יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
מעשר שלא הגיע עדיין לרשותו ● אם אפשר למנות שליח כללי לעשר כשעדיין הפירות אינן ברשותו ● בענין גוי אם יכולים להפריש תרומה בשבילו ● נסיון למצוא היתר לחנות של גוי או שותף גוי שקנו טבל והמשגיח מעשר כשזה כבר ביד הגוי או שותפות גוי ● בענין חצי של ישראל וחצי של גוי אם אפשר לעשות תרו"מ מדין מיגו ● היתר רשז"א זצ"ל שאם התרומה והמעשר של ישראל מהני לתרום על פירות הגוי
20:01 (22/10/13) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

מעשר שלא הגיע עדיין לרשותו תלמוד בבלי (מסכת בבא מציעא דף מט עמוד א) אמר רב פפא; ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דסמכא דעתייהו. הכי נמי מסתברא, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי: כור מעשר יש לך בידי - בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. אי אמרת בשלמא לא מצי למיהדר ביה - משום הכי רשאי, אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה - אמאי רשאי? אישתכח דקא אכיל טבלים! - הכא במאי עסקינן - כגון שנטלו ממנו, וחזר והפקידו אצלו. - אי הכי אימא סיפא: נתנו לבן לוי אחר - אין לו עליו אלא תרעומת. ואי סלקא דעתך כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו, אמאי אין לו עליו אלא תרעומת? כיון דמשכיה - ממונא אית ליה גביה! אלא לאו שמע מינה - בדלא נטלו, שמע מינה. ומבואר בגמרא, שאף אם לא הגיע ליד הלוי, יכול הלוי להפריש מן המעשה את תרומת מעשר. ויותר מזה מבואר, שאף אילו היינו סבורים שבדבר מועט יכול הישראל לחזור בו, מ"מ חל התרומת מעשר, ורק אם יחזור בו מתבטל למפרע. אולם קשה איך יכול לעשות תו"מ כיון שאינו ברשותו. קושיה זו הקשה תוספות הרא"ש (שם) רשאי בן לוי לעשותן תרומת מעשר על מקום אחר. כתב רבנו מאיר אע"פ שלא קנאו בן לוי במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לוייה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט (ל' א'), אי נמי לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו. ועיקר כתירוץ השני, כי תירוץ הראשון צע"ג, כי א"כ דאיירי במכירי לויה מה ראיה שבדבר מועט יש בו משום מחוסר אמנה, הרי מה שאין חוששין שיחזור בו, זה משום שהוא ממכירי לויה, ומכירי לויה נחשב כאילו כבר נתן, ע' גיטין ל. אלא ודאי דלא איירי במכירי לויה וכך הקשה הקצות (ס' ר"ד ס"ק ג'). ע' ברע"א (ב"מ שם) ושג"כ כתב שהעיקר כתירוץ השני, וכן מפורש בירושלמי, (פ"א דתרומות הל' א') וכמו שהובא ברמב"ן (גיטין ל:) בתירוץ השני. ומתורץ כל מה שהקשה הקצות (שם) דאיך יכול הישראל למנות את הלוי שליח לתרום כיון שהוא עצמו יש לו רק טובת הנאה, אולם כך מפורש בירושלמי, שכיון שהישראל יכול להפריש תרומת מעשר יכול גם לעשות שליח וממילא הלוי יכול לעשות תרומת מעשר. תלמוד ירושלמי (מסכת תרומות פרק א דף מ טור ג ה"א) רבי יוחנן בשם רבי ינאי ישראל שאמ' ללוי כור מעשר יש לך בידי והילך אותו בן לוי ועשאן תרומת מעשר על מקום אחר והלך ישראל ונתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה עד שלא נתנו זה לא כהדא די מתניתה ביטל אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה. וכולה מניה, מכיון שאמר לו כור מעש' יש לי בידך נעשה שלוחו נמצא כתורם ברשות ישראל פתר לה כרבי יוסי דרבי יוסי אמר בעל הבית שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי. וא"כ מבואר כאן מפורש כתירוץ שני של הרא"ש וכ"כ ברידב"ז על הירושלמי. אם אפשר למנות שליח כללי לעשר כשעדיין הפירות אינן ברשותו ספר התרומה (מפתח הסימנים הלכות חלה סימן פג) דין עיסת שני בני אדם כגון תלמידים הלומדים לפני רבם אע"פ שאין כשעור בחלק אחד לבדו כיון שיש בשעור בין שניהם חייבת בחלה וגם אע"פ שנתערב חלקם שלא מדעת' והמפריש את החלה צריך ליקח רשות משניהם והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אפילו מאותן שיקנה אחר כן ואינו צריך ליטול רשות בכל פעם. וכן אשה יכולה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות אלי או פלדון וכיוצא בזה והפרישי חלה אע"פ כי בשעת הצווי היתה קמח ולא ראויה לחלק דהמפריש חלתו קמח לא עשה ולא כלום ולאחר שנעשית עיסה לא אמר לה להפריש וכן מנהג. ואע"ג דאמרינן הריני נזיר מן הגרושו' גבי א' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים וקאמר דשרי באות' גרוש' שהיתה אשת איש בשעת הצווי דמילתא דלא מצי עביד איניש לא משוי שליח יש לומר דה"ק לאו דעתא דאיניש לשוויי שליח לקדש אשת איש לאחר גרושי' ואפילו גירשה לא מצי משוי שליח שאני התם (דאית) [דאין] בידו לגרש אשת חברו אבל ביד האשה לעשות עיסה מן הקמח או לומר לאחר לעשות והוי כמו פירות ערוגה זו מחוברין והביאו שליש אמר רבי יהודה לכשתלשן על פירות הללו דאמר רבי יוחנן פרק האומר דהוו תרומה דכל שבידו לא מחוסר מעשה והתם נמי מייתי הרבה טובא כי האי גונא. דברי ספר התרומה הובאו בב"י (יורה דעה סימן שכז) ובש"ע (ס"ס שכ"ח). בית יוסף: וכך כתב בספר התרומה (במפתח הסימנים פג) שמטעם זה יכולה אשה לומר לחבירתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה אף על פי שבשעת הציווי היתה קמח ואינה ראויה לחלה וכתב עוד שהתלמיד הוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אחר כך אפילו מאותם שיקנה ואינה צריכה ליטול רשות בכל פעם. וע' בזה בחידושים וביאורים (תרומות פ"ד ס"ק י') שמסביר שבמקום שיש זכות גדול, מהני שליחות גם למקום שעדיין אינן ברשותו כלל וא"כ ה"ה בעושה שליח קבוע לתרומות ומעשרות, ובזה מתורץ דברי הספר התרומה, שהרי לכאורה קשה, איך בענין מי שאומרת לחברתה שתלושי לחם ותפרישי חלה דמהני אך ורק משום שהמצווה ג"כ יכולה להפריש כעת לאחר זמן. ואיך א"כ מהני לגבי אורח שאומר לבעלת הבית לכל השנה שתפריש חלה ממה שתקנה אח"כ ושם לא מהני סברה שיכולה כבר עכשיו להפריש על מה שעדיין לא קיים כלל, אלא החילוק הוא שבאשה שאומרת לחברתה אין זה זכות ממש לכל כיון שלפעמים האשה המצווה רוצה להפריש חלה בעצמה, ורק מהני משום שכעת ממנה שליח וזה מהני רק אם כעת יכולה ג"כ להפריש, אבל באורח שאין מעונין כלל להפריש בעצמו, וזה יותר זכות לו אם מפרישם לו אז מהני גילוי דעת וזה נחשב לשליחות ולא מתבטל השליחות ומהני גם לדבר שעדיין אין כלל ברשות המשלח לעשות כעת, והגר"א שם כתב (סימן שכח י): והאורח כו'. ונ"ל דעתה סתמן כפירושן וכמ"ש בתוספתא פ"א דתרומות הבן בשל אביו כו': ומקור הגר"א תוספתא (שם, ליברמן) הבן בשל אביו והאשה בעיסתה הרי אילו תורמין מפני שהן תורמין ברשות. והכוונה בזה שיש מצבים שאפילו בלי שמינו לשליח לתרום מהני, וממילא נלמוד שעכ"פ במקום שכן מינו ואנו יודעים שכך דעתם ואין סיבה שהם חוזרים בהם מהני אף לטווח ארוך. והמקרה של צא וקדש לי אשה, שם אין כאן זכות גמור ואדם שרוצה כעת אשה, למחר אולי אינו רוצה בזה, וממילא השליחות מצומצם וצריך בזה שליחות גמורה, ומהני רק באופן שכבר עכשיו שייך לקדש, וכן בערך מבואר בחו"ב שם. והחילק זה בין מינוי שליחות של תרומה לקידושין מצאנו ביתר שאת בדעת הרמב"ם שס"ל שאף שביטל הבעל הבית את השליח לא נתבטל. רמב"ם (הלכות תרומות פרק ד הלכה ט) האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום, והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה, ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה. השגת הראב"ד: האומר לשותפו או לבן ביתו וכו' עד הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה. א"א מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לדעת ר"ל דאמר לא אתי דיבור ומבטל דבור ולית הלכתא כוותיה. כסף משנה (שם) והר"י קורקוס ז"ל תירץ שרבינו סובר דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר"י דלא אתי דיבור לבטל השליחות ולא דמי לקידושין דבקידושין אורחייהו דנשי למיקפד שלא לינשא רק למי שלבה חפץ כי יש קפידא רבה בדבר ולכך סבר ר"י דבדיבור לחוד חוזרת אבל כרי העומד ליתרם אין דרך להקפיד האם יתרום זה או זולתו כיון שעומד לכך דהא איצטריך קרא למעוטי תורם שלא ברשות ואלו גבי קידושין אין הדבר צריך לאמרו ושותף תורם שלא מדעת שותפו ואריס תורם שלא ברשות בבא בע"ה ואמר כלך אצל יפות סגי והויא תרומה משא"כ בקידושין וכיון שכן לדעתכם קרינן ביה הואיל ועשהו שליח ולא סגי דיבור לבטוליה שליחותיה דלא ליהוי תרומה אא"כ שינה שליחותו שא"ל לקבוע בדרום וקבע בצפון ומיהו אם לא חזר ודאי שתרומתו תרומה אע"פ ששינה שכך כ' רבינו הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה פירוש דלא תימא שמפני ששינה הוא דלא הויא תרומה אף אם לא ביטל אלא ביטל נמי בעינן והטעם דשינוי זה אין דרך להקפיד ולא הויא קפידא לבטל התרומה כיון שלתרום עומד אלא שכיון שחזר ומצאה חזרה וקפידא מקום לחול וחלה ובודאי שזה מוכרח שהרי בירושלמי העמידו בשינה והוא מחלוקת בין חזר ללא חזר. ויש גם שיטת התרומת הדשן לענין חלה דמהני במקום שיש זכות גם שלא במינוי כלל, הובא ברמ"א (ס' שכ"ח) לענין שהמשרתת יכולה להפריש חלה כשמתקלקל העיסה רק הקצות (ס' רמ"ג ס"ק ח') חולק, דלא מהני זכות להוציא, והרבה דיברו במחלוקת הזו ע' מנחת שלמה (ס' ק"ז אות ז'). בענין גוי אם יכולים להפריש תרומה בשבילו אם הגוי מסכים אח"כ מפורש על התרומה מהני. ע' ירושלמי (פ"א דתרומות) במאמין על ידו דמהני וכן הוא (פ"ו דדמאי הל' א') הובא בהר צבי שו"ת הר צבי (אורח חיים א סימן קסב): וכן עוד שם בירושלמי בישראל שתרם על של גוי אף דאין שליחות לגוי, תירץ שם ר' אבא במאמין על ידו, ומפרש הפ"מ שהגוי מסכים למה שתרם הישראל, הרי קמן דמה שהבעלים מסכימין להפרשת אחרים מהני אף דליתא לדין שליחות, ועכצ"ל דהיינו משום דחשיב כאלו תרם בעצמו שלא ע"י שליח. וע' חז"א דמאי (ס' י"ד אות ג' ד"ה ירושלמי פ"ו הל' א'). שו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן קיב): הן אמת דלפימש"כ החזו"א (דמאי סי' י"ד אות ג' ושביעית סי' ד' אות י"ב) בנדון תורם מתבואה של עכו"ם, דכתב בירושלמי במאמין על ידו, ופי' החזו"א ז"ל דר"ל שמקיים על ידו שהנכרי עושה תרומה עיי"ש, והיינו משום דבלא"ה ל"מ משום דאין שליחות לעכו"ם, ומוכח שם דאף בתורם משלו על של עכו"ם הדין כן. אולם הגרשז"א מפקפק בזה, שו"ת מנחת שלמה (תנינא ב ג סימן קח): הנה בירושלמי (ריש פ"ו דדמאי ובפ"א דתרומות ה"א) מבואר דבמאמין על ידו שפיר יכול ישראל לתרום פירות עכו"ם, והיינו כהנתיה"מ הנ"ל דכיון שהעכו"ם מקיים ומסכים לפעולת הישראל הרי זה חשיב כאילו תרם בעצמו וא"כ הרי משמע קצת דהוי תרומה גמורה שמתקן את השיריים לאכילה, אך אפשר דרשב"ג סובר דתרומת עכו"ם הוי תרומה גמורה מדאורייתא, וגם אפשר שכל עיקר הנדון שם הוא רק לענין חלות התרומה ולא לענין תיקון השיריים. נסיון למצוא היתר לחנות של גוי או שותף גוי שקנו טבל והמשגיח מעשר כשזה כבר ביד הגוי או שתופות גוי הנה לכאורה לא שייך כאן לעשר שהרי בענין הפרשות תרומות ומעשרות בעינן שליחות והגוי אינו יכול לעשות שליח, כדאמרינן קידושין (דף מא עמוד ב): ואלא אתם גם אתם למה לי? מיבעי ליה לכדרבי ינאי, דא"ר ינאי: גם אתם - מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית. הא למה לי קרא? מדרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן נפקא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין! איצטריך, ס"ד אמינא עבד דלאו בר היתירא הוא כלל, אבל עובד כוכבים הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה, דתנן: העובד כוכבים והכותי שתרמו - תרומתן תרומה, אימא שליח נמי עביד, קמשמע לן. ולר' שמעון דפטר, דתנן: תרומת עובד כוכבים מדמעת וחייבין עליה חומש. ואף ששם מדובר שהגוי אינו יכול להיות שליח, אבל לא מדברים שהגוי אינו יכול לעשות שליח, אולם בירושלמי מפורש שהגוי אינו יכול לעשות שליח ישראל להפריש תרומה. תלמוד ירושלמי (מסכת תרומות פרק א דף מ ה"א): ומיניה אתם עושין שליח לא בישראל ודכוותה אין הגוי עושה שליח ואפילו בישראל התיב רבי הושעיה והא מתני' מסייעא לרבי יוחנן אמר רבן שמעון בן גמליאל ומה אם ירצה הגוי הזה שלא יתרום פירותיו אינו תורם הא אם רצה תורם רבי אבא אמר במאמין על ידיו. ועלה בדעתי למצא איזה היתר, שאם למשל הישראל בעל התבואה שמוכר טבל לגוי, יגיד בשעת המכירה שהמוכר ישאיר לעצמו את הבעלות על הזכות לעשר, אז עדיין יכול בעל התבואה לעשר או שיכול למנות שליח לעשר או ליתן רשות למשגיח של הגוי לעשר, וזה כמו שלמדנו לעיל שאם אמר הישראל שהפריש מעשר ללוי שיש לי מעשר יכול הלוי לעשות זה לתרומת מעשר מדין שהישראל נתן לו רשות לזה. וכי תימא איך מצאנו בעלות רק לענין לעשר, הנה מצאנו זה בתוס' בענין אפוטרופוס שחז"ל הקנו תבואת היתומים לאפוטרופוס לענין שיכלים לעשר. תוספות (מסכת גיטין דף מ עמוד ב): אלא נראה לו לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע"ג דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציאן לחירות הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו ב"ד ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו כדאמרינן דאפוטרופסין תורמין ומעשרין לאכול ואע"ג דדרשינן (לקמן דף נב.) אתם ולא אפוטרופסי' אלא הפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופ' שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלים. וכן כתב הרמב"ן (גיטין נב) לתירוץ ראשון רק ששם יש לו עוד תירוץ וז"ל הא דתנן יתומים שסמכו אצל בע"ה או שמנה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן, ואוקימנא להאכיל, י"ל דתקנת חכמים היא שהעמידו הפירות ברשות האפטרופוס כדי שיוכל לעשר ויאכילם והפקר ב"ד הפקר, דאי לא כיון דרחמנא מיעט כל תורם שאינו שלו היאך אוכלים יתומים טבל, וכן ממכרן להאכיל ממכר מתקנה זו, לפיכך מוכרין עבדים לאחרים ושחרורן שחרור, ולי נראה שכל מה שעושה האפטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה דזכין לאדם שלא בפניו הוא, כדאמרינן בפ' האיש מקדש בלישנא קמא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד והתם קטנים הוו, ואקשינן ותסברא והא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה וכו', הא בזכות ודאי זוכין לו, ובלישנא בתרא אוקימנא מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להן אפטרופוס שנאמר ונשיא אחד וחלוקה גופה מדין זכות הוא שזוכין להם לקטנים בחלוקה זו שלא בפניהם וזכין לאדם שלא בפניו נמי שמעת מינה אלא דמפרש דכה"ג הויא חלוקה זכות, הלכך כל מה שצוו חכמים לאפטרופסין לעשות זכות הוא ומעשיהם קיימים מדין תורה וכל שאין להם לעשות אין מעשיהם בו כלום. ועכ"פ נשמע מכל זה שאם הגוי מקנה תבואתו לישראל לענין שיכול להפריש תרו"מ יכול הישראל להפריש, וא"כ ה"ה אם ישראל יש לו טבל ומוכר זה לגוי באופן שמשאיר לעצמו בעלות הפרשה כדי שלא יהא בעיה של משלח גוי, ולא מצד שהוא רוצה דוקא לעשר לעצמו אלא משום שרוצה שלגוי יהא לו אפשרות לעשר, יכול המוכר או באי כוחו להפריש או למי שבא מכח נתינת רשות של ישראל המוכר, וממילא כיון שהישראל מכר את התבואה לגוי, זה בודאי נתינת רשות לכל באי כוחו של הגוי לעשר וכיון שהשאיר לעצמו בעלות על המעשר, אין כאן בעיה של גוי אינו יכול למנות שליח כיון שהמשלח בעיקרו הוא היהודי. אולם כל זה אם המוכר אומר זה מפורש, אבל כאן הרי הוא מכר לו במוחלט בלי שייור ואיך זה מהני. אולם אפשר לומר על פי הרא"ש בענין טבעת שאולה שכתב הרא"ש שאם אומר לו ששואל הטבעת כדי לקדש, אנו אומרים שנתן לו במתנה, כיון שבלי זה אינו יכול לקדש, וכל מה שמקדש בטבעת שאולה פסול זה בזמן שלא אמר השואל להמשאיל שרוצה לקדש אשה. והרא"ש הזה נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות קידושין סימן כח סעיף יט): השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת. ואם לאו, הרי הוא ספק מקודשת. אולם ידוע שהרשב"א חולק על הרא"ש, שו"ת הרשב"א (חלק ד סימן רעג): ויש מי שאומר: טבעת שאולה ע"מ לקדש בו את האשה, מקודשת גמורה. וילפינן לה מדאמרי' במ"ק (כ"ו ע"ב): האומר לחברו: השאילני חלוקך, ואלך ואבקר בו את אבא; ומצאו שמת, קורעו ומשלם לו דמי קורעו. ואם לא הודיעו, לא יגע בו. והכא נמי, מדהשאילו לקדש בו את האשה, על מנת כן השאילו, ומקודשת גמורה היא. וכן הורו הגאונים ז"ל. (א"ה: דוגמא לזו, איתא בח"א סי' אלף רמ"ט, ט"ס וצ"ל אלף רמ"א). תשובה: גאונים אלו שאמרת שהורו כן, לא שמעתים בעולם, ואינו [שמא צ"ל: ואיני] מודה בדבר זה. והראיה שאמרת, אין הנדון דומה לראיה, שנלמוד ממנה, שתהא זו מקודשת בטבעת שאולה. דהתם, כיון שאמר לו שהולך הוא לבקר את אביו שהוא חולה, הרי זה נותן לו רשות מן הסתם, שיקרענו ויחזירנו לו, ויתן לו דמי קורעו, ולא שתהא הטלית שלו, כמתנה ולא כמכירה, ויתן לו דמיו. וכדאמרי': קורעו ומאחו, ונותן לו דמי קורעו. והכא נמי, אם באה לדמותו, אף אנו נאמר לקדש בו את האשה השאילו לו, ושיחזירנו לו בעינו לאחר קידושין. ששאלה יש כאן, מתנה ומכר אין כאן. דלעולם, אין מכר ומתנה בלשון שאלה. מאי קא אמרת: אדם יודע שאין מקדשין בכלי שאול, וגמר ונתן לשם מתנה; לא היא! חדא, דלאו כולי עלמא האי דינא ידעי. ואדרבה רובא דעלמא טעו בהא, דלאו דינא דקדושין גמירי. ואינו דומה למקדש אחותו, ולא למכיר בה שאינה שלו, דבהנך לא טעו אינשי. אבל הכא, רובא דעלמא טעו בה. ועוד, דאפילו התם נמי, לאו למתנה איכוון, אלא לפקדון. דקי"ל בהא, כרב, וכדאמר רבא התם, בפרק שנים אוחזין (ט"ו ע"ב): הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות יש לו. ועוד, שבעל הדבר הוא דאמרינן שאינו טועה, וגמר ויהיב לשם מתנה, לדעת שמואל. אבל הכא, שהמשאיל אינו בעל דבר, מה לו שיתנו לזה, ובלשון שאלה, ויתכוין למתנה כדי שיהיו מעכשיו קיימין. ותדע לך, שהרי בי"ט של חג, שאין אדם יוצא בלולב של חבירו, דבעינן: לכם; אינו יוצא, לא בגזול, ולא בשאול. וא"כ נאמר דבשאול יוצא, דהא במשאיל יודע שאינו יוצא בשאול ממש, וא"כ נאמר שאף הוא נתנו לו לשם מתנה, כדי שיצא בו. ולא עוד, אלא אפילו השאילו לו לזמן מרובה שהנאתו שוה דינר או יותר, אינה מקודשת, אא"כ הודיע שהיא לו [שמא צ"ל: לא] נתרצית להתקדש, אלא בגופו לא בהנאתו לבד. ולא עוד, אלא אפילו הודיע ואמר לה: מושאל הוא אצלי, לחמש שנים, והרי את מקודשת לי בהנאתו, קרוב הדבר בעיני, שאינה מקודשת, לפי שכל מה שמקדשת בו, אם חוזר בעינו, הרי זה כע"מ שתחזירהו לו, שאינה מקודשת, כדי שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין. וכן, אין הנדון דומה לגזל דידה, דבשדיך, מקודשת, כמו שאמרת. דהתם, כיון דשדיך, וקבלתו לשם קידושין, אנן סהדי דניחא לה בהכי, והרי גומרת בלבה שתהא שלו, ומוחלתו לו לשעה, דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא. וא"כ עכ"פ לדברי הרא"ש דאמרינן שאדם שמשאיל טבעת לקדש אמדינן ליה, שנתן באופן המועיל, וא"כ כאן שמוכר תבואה לגוי כדי שהלה יכול למכור עם הכשר, וא"כ אנו אומרים שמקנה לו רק באופן שנשאר זכות לעשר, כי בלי זה אינו יכול לקחת הכשר, וממילא כאילו אומר לו שמשאיר בעלות על לעשר, והעישור מתייחס להמוכר. אולם לדעת הרשב"א לא אמרינן כל זה. הנה שמעתי מקשים קושיה גדולה על דברי הרא"ש, שס"ל שסתמא דמילתא אדם שיודע ששהשני רוצה לקדש אמדינן ליה כאילו גם הקנה לו כי רוצה לקיים המטרה שלענו נתן לו, והקשו מכח הגמרא, תלמוד בבלי (מסכת גיטין דף כ עמוד ב) בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו, מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא (אשה) לא ידעה לאקנויי? ועכשיו לפי הרא"ש שסתמא שאדם נותן אפילו בהשאלה לצורך מסויים אמרינן שאם הצורך הזה מחייב הקנאה גמורא אמדינן ליה שכונתו להקנות גם הקנאה גמורה, וא"כ מאי ספיקת הגמרא כאן, הרי היא רוצה להתגרש, וסתמא מקנה לו הטבלה. ואף שלא יודעת כלום מ"מ כיון שבאה להקנות לו כדי להתגרש זה ממילא בסתימת כוונתה להקנות כיון שצריך הקנאה כדי להתגרש. וצע"ג. ואולי אפשר לתרץ דברי הרא"ש, שכל מה שהרא"ש אומר שאמדינן ליה שדעתו להקנות, זה רק בזמן שאילו היה יודע שכאן צריך להקנות היה מבין זה והיה מקנה, אבל בגיטין אף שהיא יודעת שצריך להקנות מ"מ כיון שמחזירים לה אח"כ את הגט אינה מבינה שזה נחשב הקנאה, ואז לא מהני על הצד שאשה אינו יודעת להקנות. אולם אם זה התירוץ, אז בנידן דדן מהני, שהרי כאן אין אנו מצריכים להקנות, אלא לצמצם את ההקנאה שלא מוכר לו לגמרי באופן שכבר יצא מרשותו לענין תרו"מ, אלא הוא מקנה לגוי חלקית באופן שעדיין המוכר יכול לעשר אם רוצה, וזה יתכן שכן מבין דבר כזה. אבל להרשב"א כל זה לא מהני. בענין חצי של ישראל וחצי של גוי אם אפשר לעשות תרו"מ מדין מיגו יש תשובת רע"א בשם בנו שישראל שעושה שליחות לעצמו ולגוי מהני מדין מיגו. ר' שלמה איגר בתשובת רבי עקיבא איגר (מסכת כתובות דף יא עמוד א) בענין גיור של מעוברת: ואני תמה דנהי דעלתה לי' טבילה דאין זה חציצה משום דהיינו רביתיה, מ"מ גירות אין כאן דכיון דקיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא וקיי"ל דקטן ל"ל זכיה מה"ת א"כ מאן משווי' לגר וד' יפקח עיני העורות, ובשעושי עם בני יקיר לי הג"ר שלמה שי' בפלפולי דאורייתא. (אאב"ה שרצה אחי ני' לומר דאפשר דכמו דהדין באין שליח לדבר עבירה דמ"מ אם המעשה מועיל בשביל אחד יועיל גם בשביל זה המשלח בעבירה לפירוש רש"י בב"מ (ח.) בשותפין שגנבו ה"ה נמי בכל מילי דאמרינן אין שליחות כמו אין שליחות לנכרי דמ"מ אם במעשה זו עשה שליחות לנכרי ולישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל נמי לנכרי וביקש גם ליישב בהקדמה זו קושיא אחת באיבעי' בנדרים אי כהני שלוחא דידן נינהו וקשה א"כ איך מקבלין קרבנות מן הנכרים הא א"ש לנכרי, ואמר ליישב עפ"י דברי התוס' קידושין (דף כג ע"ב) דשלוחי דרחמנא ודאי נינהו והאיבעיא רק אי הוי נמי שלוחא דידן ומש"ה מתוך שקיים שליחותו לגבי דרחמנא מועיל גם לגבי נכרי (להבנת בעל קצה"ח בדברי רש"י אין מעמד לדברי אחי הג' ני') וכתבתי דלדבריו י"ל גם הכא אף דא"ש לקטן מ"מ מגו דזוכית לעצמה לגירות זוכית נמי להעובר לגירות. (אאב"ה חד מן חכימיא דק"ק קאליש השיב על סברת אחי שי' מריש פ"ב דקדושין (דף מב א') ותסברא דהא שליחות הוא וקטנים לאו בני שליחות נינהו ומאי קושי' נימא מגו דנעשה הנשיא שליח לגדולים נעשה שליח נמי להקטנים, ואמר לו אחי ני' דל"ק ול"מ דהא התם הנשיא זכה לכל אחד מבני שבטו את חלקו, ובזוכה שני חפצים א' לזה וא' לזה לא קאמינא כ"א כגונא דרש"י דבחפץ א' יהי' שליח לזה ולזה). בעצם קושית הגרע"א איך מהני הגרות להעובר למ"ד עובר לאו ירך אמו, ע' בזה בחז"א (אה"ע ס' ד' ס"ק ט') שגרות אמו מהני גם לולד, כי בל"ז לא מובן למה חייבים בתאומים משום אשת האח, ועוד הרבה דינים שמתייחס לאמו, אלא ודאי שעיקר גרות הוא מכח האם ורק למ"ד עובר לאו ירך אמו יש לו גם גוף עצמי ומש"ה צריך טבילה לעצמו, וא"כ לא קשה כאן קושית הגרע"א. קצות החושן (סימן שמח ג): דאין שליח לדבר עבירה. והיכא דשלח שלוחו לגנוב אדעתיה ואדחבריה דעת רש"י פ"ק דב"מ דף ח' (ע"א) דכה"ג יש שליח לדבר עבירה, ע"ש אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דאי ס"ד לא קנה חבירו תעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה, אמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנבו פטור ושותפין שגנבו חייבין, מאי טעמא לאו משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. וכתב רש"י ז"ל, ואילו שותפין שגנבו והאחד מוציאה מרשות הבעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בב"ק (עח, ב) דחייבין עכ"ל. ודעת תוס' שם נראה חולק ע"ש שכתב עלה (ד"ה ושותפין שגנבו) ז"ל, ואין נראה, דהתם בטביחה איירי וטביחה אפילו אמר צא וטבוח לי חייב דדרשינן (ב"ק עא, א) תחת לרבות השליח, אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם עכ"ל. ומשמע דוקא הגביהו שניהם אבל הגביה אחד אדעתיה ואדעת שותף חבירו לא. וקשיא לי דהא אפילו בהגביהו שניהם נמי אי לאו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה כו' לא הוי מהני כלום וכדאמרו בגמ' שם משום דתעשה זו כמונחת על גבי קרקע וכו', וכיון דמהני גם בשליח לדבר עבירה בהגביהו שניהם לומר מיגו דזכי לנפשיה, א"כ אפילו הגביה אחד אדעתיה ואדחבריה נמי נימא מיגו דזכי לנפשיה. ומ"ש רש"י ואילו שותפין שגנבו אמרינן בבבא קמא דחייבין, נראה דלאו מטביחה יליף דבטביחה אפילו היכא דאינו טובח רק אדחבריה רבי קרא דיש שליח לדבר עבירה, אלא משותפין שגנבו הוא דיליף דאי לאו משום מיגו דזכי לנפשיה בדבר עבירה לא משכחת שותפין שגנבו, דאפילו הגביהו שניהם כאחד אי לאו משום מיגו דזכי לנפשיה תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע וכו' וכמ"ש. ובפרק מרובה (ב"ק) דף ע"ח (ע"ב) כתב רש"י ז"ל, שותף שטבח (אחד) לדעת חבירו משלמין בין שניהם, דאיכא וטבחו כולו באיסורא דהטובח חייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח והא רבינן לעיל דיש שליח לדבר עבירה הכא דאמרינן תחת לרבות השליח עכ"ל. והא דלא כתב משום מיגו דזכי לנפשיה כדאמרינן גבי שנים שגנבו ואמאי הוצרך רש"י להא דרבי שליח לדבר עבירה בטביחה, משום דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה אלא בקנין שעושה אדידיה ואדחבריה הן במציאה הן במקח הן בגניבה וגזילה דצריכי קנין לאונסין כדרך שקונין בלקוחות ושייך ביה מיגו דזכי לנפשיה בהאי קנין מהני נמי לחבירו, אבל טביחה דאין בו משום קנין אלא על מעשה טביחה הוא דחייב רחמנא ואי לאו משום דרבי שליחות בטביחה לא שייכא ביה הך מיגו דזכי כו'. ועיין מ"ש בסימן ל"ד סק"ג. הנה טענת הקצות שסברת רש"י שמהני בשליח לדבר עבירה, גם אם אחד מגביה לבד לצורכו ולצורך חבירו, נראה אמת, מכיון שגם אם מגביה עם חבירו צריך סברת מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה, מכיון שאינו מגביה רק חלקית, וכמו לענין מה שהגמרא לומדת מזה לענין מגביה מציאה לחבירו שלדעת רבא את"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אז אם מגביה יחד עם חבירו מהני מדין מגו אז בפשטות ה"ה אם מגביה לבד לצרכו ולצורך חבירו מהני. וא"כ לענין להפריש תרומה בתבואה של שותפות עם גוי, מהני גם אם הישראל לבד מפריש לצורך כולם ועי' שו"ת מנחת שלמה (תנינא ב ג סימן קח): עוד נראה דאף שעיקר דבריו יש להם סמוכין גם מדברי הגמ' בקידושין מ"ב ע"א שאמרו שאני התם דאית ליה שותפות בגוויהו, ובנוסף לזה מצאתי ממש כדבריו בחדושי רע"א לכתובות י"א ע"א משמי' דגברא רבה והוא הגאון מוהר"ש אייגר ז"ל עייש"ה. מ"מ נלענ"ד שלהלכה עדיין ספק גדול הוא אם אפשר לסמוך בזה על דעת רש"י ודלא כהתוס', ואף גם אליבא דרש"י י"ל דדוקא בשליחות לדבר עברה דמשכחת כמה גווני דאמרינן דמהני שליחות כמו בשוגג או כמו"ש הרמ"א בחו"מ סוף סי' שפ"ח דבמוחזק לעבור על דבר עבירה שפיר אמרינן יש שליח, והואיל וכן אמרינן נמי מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי', משא"כ בדין שליחות לעכו"ם מהיכ"ת נוכל לחדש מסברא דגם בזה אמרינן מגו דזכי כיון דלגמרי אין שליחות לעכו"ם. (ואין זה שייך כלל למה שכתב הנתיה"מ בסי' קפ"ב סק"א דבכה"ג דאמרינן ישלד"ע מהני גם שליחות לעכו"ם ולקטן דכל זה דוקא במעילה ושליחות יד וכדומה משא"כ הכא). ולפי דבריו לא מהני שותפות גוי שהישראל יעשר מדין מגו. היתר רשז"א זצ"ל שאם התרומה והמעשר של ישראל מהני לתרום על פירות הגוי ע' בתשובת מנחת שלמה (ס' ק"ח) שדן לומר שכל מה שצריך שליחות להפרשות תרומה, זה רק על התרו"מ שיהא ברשות הישראל, אבל החלק שצריך לתקן אותו מהני אף אם הוא ברשות הגוי, ומהני אף בלי שליחות, וזה ע"פ דברי התוס' (בכורות יב: ד"ה). שו"ת מנחת שלמה (תנינא ב ג סימן קח) כתב מעכ"ת משמי' דהרה"ג רח"ז גרוסברג שליט"א שהראה לו דהתוס' בבכורות י"א ע"ב ד"ה טבלים ס"ל דאפשר שפיר לעכו"ם לתרום משלו על של ישראל, וה"ה נמי איפכא, ודחה מאד את דבריו עפ"י דברי הטור והב"י ביו"ד סי' של"א שכתבו דהוא רק מדרבנן משום גזירת בעלי כיסין וממילא אין זה שייך כלל לישראל התורם משלו על של עכו"ם עכתו"ד. והגרשז"א מסכים עם הראיה דמהני בלי שליחות, עכ"פ לדעת התוס' שם וכן דעת הרשב"א נדרים לו: דבתורם משלו על של חבירו א"צ לא שליחות ולא זכיה אלא נתינת רשות ומהני גם אם הפירות שרוצים לתקן הם של גוי. אולם למעשה מציע הגרשז"א, שאם יש סרסור שמוכר הפירות לאחרים, שיקנה הסרסור את כל הפירות להתורם (המשגיח) על מנת להחזיר, ואז יכול המשגיח לעשר, והגוי סתמא מסכים לזה כיון שעי"ז יכול למכור הפירות בהכשר. וע"ע במנחת שלמה (ס' ק"ז אות ז') סברות דמהני להפריש על פירות של גוי, ולא עיינתי כעת בזה. נכתב ע"י מורינו הג"ר יצחק ברנד שליט"א כעת ט"ז שבט תשע"ב