יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
כדי לעשות אומנות צריך מקודם ללמוד האומנות ● מלחמתו של הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר והמתנגדים ● תולדות ● תקיעה בר"ה שחל בשבת ● ראש השנה שחל בשבת, איסור הוצאה במקום התקיעות ● בענין ראש השנה וא' דסוכות שחלים בשבת ● עוד בענין שיטת הגרע"י בענין תקיעה בשבת ● איסור תקיעה בשבת חל בין על התוקע ובין על השומע כשמכוון לצאת ● הגישה של רצון לתקוע צע"ג ● סיכום בענין תקיעה בשבת ● המטרה במאמר זה לחלוק על הגאון רע"י בענין תקיעה בשבת ● בענין תכלת
19:05 (05/07/13) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

אבות (פ"ב משנה ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. שו"ת הרא"ש (כלל ד סימן ב) וששאלת: אם בכל פעם ופעם שיעסוק בתורה צריך לברך על ברכת התורה. תשובה: מי שתורתו אומנותו, ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אחר פרנסתו, ובכל פעם דעתו על למודו, ומיד חוזר ללמודו אחר שעשה צרכי פרנסתו, ואין מתעסק בדברים בטלים, אין צריך לברך; דאין כאן היסח הדעת; ואם לאו, צריך לברך. ורואים מכאן שמי שמתעסק בפרנסה אינו מבטל ממנו דין תורתו אומנותו. שולחן ערוך (יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמג ו) ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו. אורחות חיים לרא"ש (ליום ו קיא) אל תסמוך לידי מתנת בשר ודם ותעבוד לבקש מזונותיך. אולם לפעמים קראו חז"ל תורתו אומנתו את מי שאינו מתעסק כלל בפרנסה, אולם מדריגה זו הוא רק ליחידים, ושאר ת"ח עוסקים גם בפרנסה. שבת (דף יא עמוד א) דתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה - מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו - מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה. רש"י אבל אנו - הואיל ומפסיקין תורתנו לאומנתנו, כל שכן שנפסיק לתפלה. כדי לעשות אומנות צריך מקודם ללמוד האומנות תלמוד בבלי מסכת קידושין (דף כט עמוד א) דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא, כאילו מלמדו ליסטות. ויש להקשות, למה צריך ללמדו אומנות כדי להתעסק בפרנסה הרי הוא יכול להתעסק בפרנסה בלי ללמוד את האומנות. ומוכח מכאן שכדי להתעסק באומנות צריך מקודם ללמוד את האומנות, וכן אם אינו לומד את האומנות אינו נקרא אומן אלא הדיוט. וכתוצאה מכך, לימוד האומנות הוא חלק של קיום הכלל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. שבת (דף קנ עמוד א) ותנא דבי מנשה: משדכין על התינוקות ליארס בשבת, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. - אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך - אסורים, חפצי שמים - מותרין. רש"י ללמדו אומנות - דהא נמי מצוה היא, דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות, ומצוה ילפינן מקרא בקדושין בהאשה ניקנית (ל, ב). וכן מבואר מכאן שצריך ללמדו גם תורה וגם אומנות ואין אחד סותר את השני, ואין שום מקור לומר שצריך דוקא שני מסגרות אלא גם אם בבוקר לומדים תורה ואחר צהרים לומדים אומנות הוא בסדר, וכן לשון תורה עם דרך ארץ מבואר שגם במסגרת אחת נכון הדבר. ואף שאפשר לעשות גם שני מסגרות, אבל אם מסתדרים יותר במסגרת אחת הדבר טוב, ואין כאן שום תנאים איך לעשות זה. תלמוד בבלי מסכת ברכות (דף לה עמוד ב) תנו רבנן: ואספת דגנך, - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: ואספת דגנך; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן. ולמעשה גם לדעת רשב"י הוא רק למי שבדרגא למעלה מבכל לבבך ולמעלה מבכל נפשך אלא גם בדרגא בכל מאודך, ובלי זה הוא בכלל אינו עוסק ברצונו של מקום, שהרי הפסוק שרשב"י קורא לו אינו עושה רצונו של מקום, איירי כשמקיים בכל לבבכם ובכל נפשכם רק שחסר בכל מאודך. שולחן ערוך (אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנו) סדר משא ומתן, ובו סעיף אחד אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו. מגן אברהם (סימן קנו א) מלאכתו עיקר - פי' שיעשה רק כדי פרנסתו ואמרי' בגמרא הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן ע"ש ועיין בהג"מ (פ"ג מה' ת"ת) בענין יפה ת"ת עם דרך ארץ: ביאור הלכה (סימן קנו סעיף א) סופה בטלה וגוררת עון - כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו (בברכות לה ע"ב) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות) ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבולון יוכיח. ומבואר מכל זה שיש שני דרכים בענין זה, חלק שהם בגדר מיעוט עוסקים בתורה כל היום וחלק שהם הרוב עוסקים בתורה וגם בפרנסה, ויותר מזה שגם עצת רבי שמעון בן יוחאי, מדובר רק בזמן שבאמת יש לו פרנסה, אבל כשאין לו, ואין מי שיחזיק אותו, והעצה היחידה שלו הוא לעשות גמ"חים ואין ידוע איך לשלם, מודה שצריך להתעסק בפרנסה. וכדי להתעסק בפרנסה צריך מקודם ללמוד אותו, כמו שמוכח מן הגמרות הנ"ל, וממילא לימוד הפרנסה הוא ג"כ חלק של הפרנסה. הנה בזמן האחרון הקים הרב דוד לייבל שליט"א מב"ב מסגרת שבבוקר לומדים תורה ואחר צהרים לומדים אומנות במשך ששה חדשים כדי שגם מי שעוסק בתורה יכול להתפרנס, וכמו שמבואר בחז"ל בהרבה מקומות וכך עשו הרבה גדולי ישראל כידוע, רבי יוחנן הסנדלר ורבי יהושע ורבי יצחק נפחא ורש"י והרמב"ם והרמב"ן והחיי אדם ועוד הרבה. ידוע שהחז"א הקים ענין של כוללים שכולו לימוד קודש לציבור הרחב, ולא רק למיעוט, וזה נגד הנהגת השו"ע, וזה היה מוצדק רק אם רואים הדברים שהיה בגדר הוראת שעה, ושמענו מיניה שזה לכל הפחות שני דורות, שאחרי חורבן יהדות אוירופה מחויבים להחזיר התורה בצורה מאוד חזקה, אולם שני דורות עברו מזמנו, וכעת צריך לבדוק אם שייך עוד להמשיך לכללות הציבור כך. המצב הכריע לדבר זה, שיש הרבה אברכי כוללים שכבר רואים שמשום דוחק הפרנסה לא יכולים להתקיים במצב הקיים שכל הזמן ללמוד, ומגיעים ח"ו לידי ליסטות כמאמר חז"ל, ולידי עשיית הלואות בגמ"חים ולהיות עי"ז לוה רשע ולא משלם, או להתמוטטות כלכלית, וזה שובר שלום בית ומביא לידי גיטין, וכל הקלקולים שיצאו בעקבות זה, וכן אלו שמצד טבעם לא יכולים ללמוד כל היום, אולם חלק של היום כן יכולים ללמוד, והם רוצים להתעסק בפרנסה אבל במצב שאין עוזבים את ספסלי בית המדרש, וממשיכים ללמוד תורה וכמו שתיקנו לנו חז"ל ונפסק להלכה למעשה בשו"ע. משנה (מסכת אבות פרק ב משנה ט') אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר (תהלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. ב"ב קטז. דרש ר' פנחס בן חמא: קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות. עירובין מא: תנו רבנן: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות. אולם נגד זה קמו כמה מגדולי ישראל ולחמו נגדו וטענו שזה סתירה ללמוד גם תורה וגם לימודי חול שמיועד להשיג פרנסה, והדברים הגיעו עד כדי עשיית הפגנה ורדיפות עד שהוצרך לסגור מסגרת הזו. אולם דבריהם תמוהין ביותר, איך שייך לומר שלימוד פרנסה סותר לימוד תורה, הרי חז"ל חיברו זה בזה ביחד ואחד משלים את השני ולא סותר את השני, ומי שזוכה ללמוד כל היום אשרי לו, אבל ללחום נגד זה שמקיים שניהם, הוא דבר תמוה ביותר, ואיך אפשר בשם התורה ללחום נגד התורה נגד חז"ל ונגד הש"ע וכל האחרונים שפסקו ששני דרכים הם אמת. ונקוה שבקרוב יתוקנו הדברים והרב דוד לייבל שליט"א ימשיך במסגרת שהקים ויכול להקים עולו של תורה. מלחמתו של הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר והמתנגדים המצב של היום שרוצים לבטל את מי שמציע לעשות הנהגה של תורה ופרנסה, דומה מאוד למה שרצה הגאון רעי"ש זצ"ל להנהיג בא"י, וראשי היישוב, הרבנים, התנגדו לו וביטלו חלק גדול מכוונותיו. גם לחמו נגדו כשרצה להקים וחקלאות ע"פ תורה. וצבא לשמור על השדות ע"פ תורה. הנה מזה אנו למדים שהיה בלתי אפשרי להקים מדינה ע"פ תורה, כי אילו היה קם אדם צדיק ומקים מדינה ע"פ תורה, היו גדולי הרבנים שבדורו לוחמים נגדו, ואדם שהוא ירא שמים אין לו את האפשרות לעשות דבר נגד גדולי ישראל כשמחרימים אותו או עושים הכל לבטל מעשיו. וזה אחד מן הסיבות שהמדינה נבנית דרך חילונים, כי המדינה מוכרח להיות, כי זה יסוד של קיבוץ גלויות, והקב"ה הבטיח שיקיים זה, רק אילו שומרי תורה היו עושים זה היה הדבר מתנהג ע"פ תורה אבל כיון שזה בלתי אפשרי, ואחד מן הטעמים הוא מצד ההתנגדות העצומה של רבני ישראל להרעיון הזה, ושומר תורה לא יכול לפעול כשגדולי הרבנים מתנגדים לו, והוכרח להיות ע"י מחללי תורה, שמצפצפים על הרבנים, ממילא צריך לסבול מה שנעשה ע"י מחללי תורה. ע' לקמן ציטוט מדברי הגרע"י בכותרת "רבי עקיבה יוסף רואה לפניו את הנולד". כעת המצב דומה מאוד, אחד מן התפקידים הוא לייצר תורה שמחובר עם מלאכה כמבואר במשנה, אולם אם גדולי התורה מתנגדים למציאות הזה ומחרימים או מבטלים באיזה דרך שהוא את המהלך הזה, וממילא מי שעוסק בפרנסה לא יכול להיות עוסק בתורה ברצינות, ומי שעוסק בתורה לא יכול להיות עוסק בפרנסה, אז אם זה שומר תורה שמייסד מהלך השילוב הזה, מוכרח הוא להפסיק עבודתו, כי אינו יכול לפעול כשגדולי הרבנים מתנגדים לו. ומי שיכול לתקן זה, הוא אך ורק מי שהוא רשע ומחלל את התורה, ומצפצף על מה שגדולי תורה אומרים לו , רק הוא זה שיכול לכוף את שומרי תורה להתנהג בשילוב הדברים, כי אם מי שהוא ירא שמים ושומר תורה מנסה להקים מפעל כזה, אז גדולי הרבנים יפריעו לו ויתנגדו לו עד שהוא מוכרח להפסיק. אולם מכיון שזה מחללי תורה עושים זה, יש לזה מחיר כבד, שהדברים נעשים בצורה של תערובת עם הרבה קלקולים, משא"כ אילו היה הדבר נעשה ע"י שומרי תורה אז היה אפשר לעשות הכל ע"פ תורה, אבל מכיון ששומרי תורה מתנגדים למהלך, והקב"ה כביכול מוכרח להביא מחלל תורה כדי לעשות זה, אז יש לזה הרבה קלקולים, רק שהדברים איך שהוא יהיו נעשים, אולם אחריות הקלקולים מוטל על אלו שהתנגדו למהלך הנכון כשנעשים ע"י שומרי תורה, וגרמו שהדברים יהיו נעשים ע"י מחללי תורה. וע' במאמר "יבום או חליצה" שבתורה מרומז מהלך זה בפרשת יהודה ותמר, שהיה מוכרח שמלכות ישראל תצא מיהודה או בניו, ומצד האשה, היחידה שיכולה לעשות זה היתה תמר, ואז ניתנה האפשרות לער לעשות על דרך נישואין רגילים, אולם הוא לא רצה והקב"ה המית אותו, ואז ניתנה התפקיד לאונן דרך מצוות יבום רגיל אולם שוב הוא לא רצה והקב"ה המית אותו, ואז ניתנה האפשרות לשלה לעשות יבום רגיל אולם יהודה לא רצה. הקב"ה ראה שדרך רגיל זה לא הולך, אז גלגל הדבר בדרך לא דרך, בצורה שלא מדעת ובשפלות בתכלית השפלות עד שהדבר נעשה כמו שנעשה, ואז יהודה אמר (בראשית פרק לח כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי, היינו משום שאני לא רציתי לעשות דרך רגיל, אז היא הוכרחה לעשות בדרך לא דרך והיא צדקה בזה, שמכיון שהדבר מוכרח להעשות ובדרך הרגיל יש התנגדות ואני הייתי זה שעיכב, אז מוכרח הדבר להעשות בדרך עקיפים ומוזרים כדי שגם הצדיקים הגדולים לא יכולים להתנגד לזה. וכן כאן, חיוב שילוב תורה ופרנסה הוא דרך שחז"ל אמרו שזה החיוב, ורק ליחידם הוא כולו קודש, אולם חלק של עם ישראל לא רוצה, ורודפים ומעכבים כל מי שמכוון לעשות דרך זה, אז הקב"ה מגלגל הדברים ע"י אנשים שאין מכוונים לשם שמים ובדרך לא דרך, עד שהדברים יהיו נעשים אבל משלמים על זה בהרבה רוחניות. תולדות הרב עקיבה יוסף שלזינגר הרב עקיבה יוסף שְלֶזינגר (או עקיבא יהוסף שלזינגר) היה רב הונגרי שעלה לירושלים. לחם בריפורמה ובהשכלה, דגל בהתיישבות בארץ ישראל, בחקלאות, תמך בהקמת וגדודי שמירה, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ. תאריך לידה ה'תקצ"ז, תאריך פטירה ה'תרפ"ב. נושאים שבהם עסק: בניין ארץ ישראל, דרשנות, פסיקת הלכה חיבוריו: לב העברי, שו"ת רבי עקיבה יוסף, ועוד רבים תוכן עניינים 1 בהונגריה 2 עלייתו לארץ 3 פעילותו בארץ ישראל 4 החרם נגדו 5 חידוש התכלת והתקיעה בשבת 6 דמותו בספרות העברית החדשה 7 הנצחתו 8 מכתביו 9 לקריאה נוספת 10 קישורים חיצוניים 11 הערות שוליים בהונגריה נולד בפרשבורג (אז חלק מהונגריה; כיום, בירת סלובקיה). אביו, הרב יחיאל, היה ומתלמידיו של החתם סופר, וכן חוכר אדמות וחקלאי. בנו הרב עי"ש התנסה גם הוא בחקלאות. למד בישיבת פרשבורג אצל "הכתב סופר" - בנו של החת"ם סופר. בגיל 19 למד גם בישיבתו של המהר"ם שיק, ושל בעל ה"מחנה חיים". נשא את בתו של הרב הלל ליכטנשטיין מקולומיא והיה סמוך אל שולחנו במשך כעשר שנים. הרב שלזינגר לחם כנגד ההשכלה הברלינית בחריפות ובקנאות. תנועת ההשכלה נחשבה בעיניו כחמורה ומסוכנת ליהדות אף יותר מהרפורמים. הוא סבר כי בגלות ישנה סכנה רוחנית ופיזית להמשך קיומו של העם היהודי ודגל ובעליה לארץ ישראל. בתקופה זו פרסם מספר ספרים, בהם לב העיברי. בספר זה, המבוסס על צוואתו של ה"חת"ם סופר", ביטא התנגדות בלתי מתפשרת לכל שינוי דתי, ולהשפעות חינוכיות או אחרות של תרבות הגויים. הוא קרא להיפרדות מוחלטת של הריפרומים מכל שאר היהודים. עלייתו לארץ בתחילת שנת 1870, בעקבות סדרת חלומות, החליט כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. בעידודו של חמיו, שהבטיח להמשיך לתמוך בו, התחיל בהכנות לעלות. כשיצא לדרך לא היה בידו סכום כסף מספיק כדי לממן את הנסיעה ועל-כן הוא עבר בדרכו בכמה ברחבי הונגריה כדי לבקש סיוען. להפתעתו, לא רק שלא זכה לסיוע אלא אף הופעל עליו לחץ הפוך. כשהגיע לסיגט קרא לו האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, הייטב לב, וניסה לשכנעו שלא לעלות. משלא השתכנע, פרסם האדמו"ר כרוז הקובע כי מי שיסייע בידי הרב עי"ש לעלות הריהו כמסייע בידי עוברי עבירה. כשהגיע לקהילת בעטלאן הפצירו בו אנשי הקהילה לקבל על עצמו משרת רבנות בעירם, אך הוא ענה להם: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת היא ארץ ישראל אשר לא אוכל לביישה"[1]. הייטב לב שלח לחמיו של הרב שלזינגר, והלה שלח לחתנו כי הוא מבקש ממנו שיחזור לעיר. הוא מספר כי תקופה קצרה לאחר שחזר אל בית חמיו בקולמייא התחרט חמיו וסיפר כי חלומות רעים החלו לפקוד אותו, והוא היה בא אליו כפעם בפעם לפנות בוקר וצועק לו בחלונו "תיסע לארץ ישראל כי אין לי מנוחה בלילה". ואולם מכיוון שהחורף הגיע המתין הרב שלזינגר עד הקיץ, ואז נסע לארץ ישראל בסיועו של חמיו[2]. בחודש מנחם אב תר"ל (1870) הגיע לארץ ישראל. הוא התיישב בירושלים ע"י הכותל המערבי, במקום שממנו ניתן לצפות לעבר מקום בית המקדש. בספרו ברית עולם הוא מזרז את מי ש"עיניהם יהיו בראשיהם ויראו את הנולד", למכור את רכושם אפילו בהפסד ולעבור לארץ ישראל ומציע אפילו למכור לשם כך את כתרי ס"ת. עוד מציע שבני הגולה יתנו מעשר מהכנסתם לחיזוק בנין הארץ ולהקמת בתי חרושת, "ולהרבות בית והון שדה וכרם ופאבריקען". הוא כותב שאם יהיו בארץ ישראל יהודים - האומות יתנו לישראל למשול בה. הרב שלזינגר ראה בבניינה של הארץ את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל, ואת הכנת הגאולה, ועודד את היהודים לעלות לארץ ולהקים בה חקלאות, תעשייה ואף צבא יהודי. הוא קרא למפעלים הללו בשם "כולל ההתיישבות". ב-1884 ביקר אצל רבני גליציה כדי לפעול ליישוב יהודים בפתח תקווה אולם נתקל בהתנגדות עזה של האדמו"ר מוויזניץ', שהזהירו שיחדל מכך, מה שהרתיע את חמיו, שלא רצה לעורר שוב את המחלוקת החריפה שהייתה בינו לאדמו"ר באותה תקופה בעניין אחר. פעילותו בארץ ישראל עם עלייתו נתקבל בכבוד גדול על ידי מנהיגי "היישוב הישן" אשר שטחו לפניו את צרותיהם וביקשו את עזרתו. בתחילה פרש מכל עסקנות ציבורית ועסק בתורה. מדי לילה היה עורך "תיקון חצות" ותפילה על הגאולה. מאוחר יותר החל לחפש דרך לקיום היישוב מלבד כספי החלוקה. לשם כך הוא יצא עם חמורו לתור את הארץ. הוא יצא בחריפות נגד הקמת "בתי מחסה" שעליו הכריזו עסקני כולל הו"ד ואמר שהקמת מספר בתים בתרומות הגולה - לא תפתור את מצבו של היישוב. הוא טען כי עצם ההסתמכות הקבועה על נדבת ידה של יהדות הגולה היא מקור בעיותיו של היישוב. לכן דרש לצאת לעבודה ולחקלאות. יחד עם תלמידיו, בהם יואל משה סלומון, הקים את "חברת מחזירי עטרה ליושנה" (כונתה בספרו גם בשם: "כולל העברים") שמטרתה כינון חברה יצרנית המבוססת על ערכי התורה ותחיית השפה העברית. עם זאת, הוא ביקר את גישת מחיי השפה החילוניים.‏[3] [4] הוא קרא לאחד את כל ה"כוללים" של היישוב הישן לכולל אחד, "כולל העברים", שעיקר מטרתו תהיה לגאול את הארץ וליישבה. גאולת הארץ תהיה במימון היהודים בארץ ובתפוצות, באמצעות מיסים, תרומות, יוזמה פרטית של חברות מניות והון לאומי ממגביות מיוחדות.[5] הוא שלח שליח לחו"ל, לקבל את תמיכתם של הרבנים בתוכנית להקמת מושבות, ורבנים רבים נענו לו וכתבו מכתבי תמיכה, ביניהם הרב שמעון סופר, ה"ייטב לב", והרב שלמה גאנצפריד.[6] לאחר שסייר בסביבות חברון יחד עם דוד גוטמן, יהודי עשיר מהונגריה, כתב הרב: "באנו וראינו מה שלא פיללנו לראות בארץ ישראל: עשרים וששה הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם. בין ההרים משתרע מישור פורח ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות ובהם עמודים עתיקי ימים מאוד. התפללתי שם שחרית ומנחה וגם מעריב ומעולם לא כיוונתי את ליבי כמו בתפילה ההיא ואפילו לא ביום הכיפורים, דמעות זלגו מעיני בזכרי מה אבד לנו. אי אפשר לי לתאר כלל את המקומות האלה, העזובים מבניהם זה אלפי שנים, כיצד הם לובשים גיל בשוב אליהם יהודים". בעקבות פעולות אלו, הרב נעשה מוחרם ומנודה על ידי רבני ירושלים. הוא מצא לו ידידי נפש בין הספרדים ובהם הרב של חברון, הרב אליהו סלימאן מני. באמצעותו הגיעה אליו הצעה לרכישת ארבעת אלפים דונם ליד חברון. הרב עי"ש וגוטמן, שאליהם הצטרף יהושע שטמפפר, ניסו לבצע את הרכישה, שנודעה גם לרב אליהו מני, שתמך בה ברבים, ואולם הרכישה נכשלה. הרב שלזינגר לא הרפה מקנייה זו גם לאחר שנקנתה כבר אדמת פתח תקוה. הוא עזר להתיישב בקבר יוסף, קבר רחל ויריחו ורכש אדמות בפתח תקוה עם גוטמן ויואל משה סלומון, בעידודו ובסיועו של חמיו, רבי הלל.[7] את האדמות שקנו פיצלו למאה חלקות ומכרו אותן ליהודים שרצו לעסוק בחקלאות. הוא עיבד את נחלתו, ואף העלה ממנה עשרים גמלים טעונים מעשרות לירושלים, וחילק מעשר ראשון לכוהנים ולווים, ומעשר עני לעניים[8]. הוא ניסח תוכניות ותקנות לניהול מדינה יהודית ברוח ההלכה, ואף תוכנית להקמת כוח מגן צבאי ובו גדודים בשמות "שומריאל" ו"לוחמיאל".[9] לאחר הקמת שכונת אבן ישראל מחוץ לחומות עבר להתגורר בה עם משפחתו.‏[10] בערוב ימיו, יסד את אגודת "רמתיים צופים" לרכישת אדמות מצפון לציון שמואל הנביא. [11] נכדו הרב נחום וייספיש בן הרב דוד בהר"ן התיישב במושבה מאיר שפיה, והיה חקלאי ואחראי על קיום המצוות התלויות בארץ בשפיה ובכרמי הענבים של זכרון יעקב. נרצח במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בדרכו לפרדס.‏[12] החרם נגדו בספרו "בית-יוסף חדש" כתב הרב עי"ש כי במקרה שאדם מישראל עולה לארץ ישראל ואשתו אינה מסכימה להילוות אליו - הריהו רשאי לשאת אשה שנייה על פניה בארץ ישראל, למרות החרם דרבנו גרשם... אז התקוממו כנגדו קנאי ירושלים והכריזו עליו את החרם הידוע, כל בני כולל אונגארן היו צריכים לחתום על הסכמתם לחרם או על כתב פלסתר שנשלח לחוץ לארץ - בשעה שבאו לקבל את קצבת ה"חלוקה". על השולחן היה מונח ה"כתב" וכל אחד "נתבקש" לחתום לפני קבלו את הכסף. רק בודדים עמדו בלחץ הזה. ביניהם היו יהושע שטמפפר ור' מנחם מאניש שיינברגר, רעיו ועמיתיו של הרב עי"ש. ר' מנחם מאניש חבט באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו ה"כתב" וצעק: "צלם (צלב/פסל לאליל) העמידו על השולחן הזה. וישתחוו לו כולם עבור כסף נמאס!". נמנע ממנו לקבל מכספי החלוקה וקרוביו הוצרכו לשלוח כסף לפרנסת משפחתו. מתנגדיו של הרב ביישוב הישן איימו לפגוע בגופו, עד שנאלץ להסתגר בביתו. הקונסול האוסטרי הציע לו חסות והגנה אך הוא סירב. כמו כן סירב להצעת משפחתו לשוב לכהן בהונגריה כרב קהילה גדולה וכתב להם "טוב למות בירושלים מלמלוך במצרים". חידוש התכלת והתקיעה בשבת כחלק מהחזון הגאולי שלו, ביקש לחדש את התכלת בציצית, לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת‏[13] ולחדש את הקרבת קרבן פסח במקום המקדש בהר הבית. קנאים התקיפוהו ברחוב שטראוס בירושלים, וגזרו את טליתו לגזרים, על שצבע את ציציותיו בתכלת. בתגובה למלחמה בו הוציא את הספר בית יוסף החדש ואת החוברת שמרו משפט ובהם התריע כנגד העיוותים ב"כולל הונגריה". בתגובה הוצאו חוברות בשמות ניתוץ הבית ושומר ישראל. רבניהם אף פסקו שספריו של הרב שלזינגר אינם טעונים גניזה אלא שריפה כדינם של ספרי מינים ואפיקורסים, אף על פי כן, בפטירתו חלק לו כבוד הרב חיים זוננפלד וספד לו.‏[14] על שמו נקרא היישוב בני עי"ש שליד גדרה. על שם ספרו, לב העברי, קרוי רחוב הלב העברי, בשכונת טלביה בירושלים. מכתביו נער עברי, תרכ"ב אל העדרים, תרכ"ב צוואת משה - העתק צוואתו של החת"ם סופר, תרכ"ב אל העדרים חלק ב', תרכ"ז לב העברי חלק א', אונגוואר, תרכ"ה לב העברי חלק ב', לבוב, תרכ"ט קול נהי מציון, ירושלים, תרל"ב חברת המעל"ה, ירושלים, תרל"ג בית יוסף חדש, ירושלים, תרל"ה ברית עולם קמא, ירושלים, תר"ן ברית עולם האחרון ירושלים, תרנ"ח שמרו משפט - קמא, ירושלים, תר"ס תורת יחיאל חמשה חלקים על חמשה חומשי תורה, ירושלים, תרס"ב תוספות בן יחיאל - פירוש על הספר תנא דבי אליהו, ירושלים, תרס"ו שמרו משפט תנינא, ירושלים, תרע"ד שו"ת רבי עקיבה יוסף ירושלים, תשס"ט הערות שוליים 1. הקדמת קונטרס שמרו משפט. 2. הקדמת קונטרס שמרו משפט. 3. היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880), בתוך: (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, ירושלים הוצאת ו, תש"ן-1990, עמ' 581. 4. בהקדמת קונטרס שמרו משפט תנינא כתב: "להבדיל מן כאלו אשר אומרים שפתינו אתנו ג׳ קרובים בפיהם ורחוקים בלבם מן אמונת ישראל ובעינן קרא כדכתיב עברי אנכי ואת אלקי השמים אני ירא וגו׳...ולא עוד כי נתערבו בם עם דור הפלגה כאשר בתחילה רק שפה אחת היה לכולם ועתה נתבלבלו עם כל לשונת הגוים לשון ערב רב לשון מורכב עד כי להבין את דבריהם צריכין אוצר מילים מן כל לשונות הגוים ומוסיף בו ה׳ ומכניסו בלשון עבר...", (דברים אלו נכתבו כארבעים שנה לאחר העלאת תכניותיו, ובמהלך אותם שנים החלו בן יהודה והמורים העבריים במאמציהם לחידוש הדיבור בעברית). 5. התוכניות המפורטות מופיעות בחוברת חברת מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים, (1873). 6. תורת יחיאל מהדורת תשל"א, לתולדות רבינו המחבר, עמ' כ"ח - ל. 7. ברית עולם (האחרון), דף מט ע"א. 8. ברית עולם (האחרון), דף ס"ח ע"א. 9. חברת מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים, (1873). 10. יוסף שלמון, היישוב האשכנזי העירוני בארץ ישראל (1903-1880), בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, תש"ן-1990, עמ' 585. 11. פעמי לב העברי בארץ הג"ר, קתדרה, 73, תשרי תשנ"ה, הערה 7. 12. ראו: במידע על רב נחום וייספיש. 13. ראו: המועדים בהלכה, ראש השנה, פרק ד': יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, עמ' נג; שם מתואר נסיונו לתקוע בשבת בעיר העתיקה בירושלים. 14. לימים אף נקשרו צאצאיהם בקשר משפחתי, כאשר בן בתו של הרב שלזינגר נשא את בת בנו של הרב זוננפלד, אברהם אהרון. תקיעה בר"ה שחל בשבת שיטת הגרע"י שלזינגר לתקוע בשופר שבר"ה שחל בשבת צע"ג , והרינו מעתיקים את חלק דבריו מן המוציא לאור ספר תורת יחיאל שהוא נכד הגרע"י שלזינגר, וכתב בשם מוז"ה (=מורי זקיני הגאון רע"י שלזינגר) ואח"כ נביא את הטענות נגד הנהגה זו. הנה דעתינו שיש רשות הרבים בזמננו, ואפילו לדעות שס"ל דבעינן ס"ר מ"מ כל העיר מצטרף, וא"כ אין שום סיבה לבטל תקנת חכמים שלא לתקוע בשבת, וכ"ש שהש"ע פסק שלא לתקוע וכתב זה גם בא"י. וחוץ מזה מפורש שגם הראשונים שס"ל שאין לנו רשה"ר, אסרו לתוקע בשבת. והריני מעתקי מה שהוצאתי מאמר בענין זה בנוגע לרה"ר: ראש השנה שחל בשבת, איסור הוצאה במקום התקיעות לבאר שכמעט בכל תיקוני עירובין בזמנינו יש מכשולים גדולים והם רשות הרבים מן התורה לדעת הסתמא שפוסק המחבר (ס' שמ"ה סע' ז) שא"צ ס' ריבוא, ועיירות גדולות שיש בהם ס"ר תושבים כמו ירושלים ועיירי גוש דן הם בודאי רשות הרבים מדאורייתא גם לדעת המצריכים ס"ר, וכל מה שהקילו בדורות שעברו קוּלות ע"ג קוּלות, היתה לא יותר מהוראת שעה שאין לסמוך עליו כהיום. איתא בגמרא (עירובין ו: וכב.) אמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים, ודבר זה נפסק כמעט בכל הראשונים וכן בש"ע (ס' שס"ד סע' ב', וס' שמ"ה סע' ז' ברמ"א) וממילא למדים שבכל מקום שיש רשות הרבים לא מהני צורת הפתח שעושים היום, (משום דאתי רבים ומבטלי מחיצות, כדאיתא עירובין כב.) רק דלתות נעולות בלילה מהני, וזה כמעט לא קיימת. והמחבר (ס' שמ"ה סע' ז') פסק שרשות הרבים זה רחוב מפלוש רחב ט"ז אמה אף שאין בו ס' רבוא וי"א שרק אם עוברים ס"ר בכל יום. וכתב המ"ב שדעת המחבר והרמ"א שהעיקר כדעה הראשנה. בשנת תשמ"ז הוצאתי הספר בריתי יצחק על עירובין להוכיח שעיירות גדולות הם רשה"ר מדאו' גם לדעת המצריכים ס"ר, משום שמצרפין כל העיר, כמבואר ברש"י שזה עיקר השיטה של ס"ר, שהזכיר עיר של ס"ר ולא הרחוב, (ערובין ו. ד"ה ר"ה, וז"ל משמע רחב ט"ז אמה ועיר שמצויין בה ס"ר, כו. ד"ה ואע"פ, בענין עיר של רבים, ונט. ד"ה ונעשית של רבים, שניתוספו בה דייורין או נקבעו בה שווקים) והוכחנו זה מדגלי מדבר גופא שאחד מרשות הרבים היה מקום לקיטת המן שהיה סביב המחנה (ע' תוס' השני ריש שבת), וכן למ"ד שהלכו כתיבה (רש"י במדבר י' כ"ה), לא הלכו כל הס"ר באותו רחוב של טז"א שהלכו העגלות (ע' שבת צט.), וכ"כ באגרות משה או"ח ס' קל"ט ענף ה'). וכן א"צ שיעבור בכל יום ס"ר כמבואר במ"ב (ס' שמ"ה ס"ק כ"ד ובשע"צ ס"ק כ"ה), שכל הראשונים הזכירו רק שמצויין בה ס"ר, (ואף שרבינו ירוחם (נתיב י"ב חלק ד') הזכיר זה בשם רש"י אבל ברש"י לא כתוב, וכן הר"ן (דף כו) והרמב"ן (דף נז) הביאו זה בשם ספר התרומה, (רק שהם חלקו על עצם ענין של ס"ר) אבל בספר התרומה (דף ס"ד אות רי"ד) לא הזכיר כל יום, וע"כ צ"ל שגם אלו שהזכירו כל יום, כתבו זה בלאו דוקא, וזה כמו לשון חז"ל, והא מעשים בכל יום וכו' (כתובות סח:) וכן (יומא לח.) בכל יום היו נוטלים י"ב מנה, דע' רש"ש שם שזה לא יתכן כפשוטו, והביא רש"י (שבועות י: ד"ה מפרישים), שהכוונה בגמ' יומא בכל יום, היינו בכל שנה. וא"כ מסכימים עם לשונות כל הראשונים שהזכירו מצויים ס"ר, ולא הזכירו כל יום). וכן לימוד זכות של החז"א (ס' ק"ז ס"ק ד') שפסק כרבי אלעזר שלא אתי רבים ומבטלי מחיצות, ודלא כרבי יוחנן, מוקשים מראשונים מפורשים, ונגד פסק הש"ע והרמ"א (החז"א כתב שהרי"ף והרא"ש פסקו דלא כרבי יוחנן, משום שהביא סתם משנה פ"ב כחכמים ולא כרבי יהודה, ואילו במלחמות כתב שהרי"ף פסק כרבי יוחנן וכרבי יהודה, שהביא המימרא דר"י בפ"ק, והחז"א כתב ספרו במלחמה ולא היה לו ספרים אפי' מלחמות ורז"ה, ע' ס' פ"ב ס"ק יד). אחר כך הוציא הרב פנחס קורנפלד חיבור 'רחובות העיר' לישב העירוב באנטוורפן (בגלל שכתבתי בבריתי יצחק שאנטוורפן הוא רשה"ר דאורייתא), והוצאתי חיבור נוסף בשנת תשנ"א בשם פתיחת שערי העיר, לבטל כל היתרים שניסו לומר בענין זה, וכן להוכיח מכשלושים ראשונים נגד היתר החז"א, ורק במ"מ בדעת הרמב"ם כתב כך, וכמה ראשונים בדעת הרמב"ם גופא (כמו חידושי הר"ן דף ו: והרשב"א שם והמאירי שם סד"ה כבר ביארנו) כתבו בדעתו, כדי לישב המקומות שהרמב"ם מצריך דלתות נעולות בלילה, (פי"ד דשבת ופ"א הל' א' דעירובין ופה"מ ריש שבת) שברשות הרבים גמורה צריך דלתות נעולות בלילה ובלי זה חייב חטאת. וכן מה שיש טוענים שרשה"ר צריך להיות ישר כמקל שבלי זה אינו מפולש, מופרך מן הריב"ש ס' ת"ה שרה"ר כמין ד' הוה רשה"ר, וכן אחד מן המקורות של תנאי מפולש הוא דף נט: אין לו אלא פתח אחד, (ע' רש"י שם ד"ה ואין לה, ובביאור הגר"א שמ"ה סע' ז' ד"ה אם הם), ושם בא לאפוקי רק אם הוא כמין ח' שחוזר לאותו רוח אינו מפולש אבל כד' הוה מפולש, (ע' מאירי בשם גדולי המפרשים, הוא הראב"ד ע' ס' המאורות עמ' נו), וכן רש"י נט. ד"ה לחי, שסתם רחוב בעיר שאין לו חומה הוא מפולש, אף שאין סתם רחוב ישר, והארכנו בזה בפתיחת שערי העיר בעוד ראייות ואכמ"ל. הנה המ"ב כתב בכמה מקומות שאין לסמוך על תיקוני ערובין אף במקום שאין ס"ר, משום שעיקר השיטה שא"צ ס"ר, (שמ"ה ס"ק כ"ג ובה"ל שם) ואף שכתב שאין לנו כח למחות ביד המקילין, מ"מ מוכח מדבריו בכמה מקומות שאין לסמוך כלל על המתירין אפילו בשעת הדחק, לענין הוצאה ע"י ישראל, (בה"ל ס' ש"ה סד"ה ופוקק, וס' שי"א ס"ק ב' ושע"צ ס"ק יח, שי"ב ס"ק ח', שכ"ה שע"צ ס"ק יג שס"ד בה"ל ד"ה ואחר). וכל זה כתב אפילו בעיירות קטנות, אבל בעיירות גדולות שיש בהם ס"ר אף שס"ר אינן בכל יום, הוה רה"ר, וכן מצרפין כל העיר, כנ"ל. וכן מצרפין אלו שרגילים לבא לשם. כמו שהביא הבה"ל מן הריטב"אץ וא"כ העיירות גדולות בא"י כמו ירושלים יש להם ס"ר וכן ב"ב אף שאין ס"ר בעיר עצמו, אבל הכל עיר אחת עם ת"א ר"ג וכו', וזה כמו דגלי מדבר שנחשב הכל כאחד, אף שהיו רחוקים אחד מן השני הרבה יותר מב"ב לר"ג ות"א שהם סמוכים ממש. וכן בעיירות בחו"ל כמו אנטוורפן ולונדון ונוי יורק וכו'. וחוץ מזה יש עוד הרבה בעיות בעירובין, וכן בענין שכירות רשות מן הגוי, שגוי הדר בעיר אוסר את כל העיר, ורק אם מי שיש לו רשות להניח הכלים בתוך בית הגוי אפשר לשכור ממנו, וכהיום אין לנו מי שיש לו הכח הזה (ע' בה"ל ס' שפ"ב סע' י"א ד"ה או משכירו), וסומכים על דברים מאוד רחוקים להתיר זה. וכשנסעתי מצרפת לאנטוורפן אחר שהוצאתי הספר בריתי יצחק, שאלתי את הגאון ר' אליהו שטרנבוך שליט"א, על מה סומכים לעשות ערוב באנטוורפן, הרי יש כאן רשות הרבים דאורייתא לדעת רוב ראשונים, ועוד דברים קשים מאוד, ואמר לי שהרי תמיד בעירובין גיררו קוּלות מתחת הקרקע. עוד שאלתי את הראש ישיבה של אנטוורפן הרב טרעגער, חתן הגאון רש"ז אויערבך זצ"ל, איך הקילו כ"כ בדברים רחוקים בעירובין, ואמר לי שזה ידוע שבעירובין יש הרבה קושיות, ובכל זאת עושים, ואמר לי בשם חותנו, שפעם אמר אברך אחד להגרש"ז, שלמד טוב כל מסכת עירובין, והגרש"ז שאל אתו, האם הוא מטלטל בשבת, והשיב האברך כן, ואז אמר לו, א"כ לא למדת עירובין... ושוב בשנת תשנ"א שמעתי שבלונדון רוצים לעשות עירוב, ונסעתי לאנגליה למחות על זה, והוצאתי חוברת בשם אל יצא איש ממקומו, שלונדון הוא בודאי רשה"ר דאורייתא, והבאתי את דברי המנחת יצחק (ח"ב ס' קי"ד אות ט), שכתב שלונדון הוא רשה"ר מדאורייתא לכל השיטות, וכן הכרוז של הגאון ר' משה פיינשטיין שאין לתקן עירוב בברוקלין שהוא מדינא רשה"ר מדאורייתא, ומי שיסמוך על העירוב בבארא פארק הוא מחלל שבת בפרהסיא ואלו שעשו העירוב מכשילין את הרבים בחילול שבת קודש, וכן מכתב מחאה מהרבה רבנים כולל הג' רב אהרון קוטלר זצ"ל, וכן האדמו"ר מסטמר זצ"ל התנגד מאוד. והלכתי לדבר עם הרב שרוצה לעשות העירוב, אף שרוב רבנים החרדים התנגדו מאוד לזה, והוא השיב, שהרי בירושלים יש הרבה ת"ח וצדיקים ואנשי מעשה ובכל זאת עושים עירוב, וא"כ בלונדון שיש אנשים יותר פשוטים, על אחת כמה וכמה, ואחר שנה שעליתי לא"י שאלתי את הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א, איך עושים עירוב בירושלים, הרי בשלמא בזמן הגאון ר' י"ל דיסקין זצ"ל היתה ירושלים עיר קטנה וסמכו בדוחק על מה שאין בו ס"ר, אבל עכשיו יש כבר ס"ר, וא"כ איך אפשר לעשות עירוב, ואז ענה, הרי בלונדון יש הרבה יותר תושבים מבירושלים ובכל זאת היה שם הוה אמינה לעשות עירוב, וא"כ בירושלים על אחת כו"כ... ואני תמה תמה אקרא, מאי שנא ירושלים של היום מבזמן חז"ל שצריך דלתות נעולות בלילה ?! טעם שגבבו קולות עד אין סוף, מביאים בונה תיקוני עירובין, תשו' נפש חיה ס"ס כ"ה, שעשו כך בגלל שבין כך היו מטלטלין, וגבבו הרבה קולות כדי להצילן מודאי אסור, אולם לפ"ז היו ראוי להכריז שאסור לטלטל, אבל לא עשו כך ושוב רובם טלטלו, ועצם הנהגה זו צע"ג, שהרי מצילין העוברים רק מאיסור דרבנן, שאם יש רשה"ר דאור' לא מהני עירוב, ומכשילין אלו שלא היו מטלטלין מקודם באיסור תורה. ועוד שמעתי מרב אחד, משום שלא היה לכל אחד תנור לטשולנד (חמין) בשבת והיה אופה העיר שהיה לו תנור גדול, ושם הטמינו כל העיר את החמין, ואחר התפילה היו כולם הולכים ולוקחים את החמין מן האופה, ואילו לא היה עירוב בעיר, לא היה חמין בשבת, וזה היה בבחינת פקוח נפש רוחני, כי בלי חמין אין שבת ובפרט בארצות הקרות, וממילא כל היהדות היה עומד בסכנה, וממילא דחקו הכל כדי להכשיר העירוב, וזה בגדר הוראת שעה, אולם כהיום שכל יהודי יש לו תנור בשביל החמין, אין שום סיבה ליכנס בדוחקים כאילו. (ועוד, מאן לימא לך שנהגו בסדר, וע' בה"ל ס' תר"צ סע' י"ז ד"ה ואין לבטל, שהביא דברי הפר"ח במנהג איסור ס' י', ושם הביא דברי הריטב"א פסחים פ"ד שאפילו אם נעשו מנהג ע"פ גדולים בעולם ועכשיו רואים שיש איסור צריך לבטל אותו, וכ"ש כאן שידוע שהיו תמיד עוררין גדולים על עירובין האלו ואכמ"ל ע"ע ויקרא כו מ). הנה במאמר הזה אין מקום להאריך בזה, וע' בחיבור בריתי יצחק, ופתיחת שערי העיר, שכהיום כל העיירות הגדולות הם רשות הרבים בודאי, והמסקנא שם שמי שמטלטל היום בירושלים ובב"ב, צריך להביא חטאת ואין חשש של חולין בעזרה, ואין לחוש לאיזה השיטה יחידאי שביחידאי שמפקיעים מרשות הרבים דאורייתא. וכן יוצא, שמי שיש לו חולה שיש בו סכנה, וצריך תבשיל, ויש תבשיל ברחוב של טז"א בב"ב או ירושלים, יכול גם לבשל בשבילו, כי אין נפ"מ בין מלאכת בישול למלאכת הוצאה. ואולם אני תמה אפילו בעיר יותר קטנה, שבודאי גם במשך שנה אין עוברים בה ס"ר, מ"מ הרי עיקר השיטה הוא שא"צ ס"ר, ובודאי מידי ספק דאורייתא לא נפקא, וא"כ איך מטלטלין בספק איסור דאורייתא, ומלבד כל הקוּלות בענין שכירות רשות ועוד הרבה בעיות שאין כאן המקום לפורטם. בענין ראש השנה וא' דסוכות שחלים בשבת הנה גזרו חז"ל שלא לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת גזירה שמא יבא לטלטל השופר ד' אמות ברשות הרבים (ר"ה כט: סוכה מב:) וכן ביטלו משום זה מצות עשה דאורייתא של לולב בא' דסוכות, וזה משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ:). ויש להקשות, הרי ר"ה הוא יום הדין וצריך לעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים ע"י השופר, (ר"ה טז.) וכן לולב עושה תיקונים נוראים, (ע' מדרשים על הפסוק 'הראשון') וא"כ בשבת איך עושים התיקונים. והתירוץ הוא, שזה ששומעים לדברי חז"ל שהזהירו אותנו שלא לתקוע בשופר ולא לקחת הלולב כדי שלא ליכשל ח"ו באיסור הוצאה, זה גופא מעלה זכרונינו להקב"ה, ועושה כל התיקונים, (ע' משך חכמה על הפסוק זכרון תרועה) אולם זה טוב אם באמת לא מוציאים לרשה"ר, אולם אם כן מוציאים מאי איכא למימר, ואם טוענים שסומכים על איזה שיטה יחידאי שביחידאי, האם בשופר עושים כן, והרי יש מחלוקת אם תוקעים שברים או תרועה או שברים ותרועה ואנו עושים ככל השיטות, כדי שבודאי יתקיים המצוה, וכן מהדרין בלולב, וא"כ כשחל בשבת שהתיקון הוא שנזהרים מלהוציא לרשה"ר, וא"כ איך אפשר לסמוך על שיטה שהלכה מפוקפקת, כמו לסמוך על הי"א שצריך ס"ר, וכ"ש בעיר גדולה שיש בו ס"ר תושבים. (אולם בודאי שאין התיקון בענין זה הוא לתקוע בשבת, שכיון שחז"ל גזרו שלא לתקוע אסור לעבור על האיסור). וא"כ מי שרוצה באמת לקיים יסוד התקיעות והלולב בר"ה וסוכות שחלים בשבת, יפעול להכריז שלא לסמוך על העירוב בשבת, וזה נחשב כאילו תקע בשופר ולקח הלולב, ונא' (ישעיה נח א) כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם, ועי"ז יתקיים בקרוב מה שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. נכתב בעה"י ע"י מורנו הג"ר יצחק ברנד שליט"א, ח"י אלול תשס"ו, בית המדרש 'תועה בשדה' ועה"ק עמנואל ת"ו ת.ד. 906 עוד בענין שיטת הגרע"י בענין תקיעה בשבת בתל תלפיות (י"ב עמוד 190) כתב שדעת הרי"ף איך שהביא הטור (ס' תקפ"ח) כתב שגם עכשיו אפשר לתקוע בב"ד אף שאינו סמוך אולם הטור חולק וכתב שכל המפרשים חולקים על הרי"ף ומצריך ב"ד של כ"ג כמו סנהדרין, ומפרש הגרע"י, שגם לדעת הטור סגי ב"ד של כ"ג אף שאינו סמוך, ודבר זה תמוה שהרי כתב הטור שצריך כ"ג שהם סנהדרי קטנה, והיום שאין סמיכה אין סנהדרין. וכתב שם שבכ"מ (פ"ב הל' י') כתב שמה שמצריך הרמב"ם ב"ד שקידשו החודש, זה רק בזמן שקידשו ע"פ ראיה אבל בזמן שאין מקדשין ע"פ ראיה, א"צ ב"ד במקום שקידשו החודש אלא כל ב"ד סמוך, ועל זה כתב הגע"י, שלפ"ז א"צ סמיכה כלל, וזה תמוה שהרי גם הכ"מ כתב שצריך סמיכה אלא שא"צ ב"ד שקידשו החודש. וכן בסוף דברי הכ"מ שם חזר בו וכתב של מה שמדיוק ברמב"ם שיש מקום שאפשר לתקוע בשבת, איירי בזמן שמקדשים ע"פ ראיה במקום שקידשו ב"ד ולא נתחדש כאן שום דבר חדש. וכן בעמוד 191 הוסיף סברה שאין שכיח רה"ר בזמננו, וכל מה שחולקים על הרי"ף זה השיטות שס"ל שרשה"ר א"צ ס"ר אבל לפי הפוסקים שס"ל צריך ס"ר, אין רשה"ר בזמננו ולא גזרו על תקיעת שופר, וכבר הארכנו שיש בזמננו רשה"ר. וחוץ מזה, הרי הכלל שאין רשות הרבים בזמננו הוזכר גם ברא"ש וכן דעת הטור שצריך ס"ר, ובכל זאת כתבו שאין תוקעים בשבת, ומזה ראיה שגם לדעות שס"ל שרשה"ר צריך ס' ריבוא, מ"מ אין תוקעים בשבת. ואח"כ כתב שם עמוד 192 לעשות פלפול ברמב"ם שא"צ סמוכין והכל תמוה שהרמב"ם הצריך מפורש סמכין וכ"כ המ"מ והכ"מ. וכן הביא שם שבירושלים תוקעים אף שאין ב"ד סמוכין וזה תמוה שהרמב"ם כתב בהל' ח' דין ירושלים רק בזמן בית המקדש. ועוד כתב שם ששעת הגזירה צריך לתקוע וזה תמוה שהרי מפורש שבשבת לא תוקעים אפילו בשעת הגזירה ע' תקע"ו סי' י"ג. עוד כתב בעמוד 194 שרק התוקע עובר ולא מי ששמוע ומכוון לצאת וע' לקמן שאין הדבר כן אלא גזרו לכולם שרוצים לצאת ידי חובה. וע"ע בתל תלפיות (י"ג עמוד 42) כמה טעמים לתקוע בשבת, ואחד שבירושלים לא היתה גזירת רבה משום שדלתותיה נעולות בלילה, ולא הבנתי הרי לפעמים נפרצה פרצה כמ"ש עירובין קא, והיה שם רשות הרבים. ועוד הרי בהרבה עיירות עשו תיקוני עירובין ובכל זאת כתבו כל הראשונים שחולקים על הרי"ף שבזה"ז לא תוקעים. ועוד כתב שם שלדעת הרמב"ם כל ירושלים נקרא מקדש תוקעים בשבת, וזה צע"ג שהרי הרמב"ם כתב (פ"ב הל' ח') דין בית המקדש וירושלים רק בזמן שבית המקדש קיים אבל אחרי החורבן אין עוד ענין כלל לתקוע במקדש ובירושלים אלא בבית דין כמפורש בדבריו, והרי פסק הרמב"ם שצריך סמוכין ואין לנו היום סמוכין. גם מה שרצה שם לומר דין ממה נפשך, שהרי נהגו לעשות בא"י יום טוב אחד בראש השנה עד ששינו המנהג ע"פ הרי"ף, לעשות שני ימים טובים, וממילא כתב ממה נפשך, אם סומכין על הרי"ף לעשות שני ימים טובים נסמוך עליו גם לתקוע בכל ב"ד, ואם לא סומכים על הרי"ף, אז נעשה רק יום אחד ראש השנה ואז תוקעים כשחל בשבת בא"י. ולא הבנתי כלל טענה זו שהרי הם שני נידונים נפרדים, ובענין לעשות שני ימים טובים, הרי הסכימו על דעת הרי"ף הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ועוד הרבה אחריו ולא כדעת רבינו אפרים והרז"ה, ואילו בענין תקיעה בשבת ע"פ ב"ד שדעת הרי"ף שסגי בכל ב"ד, הרי הרמב"ם והרא"ש והרז"ה וכל הבאים אחריו חלקו בזה על הרי"ף, וגם אמרו שגם בב"ד של הרי"ף ביטלו זה אחרי פטירתו. וחוץ מזה הרי הרז"ה עצמו שהוא הוא הבעל דבר לעשות רק יום אחד בא"י, כתב מפורש רפ"ד שגם בא"י ובכל מקום בעולם אין תוקעין בשבת. ועוד כתב שם ממה שמקיימים קריאת התורה בשבת ולא חוששין להוצאה, אלא בציבור לא גזרו, ולא הבנתי כלל טענה זו, שקריאת התורה מכיון שזה רק חובת ציבור ולא חובת יחיד לא גזרו כיון שבציבור אין חשש שמא יעבירנה אבל בשופר שזה חובת יחיד אז גזרו גם בציבור וזה מפורש בגמרא (ראש השנה דף כט עמוד ב) דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה. וזה הטעם גם שגזרו שלא לקרות המגילה בשבת אפילו בציבור שכיון שכל יחיד מחויב, ויש חשש שיעביר ד"א ברשות הרבים אז גזרו גם על הציבור. משא"כ במקום שכל החיוב הוא רק על הציבור. ובעמוד 50 כתב שגם לדעת הרמב"ם א"צ סמוכין שכ"כ בכ"מ בדעת הרמב"ם בס"פ ב', ולא הבנתי כלל דבר זה שבכ"מ כתב מפורש שבזמן הזה אין כלל תקיעה בשבת רק בזמן שיש סמוכין, ועוד כתב הגרע"י שאף שבב"י כתב שצריך סמוכין אבל בכ"מ כתב שא"צ סמוכין, והלכה כהכ"מ, וכל זה תמוהין ביותר שבכ"מ ג"כ כתב שצריך סמוכין בזה"ז. וכן כתב שם עמוד 50, שלשון הש"ע (ס"ס תקפ"ח) כתב שראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בשופר ולא כתב שאסור לתקוע, ומדייק מזה הגרע"י שרק שאין חיוב אבל אין איסור, ולא הבנתי כלל דיוקים כאלו והרי ברמב"ם כתב פ"ב הל' ח' כשגזרו שלא לתקוע, ומפורש שאסור ולא רק שאין חיוב, ולא שייך לדייק מלשון השו"ע היתר. ועוד כתב שם שברבינו חננאל הנדפס בדפוס וילנא כתוב שצריך ב"ד זולתי ירושלים, ומשמע שבירושלים א"צ ב"ד, ואינו כלל ראיה מן הר"ח שבר"ח מה שכתב זולתי בירושלים איירי בזמן בית המקדש וכמו שכתב רש"י במשנה, והוא מתייחס מה שנאמר במשנה בענין ירושלים, שא"צ ב"ד וכל הסוגיה, ולא חידש כאן הר"ח שבירושלים תוקעין בזמה"ז אף בלי ב"ד, וגם התוס' שכתב (כ"ט: ד"ה אבל) שבירושלים תוקעין גם אחרי חורבן ביאר התוס' הראש דאיירי בב"ד של כ"ג. וכן לשון ועוד זאת היתה ירושלים ולא כתוב ועוד זאת ירושלים משמע שזה היה רק בעבר ולא בהוה. (שו"ר שרוב דברי רע"י נדחו ע"י הרב שלמה ברודי בתל תלפיות י"ג עמוד 67 ובהמשך עמוד 78 וכמו שכתבנו). עוד הביא שם ראיה מן הביכורי יעקב שלמד ממה שהרמב"ם ס"ל שבהלכות שופר שמקדש כולל גם ירושלים, ממילא גם מלולב מדאורייתא הוא בירושלים גם בזמה"ז וחידש שלדעת הרמב"ם בירושלים כל שבעה ימים נוטלין מדאורייתא שמה שנאמר גבולין רק ביום ראשון היינו חוץ לירושלים, ולמדים לולב משופר, ואח"כ הגרע"י למד בחזרה שופר מלולב, שכמו שבלולב איך שהוא ס"ל בדעת הרמב"ם, נחשב כל ירושלים כמקום המקדש אז גם בענין שופר נחשב כל ירושלים כמקום המקדש וכיון שבמקדש תוקעים גם בשבת אז גם בירושלים תוקעים גם בשבת ולא קלטתי כל זה שהרי בענין שופר כתב הרמב"ם מפורש שאחרי החורבן גם בירושלים צריך ב"ד, ע' רמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה ח) כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין. הלכה ט ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת, ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין, ואין תוקעין אלא בפני בית דין (גדול) בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם, אבל חוץ לבית דין אין תוקעין, ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן. ולא הוזכר ברמב"ם שום ענין שבירושלים אחר החורבן יש דין תקיעה בשבת בלי ב"ד עוד יש בירחון תל תלפיות (חלק י"ג עמוד 211) שני טעמים להתיר לתקוע בשבת אחד משום שהיה עת גזירה וצריך לתקוע משום הגזירה, וזה לא הבנתי הרי בשבת לא תוקעים משום גזירה (ע' ס' תקע"ו סע' י"ג). ואם יש גזירה, צריך לתקוע ביום חול ולא בשבת. ועוד הביא טעם משום שיטת הרז"ה שבא"י יש רק יום אחד של ראש השנה ולשיטה זו טוען שאין סיבה שלא לתקוע וגם זה תמוה בעיני, והרי נפסק להלכה כדעת כמעט כל הראשונים שעושים בא"י שני ימים, ע' ש"ע (ס' תר"א סע' ב') וחולקים בזה על הרז"ה ורבינו אפרים, וכן עושים זה גם לבטל מצוות תפילין ביום שני של ראש השנה, וא"כ להלכה לא חוששין כלל לשיטת הרז"ה. וכן לא שמענו שמי שהניח תפילין ביום שני של ראש השנה, גם לא הרב ע"י שלזינגר זצ"ל ויש גם איסור גמור להתנהג כך שזה מזלזל בחז"ל לחלל יו"ט, כיון שנפסק ע"פ רוב רובם של הראשונים שנוהג שני יו"ט של ר"ה גם בא"י. ועוד תמוה ביותר, שהרי הרז"ה עצמו כתב מפורש (בריש פ"ד דר"ה) שאין שום מקום בעולם שתוקעין בר"ה בשבת, ותמה מאוד על הרי"ף שהביא דיני תקיעה בשבת, שהרי בזמה"ז אין תקיעה בשבת ומפורש שגם בא"י אין תקיעה בשבת, אף לשיטתיה שיש רק יום אחד. וכן נפסק בש"ע (תקפ"ח סע' ה') שאין תוקעים בר"ה שבת, שלא כדעת הרי"ף וכמעט כולם חלקו על הרי"ף ע' ביאור הגר"א (אורח חיים סימן תקפח סעיף ה י"ט) כו'. דמש"ש ב"ד דאקראי מ"מ ב"ד סמוך בא"י בעינן. רמב"ם וש"פ. ורש"י ורא"ש וטור כתבו ב"ד של כ"ג בעינן וכולם חלקו על הרי"ף שמפ' באיזו ב"ד מופלג וע' רא"ש. וזה מיירי גם בא"י שהרי המחבר היה בא"י. וכן תמוה בעיני כל הגישה למה הוא חולק על הש"ע, ואף שיש מצבים שמותר לחלוק על הש"ע בראיות חזקות אבל כאן הרי הש"ע פסק הכל ע"פ כמעט כל הראשונים ואיך יש ענין לחלוק על הש"ע. איסור תקיעה בשבת חל בין על התוקע ובין על השומע כשמכוון לצאת ונראה פשוט, שהאיסור לתקוע בשבת הוא לא רק מי שתוקע בפועל אלא גם מי ששומע לצאת עובר על איסור דרבנן, והיינו שהאיסור הוא לא רק במה שיש בו איסור של משמיע קול בכלי המיוחד לכך, אלא גם בלי איסור אחר אלא עצם לצאת המצוה הוא בכלל האיסור, כדי שלא יבואו לטלטל השופר שחז"ל גזרו שלא לקיים מצוות תקיעת שופר, וכיון שלצאת ידי חובה אמרינן שומע כעונה, אז גם האיסור לתקוע חל מדין שומע כעונה על השומע כשמכוון לצאת. וראיה לזה ממה שכתבו האחרונים לענין מגילה בשבת, שדעת הפר"ח שהובא במ"ב (ס' תרפ"ח ס"ק י"ח) שהמגילה אסור לטלטל משום שאסור לקרות בו, אלמא שאף שאין איסור עצמי לקרות מגילה ורק משום גזירת חז"ל שלא לקרות במגילה משום גזירת רבה כבר נעשה איסור קריאה, וגם דעת החולקים שם שאינו מוקצה, ראיתי בבגדי ישע (וינר) שהובא בשה"צ, שכתב שאין מוקצה משום שרק אסור לצאת בו אבל ללמוד ממנה מותר מש"ה אינו מוקצה, ונלמד מזה שהוא מודה שיש איסור לקרות כדי לצאת, וכ"כ במחצית השקל (ס"ס תרפ"ח), אף שאין בו איסור אחר אלא האיסור של גזירת חז"ל לצאת ידי חובה, וממילא גם בתקיעה בשבת אם יש מי שהוא שמוציא אחרים לצאת אז כל מי שעומד שם ומכוון לצאת מצות תקיעה עובר על איסור דרבנן שגזרו חז"ל שלא לתקוע. (וע' בפסקי תשובות (רבינוביץ) ס' תרפ"ח שהסכמת הפוסקים שאם לא קרא מגילה בע"ש אסור לקרות בשבת וכן מי שנעשה גדול בשבת אסור לקרות בשבת ואף שהביא בשם הגרי"ח זוננפלד שבכה"ג מותר לצאת משום שלא גזרו על יחיד, הביא שם שכולם חלקו עליו כולל הגרע"י שלזינגר, וע' בשבט הלוי (ח"ה ס' פ"ג) שהסכים לדינא עם הגרע"י שלזינגר שאסור לקרות המגילה למי שנעשה בר מצוה בשבת ט"ו אדר, ובענין תקיעה בודאי לא שייך כלל סברת הגי"ח זוננפלד, שלא גזרו ליחיד, שהרי זה נידון לא על יחיד אלא על רבים וממילא גזרו שלא לתקוע וכלול בזה שלא לשמוע ע"מ לצאת). הגישה של רצון לתקוע של הגע"י שלזינגר צע"ג כל הענין לתקוע בשבת מבואר מכל דבריו שבער בקרבו מה שאין תוקעים בשבת וחשב זה כקלקול גדול אם אין תוקעים על כן חיפש סברות רחוקות להתיר לתקוע בשבת. אולם צע"ג כל גישה זו, מה בער בקרבו מה שאין תוקעים, הרי מכיון שתיקנו חז"ל שלא לתקוע, זה נסמך גם על הפסוק של זכרון תרועה, היינו שיש תיקון של תקיעה גם בזמן שאין תוקעים בגלל תקנת חז"ל, ע"י שזוכרין ענין של תקיעה, והיינו שאף שהגמרא (ר"ה כט:) מקשה על הוה אמינא של הגמרא הדרש של סתירה של יום תרועה וזכרון תרועה, ומתרצים שזה בחול וזה בשבת, והגמרא דחה הסבר זה, והגמרא מביא טעם אחר לאיסור תקיעה בשבת משום גזירת רבה שמא יטלטל ד"א ברה"ר, מ"מ לא נדחה לגמרי טעם הראשון, ומשום זה הרי אנו אומרים בשבת בתפילה זכרון תרועה (ע' ס' תקפ"ב), וזה כתבו כל הגאונים, וכן מתפללים גם בשבת פסוקי שופרות ומסיימים הברכה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, אף שאין בפועל שופר, ומקור הדבר מסכת סופרים (פרק יט) אם חל ראש השנה להיות בשבת, אינו אומר יום תרועה, אלא זכרון תרועה, לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה. אלא הענין מה שנאמר בתורה זכרון תרועה נשאר בגדר מסרו הכתוב לחכמים, שבזמן שחז"ל ראו לבטל מצוות תקיעת שופר אז הזכרון של השופר נחשב כאילו תקעו, והיינו שע"י גזירת רבה נכלל השבת בכלל זכרון תרועה הנאמר בתורה, וכיון שתקנו חז"ל שלא לתקוע, נחשב הזכרון של התרועה כאילו תקעו, וכן כתב המ"ב (סימן תקפא ס"ק כ"ד) בענין שאין לתקוע בערב ר"ה. ואין תוקעין וכו' - להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה [ואף כשחל יום א' של ר"ה בשבת ג"כ אין תוקעין בע"ש]. שער הציון כיון שאומרים זכרון תרועה הוי כמו תקיעה [אחרונים]. וא"כ מה ראה על ככה ומה הגיע עליו שמחפש בכח לתקוע בשבת, הרי כל התיקונים של השופר נעשין ע"י שמזכירין ענין של תקיעה. ובזה הענין שונה ביטול תקיעה בשבת מביטול לולב בשבת, שבתקיעה אף שבטל תקיעה עצמו, מ"מ נשאר המצוה ע"י זכרון התקיעה משא"כ בלולב שבטלו לולב, אין ענין של זכרון לולב, רק חז"ל ביטלו לגמרי מצות לולב. ונפ"מ שמי שבר"ה שחל בשבת אינו מזכיר כלל ענין תקיעה, שלא אומר זכרון תרועה ולא מתפלל פסוקי שופרות, מבטל בזה מצוות זכרון תרועה וכאילו באמת לא תקע כלל, משא"כ בסוכות מי שאינו מזכיר לולב אינו מבטל שום מצוה, כיון שבין כך חז"ל ביטלו כעת המצוה לגמרי, ובשופר לא ביטלו חז"ל לגמרי את המצוה רק החליפו מתקיעה בפועל לזכרון תרועה ומי שאינו מזכיר כלל התרועה מבטל מצוות זכרון תרועה. ואף שאם ממילא מטלטלין בשבת ע"י התירים רחוקים, לא נתקיים רצון חז"ל מ"מ זה לא הפיתרון לעבור על איסור תקיעה, ומי שאכל שום וכו'. משל למה הדבר דומה, יש לצערנו מילונים מכלל ישראל שלא שומרים שבת, ובכל זאת באים לשמוע שופר בראש השנה, כי הימים נוראים נשמרים גם אצל הרבה מחללי שבת, האם נאמר שבשבילם נתקע בשבת, מכיון שבין כך גזירת רבה לא עוזר, בודאי שאין אומרים כך, שחז"ל מה שגזרו גזרו, ואנו נעורר על חומר חילול שבת. סיכום בענין תקיעה בשבת תפקיד שלנו בראש השנה שחל בשבת ממה שגזרו חז"ל שלא לתקוע בשבת כדי שלא יעביר על ד"א ברה"ר, הוא לעורר לציבור שלא לטלטל בשבת, ולא לסמוך על התירים רחוקים שמבטלין דין רשה"ר, ומאידך אין לחפש סברות רחוקות לתקוע בשבת, אלא לשמור על איסור שגזרו חז"ל שלא לתקוע, ובזה מקיימים מצוות עשה דאורייתא של זכרון תרועה שנחשב כאילו קיימו מצוות תקיעת שופר. המטרה במאמר זה לחלוק על הגאון רע"י בענין תקיעה בשבת הארכנו בזה לחלוק על דברי הגאון בזה, שמכיון שהוא זה שהקים יסודי התורה, מצד אחד ללחום מלחמת חרמה נגד כל מהרסי הדת, ונגד כל המחדשים, על דרך מליצת הח"ס "חדש אסור מן התורה בכל מקום", ומצד שני מסר נפשו למען א"י והוא זה שהקים חקלאות בא"י, ופדיון קרקעות מן הגוים, והקים אם המושבות פתח תקוה ועוד הרבה, ולקיים מצוות שביעית כהלכתו בלי שום היתר מכירה כידוע, שלחם נגד היתר מכירה בכל תוקף וקיים שמיטה כהלכתו, וחיזק ענין תורה עם דרך ארץ ולא לעשות כולם כמו רשב"י, ואנחנו תומכין בזה בכל מה שהקים ולחם ומסר נפשו, ומכיון שכן יבואו לומר שצריך להסכים גם על ענין של תקיעה בשבת, ועל זה באנו לומר כאן שבענין זה אנו חולקים עליו בתוקף ואין בשום אופן היתר לתקוע בשבת ולא לשמוע תקיעת שופר ממי שכן תוקע, ולא כדעת אלו שנגררים אחריו בנושא זה. בענין תכלת הגרע"י לבש תכלת של רדזין ונרדף גם בעקבות זה כידוע. הנה בענין תכלת של רדזין היה שני סוגי התנגדויות, אחד מצד שהזיהוי לא נכון. שנית אף אילו הזיהוי היה נכון מ"מ יש התנגדות מצד שלא רוצים דבר חדש. הנה למעשה התנגדות הראשון שהזיהוי לא נכון הוא בצדק שהרי באמת הכל טעות גמור, שאינו חלזון והצבע לא בא משם אלא משחיקת ברזל כמו שהוכיח הרב י"א הרצוג זצ"ל וכן אינו ניתן ביורה אלא בתנור ובגמרא (מנחות מב:) הוזכר יורה. אולם עצם הענין הרעיון הכללי שמצוה לחדש מצות תכלת, בזה היה האדמו"ר מרדזין צודק והמתנגדים שהתנגדו מטעם זה, טעו בזה טעות גדול, ונפ"מ בזמננו שנתגלה בראיות ברורות חלזון ארגמון קהה קוצים (חלזון הפורפורא, מורקס טרונקולוס, הארכנו בזה בכמה מאמרים כמו בכנף איש יהודי ויצאו הרבה חיבורים על זה) וא"כ אין עוד סיבה להתנגדות, ומה שנשאר עוד מן המתנגדים זה בעיקר בגלל שלא רוצים דברים חדשים, בזה טועים התנגדים. וראיתי חוברת שבא להתקיף את התכלת שנתגלה בדורנו ארגמון קהה קוצים, מכח מליצת הח"ס שחדש אסור מן התורה בכל מקום, וכאן ע"י הנהגת הגרע"י נפרך לגמרי טענה זו, שהרי הגרע"י הוא זה שהיה לוחם העיקרי אחרי פטירת הח"ס נגד כל המחדשים בין בדרשותיו ובין בספריו לב העברי על צוואת הח"ס ושאר ספרים, והוא זה שלבש תכלת של רדזין, ולא חשש כלל על איסור חדש אסור מן התורה, ומבואר מכאן שזה לא שייך כלל לענין מליצת הח"ס, שהח"ס לחם נגד מהרסי דת ולא נגד מקיימי דת. והיינו שכל דבר חדש צריך בדיקה אם זה נכון או לא ואין חדש סיבה לא להכשיר ולא לפסול אלא צריך בדיקה לגופא של ענין, שאם זה נכון אז זה נכון על אף שזה חדש, ואם זה לא נכון אז זה לא נכון, לא בגלל שזה חדש אלא בגלל שזה לא נכון. והח"ס לחם נגד מי שבא לעשות שינויים בדת במטרה אח"כ להרוס את הדת, ע"י איזה דימיון לתרבות הגוים. אבל הסכים לעשות דברים למען הדת אף שזה חדש וכמו שתמך בהקרבת קרבנות (שו"ת ח"ס ס' יו"ד ס' רל"ו) והגרע"י הזכיר תשובה זו כמה פעמים. נכתב בעה"י ע"י מורנו הג''ר יצחק ברנד שליט"א י"ט תמוז תשע"ג עה"ק עמנואל