יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
מה יותר חמור, עבירה בצינעה או בפרהסיא ● שבת מכריז על האמונה ● ראיות על יחוד ה' ● האמונה מכח כיבוש ארץ ישראל ● הנפקא מינה למעשה בין דרך חובת הלבבות ובין דרך הכוזרי ● פירוש מה שאומרים "אמונה פשוטה" ● האמונה בנבואת משה רבנו ● קושיה בדעת הרמב"ם ● הנסיון העצום של נביא אמת שנעשה נביא שקר ● חינוך ביסודי הדת צריך להיות יותר חזק מחינוך לחוג מסוים
21:02 (25/06/13) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

(סדר הדברים לפי סדר שנתחדש מאמר זה) מה יותר חמור, עבירה בצינעה או בפרהסיא מצאנו סתירה בענין זה, שלגבי שבת מצאנו שעבירה בפרהסיא יותר חמור ונחשב כופר ביסודי הדת ומומר לכל התורה, משא"כ במחלל שבת בצינעה. כמו דאיתא במסכת עירובין (דף סט עמוד ב) "חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא: עבודה זרה ושבת כי הדדי נינהו. שמע מינה". ואילו לענין גנב וגזלן מצאנו שעבירה בצינעה יותר חמור מעבירה בפרהסיא, דאיתא בבבא קמא (דף עט עמוד ב) "שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת, שנאמר: "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם" וגו', וכתיב: "ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב", וכתיב: "כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה". (תניא) אמר ר' מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך". שבת מכריז על האמונה ולכאורה נראה לתרץ, שיש ענין מיוחד בשבת, שאחד מעיקר מטרת השבת הוא להכריז בכל העולם שהקב"ה ברא את העולם, וזה מתייחס יותר בענין פרהסיא. משא"כ איסור לא תגזול הוא עבירה פרטית, ואז מתחשבים יותר במה שמי שמעלים עיניו מהקב"ה ולא מבני אדם. וכמו שכתב המגיד משנה (הלכות שבת פרק ל) "וטעם השבת, לפי שהוא מורה על החדוש. וכופר בחדוש, כופר בכל התורה כולה. ולפיכך צריך להאמין, ולקבוע בנפשו אמונת החדוש, ולשמור השבת שהוא אות נאמן עליו". עכ"ל. ["חידוש" הכוונה חידוש העולם, שהקב"ה ברא את העולם, לאפוקי האפיקורסים שאומרים שהעולם קדמון]. אמונה פילוסופית, או אמונה פשוטה? ובעצם בזה מיושב השאלה בענין מצוות התורה להאמין שהקב"ה ברא את העולם, האם האמונה צריכה להיות ע"פ ראיות פילוסופיות (כמו בספר חובת הלבבות בשער היחוד), או מה שמכונה "אמונה פשוטה". (עי' לקמן שאמונה פשוטה היינו ע"פ ראיות של ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני). הכרזת האמונה ע"י שמירת שבת ובאמת משמעות הדבר שעיקר הידיעה שהקב"ה ברא את העולם בא מכח שמירת שבת בזכור ושמור, היינו במה שמכריזים ע"י השבת שהקב"ה ברא את העולם, וכן לא עושים מלאכה, כי ע"י שעם שלם שומר שבת שהוא דבר בכלל לא פשוט שלא לעשות שום מלאכה אם לא שיש סיבה חזקה לדבר זה, ושואלים למה כך, ומתרצים שהקב"ה נתגלה לעיני כל העולם ומעידים בזה שש מאות אלף שראו את מעמד הר סיני ושם הקב"ה נתגלה לנו ואמר שצריך לשמור שבת כדי לזכור שהקב"ה ברא את העולם, וא"כ המעמד הזה מחייב שהקב"ה ברא את העולם, וכל מי ששומר שבת מעיד על זה, והעדות הוא בצירוף שאומר ויכולו בתפילה ובקידוש. וכמו שאיתא במסכת שבת (דף קיט עמוד ב) "אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי ויכלו אלא ויכלו". ונפסק בשולחן ערוך (הלכות שבת סימן רסח סעיף ז) "ואומרים אותו בקול רם ומעומד". והמשנה ברורה מסביר (סימן רסח ס"ק יט): "ומעומד - לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית, ודין עדים בעמידה, כדכתיב "ועמדו שני האנשים". וטוב לומר אותה ביחד בצבור, דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה, ועכ"פ יהיה בשנים. ויחיד המתפלל, י"א דאינו חוזר לומר ויכלו, דאין עדות ליחיד. וי"א דיחיד יכול לומר, אבל אין צריך עמידה. וטוב שגם היחיד יאמר, אבל לא יתכוין לשם עדות, אלא כקורא בתורה". עכ"ל. אמונה בלי מעשה איננה אמונה ובאמת מי שמאמין שהקב"ה ברא את העולם, אבל זה לא מחייב אותו בשום דבר, זה לא נקרא אמונה, אלא סתם איזה ידיעה, כמו שיש לו ידיעה שיש אי בים שנקרא נוי-זילנד, ואין זה נקרא אמונה. אמונה בבריאת העולם נקרא רק אם האמונה הזו מחייבת אותו. וממילא מי ששומר שבת וע"י זה הוא מאמין שהקב"ה ברא את העולם, אז נקרא שמאמין בבריאת העולם. אבל מי שאינו שומר שבת רק שמאמין שהקב"ה ברא את העולם, אין זה נקרא כלל אמונה, אלא מידע ריקני שאינו מחייב כלום, וזה לא נקרא כלל אמונה. ראיות על יחוד ה' בביאור הפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך", אם ענין של "וידעת" הוא ע"פ ראיות פילוסופיות (שיטת חובת הלבבות ודעימיה), או מצד ראיות בגלל יציאת מצרים ומעמד הר סיני (שיטת הכוזרי ודעימיה, ועי' ריא"ז שהובא בש"ג (ע"ז דפי הרי"ף דף ה ע"ב) שחולק בתוקף על החובת הלבבות). שיטת החובות הלבבות (שער א, שער היחוד פרק ב) וז"ל: "והחלק הרביעי הוא יחוד הא-להים בלב ובלשון, אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות, וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא, באמרו "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים וגומר". ואח"כ ממשיך הראיות מכח השכל, ולקוח מדברי הפילוסופים. אולם מלשון הפסוק לא משמע כלל שחיוב של "והשבות אל לבבך" הוא מצד סברות מסוג של חובת הלבבות, אלא מצד ההיסטוריה של מעמד הר סיני ויציאת מצרים. כמו שכתוב בחומש דברים (פרק ד מפסוק לב): "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: (לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: (לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְקֹוָק אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: (לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: (לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (לז) וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם: (לח) לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: (לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: (מ) וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים". ע"כ. ופירש רש"י (דברים פרק ד פסוק לה): "הראת - כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת". עכ"ל. ובכתר יונתן (שם): "אתה הראית את הנִפלאות האלה בשביל לדעת כי יי הוא הא-להים אין עוד חוץ מִמנו". עכ"ל. ובמלבי"ם פירש (שם): "אתה, עתה מפרש תכלית הפליאות האלה התכלית מה שהתגלה לפני העם כולו במ"ת [=מתן תורה] היה שבזה הראית לדעת בידיעה ברורה שה' הוא הא-להים, ר"ל שהסבה הראשונה שברא את העולם הממציא כל נמצא הוא עצמו הוא הא-להים, ששם א-להים מציין כל הכחות הפרטים המתפשטות בכל המציאות, ואין עוד מלבדו שלא כדעת עע"ז שחשבו שהגם שה' הוא הסבה הראשונה וקרי לי' א-להא דאלהיא אינו לבדו המנהיג את העולם כי יש תחתיו אלהים שהם השרים העליונים והכוכבים והמזלות המשפיעים בעולם וע"כ היו עובדים אותם בפסיליהם להפיק מהם רצון". עכ"ל. ועכ"פ הפסוק "אתה הראית לדעת", זה שהוא מבאר היסוד האמונה ביחוד ה', כל אחד לפי דרכו, שלפי רש"י היה כאן עוד גילוי נוסף על כל הנסים. ולדעת היונתן מדובר על הנסים שכתוב בפסוק הקודם, וא"כ הפסוק אח"כ "וידעת היום והשבות אל לבבך" היינו ההתבוננות שיוצא מכח הפסוק של "אתה הראת לדעת", אבל אין כאן דבר נוסף שאין כאן שום זכר, ולומר שהם הבירורים מכח הפילוסופים, אלא ודאי שעיקר החיוב הוא מכח מה שקרא ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. אולם בשל"ה הקדוש כתב כדעת חובת הלבבות, שהפסוק מחייב גם השגה בראיות על דרך חובת הלבבות. וז"ל השל"ה (עשרה מאמרות מאמר ראשון ד): "המאמר הראשון, הוא מאמר 'ה' אחד'. שורש הדברים הוא שורש השרשים: 'וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-להים' (דברים ד, לט). רצה לומר, ידיעה בלב בהשגה מופתיית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד. וזהו מרומז במה שכתוב (דברי הימים א, כח ט) 'דע את א-להי אביך', רצה לומר נוסף על מה שהוקבע אמונה הא-להות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה". עכ"ל. אולם פשטות הפסוק לא נראה כלל כך, אלא זה המשך ממה שנאמר מלמעלה. האמונה מכח כיבוש ארץ ישראל "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". (דברים פרק ד פסוק לח-לט). מכאן רואים שהכיבוש של מלחמת סיחון ועוג שהיה בזמן שמשה רבנו אמר זה ונכתב לפני הפסוק של "וידעת היום", ג"כ מחייב אמונה, והיינו אמונה שהקב"ה שולט כאן ובחר בעם ישראל ורוצה שא"י יהא בבעלות ישראל. ועי' אונקלוס על הפסוק "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" שהקב"ה שולט בעולם, ואחד מן הדברים הוא כיבוש ארץ סיחון ועוג. ומכאן ראיה חזקה להנהגת הרה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל שדיבר הרבה אחרי מלחמת ששת הימים על הנסים ועל הכיבוש, ואמר שהארץ היא שלנו, וזה מחייב לחזק יסודי האמונה, וזה מקורו כאן בפסוק זה שאחרי שנאמר כיבוש סיחון ועוד נאמר וידעת היום וגו'. הנפקא מינה למעשה בין דרך חובת הלבבות ובין דרך הכוזרי ויש נפקא מינה גדולה בין אם הבירור הוא מצד ראיות פילוסופיות, או מצד נסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש א"י. שאם זה מצד ראיות פילוסופיות, אין זה קשור עם בחירת עם ישראל, וזה לבד לא מחייב שמירת התורה, ובכל הסברות האלה אין שום נפקא מינה בין ישראל לגוי. משא"כ אם זה מצד ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש א"י, הרי זה מחייב לעם ישראל לומר שאנו עובדי ה' ומחויבים לשמור התורה. ולדברי החובת הלבבות, כדי להאמין שאנו מחויבים לשמור התורה צריך את ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש א"י, אולם את היסוד של יחוד ה' אנו מחויבים לדעת גם בלי ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ראיות לדעת הכוזרי ובודאי פשטות הפסוק כדברי הכוזרי ודעימיה, שהפסוק "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לקים" היינו בגלל זה שלך נתגלה בבירור יחוד ה', ממילא אתה מחויב לשמור התורה. והיינו שאצל הגוי שלא נכנס למעמד הר סיני אינו יכול להבין עיקרו של יחוד ה', ורק עם ישראל זכה לזה. ויש כמה ראיות לזה, אחד שהרי המשך הפסוק של "וידעת היום" הוא שמירת התורה, כמו שנאמר (דברים פרק ד) "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". ואילו לדברי החובת הלבבות הרי עדיין הבירור על יחוד ה' לא מחייב מצוות רק צריך עדיין הכרת ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכן כיבוש א"י, וא"כ על כרחך שכוונת הפסוק כאן הוא הכרה בניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש א"י, שזה מביא לידי שמירת המצוות. ויש ראיה חזקה נוספת לדעת הכוזרי, מתפילת עלינו לשבח, ששם יש שני חלקים, חלק הראשון של עלינו לשבח שמדבר על מעלת עם ישראל, והחלק השני של ועל כן נקוה, שזה מדבר על קבלת מלכות שמים של כל העולם. אולם הפסוק של "וידעת היום והשבת אל לבבך", נכתב בקטע של עלינו לשבח שמדבר על מעלת עם ישראל, ולא בקטע של ועל כן נקוה, וא"כ מבואר מכאן שכוונת הפסוק כדעת הכוזרי שהבירור צריך מכח יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש א"י, שמתייחס לעם ישראל. שאילו לדברי החובת הלבבות, היו צריכים להביא הפסוק הזה בקטע של ועל כן נקוה שמתייחס לכל העולם. דברי הרמב"ן בענין כתב הרמב"ן (דברים פרק ד) וז"ל: "אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. "והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה. והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו. "זהו שאמר שם (שמות יט ט) "וגם בך יאמינו לעולם", כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם. והענין הזה יבוא עוד בפרשת "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום" וגו' (להלן יג ב), וכבר הזכרתיו שם בפרשת בחדש השלישי (שמות יט ט)". עכ"ל הרמב"ן. פירוש מה שאומרים "אמונה פשוטה" אולם גם לפי הפירוש הפשוט שהאמונה מבוססת על יציאת מצרים ועל מתן תורה וכיבוש א"י שניתנו באותות ומופתים וגילוי ה' לעיני כל ישראל, זה כן צריך לבסס שהיה דבר כזה, וזה ע"י שאומרים את זה לכל הבנים, וכל כלל ישראל אומר לבנים שלהם. ומשמעות הפסוק שמותר לברר מאת ההיסטוריונים האם מספרים על עוד סיפור שהקב"ה נתגלה לעיני עם שלם באותות ומופתים, כמו שהיה במצרים ובהר סיני, וכמו שנאמר (דברים פרק ד פסוק לב) "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ". והיינו שמותר לברר המציאות הזו, כדי שיתברר שלא היה עוד מציאות כזו. ובאמת אנו יודעים שבכל ההיסטוריה העולמית לא נשמע דבר כזה, ואף דת האיסלאם והנצרות לא מכחישים זה, ולא אומרים שהיה איזה גילוי הקב"ה לעיני עם שלם, אלא מחדשים נבואה לאדם פרטי שאף אחד לא העיד על אמיתת הדבר. אולם אין חיוב לבדוק ולשאול את כללות ההסטרויונים אם היה דבר כזה, ואפשר לסמוך על התורה שאומרת שלא היה מעולם דבר כזה, שכמו שמאמינים שהיה יציאת מצרים ומעמד הר סיני, כך מאמינים שלא היה דבר כזה בשום אומה ולשון, אולם כוונת הפסוק שמי שרוצה לבדוק הדבר יכול לבדוק, ותראה שלא תמצאו דבר כזה באומה אחרת, אבל אין חיוב לבדוק אחר זה. וזה לשון הפסוק "כי שאל נא", היינו אם תשאל, תראה מסקנת הדבר, אבל אין חיוב לשאול. האמונה בנבואת משה רבנו הרמב"ם (פ"ח מהל' יסודי התורה) כתב שעיקר הביסוס הוא על הפסוק (שמות פרק יט) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק". א"כ כל עם ישראל שמעו איך הקב"ה בכבודו ובעצמו ממנה את משה רבנו למנהיג על ישראל. (וכ"כ הרמב"ן הנ"ל). ויש להקשות איך מרדו בו גדולי עולם בזמן קורח, והרי היו שם גדולי עולם. וכן יש לשאול אותה שאלה על שמעי בן גרא שהיה ראש הסנהדרין ורבו של שלמה, איך מרד במלכות דוד, והרי הוא נמשח מפי שמואל הנביא. אלא מוכרח שכל דבר, אף הכי ברור, יש מקום ניסיון לנטות מן הראיה ולמצוא תירוצים וסיבות שלא נוהג כעת הענין וזה בכלל הניסיונות הכבדים. קושיה בדעת הרמב"ם אולם יש איזה בעיה בדברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א) וז"ל: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. "ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. "ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה". עכ"ל הרמב"ם. יש להקשות על הרמב"ם שכתב שאין להביא ראיה מן האותות, והרי התורה כתבה שזה כן ראיה, מן הפסוק (לה) "או הניסה א-להים" וגו', ואיך כתב הרמב"ם שזה לא ראיה. והיה מקום לומר בכוונת הרמב"ם שזה לא ראיה גמורה, אבל יש בזה ראיה, רק לא גמורה, והראיה הגמורה הוא רק ע"י גילוי של מתן תורה כמו שנאמר "השמע עם" וגו'. אבל לשון הרמב"ם שכתב: "אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה", קשה, כי משמעות הרבה פסוקים שזה כן נעשה ג"כ כראיה. וכן קשה מן הפסוקים (שמות פרק י פסוקים א-ב) "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק". ומבואר מכאן שאחד ממטרת הנסים הוא כדי לספר לבנים ולבני בנים כדי שידעו כי אני ה'. וכן קשה מן הפסוק (שמות פרק יא ט) "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ומבואר שמשום הצורך להכות את מצרים לא היה נחיצות, אלא רק כדי שיהיו יותר מופתים. וא"כ דברי הרמב"ם צ"ע. וכן קשה מה שנאמר (שמות פרק יד לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". ומבואר שהאמינו במשה כבר לפני מתן תורה, שפסוק זה נאמר בקריעת ים סוף. התירוץ של הרמב"ם אולם הרמב"ם בעצמו מתרץ קצת זה באומרו שאה"נ עד מתן תורה כן היו האותות ראיה, רק לא ראיה ברורה, ובשעת מתן תורה נעשה ראיה ברורה על יד הפסוק של "הנני בא אליך". וז"ל הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה ב): "נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות. "וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. "נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט. "לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא. "הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר. "לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו". עכ"ל הרמב"ם. אולם לשון הרמב"ם "אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה", קשה, שהרי זה כן ראיה, רק לא ראיה גמורה. וצ"ע. נביא שקר הנה עיקר מטרת הרמב"ם הוא כדי למנוע הבעיה של נביא שקר שעושה אותות ומופתים, ובכל זאת אסור לשמוע לו. דאיתא בסנהדרין (דף צ ע"א): "רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא, כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת, ולבסוף נביא שקר". אבל בכל זאת הדברים לא מדוקדקים, מכיון שבכל זאת יש ראיה מן המופתים ביציאת מצרים, אף אם נאמר שהם לבד לא יכולים לעמוד מפני ניסיון של נביא שקר. ועוד קשה, שהרי גם כשמגיע נביא שקר ואומר שהקב"ה ציוה לו לעבוד ע"ז, אף אם מעמיד חמה באמצע הרקיע, אינו דומה לניסי יציאת מצרים, שבניסי יציאת מצרים היה עדיפות שהקב"ה הוציא גוי מתוך גוי, וכל הנסים מראים על זה, וזה לא שייך כשנביא שקר מעמיד חמה באמצע הרקיע. כמו שכנאמר "אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְקֹוָק אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ". והיינו, שהראיה על אמיתות בחירת עם ישראל ויחוד ה' הוא לא רק בגלל שינוי טבע בגדר מעמיד חמה, אלא בגלל שהאותות היו בצורה שמבדיל את עם ישראל מן הגוים, וזה לא קורא כשמעמיד חמה באמצע הרקיע. וא"כ דברי הרמב"ם שכתב שכל המופתים עשה רק בשביל הצורך לא מדוקדקים, שהרי נעשה גם בשביל הראיה שהקב"ה בחר בעם ישראל ושהוא שולט בכל העולם, זה משמעות הפסוק שבאמת אין עוד עוררין על זה, רק שיש ניסיון שקשה לעמוד בזה. ואה"נ שגם מעמד הר סיני היא ראיה נוספת כמבואר בקרא, אבל מצד עצמו גם ניסי יציאת מצרים הם ראיה חזקה שעומדים מול נביא שקר. אולם גם בכוזרי (מאמר א פז) כתב שלענין נבואה על משה רבנו נתחזק ונתברר רק במעמד הר סיני, ועד עכשיו היה הדבר מסופק בעיני ישראל, וזה כמו שכתב הרמב"ם, אבל עכ"פ שאר בירורים שהקב"ה שולט בעולם ובחר בעם ישראל זה כבר בורר ביציאת מצרים, רק שנתחזק במעמד הר סיני. וא"כ צריך לפרש גם דברי הרמב"ם שעיקר כוונתו על נבואת משה רבנו שנתברר בירור גמור רק במעמד הר סיני. וז"ל ספר הכוזרי (מאמר א פז): "אמר החבר: השבת מוזהר עליו מזה ומבריאת העולם בששת ימי בראשית וממה שאני עתיד לזכרו, והוא שהעם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר הא-להים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת הא-להים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי הא-להים. והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים. והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמות אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים, הם אמות התורות ושרשיהן. אחד מהם מצות שבת, וכבר קדמה מצותו עם הורדת המן. ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת האלהים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, שלא תהיה הנבואה, כאשר חשבו הפילוסופים, מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל, הנקרא רוח הקדש או בגבריאל וישכילהו, ואפשר שיתדמה לו בעת ההיא בחלום או בין שינה וקיצה שאיש מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו, ורואה אותו במחשבתו לא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו. וסרו אלה הסברות במעמד הגדול ההוא. ומה שנלוה אל הדבור האלהי מן המכתב האלהי, שחקק עשרת הדברות האלה בשני לוחות אבנים יקרות, ונתן אותם אל משה, וראו אותם מכתב א-להי כאשר שמעו אותם דבור א-להי. ועשה להם משה במצות האלהים ארון והקים עליו המשכן הידוע, ונשאר זה בין בני ישראל כל ימי הנבואה כתשע מאות שנה, עד שמרו העם ונגנז הארון וגבר עליהם נבוכדנצר והגלם". עכ"ל הכוזרי. הנסיון העצום של נביא אמת שנעשה נביא שקר יש לעיין למה הרמב"ם לא מנסה לפטור את הבעיה של הנסיון העצום של נביא אמת שנעשה נביא שקר. שם מדובר בנביא שעשה אותות ומופתים אמיתיים כדי לחזק את נבואתו, והקב"ה ציוה לשמוע לו. ואח"כ נעשה נביא שקר ואומר לעבור על דברי תורה שאסור לשמוע לו. הנה דבר הדומה לזה הוא בענין הורו בי"ד לעבור על אחת ממצות התורה, ואחד שיודע והגיע להוראה בענין זה אסור לו לשמוע להם, על אף שבשאר דברים צריך לשמוע לבי"ד הגדול, ויש כאן נסיון כבד שלא לשמוע לו, וזה דומה מאוד לנסיון של נביא אמת שנעשה נביא שקר. ונראה שבתוך דברי הרמב"ם למה אין לשמוע לדברי נביא שקר אף שעושה אותות ומופתים, נכלל גם שלא לשמוע לנביא אמת שנעשה נביא שקר, כי אף שהאותות אמיתיות, מ"מ כשבאו להכחיש מצוות שנצטוינו מפי משה, אין לשמוע לו. וא"כ יוצא, שהאותות ומופתים שעושה נביא האמת שנעשה אח"כ נביא שקר, האותות והמופתים הם ראיה לחיוב שמיעה לו בזמן שלא מתנגד לתורה, וגם נסיון אם רוצים לשמוע לו בזמן שמתנגד לתורה. החינוך ביסודי הדת צריך להיות יותר חזק מחינוך לחוג מסוים יש חיוב לחנך ולבאר ראיות על יסודי הדת שהקב"ה ברא את העולם, ושהוא יחיד, ולא להסתפק על מה שהאבא אמר. והיינו, שהרי האבא מחנך את בניו לא רק על יסודי הדת אלא גם על הרבה דברים אחרים, ומתוך דברים אלא יש גם מנהגים וענינים שיש בהם חילוקי דעות בתוך עם ישראל, למשל ענין של חסידים וליטאים, והוא מחנך על הדרך שלו, והנה אם דרגת החינוך שלו על הדרך שלו הוא באותו דרגה של יסודי הדת, דהיינו שהאבא מחשיב את הדרך שלו ליסודי הדת, וכגון שאומר אתה צריך לשמוע ולקבל הדרך שלי, שהרי מאיפה אתה יודע שיש בורא עולם, זה ממני, ואם אתה לא שומע ממני הדרך שלי אתה כבר לא מאמין בבורא עולם, א"כ כשיבוא להבן קושיות על דרך האבא שלו, אז יש סכנה שיעזוב את כל הדת, שהרי אין באמונה יותר ממה שקיבל מהאבא באמונה פשוטה, היינו מפני שהאבא אמר לו ולא יותר מזה, וכיון שיש לו קושיות על האבא, יש סכנה על עזיבת הדת. אבל אם יסוד האמונה מבוססת לו מכח הראיות, והיינו הראיות של אמיתות התורה במעמד הר סיני ויציאת מצרים וכיבוש א"י, א"כ אף אם נתערער לו הדרך של האבא, עדיין לא עוזב את הדת, מכיון שהאמונה בבורא עולם לא כפוף למה שאבא אמר לו, ורק האבא עוזר לו להבין אמיתת הענין. והיינו שהאבא מחויב להסביר לבנו מה זה עיקרי הדת, שזה מבוסס על מעמד הר סיני ויציאת מצרים וכיבוש א"י. ומה הדרך שלנו, ועל מה מבוסס. ואין לזה אותו דרגא. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הג"ר יצחק ברנד שליט"א כ"ח סיון תשע"ג, תוקן כעת תשרי תשע"ו