יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
במאמר הזה אנו רוצים להתייחס לגישה של "הפסק העדתי" לאלו שפוסקים לאשכנזים כהתוס' ולספרדים כהראב"ד או כהרמב"ם, ולבאר שבענין התכלת אין כלל מקום לעשות פסק מסוג כזה, אלא יש להכריע כהראב''ד
06:13 (10/03/10) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

כמו שיש ג' שיטות במספר חוטי תכלת, דעת הרמב"ם אחד מתוך שמונה, דעת הראב"ד שנים מתוך שמונה ודעת התוס' ארבע מתוך שמונה, כך יש בתוך ציבור שהולכים עם תכלת, כל שלשה השיטות. אולם סיבות הפסקים משתנים. אלו שפוסקים כהרמב"ם, משום שמחשיבים את הרמב"ם כהראשון הכי גדול, או משום שדעת האר"י ז"ל והבאים אחריו, והמלאך של הב"י כדעת הרמב"ם. (וי"א משום האור שמח, שטען שיש ראייה מן הירושלמי לדעת הרמב"ם) אלו שפוסקים כפי התוס', משום שהם אשכנזים, ודעת רוב ראשוני האשכנזים סוברים כדעת התוס' אולם לספרדי אומרים תעשה או כמו הראב"ד או כמו הרמב"ם. (רבנו חננאל ורב שמואל בן חפני גאון והרמב"ן והחינוך והמאירי ורבנו בחיי וחכמי לוניל והראב"ד והריא"ז שסוברים חוט אחד) אלו שפוסקים כדעת הראב"ד, משום שבמקורות העיקר כדעת הראב"ד, כך הספרי בשלח לך, כך סתימת הגמרא, כך כל המדרשים ודברי אגדה בין בגמרא בין בזוהר בין שאר מדרשים, שרק חוט אחד, וזה דלא כתוס', ושיטת הרמב"ם לעשות חצי חוט הוא דבר קשה מאוד וחריג ונגד סתימת כל הגמרות, והדבר היחיד שאפשר לתרץ הרמב"ם בדוחק לומר שהוא מודה שאפשר לעשות גם חוט שלם, וכן כמעט כל הראשונים שסוברים שרק חוט אחד, סוברים שהוא חוט שלם, בין מן הראשונים שהיו לפניו בין אלו שבדורו ובין אלו שבאים אחריו, (חוץ מתלמידים מובהקים של הרמב"ם שהוא בנו רבנו אברהם ורבנו פרחיה), ומה שטוען הרמב"ם שרב שמואל בן חפני גאון ס"ל כוותיה, הנה יש לנו ספרו הובא בספר כליל תכלת של הרב אליהו טבגר ושם מבואר דלא כתוס' אבל אין ראיה דלא כהראב"ד, וכן פשטות הפסוק וסתימת הגמרא כדעת הראב"ד ושכן הכריע הגר"א. דוגמא אחת, דלא כתוס', מדרש משלי פרשה יא בענין קרח, כשבא מבית המדרש אמרה לו אשתו מה הלכה חדש לכם משה בבית המדרש, אמר לה פירש לנו על מעשה התכלת, אמרה לו מעשה התכלת מהו, אמר לה כך דרש ואמר נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם, וכדי שיהא חוט אחד תכלת, שנאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת בנוסח אחר, לפסוק כתוס' הוא פסק עדתי, לפסוק כהרמב"ם הוא פסק של התבטלות לדעה מסוימת או לעולם הקבלה. לפסוק כהראב"ד הוא פסק מקורי. בעצם ביאור הלכה הארכנו במאמר בכנף איש יהודי, לבאר את השיטות, ולמה אין לנהוג בענין זה כמו האר"י ז"ל והמלאך של הב"י, כי אם באו מגילוים עליונים, על זה נאמר תורה לא בשמים היא, ויחיד ורבים הלכה כרבים (ב"מ נט: ותוס' שם ד"ה לא בשמים) ואם באו מכח ביאור הלכה, הרי חלק ההלכה של האר"י ז"ל בנוי על גרסת מוטעית של הכסף משנה בלשון הראב"ד, שבמקום שנים של תכלת וששה של לבן, גרס הכ"מ בראב"ד שנים של תכלת ושנים של לבן, וסבר הב"י שהראב"ד כמו התוס' ואין כלל שיטת ראב"ד, ומאידך המאירי יבמות ה: והערוך בשם ר"ח כדעת הראב"ד, וכן חכמי לוניל, וכן מצאו רבנו חננאל מפורש בברכות ט. כדעת הראב"ד. וזה מעיד ומחזק מה שכתב הערוך ערך תכלת בשם רבנו חננאל כדעת הראב"ד. וכן הכרעת הריא"ז כדעת הראב"ד. והברטנורא והסמ"ג הביאו או כתוס' או כהראב"ד ולא כהרמב"ם. וע' בכנף איש יהודי ראיה שגם רב עמרם גאון דלא כהרמב"ם. אלו שבאו מכח האור שמח, ע' בכנף איש יהודי שהביאור שלו בירושלמי הוא תמוה ביותר ואין זה כלל כוונת הירושלמי ואכמ"ל. במאמר הזה אנו רוצים להתייחס לגישה של הפסק העדתי לאלו שפסוקים לאשכנזים כהתוס' ולספרדים כהראב"ד או כהרמב"ם, ולבאר שבמקרה שלנו אין כלל מקום לעשות פסק מסוג כזה. הנה לעשות פסק שמחלק בין ספרדים לאשכנזים, יסוד דבר זה הוא שבגלילות עדות המזרח היו יותר רגילים בראשונים ספרדים, ואילו בגלילות אשכנז היו יותר רגילים בראשונים אשכנזים, וזה מדין רבו, וזה היה אחד מן הסיבות שגרמו לחילוקי דעות בין המחבר והרמ"א. וכן היו מנהגים קבועים במשך הדורות, וכשהוציא המחבר את השו"ע, טען עליו הרמ"א שבגלילות אשכנז היה מנהג לפסוק אחרת, וכן יש כלל כל מקום שהלכה רופפת הלך אחרי המנהג, ע' ירושלמי פאה פרק ז ה"ה אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג והביאו הפוסקים הנהגה זו הרבה פעמים, וכיון שהמנהג היה חלוק למקומות, נהרא נהרא ופשטא, ממילא נשאר הדין לפי מנהג מקומות. הנה אנו שהגענו לא"י, יש בזה כמה סיבות שמן הראוי היה לבטל הבדלים אלו ולהכריע מן המקורות מה דעה העיקרית. טעם אחד משום שהציבור בהרבה מקומות מעורב, ויש לפסוק פסק אחיד לכולם, טעם שני, כבר מזמן בכל הישיבות לומדים כל הראשנים, ואין שום נפ"מ אם אדם אשכנזי או ספרדי, כולם לומדים רש"י ותוס' והרא"ש וכל הראשונים האשכנזים, וכן כולם לומדים את הרמב"ם והראב"ד ואת הרמב"ן ואת הרשב"א וכל שאר הראשונים הספרדים, ואין לומר שאלו הם יותר רבותיו מאלו. ואולם הדבר הוא קשה לעשות, כי צריך למדנות גדלה לזה, וכן הציבור לא מוכן לשמוע זה, אולם המצב הוא בדיעבד גדול. וכעת יש לדעת שכל זה במצוות שהיו נהוגים בכל הדורות, אבל כעת כשאנו מדברים על מצוות תכלת שנתחדש בדורנו, ואנו צריכים לפסוק הלכה למעשה מה לעשות, ואין כאן מנהג מדורות מה לעשות, ממילא צריכים אנו לקחת את המקורות ולהכריע בדבר בפסק לכולם בצורה מקורית, ולא ללכת אחרי מנהגים בנושאים אחרים ולהתעלם מן המקורות. וא"כ צריך לפסוק כמי שפסק ע"פ הכרעה מקורית כאחד מן הדעות כמו הריא"ז והגר"א, שהם לא פסקו משום השתייכות לציבור מסוים ולא לכללי הפסק ששייך לעדתם. הנה אף שיש מקורות בש"ע שלכאורה משמע כדעת התוס' כמו שולחן ערוך הלכות ציצית סימן יב ולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו ב' חוטין שלימים, דהיינו ארבעה ראשים, שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה, אבל אם נפסקו ג' חוטין, אע"פ שנשתייר בהם כדי עניבה, פסולים. וזה ע"פ דעת התוס' שני חוטים שלימות של תכלת ע' משנה ברורה סימן יב ס"ק ח ולר"ת וכו' - טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם: אולם אין זה ראיה שכך פסק להלכה מדין הכרעה אלא שחשש לחומרא כדיעה זו אבל הדבר לא הוכרע. הנה הב"י בס' י"א הביא ובסמ"ג (עשין כו קח:) כתוב שנים של לבן ושנים של תכלת או שלש של לבן ואחד של תכלת. ונראה דלא בעי למיחת לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא והכי קאמר פירוש ארבעה חוטין בכנף למר שנים של לבן ושנים של תכלת ולמר שלשה של לבן ואחד קצתו תכלת: מה שכתב ולמר שלשה של לבן ואחד קצתו תכלת, שהכניס כאן בסמ"ג כאילו זה הרמב"ם, זה בגלל שהב"י לא ידע שיטת הראב"ד, כגרסתו בראב"ד שנים של תכלת ושנים של לבן, וחשב שהראב"ד כדעת התוס'. ועכ"פ למדים מזה שהב"י הסביר את הסמ"ג שלא הכריע, וזה בגלל שלא היה נהוג תכלת, וכן לא מצאנו בב"י בהמשך שהכריע הדבר, ששיטת הב"י היה שאין מכריעים כאן את הדין, כיון שאין לנו תכלת, ומה שהעתיק בס' י"ב שיטת התוס' זה רק לחומרא שצריך ב' שלימית לחשוש לשיטת התוס'. גם מה שכתב הט"ז סימן יא ס"ק יג כדעת התוס', אין כאן הכרעה אלא כך כתבו בסתמא כמו שהביא הטור, והרי לא כתבו בשום מקום המקור למה לפסוק כמו התוס' ואין כאן שום ציון מראה מקומות להכרעה כזאת, וכן נמשך אחריו המ"ב, סימן ט ס"ק ז', וכ"כ סימן יא ס"ק נח, שלא הביא המקור רק הט"ז, אבל אין זה נקרא הכרעה, כיון שבשורש הענין לא היה להם תכלת. אולם עכשיו שהגיע הזמן שיש תכלת וצריכים אנו להכריע, וזה לא שייך לעשות לחוש לחומרא לשיטת התו' כי בפשטות לדעת הראב"ד צריך ג' של לבן, ע' ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו ועשו להם ציצית, שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים (דברים כב יב) מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה דברי בית הלל, בית שמאי אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כבית שמאי, וא"כ מוכרחים אנו להכריע בין השיטות. וההכרה לא נעשה ע"י כללי פסק של עדה פלונית שעושים כמו פוסקים אלו, וכללי הפסק של עדה אחרת שעושים כמו פוסקים אלו, כי אין לנו מנהגים בענינים שנתחדשו אפשרות קיומן בדורנו, ואין זה הזמן להכריע הלכה ע"פ כללים אלו. על כן מצאנו לנכון להכנס לעומק הסוגיה ולהכריע מה שהכרענו שעיקר כשיטת הראב"ד, ע' בזה במאמר בכנף איש יהודי ס' ה', ובפרט שהגר"א הכריע כך להלכה ביהל אור פ' פנחס, וכתב שעיקר כשיטת הראב"ד, וכן בביאור על הספרי הגיה לשון ספרי בכי תצא לפי הגרסא בספרי שלח לך ושם כתוב כשיטת הראב"ד. וכן באמרי נועם (פירוש הגר"א על מסכת ברכות) כתב על התוס' ט: שכתב שני חוטי תכלת ושני לבן, והוסיף הגר"א והפוסקים פסקו חוט אחד, וכל שיטת התוס' הוא כגרסתם בספרי כי תצא, ששם בין כך יש קושיה גדולה מצד עצמו, שב"ה מדברים על חוט שלם וב"ש על חצי חוטיים כמו שהקשו בתוס' בכורות לט: ד"ה כמה, וכל מה שכתב הגר"א בביאורו בש"ע ס' י"ב סע' א' כדעת התוס' הוא לפי גרסת התוס' בספרי כי תצא לפני שחזר בו בביאור על הספרי. וע' בזה במאמר של הרב אליהו טבגר בשיטת הגר"א. ובאמת כבר בראשונים היה הכרעה ע"י הריא"ז כדעת הראב"ד וז"ל הריא"ז בהלכות קטנות, רוב המפרשים אומרים שחציין הן חוטי לבן וחציין חוטי תכלת, ורבינו משה אומר שהשבעה הן חוטי לבן והאחד חוט תכלת, ולא נראה, שהששה הן חוטי לבן והשנים חוטי תכלת כמבואר בקונטרס הראייות, וכן מבואר בספרי. וזה לא בגדר העתקה אלא בהכרעה, ולא כמו שמביאים כמה ראשונים כשיטת התוס' כגדר תלמידים שמעתיקים דברי רבם. וע' בחז"א יו"ד ס' ק"נ ס"ק ח' במכתב ואם כי אין אנו נגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מ"מ מתלוה תמיד בההכרעה עיון שכלי והרבה םעמים מכריע מרן ז"ל (הב"י) כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבים כל הקושיות וע"ש בס"ק י' שהאריך בשינוי כללי הפסק, שבזמן מסוים היה הרמב"ם רבן של בני ארץ ישראל, ואח"כ נשתנה הדבר, ומתחשבים גם עם שאר הראשונים, וזה ג"כ סיבה שלא לעשות כמו הרמב"ם, כיון שהרמב"ם הוא יחידאי.