יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בעיה של חגורת מפתח שאין דרך בני אדם ללכת בזה ● עוד בענין הוצאת המפתח ● בדברי הבה"ל לענין הוצאת שעון ● שעון זהב של אשה ● בענין מה נקרא עיקר הכלי ומה הטפל ● שעון שאין לו זהב ● סוגיה סוף חגיגה
00:21 (29/04/13) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

מצאנו כמה פעמים בגמרא שזה מותר וכמה פעמים שזה אסור עירובין (דף צה עמוד א) המוצא תפילין - מכניסן זוג זוג, רבן גמליאל אומר: שנים שנים. ואמרינן שם לר"ג דשבת לאו זמן תפילין הוא והתירו משום שהוא דרך מלבוש. עירובין (דף צה עמוד ב) לעולם קסבר: שבת לאו זמן תפילין הוא, וכי שרו רבנן לענין הצלה - דרך מלבוש במקום תפילין. שבת (דף סא עמוד א) ואיכא דמתני לה אסיפא: ואם יצא אינו חייב חטאת, אמר רב ספרא: לא תימא אליבא דמאן דאמר שבת זמן תפילין הוא - אלא אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא - אינו חייב חטאת, מאי טעמא - דרך מלבוש עבידא. שבת (דף קמז עמוד ב) האוליירין מביאין בלרי נשים לבי בני, ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן. שבת (דף קמו עמוד ב) בי סדיא, רב אסר ושמואל שרי. ברכין - דכולי עלמא לא פליגי דשרי, בקשין - דכולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי - במיצעי. מאן דאסר - מיחזי כמשוי. ומאן דשרי - לא מיחזי כמשוי. והא דרב לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב איקלע לההוא אתרא דלא הוה ליה רווחא, נפק יתיב בכרמלית. אייתו ליה בי סדיא - לא יתיב. מאן דחזא סבר - משום דבי סדיא אסור. ולא היא, דרב אכרוזי מכריז: בי סדיא שרי. ומשום כבוד רבותינו לא ישב עליו. ומאן נינהו - רב כהנא ורב אסי. ולענין פורפת על האגוז מספקת הגמרא אם מותרת לפרוף ולהערים להוציא לבנה קטן תלמוד בבלי (מסכת שבת דף סה עמוד ב) בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז, להוציא לבנה קטן בשבת. ונפסק להלכה שברשות הרבים אסור ובכרמלית מותר (ס' ש"ג סע' כ"ג). ובענין דליקה דעת חכמים שמותר ללבוש כמה שרוצה ודעת רבי יוסי שאסור. שבת (דף קכ עמוד א) ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף. רבי יוסי אומר: שמונה עשר כלים. ע' חז"א (שבת ס' ס"ב סס"ק י"ג) שהקשה למה באגוז יש צד שאסור, ובחידושים וביאורים של הגאון ר' חיים גריינימן שליט"א (שבת ס' י"ג ד"ה בעי אביי) תירץ שאפשר ללבוש הבגד בלי האגוז, אולם המשמעות שתכשיט גמור מותר להוציא אף אם הכוונה להביא לשני. ולענין טבעת שיש עליו חותם לאיש, הביא המ"ב (ס' ש"א סע' בבה"ל) דברי הירושלמי שאם כיון לחתום חייב. תלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק ו דף ח טור ב ה"ג): רבי אחא בשם רבי אבא בר רב נחמן דרבי נחמיה זו היא דתנינן תמן טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה תני רבי נחמיה מחליף וכן היה רבי נחמיה אומר בטבעת אחר חותמה בסולם אחר שליביו בקולב אחר מעמידיו ונעול אחר סמנייריו אמר רבי אילא תיפתר דברי הכל בשהוציאה לחתום בה ר' שמואל בשם ר' זעירא היתה עשויה לכך ולכך הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטו' אף על החותם שאף החותם טפילה לתכשיט. אולם חתני הרב אליעזר רוזנבוים שליט"א העיר לי שבירושלמי לא מדובר בטבעת של איש אלא בטבעת של אשה, והחילוק הוא, שבטבעת אשה, יש כאן שני חלקים, הטבעת הוא תכשיט והחותם הוא משאוי ואם כיונה לשם תכשיט היינו בגלל הטבעת, אינה חייבת, ואם כיונה לשם החותם, חייבת, אבל בטבעת עם חותם לאיש, שהחותם עצמו הוא תכשיט לו, וממילא אף אם כיון לחתום, מ"מ בחלק זה גופא הוא גם תכשיט ואינו חייב. וז"ל חתני, ועוד יש להעיר על מש"כ הבה"ל דלפי הירושלמי היוצא במפתח או שעון וכוונתו בשביל להשתמש חייב די"ל דבירושלמי לא אמרו כן רק בדבר שיש לו שני חלקים כמו טבעת שיש עליו חותם ובזה אמרינן שכיון שכוונת הלובש בשביל החותם א"כ חלק החותם נעשה עיקר וחלק זה לא הוי תכשיט וכן נראה ממה שסיים הירושלמי הוציאה לשם תכשיט פטור אף על החותם שאף החותם טפלה לתכשיט אבל בדבר שהחלק שמשתמשים בו הוא גופו תכשיט כגון מפתח של כסף י"ל שאע"פ שעיקר כוונת הלובשו להשתמש בו מ"מ מותר כיון שסוף כל סוף חלק זה הוא תכשיט (ואולי משמע לי' להבה"ל שהירושלמי מיירי באיש המוציא טבעת שיש עליו חותם שאע"פ שהחותם גופו הוא תכשיט מ"מ חייב אם הוציאו לחתום, אבל א"כ למה הוצרך לומר שאם הוציאה לשם תכשיט פטור מפני שהחותם טפלה לתכשיט תיפוק לי' שהחותם עצמו תכשיט). והוספתי על זה כל הסברה זו לחלק בין מה שהוא שני חלקים ובין שהוא חלק אחד נכון מאוד, וכן מה שכתב שהירושלמי שכתב שאם כוונתו לחתום חייב איירי בטבעת עם חותם של אשה, שהחותם עצמו אינו תכשיט, וממילא כשכוונתה לחתום חייבת, אבל בטבעת של איש שהחותם עצמו תכשיט אינו חייב, נכון מאוד, וכן בפשטות הירושלמי מדבר בטבעת של אשה, שהרי בכל הקטע הזה לא הוזכר כלום מטבעת של איש, וכל הסוגיה מדבר בטבעת של אשה, וכן הראיה אבל א"כ למה הוצרך לומר שאם הוציאה לשם תכשיט פטור מפני שהחותם טפלה לתכשיט תיפוק לי' שהחותם עצמו תכשיט הוא ראיה נכונה מאוד, וממילא במקום שחלק עיקרי של המשמש הוא עצמו ג"כ תכשיט, אינו חייבת אף שדעתה להשתמש, וזה כוונת כל הראשונים שהתירו מפתח של כסף. גמרא שבת (דף נט עמוד ב): ולא בטבעת שאין עליה חותם הא יש עליה חותם - חייבת, אלמא: לאו תכשיט הוא. ורמינהו: תכשיטי נשים טמאים, ואלו הן תכשיטי נשים: קטלאות, נזמים, וטבעות. וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם, ונזמי האף. יש לעיין בקושית הגמרא, דלכאורה היה אפשרות לתרץ שטבעת שיש עליה חותם יש בה שני כוחות, אחד הטבעת, שני החותם, והטבעת הוא תכשיט והחותם הוא משאוי וממילא לענין טומאה הוא טמא כיון שיש לה טבעת ולענין שבת חייבת משום שיש שם חותם, וא"כ מה מקשה הגמרא. וצ"ל שס"ל לגמרא שע"כ שיש כאן שני שימושים, אחד שימוש חותם ואחד שימוש תכשיט אשה, ובענין שימוש חותם, יש בו שני חלקים, חלק חותם וחלק טבעת, שגם טבעת הוא חשיבות חותם, כמו שנאמר ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, ואחד נטפל לשני, שאם בשימוש החותם החותם עיקר, אינו מקבל טומאה משום תכשיט, שכח החותם הוא יותר עיקרי מכח תכשיט, וכן חייבת חטאת בהוצאת שבת משום החותם, ואם בשימוש החותם הטבעת עיקר אז נטפל החותם לטבעת, וכיון שבתוך הטבעת יש בו גם תכשיט, אז מטמא משום תכשיט וכן אינה חייבת על החותם. רק לפי תירוץ הראשון הגמרא מתרצת שיש בזה מחלוקת התנאים אם בענין כח חותם הטבעת עיקר או החותם עיקר. ויש לעיין למה ס"ל להגמרא שע"כ אחד נטפל לשני, הא אמרינן לענין שבת (דף קל"ט:) דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתו בשבת חייב חטאת משום שהציצית אינן בטלים לגבי הטלית, ושם בודאי הטלית אינו בטלה לגבי הציצית, ואינו חייב על הטלית אלא על הציצית, וא"כ רואים שחפץ אחד שמחובר עם השני שכל אחד הוא ענין בפני עצמו ואחד הוא מלבוש והשני הוא משאוי, וחייב על זה, וא"כ למה לא נאמר גם לענין הטבעת שיש עליו חותם, שאף שהטבעת הוא העיקר , מ"מ החותם ג"כ עיקר וחייבים עליו. ואפשר לומר, שטבעת שיש עליו חותם הוא מציאות מיוחדת שכל הטבעת נקרא על שם החותם, דהיינו שזה טבעת שיש עליו חותם, והחותם נקרא ג"כ טבעת כמו שנאמר ויסר המלך את טבעתו והכוונה על החותם, אבל חלק הטבעת נותן ג"כ חשיבות להחותם, שזה חותם אישי שמתייחס לבעל החותם, וזה לא רק אפשרות פרקטי לחתום אלא זה מייצג חשיבות החותם ששייך לאיש פלוני, ורק שיש לדון מה העיקר, אבל בודאי כל אחד יש לו דרגה חשיבות, ויש כאן שני צדדים לומר או שהחותם משמש את הטבעת או הטבעת את החותם, אבל בטלית שאינו מצוייצת כהלכתו, כעת הציצית הנשארים אינן משמשים כלל להטלית וממילא הציצית נחשבים משאוי. שבת (דף נט עמוד ב) ואמר רבי זירא: לא קשיא; הא - רבי נחמיה, הא - רבנן. דתניא: היא של מתכת וחותמה של אלמוג - טמאה, היא של אלמוג וחותמה של מתכת - טהורה, ורבי נחמיה מטמא. שהיה רבי נחמיה אומר: בטבעת - הלך אחר חותמה, בעול - הלך אחר סמלוניו, בקולב - הלך אחר מסמרותיו, בסולם - הלך אחר שליבותיו, בערסא - הלך אחר שלשלותיו. וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד. הנה לכאורה טעם של רבנן לענין חותם שהולכים אחרי הטבעת משום שהטבעת הוא מעמיד של החותם, דומיא דאידך, וא"כ איך לומד הגמרא מכאן שלדעת רבנן טבעת שיש עליה חותם טמא משום תכשיט אשה, הרי לדעת רבנן שפיר י"ל שאינו תכשיט לאשה, ומה שהוא טמא זה משום שהוא מעמיד של החותם. הנה טבעת שיש עליו חותם לאשה, יש כאן שלשה ענינים, והיינו שנים מצד כח החותם וזה הטבעת שהוא מעמיד של החום והחותם שהוא פעולת החתימה, ואחד מצד תכשיט וזה חלק הטבעת, אולם אם באמת האשה מתקשטת בחלק הטבעת, הוא דבר שמצד עצמו לא כ"כ ברור, כי אולי חלק החותם מקלקל כח התכשיט כיון שאין דרך אשה לחתום. אולם ס"ל לר"ז מכח פשטות הברייתא של תכשיטי נשים, שהטבעת טמא משום תכשיט אשה, שטבעת שיש עליו חותם של אשה אז חלק הטבעת הוא תכשיט לאשה, ורק תכשיט האשה הוא נטפל לכח החותם, וממילא אם ס"ל שבכח החותם, החותם הוא עיקר, כדעת רבי נחמיה, אז נטפל כל כח הטבעת להחותם וממילא גם כח התכשיט שיש בטבעת נטפל להחותם, וחייב בשבת, אבל אם לגבי כח חתימה הטבעת הוא עיקר כמו לדעת רבנן, אז כיון שהטבעת הוא ג"כ תכשיט, אז כיון שבחלק העיקרי של כח החותם הוא ג"כ תכשיט, אף שכח התכשיט בהטבעת הוא נטפל לכח החותם בהטבעת, אבל כיון שעכ"פ חלק זה גופא משמש גם לתכשיט, אינו חייב בזה, וכן הוא מטמא משום תכשיט אשה. ורק לרבי נחמיה שס"ל שלענין כח החתימה החותם עיקר, אז חלק התכשיט אינו באותו חלק של החפץ שהוא עיקר כלי המעשה, וממילא כיון שלגבי שימוש החפץ עיקר הוא החלק החותם, מתבטל ענין של התכשיט לגבי ענין של החותם. אולם כל זה שיטת ר"ז, אבל דעת רבא ורבי נחמן בר יצחק (ע"פ הרמב"ם שפסק לענין טומאה כדעת רבנן שהטבעת עיקר ולענין שבת פסק שחייבת על החותם) שמפרשים המשנה של תכשיטי נשים, דטבעת שיש עליו חותם לאשה, אינו טמאה משום תכשיט נשים, כיון שס"ל שבאמת אשה אינה מתקשטת בזה, אלא רבא מפרש שטבעת שיש עליו חותם מדבר בטבעת איש ששם הוא תכשיט, ורנב"י מפרש שטמא משום כלי מעשה, וא"כ הם ס"ל שטבעת שיש עליו חותם אינה תכשיט כלל לאשה, משום שהוא מתגנה בזה וכמו שכתב התוס' הרא"ש, וממילא לענין שבת בודאי חייבת, ואינו תלוי כלל אם לענין טומאה הטבעת עיקר או החותם. ולמדים מכל זה, שדבר שיש עליו שני חלקים, אחד מהם באמת תכשיט, וחלק השני הוא משמש לדבר אחר, אז אם הדבר האחר מצריך ג"כ שני החלקים, אז לענין שבת תלוי מה העיקר של שימוש לדבר האחר, אם העיקר שם הוא אותו חלק שמשמש ג"כ לתכשיט, אינו חייב, (כמו לדעת רבנן דר' נחמיה, אליבא דר"ז) ואם החלק של התשמיש הוא החלק שהוא גופא אינו תכשיט אז חייב, (כמו לדעת רבי נחמיה). ואם חלק השימוש אינו משמש כלל כעת את החלק התכשיט, בודאי חייב, וזה טלית שאינה מצוייצת כהלכתו. שהציצית הם משאוי משום שהם אינם משמשים את הטלית. ולמדים מזה לענין מפתח שמחובר חלק החור בתור חלק של הבגד וחלק השיניים אינן משמשים כעת לחלק של הבגד, אז מכיון שלענין מפתח לכ"ע מודים שחלק השיניים הם העיקר לענין טומאה, ממילא חלק השיניים הם משאוי. משנה מסכת כלים (פרק יג משנה ו ח) עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמש את העץ טהורה כיצד פותחת של עץ והפין שלה של מתכת אפילו אחת טמאה, פותחת של מתכת והפין שלה של עץ טהורה, טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה, טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה, השן שבטס שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה: הרמב"ם פוסק את כל המשנה, ולא כדעת התוס' (שבת פ"א.) שס"ל שחלק האמצעי של המשנה לענין מפתח הולך כדעת רבי נחמיה, (ע' התוס' שבת פ"א. ד"ה חפי, כתב שהרישא אתיה כרבי נחמיה, והסיפא בודאי כדעת רבנן). ומכאן קשין מאוד שיטה אחת בטור, (אורח חיים הלכות שבת סימן שא): ובספר המצות כתב מפתח אסור אם אינו עשוי ברצועה (היינו חגורה ע' ט"ז) מובלעת בתוך יד של מפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתח חלוקה יש אוסרין ויש מתירין ע"כ ודעת א"א ז"ל להתיר. הנה סברה ראשונה שמובלעת הרצועה בתוך בית יד של המפתח, איירינן שעשוי כעין זענקל כמו שכתבו הב"ח והט"ז, והיינו שכל המפתח משמש לתכשיט של החגורה, שבסוף כל החגורה עושים זענקל והוא עושה את הזענקל כעין מפתח והוא מחובר בה בקביעות, אבל היתר השני בשלשלת שיש בו קרס והקרס אחוז במפתח חלוקה, וכנראה שהמפתח תלוי בשלשלת, וא"כ המפתח לא משמש כאן לכלום לצורך הבגד והוא רק לפתוח הדלת, ורק ע' בב"ח שרוצה לפרש שההיתר הוא משום שהכל כלי אחד, וז"ל הב"ח: ויש מתירין דחשבינן השלשלת והקרס שבו עם המפתח הכל תכשיט אחד למפתחי חלוקה ובזה דוקא נחלקו אבל אם היה הקרס בגוף המפתח ואוחזת בקרס מפתחי חלוקה בהא לא נחלקו דפשיטא היא דמפתח עצמו חשוב תכשיט לאחוז בו מפתחי חלוקה ושרי לכולי עלמא. ולא הבנתי במקרה הראשון שיש שלשלת וגם מפתח, איזה תכשיט יש במפתח גופא בזה, ומה שהשלשלת אוחז את מפתחי החלוק, בזה סגי בלי המפתח, והמפתח הוא רק להוצאה. ואף אם נאמר שהכל כלי אחד, וכח שימוש המפתח הוא ג"כ חלק הקרס בתור מעמיד, אבל כאן איך אפשר לומר שעיקר כח המפתח הוא בהשלשלת שהוא בודאי רק טפל לענין כח הפתיחה, ועיקר הוא המפתח עצמו וא"כ שם הרי הוא לא שימוש של סגירת החלוק, וממילא גם אם נאמר שהמשנה במפתח שהולכים אחרי הפין הולך כדעת רבי נחמיה אבל לרבנן הפותחת העיקר, היינו שם שזה באמת צריכים את הפותחת שהוא המעמיד ובלי זה א"א לפתוח, אבל כאן א"צ כלל כדי לפתוח הדלת את חלק השלשלת שסוגר את החלוק, וא"כ המפתח הוא דבר נפרד וחיייבם עליה וצע"ג. וברמ"א מביא בשם י"א רק היתר הראשון בחגורה עם הזענקל, וגם על זה חולק הגר"א. שולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן שא סעיף יא) בהג"ה: ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה, אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז). ביאור הגר"א (אורח חיים סימן שא סעיף יא): אפי' מחובר כו' ויש כו'. טעם המתירין כמו זוג דאמרו שם כל שהוא ארוג לא גזרו ודחו דבריהם דא"כ אפי' חותם נמי וע"ש בתוס' ד"ה הב"ע ואמרינן קל"ט ב' היוצא בטלית שאינה כו' חייב כו' הני חשיבי ולא בטלי וע' סל"ח וסל"ט: והכוונה של הגר"א וע' סע' ל"ח ל"ט היינו טלית שאינה מצויצת כהלכתו שהוא דבר לעצמו וחייבים עליו כיון שכעת אינו משמש כלל את הבגד. וא"כ כ"ש הגר"א חולק על היתר השני שהש"ע כלל לא הביאו. אולם לא הבנתי כ"כ קושית הגר"א, הרי כאן מדובר שעשוי כעין זענקל היינו תכשיט של חגורה שכל חגורה יש לו תכשיט כזה, ורק כעת עושה את התכשיט כמו מפתח, וזה אינו דומה לטלית שאינו מצויצת כהלכתו ששם כל החוטין הנשארים אינן משמשין את הטלית כלל. בעיה של חגורת מפתח שאין דרך בני אדם ללכת בזה כתבתי באריכות בבריתי יצחק (ס' י"ט ס"ק ט-י). ויש שם השגה של הגאון ר' שאול ברייש שליט"א והבאתי כמה ראיות שאם אין דרך בני אדם ללכת בזה אין זה מלבוש, ויש חגורה שמופסקת כמה פעמים בקרסים שמחוברים זה לזה ואפשר להכניס שם מפתחות, וטענתי הרבה טענות נגד זה, ואחד מן הטענות משום שאין אדם רגיל הולך בחגורה זו ורק משום המפתח הולך. והרב הגאון ר' שאול ברייש שליט"א טען שפעם הלכו טלאי ע"ג טלאי, ע' ברכות (דף מג עמוד ב) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: בטלאי על גבי טלאי. וא"כ חגורה זו לא גרע מזה ואף שהיום לא הולכים כך מ"מ מה שהיה פעם ג"כ מספיק. והביא ראיה מן המשנה ערביות יוצאות רעלות ולא רק ערביות אלא בכל מקום אלא שדברו חכמים בהוה, ולומד המשנה, שגם במקום שאין הולכים כלל מהני מה שבמקום מסוים הולכים כך וא"כ ה"ה אם באיזה תקופה הלכו כך מהני לכל התקופות. אולם באמת בריטב"א (מוסד הרב קוק דף ס"ד:) משמע שערביות יוצאות רעולות הוא רק במקום שבאמת הולכות כך ומה שנאמר ולא ערביות אלא בכל מקום הכוונה שאם יהא מקום שגם אחרות יוצאות כך מותר אבל באמת לא למידים ממקום למקום, ורק מרועים לסתם בני אדם למדים וצ"ע בכל זה, אבל עכ"פ לא מסתבר כלל שלמדים מתקופה לתקופה. חידושי הריטב"א (מסכת שבת דף סד עמוד ב:) וחזינן ברוב המקומות שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם ואילו לעיל אמר עולא וחלופיהם באיש למימרא דטבעת שאין עליה חותם אם יצא בהם האיש לרשות הרבים חייב חטאת. אבל י"ל שלא אמר עולא אלא לפי דורם שלא היו רגילים האנשים בחול אלא בטבעת שיש עליה חותם, אבל בזמן הזה שאין רגילין אלא בטבעת שאין עליה חותם הרי הוא תכשיט ונוי גמור שאין בדברים אלו אלא כפי מנהג כל מקום ומקום, וכדתנן (לק' ס"ה א') ערביות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם וכו', מ"ר ז"ל. עוד בענין הוצאת המפתח וע' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד ס' ל"ג) בענין הוצאת מפתח ע"י חגורה שכתב בזה"ל ולענ"ד יש לדקדק להשתמש בב' צדדי המפתח דאל"כ הוי המפתח כשני כלים המחוברים זה לזה היינו חלק א' השייך לחגורה וחלק ב' שאין לחגורה חלק בו ורק לפתוח ולסגור ואף אם נאמר דשניהם עיקרים מ"מ אינם בטלים זה לזה... וכ"ש אם נימא דחלק המפתח עיקר דנקרא על שמו... נראה ברור שהמנחת יצחק צודק, שהרי במפתח יש שני חלקים, חלק המעמיד ששם הוא החור שכעת רוצה לשמש גם לחגורה וחלק השיניים, שאינו משמש כעת לחגורה, ולכאורה לענין חלק החור שהוא המעמיד תלוי במחלוקת רבי נחמיה ורבנן שלדעת רבנן שהמעמיד עיקר, וא"כ הוא משמש גם לחגורה ואינו חייב, משא"כ לדעת רבי נחמיה שהשיניים הם העיקר, וזה אינו משמש לחגורה, וממילא חייב, וא"כ לדעת התוס' והרא"ש שהלכה כרבי נחמיה חייב ולדעת הרמב"ם שהלכה כדעת רבנן פטור, אולם אין הדבר כן, שבענין מפתח גם הרמב"ם מודה שהשיניים הם העיקר וממילא חייב, וזה משנה מפורשת ונפסק ברמב"ם. משנה (מסכת כלים פרק יג משנה ו [ח] ): עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמש את העץ טהורה, כיצד פותחת של עץ והפין שלה של מתכת אפילו אחת טמאה, פותחת של מתכת והפין שלה של עץ טהורה, טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה, טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה, השן שבטס שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה: ואף שהתוס' שבת (פ"א. ד"ה חפי) כתב שהרישא אתיה כרבי נחמיה, והסיפא בודאי כדעת רבנן, מ"מ הרמב"ם ס"ל שגם הרישא כדעת רבנן ופסק כרבנן. רמב"ם (הלכות כלים פרק ד הלכה ה): העושה כלי מקצתו מן העץ ומקצתו מן המתכת אם היה היה העץ משמש המתכת מקבל טומאה ואם היתה המתכת משמשת את העץ הכל טהור, כיצד מפתח של עץ ושיניו ממתכת אפילו שן אחד ה"ז מקבל טומאה היתה היא ממתכת ושיניים שלו מעץ הכל טהור. וע' בחז"א (כלים ס' י"ז ס"ק י"ג) ששאל מאי נפקא מינה בין טבעת שיש עליו חותם שהטבעת עיקר לדעת רבנן ובמפתח השיניים הם העיקר, וכתב שמוכרחים לחלק שלא בכל מקום המעמיד הוא העיקר אולם לא נתן הסבר לזה. וא"כ עכ"פ במפתח פסק גם הרמב"ם שהשיניים הם העיקר, וא"כ כיון שחלק השיניים אינן משמש כחגורה, חייב על חלק השיניים, וזה כדעת המנחת יצחק. בדברי הבה"ל לענין הוצאת שעון ע' בבה"ל (ס' ש"א סע' י"א ד"ה בזה להתיר) שכתב שם לאסור אפילו בשעון של זהב משום שעיקר כוונתו בשביל שימוש שעון שהרי אם עומד השעון אינו יוצא בו. וחוץ מזה כתב אף אם באמת עשוי בשביל תכשיט ג"כ וא"כ דומה לירושלמי לטבעת שיש עליו חותם שאם כוונתו בשביל הוצאה אסור ע"פ הירושלמי. אולם כתבנו לעיל בשם חתני שמשמעות הירושלמי שרק בטבעת עם חותם של איש חייב אבל לא בטבעת עם חותם של אשה אם חלק הטבעת הוא תכשיט, וממילא אם באמת זה תכשיט דהיינו שיוצא בו אף אם השעון עומד, וזה שייך בעיקר בשעון של אשה, אז אף אם כעת מוציאו בשביל השעון אינו חייב כיון שזה לכאורה באותו חלק עצמו. אבל בשעון של איש שאינו יוצא בו כשעומד בודאי צדקו דברי הבה"ל שהרי אינו תכשיט לאדם ומה שזה של זהב זה בגדר תכשיט כלי ולא תכשיט אדם וזה גם טענת הערוך השולחן כדלקמן. בענין שעון של זהב לאנשים מצאתי כעת דברי ערוך השולחן (אורח חיים הלכות שבת סימן שא): ומדברים אלו שנתבארו יש ללמוד דמורה שעות שקורין זייגע"ר אפילו הוא נאה מאד והוא מזהב טהור, אסור לצאת בו ויש בזה חיוב חטאת ברה"ר, והמקיל בזה עתיד ליתן את הדין, דפשיטא דכלי תשמיש הוא כדי לידע השעות אלא שמייפין אותו כמו שמייפין כל כלי תשמיש, וראיה דהא אם יתקלקל ולא ילך זמן רב יצניענו ולא ישאנו עד שיתקננו ואף אם תולין בו שלשלת זהב העשויה לתכשיט מ"מ פשיטא דהוא לא בטל לגבי השלשלת יותר משהציצית לא בטלי לגבי בגד. ולכן במקום שאין עירוב אסור לישא המורה שעות בשבת על גופו ולא מפני החומרא אלא מעיקר הדין והנושאו חייב חטאת ומי שטועה לעשותו כתכשיט הוא טועה בדבר משנה דתכשיט אינו אלא בדבר שאינו כלי לשום תשמיש אלא לתכשיט כמו נזמים וטבעות ושלשלאות של זהב אבל כל דבר שעיקרו עשוי בשביל איזה דבר הוא כלי תשמיש ולא תכשיט: שעון זהב של אשה אולם גם בשעון של אשה וכוונתו גם לתכשיט והיא הולכת בה גם כשהשעון עומד עדיין צריך לדון. דהנה שעון מורכב מכמה חלקים, וחלק אחד הוא המכונה בפנים וחלק אחד הוא השומר של מתכת מבחוץ וחלק אחד הוא מראה של השעון. אולם חלק התכשיט הוא המתכת שמבחוץ והוא כעת של זהב. ועכשיו אם מדין כלי מעשה (היינו כח השעון לראות את זמן) העיקר הוא השומר, ואז יוצא שהחלק הזה גופא הוא ג"כ תכשיט ואז יהא מותר לצאת בו דומיא דטבעת שיש עליו חותם לאשה לדעת רב זירא אליבא דרבנן שאם הטבעת עיקר מותר לצאת כיון שהוא ג"כ תכשיט. אולם אם כלפי כלי מעשה המכונה בפנים הוא העיקר של כלי המעשה, והרי חלק זה אינו תכשיט, וא"כ דומה לטבעת שיש עליו חותם לדעת רבי נחמיה שחייבים אם יוצאים בו אפילו אם כונתה להתקשט משום שהטבעת בטל לגבי החותם וכח התכשיט אינו באותו חלק של החפץ של כלי המעשה, וא"כ גם בשעון הכח התכשיט שיש בשעון היינו המתכת בטל לגבי המכונה שהוא עיקר כלי המעשה ואף אם מכוונים לשם תכשיט חייבים. וא"כ צריך עתה לדון לענין כח השעון מה העיקר כאן האם המתכת או המכונה בפנים. ולכאורה זה תלוי אם פוסקים כדעת רבי נחמיה או כדעת רבנן, שלדעת רבנן עיקר הולך אחרי המעמיד וא"כ אינו חייבת ולדעת רבי נחמיה העיקר הוא המכונה והמחוגים וזה אינו תכשיט, וא"כ עכ"פ לדעת הרמב"ם שפסק כרבנן אינו חייבת בזה. אולם אין הדבר פשוט כלל שהרי גם לדעת רבנן, אליבא דרמב"ם, אין זה כלל שתמיד הולכים אחרי המעמיד שהרי במפתח פסק כסתם משנה לעיל שעיקר הוא השיניים ולא הידית: עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמש את העץ טהורה כיצד פותחת של עץ והפין שלה של מתכת אפילו אחת טמאה, פותחת של מתכת והפין שלה של עץ טהורה, טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה, טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה, השן שבטס שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה: הרמב"ם פוסק את כל המשנה, ולא כדעת התוס' שבת פ"א. שס"ל שחלק האמצעי של המשנה לענין מפתח הולך כדעת רבי נחמיה, (ע' התוס' שבת פ"א. ד"ה חפי, כתב שהרישא אתיה כרבי נחמיה, והסיפא בודאי כדעת רבנן). וא"כ יתכן מאוד שגם לגבי שעון גם לדעת רבנן דר"נ העיקר המכונה או המחוגים, וא"כ אולי באמת חייבת על זה. וננסה לבאר אי"ה ענין זה. בענין מה נקרא עיקר הכלי ומה הטפל עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמש את העץ טהורה כיצד פותחת של עץ והפין שלה של מתכת אפילו אחת טמאה, פותחת של מתכת והפין שלה של עץ טהורה, טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג טמאה, טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה, השן שבטס שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה: ולכאורה יש כאן סתירה במשנה, דבמפתח הולכים אחרי השיניים, והיינו שאין הולכים אחרי המעמיד וזה כדעת רבי נחמיה ובטבעת הולכים אחרי הטבעת ולא אחרי החותם והיינו כדעת רבנן דר"נ ובאמת התוס' (שבת פ"א ד"ה חפי) כתבו שדין מפתח כדעת ר"נ ודין טבעת רבנן וכמובן שזה דוחק גדול. וכן במשנה ז' איתא משנה (מסכת כלים פרק יג משנה ז): המעבר והמזרה והמגוב וכן מסרק של ראש שניטלה אחת משיניהן ועשאן של מתכת הרי אלו טמאין ועל כולן אמר ר' יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה אשיב: והיינו מעבר של מזלג גדול שאחד מן השיניים של מתכת אך שאר הכלי הוא עץ ופשוטי כלי טהורים, אלמא שאין הולכים אחרי המעמיד, וא"כ רישא וסיפה כר"נ ואמצעית כרבנן וכל זה דוחק גדול. אולם הרמב"ם (הל' כלים פ"ד הח' ה') כתב כל המשנה אלא שס"ל שאין כאן סתירה וצריך להבין מה החילוק שלפעמים גם לרבנן שבטבעת הולכים אחרי המעמיד מ"מ יש כלים שהולכים אחרי מקום השימוש דהיינו השיניים וכדומה. הנה קושיה זו הקשה החז"א (כלים ס' י"ז ס"ק י"ג) וכתב שם שצריך לחלק שלא בכל הציורים הולכים אחרי המעמיד, אולם לא נתן הסבר. ואלו הציורים שהולכים אחרי המעמיד: טבעת שיש עליו חותם, עול עם סלמותיו, קולב עם מסמרותיו, סולם עם שליבותיו, ערסי עם שלשלותיו. ואלו שאין הולכים אחרי המעמיד: פתחת (היינו מפתח) עם שן, כדומין אשכלונים עם האונקלי, מעבר, מזרה, מגוב, מסרק של ראש. ואולי אפשר לפרש, שכל אלו שהולכים אחרי המעמיד היינו שבלי המעמיד אין שום קיום להכלי אף שלא בשעת תשמיש, שכל אלו כל כח השימוש תלוי לגמרי בהמעמיד, כגון עול עם סלמותיו, וקולב וסולם וערסי, משא"כ מפתח עם שן, שם רק בשעת השימוש צריך הידית אבל עצם הדבר יש לו קיום עצמי וכן מעביר מזרה ומגוב, ושם המעמיד הוא רק בגדר ידית הכלי שבשעת שימוש צריך אותו אבל בלי זה יש לו קיום לעצמו ושם אין המעמיד עיקר. וטבעת שיש עליו חותם דאמרינן שהטבעת עיקר שם הטבעת משמש יותר ממעשה ידית כמבואר בקרא שכל חשיבות החותם משום שהוא מונח על האצבע, כמו שנאמר ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותו על יד יוסף והיינו טבעת שיש עליו חותם כמבואר ברמב"ן וכן באסתר ויחתום בטבעת המלך והיינו שכל שם החותם הוא על שם הטבעת. וזה אינו דומה לחותמות של זמננו שיש חותם ויש ידית שהחותם הוא רק היכי תמצא לחתום אבל בטבעת שיש עליו חותם, בא מצד שהוא טבעת דהיינו שמונח על אצבע של אדם פלוני ומש"ה יש כאן חשיבות מעמיד מיוחדת ואילו היינו מסירים את החותם מן הטבעת והיו קובעים בו סתם ידית, היה מפסיד לגמרי את חשיבות שלו. אולם עדיין אינו ברור כל ההסברים האלה. הנה החז"א כלים שם הקשה על התוס' (ע"ז ע"ה) שכתבו לענין כלי עץ המחושקים סביב בברזל שלפי המ"ד שהכל הולך אחר המעמיד יש לו דין של כלי מתכת ורק שפטור מטבילה משום שהאוכל אינו נוגע במאכל ע"ש (וכן הוא בש"ע יו"ד ס' ק"כ סע' ו'). והקשה החז"א הרי ענין מעמיד הוא רק במעמיד חשוב ומאן לימא לך שזה נקרא מעמיד חשוב. ולפי מש"כ ניחא ששם כפי מה ששמעתי כל כח הכלי הוא רק ע"י החשוקים, דהיינו בשעת שעושים הכלי מחממין את הברזל ומסבבים אותו סביב העץ ואח"כ כשמצטנן הברזל ונעשה הבזל יותר קצר הוא נדחף בתוך העץ ודחיפה זו מהדק העץ זה בזה והעץ קיים וא"כ כל כח הכלי הזה הוא ע"י החשוקים ובלי זה היה הכל מתפורר וא"כ הרי זה מעמיד חשוב. וכעת נחזור לענין של שעון מהו העיקר, האם הציפוי או המכונה או המחוג של השעון. ולכאורה מצד המעמיד קשה לומר שהציפוי הוא העיקר, שהרי אף בלי הציפוי היה השעון יכול ללכת רק שהוא היה מתקלקל מהר. ומה שיש לדון בזה, הוא משום שאולי הולכים תמיד אחרי הציפוי ודבר טעון בירור בסוגיה סוף חגיגה ובמשנה כלים (פי"א משנה ד' ו') ובביאור הגר"א (יו"ד ס' ק"כ ס"ק ט"ז). אולם שו"ר שאין קשור לזה, שאף שמצאנו אופנים שהציפוי עיקר, מ"מ זה כשמצופה הכל, אבל כאן הרי חלק שרואים את השעון אינו מצופה זהב, וא"כ במקרה זה אין ללכת אחרי הציפוי אף את"ל שיש מקומות שכן הולכים אחרי הציפוי. אולם יש שעונים של זהב שגם המחוגים הם של זהב וא"כ גם חלק של השעון עצמו הוא תכשיט, ויש מקום לומר שאז אין בו חיוב, ובאמת אז גם חלק שרואים את השעון הוא תכשיט. ולא רק משום שכעת הכל מצופה בתכשיט אלא כלי המעשה היינו ראית הזמן הוא ג"כ תכשיט משום שהמחוג הוא של זהב. ועל אף שמכונה בפנים אינו תכשיט, מ"מ כיון שגם הציפוי וגם חלק חשוב של השעון הוא תכשיט, יותר מסתבר שחלק עיקרי הוא תכשיט. וכן אם הולכים אחרי המעמיד, הרי זה תכשיט ואם הולכים אחרי השימוש אז עיקר השימוש הוא המחוג וזה ג"כ תכשיט. שעון שאין לו זהב הנה כל זה דברנו בשעון של זהב אבל שעון שאינו של זהב, לית דין ולית דיין, וזה בודאי חייב חטאת, משום שגם מה שאדם לובש על בשרו, אם אינו כלי שימוש הגוף, הוא משוי, כמו טבעת שיש עליו חותם לאשה וטבעת שאין עליו חותם לאיש, וכן כל בעלי השיר יוצאים בשיר, ואמרינן משום שזה נטירותא אבל אם זה נטירותא יתירתא הוה משוי אף שמחובר בקביעות לגוף הבהמה. ותמהני מאוד על השמירת שבת כהלכתו שהביא סברות להתיר, ואני מעתיק ההערות שלי על ספר שמירת שבת שנקרא תיקוני שבת כהלכתו מה שנוגע לשעון. שש"כ (פרק י"ח סע' כ"ז): יוצא אדם לרשה"ר ושעון יד עשוי זהב על ידו בין אם גם הצמיד עשוי זהב ובין אם הוא עשוי כל חומר אחר אם אמנם אינו מסיר את השעון מידו גם בזמן שאינו פועל כי אז השעון נחשב כתכשיט. וזה מה שהשבתי בתיקוני שבת כהלכתו: (א) ע' במנח"י (ח"א ס' ס"ז) שנוטה לאסור אף בשעון זהב. ובאמת ההגדרה שנתן שאם אין דרך להסיר אף אם אין השעון הולך, דבר זה אינו מצוי אצל האנשים, וממילא אסור ואף אם הולך בזה גם בזמן שאינו עובד, מ"מ יש כאן מראית עין כמ"ש (השו"ע ס' ש"א סע' י"א) ואף דעת המתיר שם מודה כאן כמו שכתב בבה"ל ד"ה בזה. (ב) ובשעון של אנשים יש גם לומר שהוא תכשיט כלי ע' כלים (פ' י"ב משנה ו') ולא תכשיט אדם וחייב חטאת וכ"ש בשעון שאינו של זהב שאסור וכ"פ המ"ב וכן הוא ידוע בשם החז"א וכן דעת הרבה אחרונים והמתירין הם צע"ג. (ג) וע' בהערות בשם הגרש"ז אויערבאך שהביא סברא להתיר אף באינו של זהב ומשום שרגילים ללובשו על הגוף הוה דרך מלבוש וזה צ"ע דע' שבת ס"ד, לא יצא האיש בסייף וכו' ואם יצא חייב ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לאו וחכ"א אינן אלא לגנאי ואמרינן שם אמרו לו לר"א אם הם תכשיטין מפני מה הם בטלים לעתיד לבוא, ומשמע שבזמן הזה רגילים ללכת אף אם אין כעת מלחמה ואף על פי כן חייבים לרבנן שס"ל שאינו תכשיט, אלמא שדבר שרגילים ללכת אינו נעשה מלבוש רק אם יש בו גם סברא שהוא תכשיט ואפילו ר' אליעזר שאינו מחייב היינו משום שמצא פסוק שהוא תכשיט חגור כחרבך על ירך גבור הודך והדרך והיינו שזה כבוד שיש לו כלי מלחמה, אבל בלי זה לא היינו אומרים שזה תכשיט. (ד) וגם אינו דומה למאי דאיתא (בס' ש"א סע' כ"ג) להתיר עגולים ירוקים להראות שהוא יהודי וע"ש במ"ב בשם האור זרוע משום שדרך ללבוש בחול, דשאני התם שהוא שייך לגוף האדם שמראה שהוא יהודי רק משום שהוא בע"כ הוצרך לטעם שדרך ללכת כך בחול אבל דבר שלא שייך כלל לגוף האדם רק שימוש חיצוני לא מצאנו שנקרא מלבוש וכן דעת תוס' (דף ס"ד:) דאצולי טינוף חשיב משוי. ומשמע אף שהדרך כך. מ"מ לא חשיב תיקון הגוף. (ה) ועוד יש להביא ראייה מרצועה שבין קרניה שאסור אם עשוי לנוי שדרך בכך בחול אסור משום שאין נוי לבהמה (ע' מ"ב ס' ש"ה ס"ק י"ב) ואי אמרית שכל דבר שדרך להיות מחובר אף שאין כאן שימוש הגוף מותר א"כ איך שייך לומר שאין נוי לבהמה הרי סוף סוף דרך להיות שם, אלא ודאי שזה לא מהני. (ז) וכ"כ במ"ב (ס' ש"א ס"ק מ"ה ובבה"ל שם) שאסור להוציא השעון וכתב שהאחרונים אסרו דבר זה וכתב שם שאסור להוציא השעון, וכתב שם שיש בזה חשש חיוב חטאת. (ח) ואין לומר שהמ"ב איירי בשעון התלוי בגוף וכאן איירי בשעון יד שהשימוש הוא בשעת לבישה כמ"ש כאן בהערות, שסברא זו לא שייך רק לענין גזירה דרבנן ולא לענין עיקר דין מה שנקרא מלבוש ומה משוי וכן מבואר מדין טבעת שיש עליו חותם שאם מתכוון לחתום חייב כמו שאיתא בירושלמי שהובא בבה"ל (ס' ש"א סע' י"א) אף ששם השימוש הוא בעת לבישה וכן ראייה מאצולי טינוף שהשימוש בשעת שלובש ובכל זאת הוה משא וכן מן התוס' לעיל שאין נוי לבהמה אף שהשימוש בשעת לבישה אלא ודאי שכל דבר שהוא שימוש חיצוני שאין ראוי ליחשב תכשיט הגוף או מלבוש. לא מהני אף אם השימוש הוא בשעת שלובש. (ט) ומה שכתב באג"מ להביא ראייה שחשיב בגד מי"א בגדים (שבת קכ.) סודר שבצוארו. וכתב רש"י ותלוין ראשיו לפניו לקנח בו כפיו ועיניו צע"ג ראייה זו. ששם הוא תשמיש הגוף. משא"כ כאן הוא רק תשמיש ידיעות של אדם ואין זה נחשב תשמיש הגוף ואף שהאדם רוצה בכך וכ"ש הוא מאצולי מטינוף שאינו חשיב תשמיש הגוף אף שאדם רוצה בכך. (י) ולמעשה גם שעון זהב של נשים יש מקום לאסור כמש"כ במחבר (ס' ש"א סע' י"א) שמפתח של כסף אסור משום גזירת הרואין. אולם המחבר מביא שם דעת המתירין ומ"ב כתב שאין למחות ביד המתירין. (יא) ועוד יש לאסור בשעון זהב של נשים משום שהתכשיט הוא רק החיצוני, אבל כל המכונה הפנימית אינו תכשיט הוא דבר חשוב לעצמו שאינו בטל לגבי הזהב. הוא עיקר של השעון. (הג"ה, סברה זו צריך לבדוק). אולם אם המחוגים ג"כ של זהב, יש מקום גדול להתיר לדיעה שניה, של השו"ע. (יב) שו"ר בספר דינים והנהגות החז"א שיצא מחדש (פי"ד סע' ח') שאסר לנשים לצאת בשעון זהב אף שבשאר תכשיטין התיר. ואיני יודע אם מדבר גם אם המחוג של זהב, או משום שפסק כדעה ראשונה של השו"ע שמפתח של כסף אסור, ואז לא מהני שהמחוג הוא של זהב. סוגיה סוף חגיגה (כו: כז.)השולחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמא, ומשמע, שאם לא שייר בהם מקום כוסות טהור, ומשום שהשיש שהוא אבן מקבל עיקר הכלי וכלי אבן אינו מקבל טומאה. והגמרא לומד מזה, שאם אפילו לקולא מהני הציפוי, כ"ש לחומרא. וא"כ היה צריך להיות, שהשולחן של בית המקדש מקבל טומאה מצד הציפוי, אפילו אם מצד העץ לא היה מקבל טומאה משום שהוא כלי העשוי לנחת. ומסקינן שהטעם שהשולחן אינו מקבל טומאה מצד הציפוי, משום שרחמנא קראי עץ, וממילא בטל הציפוי, ומש"ה אילו היה השולחן עשוי לנחת היה טהור, ורק משום שמגביהין אותו לעולה רגלים, נקראה מטלטל, ומקבל טומאה מדין כלי עץ המטלטל. וא"כ מסקינן כאן, שדרך כלל הציפוי עיקר בין לקולא ובין לחומרא.