין כדאיתא במתני' דכריתות, ומצד אזהרה דיום ולילה לא ישבותו מצטרפים להקצירות לכגרוגרות, ולא שבתו יום ולילה שלאחריו מבלי עשות מלאכה בהם. ידידו דו"ש. עקיבא במ"ו הרב ר' משה גינז. שו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן מא): על שאלתך בערל שבא להתגייר ולמולו, ואין רצונך למולו היותו נגד חוקי הרעגירונג [הממשלה] ואך הוא מבקש עכ"פ ללמדו מקרא וסדר תפילה יום יום שזהו אינו נגד דת המלך, ואח"כ ילך למקום שמותר להתגייר, ושאלת אם מותר לעשות כן, ואם אינו בכלל מלמד עם נכרי תורה, כיון שלומד ע"מ להתגייר. ע' באריכות, והמסקנה: מ"מ היא גופא קשיא על הלל אמאי סמך על בטחונו שבסופו יהיה לש"ש אמאי לא המתין לגייריה עד אחר שילמוד עמו ויתברר דכוונתו לשם שמים אלא ודאי דאסור ללמדו מקודם, ויש לדחות קצת עכ"פ אזדא ראית המהרש"א, ואין בכחי להתיר. חותנך אוהבך. עקיבא. ולענין לימוד התורה חולק מפורש על המאירי ע' לעיל, וכן המהרש"א (חידושי אגדות מסכת שבת דף לא עמוד א): ואין להקשות דא"כ היאך למדו תורה קודם שנתגייר הא אמרינן בפרק ארבע מיתות דעובד כוכבים הלומד תורה חייב מיתה די"ל דהכא כיון שבא לגייר שרי ללמוד תורה. ולענין לימוד התורה פסק המנחת יצחק שניתן ללמדו תורה לפני הגרות וכך נהגו בכל מקום, שו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן לו ו): מה שהביא כת"ה מהמרש"א (שבת פ"ב) גבי מעשה דהלל, דמוכח מדבריו דכיון שבא לגייר מותר ללמוד עמו קודם הגירות. הנה באמת כבר העיר בזה בת' רעק"א (סי' מ"א), והוא הוכיח מתוס' יבמות (כ"ד ודף ק"ט) דלא ס"ל כד' המהרש"א עיין שם. ובאמת ראיתי שהקשו על רעק"א דגם הדינים שאומרים לו להגר מקודם ג"כ ד"ת הם, אך בנוגע ללמוד סדר התפילות, כתבו דאינו בכלל איסור ללמוד תורה לנכרי, וגם כתב בת' מהרי"א אסאד (או"ח סי' ד') להוכיח דתורה שבכתב ל"ה בכלל האיסור, ועי' תוס' סוטה (ל"ה) וגמ' סנהדרין (נ"ט), וגיטין (דף ס' בתוס'), וממילא במה שנוגע ללימוד הגר להכין אותו בכל הצריך להתנהג בתור יהודי, בודאי שרי. ויותר נראה שגם מה שנוהגין כיום ע"פ הגרע"א שגר שעומד להתגייר שומר שבת ועושה מלאכה, אין לזה שום צורך ואת"ל שהיה בזה צורך, לא מהני מה שעושה איזה מלאכה. וכן דומה ליהודים במצרים שמשה רבינו הנהיג שבת, כיון שדעתם להיות בכלל ישראל שיש מושג של שבת אינו בכלל גוי ששבת. ורק שיש קצת לחלק ששם כבר היו בכלל זרע אברהם משא"כ כאן, מ"מ דימיון יש, שכיון שכבר מכין מעצמו לגירות, נפק מתורת גוי ששבת. והוא עכשיו בהכנה ליהדות. וכ"ש לדעת הרמב"ם שכל איסור גוי ששבת חייב מיתה משום שעושה דת לעצמו וזה לא שייך כשעושה בגלל הכנה ליהדות. וכ"ש בגר שמל ולא טבל, בודאי מותר לשמור שבת והוא לגמרי דומה ליהודים במצרים כיון שכבר התחיל תהליך של גיור. ובענין זה כתוב כבר בבנין ציון (ס' צ"א) שאחרי המילה מותר לשמור שבת והביא ראיה ממרה, שעדיין לא טבלו ונתחייבו בשמירת שבת, וכותב שם שזה הסכמת כל גדולי ישראל אשכנזים וספרדים בעה"'ק ירושלים וכן המנהג בכל מקום, ויש גם אמרו שמחויב לשמור שבת אחרי קבלת מצוות, אבל באמת ממה שבני ישראל שמרו שבת כבר במצרים וזה היה לפני שמלו שהרי רוב בני ישראל נמולו רק לפני יציאת מצרים, כמבואר ברמב"ם (הל' איסורי ביאה ריש פרק י"ג), ובכל זאת שמרו שבת, יש ראיה שגם לפני המילה ניתן לשמור שבת. למה הוזכר באיסור שביתה לגוי, יום שני ולא יום ראשון הנה רש"י לפי גרסא המתוקנת או אחד בשבת ששובתין בו [השמטת הצנזורה: הנוצרים]. וא"כ יוצא שכאן כתוב מפורש שזה אף שלא לשם חובה, ומשמע שאילו שובת ביום ראשון כדעת הנוצרים בודאי עובר משום שביתה בשבת משום שזה כמו דת לעצמו רק רש"י מסביר בגמרא שהוזכר יום שני משום שגם ביום שני שזה אינו בגדר דת לעצמו מ"מ הוא בכלל מנוחה שאוסר לו. ואילו בפנים יפות כתב שמשום זה הוזכר יום שני משום שבגוי הולך הלילה אחרי היום וממילא אם שובת ביום ראשון כולל זה גם ליל שני. אולם דבריו צ"ע שאין שום נפקא מינה מתי מתחיל וגומר היום שהוא עושה לעצמו. נכתב ע"י מורינו הג"ר יצחק ברנד שליט"א בעה"י י"ג מרחשון תשע"ד עה"ק עמנואל