יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 

בעית העגונות והצעות לפתרון מכון בריתי יצחק (יום א ט בחשון תשע”ד) במצב הקיים כיום בבתי הדין מחמירים יותר מידי בענין עישוי גט, (=כפיית הבעל שיתן גט). מפני החשש של עישוי שלא כדין, שבמקרה כזה יוצא שהבעל נתן גט שלא ברצונו ואינו גט, ואשתו אשת איש ואם יבוא עליה אחר הולד ממזר. ובבתה"ד מרחיקים לכת בחשש הזה של עישוי שלא כדין, וכיום זה גופא גורם להרבות ממזרים בישראל. בחידושי על כתובות (ה' יזכני להוציאם לאור) הארכתי בענין מי שאינו יכול לזון ולפרנס את אשתו. שהעיקר שכופין להוציא. תלמוד בבלי מסכת כתובות (דף סג עמוד א): אלא למאן דאמר ממלאכה - מי משועבד לה? אין, באומר איני זן ואיני מפרנס. והאמר רב: האומר איני זן ואיני מפרנס - יוציא ויתן כתובה! ולאו לאמלוכי ביה בעי? תוספות (שם ד"ה באומר): מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה. ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב. דעת המחבר (שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע סעיף ג) שאם אמר שאיני זן ואיני מפרנס ואין אפשרות לכוף לפרנס ואין לו לפרנס שכופין אותו להוציאה, והרמ"א כתב: י"א שאין כופין. וז"ל: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. הגה: ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם). וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו. רמב"ם (הלכות אישות פרק יב יא): ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן. דעת הי"א הוא רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ה דף נז טור ד): כתב הרמב"ם ז"ל (באישות פי"ב) היה עני ביותר ואין יכול ליתן לה כתובה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצ' ידו ויתן. בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו הרשו' בידו ובלבד שיאכל עמה מליל שבת לליל שבת ותמהו עליו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה כי דוקא כשיש לו כופין מאחר שאינו רוצה לזון אבל אם אין לו אין כופין כמו בעל חוב שאי' לו וכן כת' רבינו תם בתשו'. והבאתי מן הירושלמי (פ"ט דגיטין הל' ט') באומר איני זן ואיני מפרנס שכופין אותו, ולמדו בק"ו שאם משום ריח הפה כופין, משום חיי נפש לא כ"ש. אלמא אף כשהוא אנוס בכך שאינו יכול לפרנס כופין להוציא, דומיא דריח הפה שהוא אנוס בענין. וירושלמי זה הובא בכל הראשונים ס"פ המדיר, ברא"ש, רשב"א, ריטב"א ומאירי. וזו דעת הרמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' יא), וכן דעת הבית מאיר לדינא, הובא בפ"ת על השו"ע (שם). וזה דלא כרבנו ירוחם, ואין זה סותר דברי ר"ת בתוס' כתובות (סג. ד"ה באומר) שאין עליו חיוב להשתכר, דזה איירי בשאינה תובעת גט, דאמרינן שאין עליו חיוב על עצם ההשתכרות. אבל אם תובעת גט כופין אותו ליתן גט אם אינו רוצה לפרנסה. וכעין דאיתא בשו"ע (ס' ע' סע' א'). וכ"כ בתשו' הרמ"א (ס' ל"ו, חתום שם ברוך עזיאל חזקיהו) וכתב שם שגם לר"ת דס"ל שאין כופין שיעבוד, דמ"מ כופין לגרש. והביא ראיה מהירושלמי הנ"ל. וזה דלא כהי"א שהובאו ברמ"א (ס' ע' סע' ג') ודלא כהחז"א (ס' צ"ט סס"ק א' וס' ק"ח ס"ק י') והארכתי בחיבורי שאין סתירה מדברי הראשונים לפסק זה. והחז"א (ס' ק"ח ס"ק י') דחק עצמו הרבה בביאור הראשונים שהרי הר"ן הביא (ס"פ המדיר) דברי הרשב"א שכופין לגרש אם אינו יכול לפרנסה ובכל זאת בפרק אע"פ (על דף סג.) הביא מחלוקת ר"ת ורבינו אליהו אלמא שזה לא סותר זה את זה, והחז"א דחק עצמו הרבה לתרץ ראיה זו. ודעתו שאם יכול להשתכר ואינו רוצה, אז לדעת ר"ת אין כופין לגרש ולדעת רבנו אליהו כופין לגרש ואם אינו יכול לעשות מלאכה גם לדעת רבנו אליהו אין כופין לגרש, והוא פסק לחומרא כדעת ר"ת שגם אם יכול להשתכר ואינו רוצה אין כופין להציא, אולם דבריו ז"ל צע"ג שזה כנגד הירושלמי שהביאו כל הראשונים. והחז"א הביא ראיה לדעתו שאם אינו מחויב להשתכר גם אינו מחויב לגרשה, אף שתובעת גט, בדרך פלפול רחוק, והראיה הוא כך, הרי רבנו אליהו הביא ראיה מן הגמרא שאדם מחויב להשכיר עצמו, ממה שהגמרא אומרת למ"ד מורדת ממלאכה מאי שייך מורד באיש, ומתרצת הגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס, והוכיח מזה רבנו אליהו שחייב לעבוד דומיא דאשה, ועכשיו אילו היה שייך לחייב לגרש אף אם אין חיוב מלאכה, א"כ מאי ראיה של רבינו אליהו, הרי ניתן לפרש המשנה מורד ממלאכה אף שאין חייב לעבוד אלא שנקרא מורד מה שאינו מגרשה (והוא טוען שגם זה בכלל דיני מורד) אלא ודאי אילו לא היה חיוב במלאכה אין חיוב לגרש, וממילא גם לדעת רבנו אליהו אם אינו יכול לעבוד אין חיוב לגרשה. והוא הביא ראיה ששייך דיני מורד גם בשביל מה שאינו מגרשה מן הרמב"ם (פי"ד הל' ח') בדין מאוס עלי. ולא הבנתי כלל את הראיה, שלא ראיתי שם ברמב"ם שכותב ששייך דין מורד שמוסיפים עליו כל שבוע בגלל שאינו מגרשה. וחוץ מזה אף אם יהא הדין כך, אבל הגמרא לא מדבר כעת על דין מורד בגלל שאינו מגרשה אלא בגלל שאינו עושה מלאכה שהרי מדמין כעת דומיא דאשה, ואשה נקראת מורדת בגלל שאינה עושה מלכאה וזה ראיה של רבנו אליהו שבתירוץ הגמרא שהוא אומר איני זן מבואר דומיא דאשה שאינה עושה מלאכה, אבל שפיר י"ל שאם אינו רוצה או אינו יכול לעשות מלאכה והיא רוצה גט כופין אותו באיזה דרך לגרש. ועכ"פ הראיה שלנו שגם באנוס שא"א לו לעשות מלאכה כופין על הגט נשאר מן הירושלמי שאומר אם על ריח הפה כופין על חיי נפש לא כל שכן, והיינו שכולל גם באנוס דומיא דריח הפה. והב"י (ס' ע') ובכ"מ הביא דברי רבנו ירוחם שכתב שאין כופין אם אינו יכול לזן והקשה עליו וז"ל כסף משנה (הלכות אישות פרק יב) ויש לתמוה על תמיהתם דמה ענין זה לזה, דב"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציאה. הנה רבנו ירוחם כתב שכ"כ ר"ת בתשובה, וכעת מצאתי רק תשובה אחת בשם ר"ת שהובא בב"ח (ס' ע') ולא מוכח כלל מיניה שמדבר גם כשתובעת גט אלא מדובר כשאינה תובעת גט. וכן הביא שם הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יב: תשובת ר"ת ובאביאסף מצאתיה על אשר כתבת כי אומרים רבני צרפת כי תקלה וקלון הוא לבנות ישראל אשר אמרתי שאין לבעלים להשתכר לפרנסם אמנם לקנוס לכל אחד לפי השעה טוב בעיני כי ההיא דקניס ר"נ לההוא גזלנא אבל להורות שקר ולקנוס לכל אחד לדורות לא יישר בעיני דלא מצינו מוכר עצמו להגבות כתובה לאשה ומזונות אלא כי ימוך אבל להניח באפונדתו אסור כדדרש בספרי ואפי' בההיא חס רחמנא עליה ויוצא בשש ופועל נמי דרשי' שהוא בכלל ולא עבדים לעבדים ומשום האי טעמא חוזר ואם תאמר יאסר כיון שיכול לחזור שרי ואפילו גבי קרבן מזיד ושוגג אמרינן בספרי דאין אומר לו ללוות ולעשות באומנותו וכן גבי יולדת ואם תאמר ההיא דיולדת משום חביבה מצוה בשעתה הא ליתא דהא ללוות אמרינן הכי אלא ה"פ בדאוריי' כמה חביבה מצוה בשעתה דלא רבי קרי להמתין בשביל קרבן מהודר וכ"ש דגבי הדיוט לא מצרכינן ללוות ולהתעסק באומנותו וכן נמי אמרינן גבי הקדש שאין להקדיש ולהעריך אלא מקומו ושעתו ומהתם נמי ילפינן לשומת הדיוטות. ועוד ראייה גדולה ונלמד הימנה דאמר בכתובות פרק אעפ"י (דף ס"ג) מורדת ממאי רב הונא אמר מורדת מתשמיש רב יוסף ברבי חנינא אמר מורדת במלאכה ופריך תנן וכן המורד וכו' למ"ד ממלאכה מי משועבד לה וההיא דריש המדיר דפריך כיון דמשועבד לה מוכיח נמי דהוא משועבד לה כדפרי' ופסק הלכה כרב הונא דמזוני עיקר דבשני דייני גזירות אמרינן הואיל והוא זכה ויש לו הרבה אבל האשה משועבדת אפילו יש לו הרבה ומשני באומר איני זן ואיני מפרנס ופריך והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא לרש"י בין יש לו בין אין לו לדידי באין לו ומשני לאו לאימלוכי ביה בעי ופי' הכי באומר איני זן ואיני מפרנס פי' שאין לו ממה לזונה צריך לעשות ולהאכילה ולזונה ואם אינו רוצה אלא מורד שלא לעשות מלאכה מוסיפין על כתובתה שלשה טרפעיקין וכ"ש שאם באת לפסוק כר"ח שפוסק אין מורדת ממלאכה שאפילו תוספת ג' טרפעיקין אין לה. ואם באת לפרש כרש"י שפירש שאיני זן ואיני מפרנס מורד למ"ד ממלאכה שזהו תחת מלאכת האשה כ"ש שאפילו יש לו ואינו רוצה אין לה אלא שלשה טרפעיקין והללו בני דורנו אינן חוששין בתוספת. אך בזה נ"ל פי' רבינו זקני דבאית ליה כופין כשאר ב"ח דעד שנכופנו להוציא נכופנו לזון שהרי נתחייב למזונות או אם עשה מלאכה ונשכר והיה לו שהוא כשאר בעלי חובות ואמרינן לעיל מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה על כרחה פ"ה שהוא יכול לכופה אם עשתה שיטול מעשה ידיה אי נמי יכופנה על ידי שאר כסות ועונה אבל היא אינה יכולה לכופו למעשה ידיו אלא על ידי ב"ד כתורה אפילו אם עשה ואינה יכולה לומר יקדשו ידיך לעושיהן ולשון מי משתעבד לה מוכיח בדברים תן לבך ותיישב אם תפרש ההלכות לפי פשוטן מורד ויש לו לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא יוסיפו לה על כתובתה וימרדו על המזונות לומר איני זן ואיני מפרנס ששוה מנה יפקיע כתובה שלשה טרפעיקין ע"כ לשונו ועיין בתשובה ספר קנין בסימן כ"ט. וכן יש תשובות ופסקים מחכמי אשכנז (ס' ק"ל) שהובא תשובת ר"ת, אבל שם כתוב רק שאין כופין לעבוד ולהשכיר עצמו, אבל לא כתוב שאם תובעת גט שאין כופין להוציא. ובבית מאיר שהובא בפתחי תשובה (ס' קנ"ד סע' ג') כתב למה הרמ"א (שם) לא השיג על המחבר שבאומר איני זן ואינו יכול לתת שכופין ואילו בס' ע' כן השיג שבאינו יכול לזון אין כופין, ותירץ שבס' ע' מדובר שאינו יכול לעבוד כלל על כן אין כופין, אבל בס' קנ"ד איירי שיכול לעבוד על כן מודה הרמ"א שכופין לגרש, אולם לפי מה שהביא הפ"ת (בס' ע') בשם הבית מאיר ס"ל מעיקר הדין שבכל גווני כופין להוציא אם תובעת גט. וא"כ העיקר כדעת השו"ע שכופין אף אם אינו יכול לעבוד כי באמת כך מפורש בירושלמי שהובא בכל הראשונים. בספר גבורת אנשים המובא בפ"ת (ס' קנ"ד ס"ק ז' ח' ל"א) בא להחמיר שלא לכוף אף בדבר שהשו"ע ס"ל ע"פ רוב פוסקים שאפשר לכוף. וחושש תמיד אף לשיטות שאין הלכה כמותם מפני חומר חשש של הגט מעושה שלא כדין. אולם היום שהמציאות היא שאם אין כופין הא גופא מביא לידי ממזרות, א"כ ודאי צריך להעמיד על הדין כפי פסק השו"ע. והכריע כבר הגר"א בכל הענינים. עיין בביאור הגר"א (סי' קנ"ד ס"ק ו') שבאומר איני זן ואיני מפרנס כופין לגרש, וכן כתב (בס"ק ז' שם) שמי שאינו רוצה לשמש כופין, וכ' הגר"א שכן נמצא ברשב"א. והיינו בתשובה (תרצ"ג ח"א וכן באלף רנ"ה) שכ' שם הרשב"א וז"ל שהכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה ועיקר נישואין ע"ד כן עכ"ל. וזה כדעת המחבר (שם סע' ג') וכ"כ הגר"א (ס"ק נ' וס"ק ס"ה) ודלא כהרמ"א (בסע' כ"א). אמנם כשרוצה ללכת לעיר אחרת והיא אינה רוצה ללכת אחריו, אף שהמחבר כתב (בסע' ח') שכופין, היינו כפיה לקיים העונה שמנדין אותו ואם ממילא נותן גט, זה ענינו. ולא חשיבא כפיה שלא כדין שנידוהו על העונה. ובמקרה זה אין כפיה על עצם מתן גט, וכן כשמוכרח ללכת לעיר אחרת והיא אינה רוצה ללכת אחריו אין דין כפיה בשוטים. אבל באינו רוצה לשמש כלל כופין. וכן על ריח הפה כופין המובא (בסע' ע') כופין כמש"כ בגר"א (ס"ק ס"ה), וכן מי שנשא אשה ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה, כופין להוציאה. וממילא כ"ש כשהיא אינה רוצה שכופין אותה לקבל גט ואינו בכלל חרם דר"ג, דהחרם לא היה יותר חמור מן הכלל דאוריתא שאין איש מגרש אלא לרצונו, ומ"מ תקנו חכמים בכמה ענינים לכפות. וכ"כ בגר"א (ס' א' ס"ק י'). ואף אם נהגו שאין ב"ד מתערב כשאין אחד מבני הזוג תובע, עכ"פ כשאחד מהן תובע גט, אפשר להעמיד על הדין ולכוף את הצד השני. וכן אשה שזינתה כופין את בעלה לגרשה כמבואר בתשו' הרשב"א (אלף קפ"ז), וע' חז"א (ס' ק"ט ס"ק א'-ב') שכך פשוט מסברה. רק שנתקשה שם בתוס' (מסכת זבחים דף ב עמוד ב ד"ה סתם): ואפי' זינתה תחת בעלה מכל מקום לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו. וכתב שם דעיקר טעם התוס' הוא בתירוצו הראשון, וממילא כופין לגרש וכן הוא שולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו סעיף ח): האומר לאשתו בפני עדים: אל תסתרי עם איש פלוני, ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה, אסורה לבעלה ותצא בלא כתובה. ואסור לו להתייחד עמה, וכופין אותו להוציאה מביתו. ביאור הגר"א (שם ס"ק לט): וכופין כו'. כיון שאסור בייחוד וכמ"ש בכתובות כ"ז ב' ושם ע"ז א' דמעשין לפסולות: רק שהביא הב"י (אה"ע ס' קי"ז) בשם תשו' הרשב"א (היא תשו' תת"ם בשם מהר"ם בר' ברוך) שכיון דמאוסה בעיניו מותר להחזיקה. והרמ"א (ס' קי"ז סע' א') סמך על זה. אולם כבר חלקו עליו בתשו' רדב"ז (ח"ב ס' תשמ"ו) וכתב דשמתינן ליה עד דמגרש. וא"כ היינו כפיה וה"ה בשוטין. דשמתא חמירא מכפיה בשוטין כדאי' בב"י (סי' קנ"ד) בשם המרדכי, וכן ברמ"א (שם סע' כא) ובגר"א (ס"ק סו). ובאמת גם הרמ"א משמע שרק כשמייחד בעדים מותר להשהותה ולא בלי זה. וממילא אפשר לסמוך לדינא לכוף כמש"כ בתשו' הרשב"א הנ"ל. וכ"ש כשהיא תובעת גט אפשר לכופו, שהרי גם כשמונע ממנה עונה אפשר לכופו משום שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכאן הרי מוכרח למנוע ממנה עונה שהרי אסורה עליו, וממילא זה כבר לבד סיבה לכפית הגט. וכל הכפיות הללו צריכות להעשות ע"פ ב"ד של ג' ת"ח שבקיאים בדינים, ע' גיטין (פ"ח:), וכן מצוה על כל ב"ד שבכל מקום ובכל זמן לכוף (שו"ע ס' קל"ד סע' ה'). בדברי ר"ת שאינו מחויב להשכיר עצמו מה שכתב ר"ת לשון ואנא אפלח היינו עבודת הקרקע, וממילא בזמן שאין לו קרקע אינו מחויב, צע"ג דפשטות לשון הכתובה בכל דור ודר לפי הענין ובזמן שאין ליהודים קרקע אז יש לעשות עבודה אחרת. וע' בחז"א (ס' ק"ח ס"ק י' ד"ה ולענין לכופו) שגם לדעת ר"ת שאין כופין להשכיר עצמו, מ"מ זה רק מצד חיוב גמור ומ"מ הוא נקרא חוטא בנפשו ולאשתו אם אינו הולך לעבוד. נכתב ע"י מורנו הג"ר יצחק ברנד שליט"א