יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
תאריך עיקר הסכם אוסלו שראש הממשלה מכר חלקי ארץ ישראל לערפאת היה בכ"ז אלול שנת תשנ"ג, ובאותו הזמן ממש הרבנות הראשית מכרו את א"י לגוי לקראת שנת השביעית תשנ"ד להפקיע חלק של הקב"ה בא"י ● זה נותן לנו את החיוב ואת ההתעוררות לבדוק במקורות אם יש קשר ביניהם
17:21 (09/04/10) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בס"ד לכבוד ידידי משה פייגלין נ"י, ראש מנהיגות יהודית כעת אני עסוק לקרות עוד הפעם את הספר שלך 'מלחמת חלומות', ואני רואה בזה דברים אמיתים מפליגים וגישה נכונה בהבנת המציאות, בהבנת תכליתנו בעולם ובהבנת חיובינו להקים ממשלה שתכליתו לתקן עולם במלכות שד-י. אחד מן המשפטים שהעיר עיני על אמיתת הגישה הוא מה שנאמר בעמוד 104 שבחורבן גוש קטיף סמכו על הניסים שהקב"ה עשה שגם שיעשה ניסים להציל משרון, ולא עשו ההשתדלות הנכונה להציל המצב. וכתבת: הקב"ה לא עובד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. הקב"ה מוכן לעשות נסים, אבל זה בזמן שהוא רוצה והוא חושב שזה ראוי ונכון, אבל זה לא נותן לנו הזכות להתעלם ממה שאנחנו צריכים לעשות, וכל שכן שלא לעבור על רצונו, יש אמנם מקומות שאנו צרכים לבטוח בהקב"ה שיעזור לנו כמו שעזר לנו מקודם, כמו שלמדנו מטעותו של מלך אסא, דברי הימים ב פרק טז ז) וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ: (ח) הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ: (ט) כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת: אבל זה כשאנו עושים את ההשתדלות הראויה, אז סומכים על הקב"ה שיעזור לנו וכן מה שאין ביכלתינו לעשות, הוא יעשה, אבל לא לזרוק הכל על הקב"ה, וכל שכן שלא להרוס את עצמנו ולסמוך על הקב"ה שלא יתן לנו לעשות זה. ולכן בגוש קטיף לפני החורבן עשה הקב"ה ניסים עצומים מסכנת הערבים עד שנכתב ספר שלם על הנסים מאנשי נצרים, אולם להינצל משרון לא קרו נסים, וההסבר נראה, מערבים לא היה לאנשי גוש קטיף מה לעשות, אז הקב"ה עזר, אבל משרון היה אפשר להנצל, ובכל זאת לא רק שלא עשו מה שצריך לעשות אלא חלק מהם השתתף בפועל בגירוש גוש קטיף, ועל דעת כן לא היה הקב"ה מוכן לעשות נסים. הנה היה לנו פגישה חשובה בכ"ד שבט בביתר, ושם דרשתי בעיקר בענין חיוב השתדלות ובעינין חיוב שמיטה, וראיתי אח"כ שפירסמת זה בגליון שהוצאת, והבנתי שנכנס בתודעה שלך על הקשר שבין הסכם אוסלו ובין היתר מכירה, ואז דברנו בעיקר על הקשר התאריך ששניהם התרחשו באותו זמן כ"ז אלול תשנ"ג, וכן ראיתי בספר שלך שנתת ערך לתאריך הזה בעמוד 261 שיש קשר בין הסכם אוסלו ובין חורבן מגדל התאומים שקרה שמנה שנים אח"כ. ושם רצית לתרץ שלכאורה היו הבדלים, שהסכם אוסלו היה בכ"ז אלול ואילו חורבן מגדל התאומים היה בכ"ג אלול, ותרצת שההסכם אוסלו בצנעה היה בכ"ג אלול, רק בפרהסיא היה בכ"ז אלול. אולם צריך לדעת שלעניננו, ההסכם בפרהסיא יש לו חשיבות מיוחדת גם בענין הלכה, שעיקר תוקף של שטר הוא מפני שמפרסם בעולם כמו שלמדנו בגמרא בבא בתרא דף קעה עמוד ב רבה אמר: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, מ"ט? שעבודא לאו דאורייתא, ומה טעם אמרו: מלוה בשטר - גובה מנכסים משועבדים? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אי הכי, מלוה על פה נמי! התם לית ליה קלא ולמדנו מזה שעיקר כח השטר הוא מכח הקול והפירסום שיצא. וא"כ תאריך עיקר הסכם אוסלו היה בכ"ז אלול, שראש הממשלה מכר חלק של ארץ ישראל לערפאת, בו בזמן שהרבנות הראשית מכרה את א"י לגוי להפקיע חלק של הקב"ה בא"י, וזה לא רק באותו תאריך של היום אלא גם באותו שנה, היינו באותו זמן ממש ולא רק בגדר יארצייט. ואולם צריך לדעת, שאילו הקשר בין הדברים לא היה לו ראיות ברורות מן התורה או מן הנביאים או מן הכתובים או מחז"ל, לא היינו יכולים לבנות על זה שיש קשר ביניהם מכח דמיון התאריך והזמן, ורק כיון שהקשר בין הדברים הם דברים מפורשים בין בתורה בין בנביאים בין בכתובים ובין בחז"ל, ממילא זה שיש קשר בתאריך ובזמן נותן חיזוק לדבר, וכמו למשל הגמטריות של בעל הטורים, שכל מה שאומר יש בעצם הרעיון מקור בחז"ל, רק הבעל הטורים מסמיך זה לגמטריות וכדומה. ואילו היו רק גמטריות, לא היו יכולים לכתוב כל זה. וכן מה שהתאריך והזמן מדוייק, זה נותן לנו את החיוב ואת ההתעוררות לבדוק במקורות אם יש קשר ביניהם, כי יכולים לשכוח ולתעלם מן המקורות, ואז כשרואים את מה שקרה שיש קשר מצד התאריך והזמן במדוייק, מתעוררים לבדוק הדברים. כעת נביא דימיון במקורות, וע"פ הכלל מדה כנגד מדה (רש"י במדבר פרק יד ועוד הרבה מקומות) א) מכח פסוקים וחז"ל ב) מכח הבנת הדברים ע"פ הרמב"ן ג) מכח שבעלות של עם ישראל על א"י כפוף לבעלות הקב"ה על א"י ד) מכח דמיון של פסק רבני שהתיר שני הדברים הדברים המפורשים, שגלות בא בעקבות ביטול שמיטה, וזה מה שהיה בפועל בגלות בבל ובבנין בית שני. מכח הפסוקים וחז"ל בתורה ויקרא פרק כו וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה: (לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: רש"י ויקרא פרק כה יח) וישבתם על הארץ לבטח - שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה, ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו: בכתובים דברי הימים ב פרק לו (כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: (כא) לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה: דניאל פרק ט (ב) בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה: (ג) וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר: והכוונה שלפני שחשב שלא עברו שבעים שנה לא היה על מה להתפלל כי לא תוקן עדיים חטא שביעית בנביאים ירמיהו פרק כה (יא) וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה: (יב) וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם: ירמיהו פרק כט (י) כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: זכריה פרק א (יב) וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָ-אוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: הכוונה שלפני שעברו שבעים שנה אין לתמוה על הזעימה כי עדיין לא כופר עון השמיטה. והעיכוב שבא ע"י חיוב תיקון חטא שביעית, בא גם בענין שיבת ציון וגם בענין בנין בית המקדש, ויש בזה שני חשבונות כמבואר ברש"י תחילת עזרא, שמעת גלות יהויקים (היינו שנבוכדנצר שיעבד את יהויקים) שהיה י"ח שנה לפני חורבן בית ראשון, עד פקידת כורש היו ע' שנה, ומעת חורבן בית ראשון עד בנין בית שני שהיה י"ח שנה אחרי פקידת כורש, היו ע' שנה. עזרא פרק א פסוק א וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: רש"י עזרא פרק א (א) ובשנת אחת לכורש מלך פרס - סדר ספר זה סדור ומשוך אחר ספר דניאל כמפו' בב"ב, והמלה מוסבת מזה לזה שנאמר בדניאל בשנת א' למלכו אני דניאל בינותי בספרי' מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנב' למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה, וכן הולכת ומספרת כל הפרשה בחורבן הבית וזמן גלות בבל ואת וידויו אשר התוודה על חטאת ישראל, ותחילת סדר ספר זה כך הוא, שלאחר שנהרג בלשצר מלך דריוש המדי שנאמר ודריוש מדאה קביל מלכותא וגומר, ולאחר מיתת דריוש מלך כורש זה מלך פרס, ובשנת אחת למלכו הושלמו שבעים שנה לפקידת גלות בבל מיום שגלה יהויקים שנאמר (ירמיה כט) לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם וגו' שחזרו ישראל מגלות בבל לא"י, ובאות' שנה בשנת אחת לכורש יסדו ישראל יסוד ב"ה, וצרי יהודה ובנימין הלשינו עליהם לכורש מלך פרס וצוה לבטל המלאכ' שלא לבנות עוד בנין בית המקדש, והיו ישראל בטלים שלא בנו הבית כל מלכות כורש ואחשורוש שמלך אחריו עד שנת שתים למלכות דריוש בן אחשורוש מלך פרס שהוא דריוש בן אסתר, ובשנת שתים למלכותו התחילו לבנות בית המקדש עד אשר הושלם הבנין, ומשנת אחת לכורש עד שנת שתים לדריוש בן אחשורוש מלך פרס שנבנה הבית בימיו היו י"ח שנה לקיים מה שנאמר (דניאל ט) למלאות לחרבות ירושלים ע' שנה וגו', ועכשיו בשנת שתים לדריוש הושלמו ע' שנה למלאות לחרבו' ירושלים חורבן הבית שגלה צדקיהו, ומגלו' יהויקים עד גלות צדקיהו שנחרב הבי' היו שמנה עשר' שנה, ועכשיו בשנת אחת לכורש מלך פרס הושלמו ע' שנה מגלות יהויקים שגלו ישראל לבבל, ובכך נתקיים המקרא שנא' (ירמיה כ"ט) כי לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם וגומר, וזו היא הפקיד' שחזרו ישראל על אדמתם, ובנו יסוד בנין הבית אע"פ שלא נגמר עכשיו, נמצא שהיה נ"ב שנה מגלות צדקיהו שנחרב הבית עד שנה אחת לכורש מלך פרס ושמנה עשרה לאחר שנה א' לכורש שהיא שנת שתים לדריוש מלך פרס הושלמו שבעים שנה לחורבות ירושלים מגלות צדקיהו שנחרב הבית עד שתים לדריוש שהתחילו ישראל לבנות הבנין וגמרוהו, וכן מוכיח בסדר עולם ובמסכת מגילה ובספר זה כאשר בארתי: לכלות דבר ה' מפי ירמיה - לזמן אשר הושלם דברו של הקב"ה אשר דבר ירמיהו הנביא שנאמ' (שם /ירמיה/ כ"ט) כי לפי מלאות לבבל וגו': בחז"ל מסכת שבת דף לג עמוד א בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות - גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר (ויקרא יח) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה וגו' וכתיב (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה ובעבודת כוכבים כתיב (ויקרא כו) ונתתי את פגריכם וגו' וכתיב (ויקרא כו) והשמותי את מקדשיכם וגו'... ואתכם אזרה בגוים. בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא לד) אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו' וכתיב כל ימי השמה תשבת. הסיבה להקשר בין שמיטה לקיום א"י וביטול השמיטה שהוא גלות, מבאר הרמב"ן, כי השמיטה היא יסוד כל הבריאה, ובלי זה אין לנו כלל קיום בעולם ואין לעולם כלל קיום בלי שמיטה בהסבר ע"פ הרמב"ן רמב"ן ויקרא פרק כה פסוק ב אבל פירוש "שבת לה' א-להיך" האמור בשבת בראשית (שמות כ ט), כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה כי היא שביעית בשנים: והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א (=האבן עזרא) שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית (בראשית ב ג) כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' א-להיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים: והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות (לעיל יח כח), שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה (להלן כו לד). והחזיר הענין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות (שם שם לה), ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה (שם שם מג), וכן שנינו (אבות פ"ה מ"ט) גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר (ירמיה לד יג יד) אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו', כי גם בעבד שביעית כיובל כו'. והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש, וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת, וקראתם דרור בארץ (פסוק י), כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א א), שבה נאמר והארץ אזכור (להלן כו מב), וכבר זכרתי זה פעמים: עונש גלות, הוא גם בשביעית מדרבנן, שלפי הדעה ששביעית בזמן הזה רק דרבנן, התחיל כשבטלו היובלות בזמן שגלו בני גד ובני ראובן (ערכין לו: וע' ברמב"ם פי"א משמיטה ויובל הל' ח' ט' , רש"י גיטין לו. ד"ה בשביעית בזמן הזה), והחשבון של ע' שביעיות שלא שמרו, הוא כולל גם זמן של מנשה בן חזקיה ברש"י פ' בחוקותי, וזה היה אחרי גלות עשרת השבטים. אחר כל זה למדים מן הרמב"ן, שמשמעות היתר מכירה היא, שלא רק יסוד של א"י שהוא השמיטה מכרו לגוי אלא מכרו כל יסוד הבריאה כולה עולם הזה ועולם הבא לגוי. לא שהגוי מקבל משהוא מזה, אלא היהודי מסלק עצמו מכל זה. שבעלות של עם ישראל על א"י כפוף לבעלות הקב"ה על א"י ספרא בהר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, אל ירע בעיניך כי גרים ותשובים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, וכן דוד הוא אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, אתם עמדי, דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתהיה שלי הרי הוא שלכם. ולמדים מזה שאם מוכרים חלק של הקב"ה לגוי, כבר אינו שלכם. מכח דמיון של פסק רבני שהתיר שני הדברים הקשר בין הסכם אוסלו להיתר מכירה הוא לא רק כעונש מן השמים ולא רק בתאריך, אלא גם בתמיכה הרבנית, ובגישה ההלכתית שכיוונו שני המכירות. הנה הרב שתמך והכריע את הסכם אוסלו היה הגאון הרב עבדיה יוסף שליט"א, ע"פ הפסק שלו 'שלום תמורת שטחים', הובא בתחומין חלק י' עמוד 42 והוא זה גם שתמך בהיתר מכירה, ע' יביע אומר ח"ג יורה דעה סימן יט ויש כאן גישה דומה, שיש כאן צירופים של שיטות דחויות, שבענין היתר מכירה מצרף שיטה שלא נוהג היום כלל שביעית, (היא שיטה יחידאי שיטת הרז"ה, [=רבינו זרחיה הלוי, בעל המאור] ומוקשה מאוד מן הגמרא, וכמו שהקשו הראשונים קושיות עצומות על שיטה זו מן הגמרא סנהדרין כו. שבתקופת רבי יוחנן וריש לקיש הוכרזו עוברי שביעית כרשעים, רק הרז"ה רצה לחלק שאחרי ביטול הסמיכה בימי הלל השני נתבטל היובל, כי יובל צריך הכרזה בב"ד סמוכין, וממילא נתבטל השביעית, אולם דחו סברה זו מהרבה ראיות ומן הגאונים (הר"ן גיטין דף כ הביא ששיטה זו קושר שמיטה ליובל, גם לענין דרבנן, ובגלל שבטל יובל אחרי ביטול הסמיכה בטל גם שמיטה, אולם בביאור הגר"א ס' ס"ז ס"ק ה' שהרז"ה כתב ששמיטה צריך ג"כ קידוש ב"ד כמו שנאמר (ר"ה ח: כד.) וקידשתם את שנת החמישים, שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדש, אולם הדבר תמוה, ששם נאמר לענין יובל, שו"ר שכך מביא בספר התרומות בשם הרז"ה, אולם הר"ן לא הביא קטע זה) וכן הביא הרע"י שיטת המאירי במגן אבות ענין ט"ו, שאחרי החורבן לא נהג שביעית קרקע רק מצד מידת חסידות ושיטה זו אין לו מקום כלל בגמרא סנהדרין כו. שבזמן האמוראים הכריזו רשעים על אלו שלא שמרו שביעית, ורואים מזה שנהג שביעית מעיקר הדין גם אחרי החורבן.וא"כ שיטה זו מופרכת לגמרי, ואינו אפילו בגדר שיטה יחידאי. מה שהקשה המאירי שם שאיך יתכן שנהג שביעית אחרי החורבן, א"כ איך הסתפקו התנאים רבי יהודה ורבנן מתי זה שביעית, (ר"ה ט.) אם מחשבים יובל כשנה נפרדת או שהוא בכלל שנה ראשונה , איך לא ידעו מתי שביעית, ובגלל קושיה זו רצה לומר שלא נהג כלל שביעית אחרי החורבן, הנה קושיה זו היא גם כשתאמר שלא נוהג שביעית, והרי תרומות ומעשרות בודאי נהגו אחרי החורבן, וצריך לדעת מתי שנת מעשר שני ושנת מעשר עני, וזה תלוי בשנת השביעית, וא"כ ג"כ קשה איך יתכן שהיה מחלוקת אחרי החורבן איזה שנה נהגו מ"ש ואיזה מ"ע, אולם קושיה זו מתורצת ע"פ מה שפסק הרמב"ם פ"י משיטה ויובל ע"פ שיטת הגאונים שכל המחלוקת בין רבי יהודה ורבנן אם יובל הוא שנה נפרדת דהיינו שאף שלא נהג יובל לענין איסור מלאכה אבל נהג יובל לענין שנספרת לשנה נפרדת או לא נספרת יובל כלל, הוא רק בזמן בית המקדש אבל אחרי החורבן כ"ע מודו שיובל אינו נפרד ואין מחשיבים רק תמיד ז' ז', וכן עושים הלכה למעשה כשיטה זו. וממילא בזמן שחלקו רבי יהודה ורבנן אם סופרים יובל או לא, שזה היה אחרי החורבן, כבר לא היה נפ"מ לדינא. סברת הגאונים שנתבטל לגמרי היובל אחרי החורבן, כתב החז"א שביעית ס' ג' ס"ק ו' לענין שאינו נמנה בשנת השמיטה, דעזרא קידש הארץ אף לענין יובל, אבל לאחר החורבן פקעה קדושת יובל לגמרי, דלענין מנין לחוד לא קדשה לעתיד לבוא [ואע"ג דבזמן הבית קדשה למנין לחוד, התם משום שקוו שיחזרו כל ישראל ויחזור יובל למקומו, והלכך קידש הארץ לקדושת יובל, וממילא אף שלא חזרו, היתה קדושת יובל קיימית לענין מנין, אבל לא קדשה לזמן הגלות, כיון שאין קדושתה אלא לענין מנין,] הלכך לאחר החורבן מונין ז' ז'. ובאמת מכח שיטת הגאונים, שאחרי החורבן נתבטל לגמרי היובל, והיא שיטה מוכרחת כמו שכתבנו, מוכרח ג"כ שלא כדעת הרז"ה, שס"ל שאחרי ביטול הסמיכה בימי הלל השני נתבטל היובל וממילא נתבטל ג"כ השביעית, שהרי לפי הגאונים, ביטול היובל לגמרי היה כבר אחרי החורבן, ובכל זאת נהג שביעית אחרי החורבן מדרבנן, וא"כ שביעית מדרבנן אינו קשור כלל ליובל, וא"כ לא יתכן שביטול הסמיכה בימי הלל השני יהא סיבה לביטול השביעית, (ורק אם נאמר שגם שביעית מצד עצמו צריך קידוש כמו דאמרינן ''שנים אתה מקדש'', אולם שם הרי מדובר ביובל ולא בשביעית) וכל מה שאסף שם הגרע"י אין דברים מקובלים, כי הוא מצדד אחרונים שמביאים ראשונים נוספים שלא נוהג שביעית בזה"ז, ולא בדק אחריהם אם באמת כתוב שם מה שמביאים, ובדקתי אחריו בנושא זה, והוא הביא תשו' רשב"ש ס' רנח, שכתב שיש עוד ארבע ראשונים שס"ל שאין שביעית נוהג בזה"ז והם בעל הלכות גדולות וה"ר יהודה אלברצלוני הנשיא ז"ל והרב ר' יהודה בן יקר ז"ל ובעל העיטור , ובדקתי אחריו ולא נמצא. הבה"ג כתב מפורש שנוהג שביעית בזה"ז, ע' ספר הלכות גדולות סימן ד - הלכות כלאים עמוד קח והלכתא שביעית בזמן הזה נוהגת בארץ ישראל בין בזרעים בין באילנות. ואסור לאכול מפירות שביעית אחר זמן ביעור, וכן ראיתי בעיטור, והוא כתב מפורש באות פ' בענין פרוזבול שנוהג שמיטה בזה"ז, ורק בשמיטת כספים בחו"ל הביא שיטה (הוא שיטת רבי יהודה אלברצלוני כמבואר בספר התרומות) שבטל שמיטת כספים בחו"ל משום שבטלה תרומות ומעשרות בחו"ל. אולם העיטור בעצמו גם לא הסכים לשיטה זו. וכן הבית יוסף חו"מ ס' ס"ז הביא שהעיטור הביא שיטה שאין שמיטת כספים בזה"ז ושהעיטור דחה שיטה זו. ורב יהודה אלברצלוני שהביא, הנה בספר התרומות שער מ"ה אות ד' כתב מפורש שרבי יהודה אלברצלוני כתב שנוהג שמיטת כספים בא"י בזה"ז ובחו"ל לא נוהג, וא"כ זה ראיה שבא"י נוהג ובדאי ג"כ שמיטת קרקע וא"כ כבר א"א להאמין להרשב"ש גם מה שהביא רבינו יהודה בן יקר ורבנו יהודה בן יקר שהביא, הוא היה תלמיד הרמב"ן (ע' ריטב"א ב"ב פ"ב ) ולא מצאנו בשום מקום שהרמב"ן יביא שיטה של רבנו יהודה בן יקר שלא נוהג שביעית בזה"ז בקיצור הוספת ראשונים אלו שאין נוהג שמיטת קרקע בזמה"ז הוא ראיה להיפוך ועכ"פ שיטת הרז"ה הוא לא יותר משיטה יחידאי. וכל הראשונים והגאונים ס"ל שנוהג שביעית בזה"ז בא"י. ובענין שלום תמורת שטחים מצרף הגרע"י שיטת רבי יואל טייטלבוים זצ"ל האמו"ר מסאטמר בספרו 'ויואל משה' שבגלל ג' שבועות בסוף כתובות לא נוהג כלל מדינה וצבא היום. (ושיטתיה שהכל יעשה משיח צדקינו ברוח פיו ואין לנו חלק בהשתדלות, וזה לא קשור כלל שהמנהיגים של המדינה הם חילונים אלא גם אילו צדיקים גדולים עשו המדינה, היה מתנגד בכל תוקף) והגרע"י שליט"א לא הלך לבדוק אחרי שיטת סאטמר אם הוא נכון, רק עשה צירוף מזה, אף שבשו"ע מפורש שנוהג היום דיני צבא (או"ח ס' שכ"ט סע' ו') וכן נוהג מלכות ישראל (חו"מ ס' שס"ט סע' ו'), ועל בסיס צירוף סברת האדמו"ר מסטמר בצירוף של תמורת אמירת 'שלום' כבר אפשר להסתלק מחלקי א"י, וכן נהג בנושא שביעית, שבצירוף שיטה יחידאי שאין נוהג שביעית היום וצירוף היתר מכירה אפשר להתפטר משמיטה. (הדרגא של אפשרות שהגוי שמתחייב ל'שלום', מכווין זה ברצינות, הוא בערך באותו דרגא שהגוי של היתר מכירה מוכן לשלם על הקרקע, אולם שם סומכים על זה שדברים שבלב אינן דברים, ומה שמסתכלים הוא בעיקר מה שאומרים ומה שכותבים וחותמים, אף שהלכה אומרת שלא נאמרו דברים שבלב אינן דברים כשברור שלא מתכוון ברצינות, אבל מתעלמים מהלכה זו, אלא הולכים אחרי הכתיבה והחתימה, ואותו ראש הוא גם על הסכם מדיני, העיקר הוא מה שקובע, זה מה שהגוי חותם, והרי עראפאת חתם שתמורת שיתנו לו שטחי א"י הוא יפסיק לעשות טרור וכל עשרות אלפי רובים שיתנו לו , זה רק לשמור בפנים ולא להרוג יהודים, ואילו מה שחושב באמת, לא מעניין אותנו, בקיצור, פיקטיביות הוא גם בסדר, זה התורה וזה אנו פוסקים) רק נזכיר לזכותו, שבהתנתקות התנגד בגלל חשש שהרקטים יגיעו עד אשקלון ובאר שבע. גם הרב קוק זצ"ל שהתיר היתר מכירה הוא רק מלאכה דרבנן ע"י יהודי ומלאכה דאורייתא ע"י גוי, ואילו רע"י התיר גם מלאכה דאורייתא ע"י יהודי. וכן הרב קוק זצ"ל התיר רק במצב שלפי דעתו היה מצב של פיקוח נפש וביטול כל היישוב כמו שמבואר בדבריו, ובתור הוראת שעה, ולא כמו המצב של עכשיו. הנה ברור שהיתר מכירה והסכם אוסלו היה אותו סוג ראש, ליקוט מאחרונים בלי לעיין במקורות, ובלי להבין הדברים לעומקן, אולם התורה לא מתחילה מתשובת הרשב"ש וכדומה וליקוטי אחרונים, אלא מבראשית ברא, וברש"י של בראשית ברא כבר מופרך בין היתר מכירה ובין הסכם אוסלו רש"י בראשית פרק א פסוק א (א) בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו: וע"י היתר מכירה כבר הולכים נגד רצון הקב"ה שנתן א"י לעם ישראל שהוא יסוד של בראשית ברא. (לא נכנסנו במערכת זו בנושא היתר מכירה על כל שאר הבעיות החמורות, שדעת כמעט כל הפוסקים שגם בקרקע של גוי אסור לעבוד, וכן שיש איסר ספיחים גם בקרקע של גוי כשהקרקע תחת שליטת ישראל, וכן שאין המכירה חל כיון שאין גמירות דעת לא מצד היהודי לתת הקרקע ולא מצד הגוי לשלם, [פרט זה הזכרנו רק ברמז] ולא על איסור לא תחנם, אלא דיבורינו כאן על עצם הענין להפקיע מצות שביעית להסיר מרשותו של הקב"ה לרשותו של גוי, אף אם לו יצוייר שהיה המכירה חל והיה מותר לעבוד כשזה של גוי.) ויש הרבה שטוענים על היתר מכירה, שהרי יש רבנים שהתירו אף שהדבר תמוה, ואנו נסמוך עליהם בעיניים עצומות, הנה אותו ראש עשה הסכם אוסלו, והאם גם בזה אנו יכולים לומר שלא טעו? אני כותב לך את זה מכיון שהסוגיה של אוסלו אתה למדת הדק היטב, והבנת שאלו שתמכו באוסלו טעו בגדול, ואילו הסוגיה של שמיטה לא למדת, וכאן אני מגלה לך, שאותו ראש ואותו גישה הלכתית לא מקורית אלא גישה שיטחית שטעה באוסלו, טעה גם בשמיטה. מסקנת הדברים, יסוד לתקן עולם במלכות שד-י, לא שייך בלי שביעית, כי בלי שביעית אין תיקון עולם ואין מלכות שד-י כמו שאמר הרמב"ן והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. שש שנים לעבוד ולשבות בשביעית הוא תמצית של כל עולם הזה ועולם הבא, וזה מתקיים ע"י עם ישראל שהוא תמצית כל הבריאה ובארץ ישראל שהיא תמצית כל העולם. ובזה יתקיים מה שנאמר (ויקרא כה לח) אני ה' א-לקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, לתת לכם את ארץ כנען, להיות לכם לא-לקים. לכבוד הרב ברנד כבוד גדול הוא לי שהרב קורא ומזכיר לי דברים מפרי עטי שלי - הקטן שבקטנים. תודה על הדברים המאירים משה פייגלין