יום א', יד’ באייר תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
אם עשה כדעת הראב"ד אם יצא מצות ציצית לדעת תוס' ● בדעת הרמב"ם אם הוסיף יותר מחצי חוט ● דעת הרמב"ם כשכל החוטין תכלת, כשר, רק שאינו מקיים מצות לבן ● בענין הכרעה במספר חוטי תכלת ● הפולמוס על מספר חוטי תכלת ● מערכה ראשונה, הויכוח אם לפסוק כהראב"ד או כהתוספות ● יבואר למה לפסוק כדעת הראב"ד (מכח המקורות) ● אין אנו צריכים להכרעה שלנו, הדבר כבר הוכרע מן הראשונים והאחרונים ● ביאור המלבי"ם ● ההכרח להכריע ● מערכה שניה, הויכוח אם לפסוק כהרמב"ם או כהראב"ד ● תירוץ המרכבת המשנה (חלמא) על הרמב"ם ● קיצור סיכום של הכרעת מספר חוטי תכלת כדעת הראב"ד ולא כתוס' ולא כהרמב"ם ● מי שאינו מכריע המספר החוטין, יוצא בכל אופן מצוות ציצית ● בשולי המאמר, בענין עצם מצוות תכלת ע"י חלזון הפורפורא
23:29 (30/10/12) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

א) אם עשה כדעת הראב"ד אם יצא מצות ציצית לדעת תוס' יש ג' שיטות במספר חוטי תכלת, דעת התוס' (ריש התכלת ודף מא:) שנים לבן ושנים תכלת (או ארבע חצי חוטי לבן וארבע תכלת) דעת הראב"ד (פ"א הל' ו') ג' חוטין לבן ואחד תכלת (או ששה חצי חוטין לבן ושנים תכלת, ודעת הרמב"ם שלשה וחצי חוטין לבן וחצי חוט תכלת (או שבעה חצי חוטין לבן ואחד תכלת). הנה הפשטות שכל המחלוקת בין הראשונים, איך לצאת המצוות בשלימות, לבן ותכלת, אבל גם אם עשה כדיעה אחת, אז לכל הדעות עכ"פ יוצא מצות ציצית בכללות, ולא גרע מאילו עשה הכל לבן כנהוג, שהרי גם אם עשה הכל לבן או הכל תכלת כשר לדעת רבנן דרבי דקיי"ל כוותייהו. כעת ראיתי בחוברת מוריה תשרי תשע"ג עמוד רמ"ה ואילך בשם הרב יהודה דניאל געליס שמחפש בהמצאות רחוקות מאוד, לפסול לדעת תוס' את כל הציצית אם עשה כדעת הראב"ד, ולא מקיים שם מצוה אפילו לא של לבן, וכן כל מי שעשה כאיזה שיטה שיהא, אז לשאר השיטות מבטל לגמרי מצות ציצת, ועל כן כיון שסבירה ליה שאין אנו יכולים להכריע בין השיטות, אז ממילא לא ילך כלל בתכלת כדי שעכ"פ יקיים מצות ציצית. והוא רוצה לומר מסברה, שכיון שאנו נותנים שנים לשל לבן והשאר להשלים מספר של גדילים, צריך בהשלמה זו שם ציצית ואם זה של תכלת באופן שאינו מקיים מצות תכלת, והיינו שאם עושה כדעת הראב"ד אז לדעת התוס' שחסר חוט אחד של תכלת, אין על החוט האחד שהוא תכלת כלל שם ציצית, ורק אם עושה הכל לבן להשלמה יש על זה שם ציצית, על אף שאין בחוטין אלו מצוות לבן, אלא מצות גדילים להשלמת מספר ד' חוטין , אבל תכלת באופן שאינו מקיים תכלת אין על זה שם ציצית כלל. אולם הדבר תמוה מסברה, שהרי מה שאנו נותנים ד' חוטי לבן בזמן שאין תכלת, זה להשלים מספר גדילים והם במקום תכלת, ואיך יתכן שתכלת לא יהא כשר לזה אף אם אינו מקיים מצוות תכלת, מה זה גרע מלבן. וכל דבריו צע"ג, שהרי כתבו תוס' בתחילת פרק התכלת בא"ד שגם אם נאמר שאם הקדים תכלת ללבן לא קיים כלל מצות לבן מ"מ מצות גדילים קיים, והיינו שקיים מצוות תכלת ולא לבן, אבל להשלמה מהני שני חוטי לבן אף שאינן תכלת ולא מצוות לבן אלא לבן בלי מצוות לבן, וממילא ג"כ כשחסר ליה חוט של תכלת לדעת תוס' כגון שעושה רק חוט אחד של תכלת כמו הראב"ד, מ"מ גם לתוס' מהני האי חוט תכלת עכ"פ להשלים מצוות גדילים. ותוס' מוכרח בגמרא דאמרינן שם, אילימא חיסר מצוה דלבן, וקיים מצוה דתכלת, לרבי עכובי מעכב אהדדי, הייינו שלפי הס"ד של הגמרא שאם הקדים תכלת ללבן לא קיים כלל מצוות לבן, אז לרבי גם תכלת לא מקיים, ומוכח בגמרא שאילו אינו מעכב זה את זה בודאי מקיים מצוות ציצית, אף אילו לא היה מקיים מצוות לבן ע"י הקדמת תכלת. לשון רש"י ד"ה אילימא שכתב דהלבן כאילו לא נתנה לגמרי, הכוונה שלא נתן כלל לשם מצות לבן, אבל בודאי היה שייך לקיים מצוות השלמה, רק לרבי כיון שאין כאן מצות לבן ממילא פסול גם התכלת, ולשון "לגמרי" שהזכיר רש"י, זה לחלק זה בין מסקנת הגמרא שחיסר רק מצוות הקדמה אבל לא חיסר מצוות לבן, ובהוה אמינא חשבו שחיסר לגמרי מצוות לבן, אבל לא בא להגיד שחיסר כל החוט ושיהא פסול גם לשם השלמה לרבנן , כי זה לא כוונת רש"י, וא"א להכניס ברש"י מה שלא עלה בדעתו לומר, שהרי מבואר בגמרא שלרבנן לא מקשה קושיה זו רק לרבי. ומה שכתב רש"י בסוף דבריו, שמתנ' כרבי אוקמא לה, הכוונה שהיה קשיה ליה לרש"י, דאיך הקשה הגמרא על הברייתא שלא קיים מצוה אבל עשה מצוה, היינו שלא קיים מצות לבן, אלא תכלת, ולרבי זה לעיכובא גם לתכלת, הרי היה אפשר לאוקים הברייתא לדעת רבנן, ולדעתם ניתן לפרש שלא קיים מצות לבן אבל קיים מצות תכלת, והרי בברייתא לא כתוב שהולך כרבי, ועל זה תירץ רש"י שאה"נ שבברייתא עצמה לא כתוב שהולכת כרבי, אבל הרי הגמרא רוצה לאוקים המשנה שלנו ע"פ הברייתא כרבי, ולפי אוקימתא זו קשה ליה לגמרא, וזה לא כפירוש המוזר שכתב בעל המאמר באות ב' שמרש"י יוצא שגם לרבנן זה לעיכובא. ולשון התוס' שהביא לשון רש"י וז"ל בד"ה לרבי, פירש בקונטרס וכרבי בעינן לאוקמיה ותימא וכו', והקשה התוס' על זה, ולכאורה מה מקשה התוס' על רש"י הרי זה מבואר בגמרא שהולכת כרבי, אולם ביאור התוס', שתוס' יש לו סברה כמו שכתב אח"כ בא"נ, שלדעת רבנן יש קושיה אחרת על הברייתא, שאיך יתכן שאם ס"ל שתכלת אינו מעכב הלבן ולבן אינו מעכב התכלת שבגלל שהקדים תכלת ללבן שלא קיים כלל לבן, שכיון שעשה לבן אח"כ, יש כאן לבן, והקדמה מסברה לא פוסלת, ע' בזה בחז"א ס' ג' ס"ק י"א ד"ה שם ד"ה לרבי, וממילא, שוב אין צורך לדברי רש"י שקושית הגמרא לרבי רק בגלל שהגמרא אוקים כרבי, אלא שקושית הגמרא לרבי בגלל שלרבנן יש קושיה אחרת איך יתכן שאם שניהם כאן וכל אחד לבד יש לו מצוה, שבגלל הקדמה יפסול, וקושיה זו שהגמרא שואלת שלרבי הוא לעיכובא, זה משום שקושיה זו שאם אין לבן גם התכלת פסול, זה שייך להקשות רק לרבי, ולפי מהלך זה, יוצא שא"צ לדברי רש"י שסיבת הקושיה לרבי הוא משום שהגמרא אוקים המשנה כרבי אלא משום שגם לרבנן א"א לפרש הברייתא מטעם אחר. ועל זה הביא תוס' דברי רש"י שכתב שלרבי בעי לאוקים, דמשמע מרש"י שלרבנן ניחא הברייתא, וכל הקושיה היתה רק משום שהגמרא רוצה לאוקים הברייתא כרבי, ועל זה הקשו תוס', דלפ"ז יוצא דלרבנן ניתן לפרש הברייתא שיוצא וחיסר מצוה היינו שיוצא תכלת ולא לבן, ולא רק שחסר מצוה מן המובחר, וא"כ א"צ לדעת רבנן לתירוץ של רב יהודה שחיסר מצוה היינו רק שלא עשה מצוה מן המובחר, וזה נראה לתוס' לדוחק. ועל זה מתרץ תוס' בתירוץ ראשון, שאה"נ לדעת רבנן א"צ תירוץ של רב יהודה, אלא מה שאמר רב יהודה זה כדי לאוקים הברייתא גם לדעת רבי, ותירוץ שני של התוס' בא"נ, זה שלא כרש"י אלא כמו שכתבנו שלדעת רבנן ג"כ א"א לפרש הברייתא מטעם אחר, היינו שא"א לפרש שחיסור מצוה שאינו יוצא מצות לבן אלא צריך ביאור רב יהודה שחיסר מצוה מן המובחר. כל זה פשט פשוט ברש"י ותוס', ואין כאן המצאה לומר שגם לרבנן אם נתן חוטין באופן שלא יוצא מצות לבן אז כאילו אין כאן כלום וגם תכלת אינו יוצא, ולא חלקו כאן תוס' על מה שכתבו בע"א, שעדיין נשאר הראייה שכתבו תוס' בע"א שגם אם אינו יוצא בלבן מצות לבן שיוצא עכ"פ מצות השלמה, וזה גם להא"נ של התוס' בע"ב, והיינו שראיית התוס' בע"א נשאר, שאם זה לא היה לעיכובא תכלת ולבן ,לא היתה קושיה זו שהגמרא מקשה קשה, והיינו שאם לבן אינו מעכב התכלת לא קשה קושיה זו של הגמרא איך יתכן שבחסרון לבן יוצא בתכלת, שהרי לבן אינו מעכב התכלת, ואולם אה"נ אז היה קושיה אחרת לדעת הא"נ של התוס', איך יתכן שלא קיים מצות לבן, אבל עכ"פ נשאר הראיה של התוס' בע"א שלמ"ד לבן אינו מעכב התכלת והיתה עולה על הדעת שבפסול הקדמה אינו יוצא בלבן, אז עכ"פ יוצא בלבן מדין השלמה, מכיון שהגמרא מקשה קושיה זו על ההוה אמינה שפסול הקדמה פוסל את הלבן שבגלל זה יפסול גם התכלת רק לדעת רבי ולא לדעת רבנן, שלדעת רבנן אילו ההקדמה היה פוסל הלבן לא היה פוסל את התכלת. אלא אומרים שהלבן עכ"פ מהני מדין השלמה. (השיטה מקובצת לח: שבא לומר שפסול לגמרי לדעת רש"י שצריך השלמה, רוצה שם בגלל טענה זו לחלוק על רש"י שצריך השלמה, ולדבריו א"צ השלמה, ומשום זה לא קשה לרבנן, אבל אם צריך השלמה בודאי מהני לרבנן, כך מפורש בגמרא, שהרי בגמרא מפורש שקושיה זו היא רק לרבי ולא לרבנן). ובזה יורד כל מה שפלפל בעל המאמר בסוגיה לח:, וממציא שם המצאות רחוקות לדחות הראיה מן התוס' ע"א, ומה שהביא מן התוס' ע"ב ד"ה לרבי בתירוץ שני אינו סותר כלום מה שהוכיחו התוס' ע"א מן הסוגיה דלדעת רבנן אין פסול בחיסר הקדמת לבן אף אילו חסרון הקדמה היה פוסל את הלבן, דמ"מ התכלת לא נפסל והלבן הזה משלים השיעור. ועוד הוסיף בעל המאמר להסביר (בד"ה וכ"ת, א"כ) כדי להסביר ולהצדיק שיטתיה, (שהרי הסברה הפשוטה היא שתכלת לא גרע מלבן כדי להשלים המספר ולקיים להשלמה, ותכלת לא נחשב כאילו אין בו כלום), שמה שאנו עושים ב' חוטין של לבן להשלמה בזמן שאין תכלת לדעת התוס', זה לא "במקום תכלת" אלא שמכיון שכתבו תוס' לח. שאפשר לעשות גם שמונה חוטין (שלימים) ׂואין בו משום בל תוסיף, שניתן לפרש הפסוק גדילים תעשה לך היינו ד' חוטין בשני אופנים, אופן אחד שנים לבן ושנים תכלת, ולשון גדילים שהוא ד' היינו בצירוף שניהם, ואופן שני יש לפרש הפסוק שגדילים תעשה היינו ד' לבן וכן ד' תכלת וזה מה שעשה רבי ירמיה מדפתא דף מב, ד' שלמים של לבן וד' שלמים של תכלת שהם ט"ז חוטין אחר הכפילה, וכעת בעל המאמר בא לומר שמה שאנו עושים היום ד' לבן, זה לפי האפשרות השניה שגדילים כולו לבן, וכדעת רבי ירמיה מדפתא. ולא עושים כלום בשביל התכלת. אולם כל הראשונים שהולכים בדעת תוס' לא כתבו כן אלא שני חוטין לשם לבן ושני חוטין לשם תכלת היינו "במקום תכלת". וממילא אם נותנים שנים לבן ועוד אחד לבן ואחד תכלת, הרי הלבן האחד הוא "במקום תכלת", וכ"ש התכלת עצמו נחשב "במקום תכלת", שמה שהוא תכלת אף שאינו יוצא מצוות תכלת מפני שחסר לו את חוט השני אבל עכ"פ הוא "במקום תכלת" שהרי גם זה שהוא לבן נחשב "במקום תכלת" כ"ש תכלת עצמו כשר מדין "במקום תכלת". תוספות מנחות לח: ואור"ת דעכשיו שנותנין ד' חוטין ב' משום לבן וב' משום תכלת וכופלן לשמונה צריך ליזהר דאם נפסקו שלשה מן החוטין שמא הם משלשה חוטין ונמצא שלא נשארו ב' חוטין שלימין משנה ברורה סימן יב ולר"ת וכו' - טעמו דשני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום תכלת ושני חוטין שהן ד' אנו נותנין במקום לבן צריך עכ"פ שיהיה מין א' שלם: וכ"ש לפי הרא"ש בה' ציצית ס' ז' שחולק על ר"ת בענין גרדומים וס"ל שכל הכשר גרדומין בשנפסק כל החוט ולא נשאר כדי עניבה, הוא רק אליבא דרבי שמצוות לבן ומצוות תכלת היא מצוה אחת, אז יכול להשלים אחד את השני, אבל לרבנן שהם שני מצוות לא מהני אם נפסק לגמרי או לבן או תכלת, וכתב זה ממילא גם כשאין תכלת ועושה כולו לבן, שאם נפסק לבן אחד ואין בו כדי עניבה, פסול משום שהחוט הלבן במקום תכלת וזה נחשב כמצוה אחרת ואינו יכול לצרף עם החוטין שהם בעצם לבן, אז הדברים עוד יותר ברורים, שהרי מוכרח שמה שעושים ד' חוטין היינו שנים ללבן ושנים במקום תכלת ונחשב כלפי דיני גרדומים כאילו שנים הם של תכלת. (שני השיטות הרא"ש ור"ת הובאו בשו"ע ס' י"ב). וכל דיני גרדומים שהוזכרו בראשונים להלכה הולכים ע"פ עיקרון זה, וא"כ בודאי אם נותן תכלת לשם "במקום תכלת", שיוצא מצוות השלמה של "במקום תכלת". ויש רק הוה אמינא כזה בתו' בכורות לט: ד"ה כמה חוטין, שכתבו שעושים היום ד' חוטין שלימים משום רבי ירמיה מדפתא שדורש גדילים כל הד' חוטין לשם לבן ויש להוסיף עוד ד' לתכלת, ואנו שאין תכלת מספיק ד' של לבן, אבל תוס' שם ירדו מזה ובמסקנתו וז"ל ולפי זה מה שאנו עושין עכשיו הוי פלגא לשם לבן ופלגא לשם תכלת. ואה"נ אם רוצה לקיים בתכלת מצות לבן עצמו, לא שייך, שהרי מי שעושה כולו תכלת לא קיים מצוות לבן אלא מצות תכלת, אבל כאן שאינו רוצה לקיים מצות עצם לבן אלא מצוות השלמה שהוא "במקום תכלת" אז מה שזה תכלת לא גרע תכלת מאילו היה לבן, וכל הראיות שהביא שבתכלת לא מקיים מצוות לבן, זה אם רוצה לקיים בתכלת מצוות עצם לבן, וזה למידים מן הפסוק שהקפיד מין כנף ואח"כ פתיל תכלת, היינו שהמין כנף לא יכול להיות תכלת, אבל אם רוצה לקיים מצוות "במקום תכלת" אין שום מקום שתכלת לא יהא כשר לשם "במקום תכלת". אולם הקשה (בהערה 10) מן הסמ"ג מצוה כ"ו, שהביא ראיה לגבי דין מין כנף, דפליגא רש"י ותוס' שדעת רש"י (מ"א: ד"ה אלא מינה) שהלבן שלמידים מדין הכנף מין כנף, צריך לעשות מצבע הבגד, שאם הבגד אדום צריך שהלבן יהא אדום, ותוס' (שם ד"ה אין פוטר), חולקים, שבזה א"צ מצבע הבגד, העיקר שלא יהא תכלת, והביא הסמ"ג ראיה לדעת התוס' מן הגמרא מ. לא יהא אלא לבן, היינו שאם עשה את שני חוטי תכלת בקלא אילן בבגד פשתים, שיש כאן שעטנז, שואלת הגמרא שיהא כשר מדין לבן, אלמא שמה שהצבע קלא אילן לא מזיק למצוות מין כנף, וזה ראיה לדעתו לדעת התוס', ועכשיו אילו ההשלמה של החוטין מספיק גם בתכלת, א"כ מה ראיית הסמ"ג, הרי שם מדובר בהשלמת החוטין ולא בשני חוטין שעושים באמת לבן. (הסמ"ג הביא עוד ראיה מה שהביא התוס' מן הגמרא מידי צבע קגרים , והתוס' לא הביא כלל ראיה זו של הסמ"ג) הנה באמת זהו תירוץ על רש"י מקושית הסמ"ג, שס"ל שמין כנף היינו צבע הטלית צריך להיות רק על שני החוטין שבשורשן צריכים להיות לבן, אבל על השלמת החוטין אין דין של צבע טלית כמש"כ החז"א ס' ג' ס"ק כ"ה, אבל קשה מה ס"ל להסמ"ג, ואיך הביא ראיה משם, הרי שם מדובר בהשלמת החוטין ומה ראיה על עיקר חוטי לבן שכשרים כשאינן בצבע הטלית, ומכאן רוצה להביא בעל המאמר ראיה שעכ"פ דעת הסמ"ג שהשלמת החוטין צריכים להיות ממש כמו לבן, וממילא אם הם תכלת ולא מקיים מצוות תכלת פסול לגמרי. אולם נראה שאין שום ראיה גם מן הסמ"ג, שס"ל להסמ"ג דקלא אילן גרע מתכלת שאינו לא לבן ולא תכלת, ואילו היה דין של מין כנף שהיה חיוב לעשות הלבן כצבע הטלית, אז בקלא אילן לא יוצא אפילו לשם השלמת החוטין, שאינו יכול לחדש בהשלמת החוטין דבר חדש לגמרי לעשות דבר שאינו לא לבן ולא תכלת, היינו לא מין כנף ולא תכלת, אלא מוכרח לקחת דבר שהוא או לבן או תכלת, שמוכרח הוא להביא דבר שיש עליו שם ציצית בתורה, וממילא טוען הסמ"ג, שאילו היה חיוב לעשות הלבן כצבע הטלית, דהיינו שדין "מין כנף" כולל גם חיוב צבע הטלית, היה גם השלמת החוטין חיוב לעשות באחד משני אופנים, היינו או מין כנף כצבע הטלית או תכלת, ולא דבר חדש כמו קלא אילן שאינו לא מין כנף ולא תכלת, וכיון שהגמרא אומרת שקלא אילן כשר לשם לבן בהשלמת החוטין, ממילא מוכרח שגם עיקר הלבן כשר אף כשזה אינו מצבע הטלית, וכל זה בקלא אילן, שלדעת רש"י אינו לא מין כנף ולא תכלת, אבל כשזה באמת תכלת, אז לא שייך לפסול בהשלמת החוטין בגלל שזה לא לבן, שכיון שכל מה שאנו מצריכים השלמת החוטין זה משום "במקום תכלת" אז תכלת בודאי כשר לשם "במקום תכלת", והרי בודאי תכלת יש עליו שם ציצית וגדילים. וממילא גם מן הסמ"ג אין לנו שום מקור לפסול חוט אחד של תכלת לחשוב כאילו אינו קיים כלל, ובודאי מהני עכ"פ לשם השלמה, וממילא יוצא גם שמי שעושה כדעת התוס', אז להראב"ד אף שחסר לו מצות לבן, מ"מ מצוות תכלת יש לו והחוט הנוסף של תכלת עולה לו משום מצוות גדילים ובמקום לבן, ולא גרע מאילו עשה הכל תכלת, שכל שאר החוטים נחשבים במקום לבן, ולהשלים לו את מצוות גדילים. ב) בדעת הרמב"ם אם הוסיף יותר מחצי חוט עוד בא בעל המאמר לומר שלדעת הרמב"ם אם עשה כהראב"ד לא יצא כלל שום מצוות וגרע מאילו הכל לבן. אולם הדבר פשוט שכשר, ויותר מזה שגם יוצא בזה מצוות לבן, שלהרמב"ם אם עשה כהראב"ד ג"כ יוצא מצוות לבן ותכלת. שאל"כ הרמב"ם קשה מאוד מסתימת הגמרא שלא הוזכר כלל ענין של חצי חוט, אלא ס"ל להרמב"ם לחדש שכשר גם בחצי חוט, אבל מודה שניתן לעשות גם חוט שלם, וכן מן הגמרא ערובין צ"ו: משמעות שעושים חוט שלם, דאי עשו חצי חוט א"כ יש היכר גדול שזה תכלת, יותר מאוקימתא של הגמרא, וכן בגמרא מנחות מא: שנותן קלא אילן לשם לבן בבגד תכלת יש חשש שיתן זה בבגד אחר, ואי תכלת היה דוקא חצי חוט הרי זה ניכר מה תכלת ומה קלא אילן אלא ודאי שאם כל החוט תכלת ג"כ כשר. וע' לקמן בענין הכרעת מספר חוטין באריכות על זה, וע' גם במאמר בכנף איש יהודי שהובא ראיה מן הסיפור של רב ורבה בב"ח, לט. שכל שיטת רמב"ם של חצי חוט נתחדש בשיטת רב שגדיל ב' גדילים ד', ואילו רבב"ח בודאי ס"ל כהראב"ד, כי דרש מספר חוטין גדיל ג' ותכלת אחד כדעת הספרי וכמו שהסביר זה הנצי"ב (על הספרי שלח (דף סד.)) ואי אמרת שלדעת רב לא היה רבב"ח יוצא כלל במצוות לבן או תכלת וכ"ש אילו תאמר שלא היה יוצא במצוות ציצית בכללות, איך רב צעק רק על ההוא גברא שלא עשה ענף, היה צריך למחות קודם על ציצית של רבב"ח, אלא ודאי גם לרב, הציצית של רבב"ח היו כשרים. אולם גם אם נאמר שמצד מצוות לבן צריך ז' חצי חוטין, ואם עשה רק ו' חצי חוטין היינו חוט אחד שלם של תכלת, לא יצא ידי מצוות לבן, אבל עכ"פ בודאי מקיים עכ"פ מצוות ציצית, דלא גרע מאילו עשה כולו תכלת וכבר הבאנו ראיה ברורה בספרנו "בכנף איש יהודי" כמסקנת הכ"מ פ"א הל' י"ח שכולו תכלת כשר עכ"פ מצוות תכלת ולא כמו שכתב בהל' ד' . ואני מעתיק מה שכתבתי בכנף איש יהודי (ובעל המאמר הביא דברי בקיצור בהערות17,) דעת הרמב"ם כשכל החוטין תכלת, כשר, רק שאינו מקיים מצות לבן ז"ל רמב"ם הלכות ציצית פרק א הלכה ד והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. הנה הרמב"ם כתב הדין שתכלת אינו מעכב הלבן כשעשה כל הציצית לבן, ואילו בלבן שאינו מעכב התכלת כתב שנפסק הלבן ונשאר רק תכלת, היינו דין גרדומין, ונשאלת השאלה למה שינה הרמב"ם ולא כתב שאם עשה הכל תכלת שכשר, והרי הציור השני שהוזכר ברמב"ם של גרדומין הוזכר בגמרא לפי רבי, אבל לרבנן דקיי"ל כוותיה אז גם כשעשה הכל תכלת כשר, שהרי בהוה אמינא של הגמרא לח. שחשב לימא מתניתין דלא כרבי אלא כרבנן בודאי מפרשים המשנה שהכל לבן או שהכל תכלת כשר. ויש בזה שני מהלכים, בין בכ"מ ובין באחרונים הבאים אחריו, שהכ"מ הל' ד' כתב שדעת הרמב"ם שהגמרא חוזרת ממה שחשבו מקודם שהכל תכלת כשר, וס"ל שלמסקנא אין הדבר כן, ורק בגרדומים כשר, אף שהגמרא (לח:) עשה אוקימתא בגרדומין רק בשביל לאוקים המשנה גם לרבי שס"ל שגם כולו לבן פסול, מ"מ גם לרבנן הדין דגרדומין נכון, ויותר מזה, שאחר אוקימתא זו, אז הפירוש הראשון שעשה הכל תכלת כשר כבר אינו נכון, ואילו בהל' י"ח כתב הב"י שגם כשהכל תכלת כשר, והגמרא לא יורדת מן ההוה אמינא, רק הרמב"ם לא כתב זה משום שזה ק"ו מכולו לבן שכשר. אולם דברי הכ"מ בהל' ד' תמוהין ביותר, וז"ל כסף משנה הלכות ציצית פרק א הלכה ד ומשמע לי שרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י אלא הכי מפרש לה התינח לבן דאינו מעכב את התכלת שאם עשה חוטי לבן אע"פ שלא כרך עליהם תכלת יצא אלא תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא דמשמע שאם לא הטיל אלא חוט תכלת בלבד יצא, ואי אפשר לומר כן דהא קרא כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע דאין מקום לפתיל תכלת אלא א"כ יהיה ציצית דהיינו לבן. וא"כ יוצא שהכ"מ כאן כתב, שכך לומד הרמב"ם בגמרא שכולו תכלת פסול לגמרי גם לדעת רבנן. אולם פירוש זה תמוה ביותר בגמרא, שהרי לשון "לבן אינו מעכב התכלת" אין הכוונה שעשה רק לבן כביאור הכ"מ כאן, אלא להיפוך שעשה רק תכלת, וכן הוא במשנה לקמן מנחות דף מה עמוד ב הלחם מעכב את הכבשים, ואין הכבשים מעכבין את הלחם, דברי ר"ע; אמר ר"ש בן ננס: לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם. וכן קשה מאוד הפירוש, שהרי כל הסוגיה ל"ח ע"ב מדבר כאן בענין הקדמת לבן כדי לפרש המשנה כדעת רבי, ולא בעיקר הדין של עשה הכל לבן או תכלת לדעת רבנן, כך מפורש בגמרא לכל מי שמעיין בזה, ולדעת רבנן אף פעם לא חוזרים ממה שס"ל מעיקרי בע"א שאם עשה רק תכלת שזה כשר, שהרי קטע זה של הגמרא ע"ב שהובא בכ"מ, לא מדבר כלל לדעת רבנן. וא"כ פירוש הכ"מ הל' ד' מופרך לגמרי והעיקר כמו שכתב בהל' י"ח (בעל המאמר הביא הרבה אחרונים שג"כ נתקשו בדרך של הכ"מ בהל' ד'). ובנצי"ב בשאילתות פ' שלח לך ס' קכ"ז ס"ק י"א האריך שהעיקר כדעת הכ"מ בהל' ד' שכולו תכלת פסול, משום שעיקר מצוות תכלת הוא הכריכה ולא שייך לעשות כריכה בלי עיקר הנכרך, ועשה פילפול למה ס"ל להרמב"ם שהגמרא חוזרת בו ממה שחשבו מקודם. (והוא בגלל זה גרס גירסא אחרת ברמב"ם בהל' ה' שכתב הרמב"ם פרק א הלכה ה והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת. והנצי"ב מחק לשון "או תכלת" וגרס לבן בלי תכלת, (וברמב"ם פרנקל השיב על זה שלא מצאנו בשום מקום כגרסת הנצי"ב) וכ"כ בערוך השולחן בדעת הרמב"ם, וכן ראיתי ברמב"ם פרנקל בספר הליקוטים בשם הקובץ שפסול בכולו תכלת, ועשה פילפול למה הרמב"ם דחה הגמרא, ובשם רד"ע הביא שכולו תכלת כשר, והרמב"ם השמיט משום שאינו שכיח. ולא הבנתי מה הדחיק לאלו האחרונים שפוסלים לדעת הרמב"ם כשכולו תכלת, לומר שהרמב"ם השמיט כולו תכלת כשר בגלל שס"ל שפסול, ודחקו משום זה לומר שתחילת הגמרא ריש התכלת שמפרשים שעשה הכל תכלת שכשר, נדחה, הרי בין כך אנו צריכים לומר שהרמב"ם לא כתב הכל, שהרי בגרדומין כתב רק הציור שנפסק הלבן ונשאר תכלת כשר, ואילו נפסק התכלת ונשאר לבן לא כתב, אף שהדין הוא בודאי כך שכשר, שהרי בגמרא (לח:) נקט הכל בחדא מחתא, דאי איגרדום תכלת וקאי לבן ואי איגרדום לבן וקאי תכלת לית לן בה, וא"כ בודאי אף שהרמב"ם כתב רק מקרה אחד, זה משום שהשני בא בק"ו, ולא משום שהדין לא נכון, וא"כ גם ברישא של ההלכה בענין עשה הכל לבן כשר, אין לדייק מן ההשמטה של עשה הכל תכלת כשר, שהדין לא נכון, אלא ההשמטה הוא משום שבא בק"ו או משום שלא שכיח. ולא שייך להקשות איך אפשר לעשות כריכות של תכלת בלי שנמצא כאן העיקר של לבן, דזה אינו טענה, שכמו כשאין לו תכלת לכרוך אז הוא כורך בלבן, שבדיעבד ניתן לעשות התיקון שאמור להיות בתכלת, לעשות בלבן, ונחשב כאילו זה תכלת, רק שאינו מקיים בזה מצוות שני מינים, כך כשאין לו לבן להיות הנכרך, אז בדיעבד עושה הנכרך בתכלת ונחשב כאילו זה לבן, רק שאינו מקיים בזה מצוות שני מינים. שו"ר ראיה חזקה שהרמב"ם ס"ל כשכל החוטים של תכלת שכשר, וזה בכלל לבן אינו מעכב את התכלת, והוא ממה שכתב בהל' ה' (ונתבאר בספר המצוות שורש י"א), הנה בשורש י"א כתב שחלקי מצוות אינן נחשבים כשתי מצוות, ואח"כ הסביר שזה מובן היטב כששתי מצוות מעכבות זו את זו, אולם נתקשה לומר שהם מצוה אחת במקום שאינן מעכבות זו את זו, וכתב וז"ל ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם אינם מעכבים זה את זה, כי העולה במחשבה שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהיה כל חלק מצוה בפני עצמה, כמו שאמרו התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת יימנו בשתי מצות לולי מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל והוא אמרם שם, יכול שהן שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן, תלמוד לומר והיה לכם לציצית, מצוה אחת היא ולא שתי מצוות . הנה מבואר מכאן, שמה שעלה בדעתנו שהם שתי מצוות זה משום שלבן אינו מעכב התכלת, היינו שהתכלת אינו צריך את הלבן, וזה לא שייך לומר שמדבר באופן של גרדומין שהזכיר בהל' ד', שהרי שם התכלת צריך את הלבן בתחילת תלייתו, ומה שמכשירין זה משום שהולכים אחר תחילתו, (והרי מוכרח שגרדומין נחשב שיש לו גם לבן, שהרי גרדומין כשרים גם לרבי שס"ל שלבן מעכב התכלת כמבואר דף לח: שעיקר אוקימתא של גרדומין נאמר בגלל רבי, ולדבריו בודאי נחשב שיש לו גם לבן), ועל זה לא שייך לומר שאמור להיות שתי מצות, אלא ע"כ שלא איירי בגרדומין, אלא הכונה באופן שכל החוטין תכלת בלי לבן וגם זה כשר, ומש"ה היה מקום לומר שהם שתי מצוות, ורק הפסוק והיה לכם לציצית מחבר למצוה אחת. ובזה מובן היטב מה שכתב ביד החזקה הל' ה' אע"פ שאין אחד מעכב את חברו אינן שתי מצוות אלא מצוה אחת, והלובש טלית שיש בו לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי מקיים מצות עשה אחת, אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת, והיינו שממה שהדין הוא שאם עשה תכלת לבד הוא כשר היה אמור להיות שתי מצוות, ורק מכח הפסוק של והיה לכם לציצית עושה מצוה אחת, וזה ע"כ בכולה תכלת ולא בגרדומים שהזכיר בהל' ד' , ששם התכלת צריך את הלבן בתחילת תלייתו, וא"כ זה ראייה שמה שדילג בהל' ד' את הציור של עשה כולה תכלת, זה לא משום שלא ס"ל אלא משום שבא בק"ו מכולה לבן וכמו שכתב הכ"מ בהל' י"ח, (הרמב"ם כאן חולק על סברת הרא"ש שס"ל שלדעת רבנן תכלת ולבן הם שתי מצוות, ועל כן ס"ל להרא"ש שאגרדום תכלת פסול, אבל הרמב"ם ס"ל שהם מצוה אחת גם לרבנן ועל כן ס"ל שאיגרדום תכלת כשר.) וכל זה מבואר גם בספר החינוך שהולך בעיקרון כשיטת הרמב"ם שתכלת הוא רק חוט אחד (אם כי אינו מבואר אם כהרמב"ם או כהראב"ד אבל עכ"פ לא כתוס') וכן ס"ל שעיקר הנכרך ללבן ועיקר הכריכות הוא מתכלת וזה מטרת התכלת, וזה הכל כדרך הרמב"ם, ובכל זאת ס"ל שכולו תכלת כשר, וז"ל ספר החינוך מצוה שפ"ו ואומר [יחזקאל א', כ"ו], כמראה אבן ספיר דמות כסא, ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם, ומפני כן אמרו [מנחות ל"ט ע"א] שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונית והגוף תחתון. ומה שאמרו [שם ל"ח ע"א] שהתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, ואין הענין לומר שהן שתי מצוות, שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר שאין מעכבין זה את זה, כגון אנו היום שאין אנו מוצאין תכלת שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאילו הוא בשלמותו עם התכלת. וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים יכול להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה. (וכן כל הגישה הזאת של החינוך לומר שהיינו חושבים שזה שתי מצוות בגלל שאינן מעכבים זה את זה ובכל זאת זה מצווה אחת, לקוח מן הרמב"ם, ועם כל זה כתב שגם כולו תכלת כשר.) וכן הריא"ז הלכות קטנות הלכות ציצית אות ט"ו שס"ל שכמעט כל הכריכות של תכלת חוץ מכריכה ראשונה ואחרונה, ובכל זאת ס"ל שכולו תכלת כשר שכתב באות י' וז"ל וכן הלבן אינו מעכב את התכלת שאם עשה הכל בחוטי תכלת יצא. (במספר חוטין ס"ל להריא"ז כדעת הראב"ד) וכן רב שמואל בן חפני גאון (הובא בספר כליל תכלת של הרב טבגר, עמודים רסו-רסט) כתב מפורש שתכלת בלי לבן כשר, (הל' ציצית לרשב"ח גאון הוא הספר שהרמב"ם בנה עליו את סדר הכריכות, שעיקר הכריכות הם מתכלת, כמו שמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שהובא בכ"מ, ומכח זה בנה יסודו שעיקר מטרת התכלת לכריכה ) ושם יש לו גרסא אחרת במשנה תכלת מעכב את הלבן ולבן אינו מעכב את התכלת , ורק בברייתא הובא מחלוקת רבי ורבנן ושם ס"ל לרבנן שגם תכלת אינו מעכב את הלבן, ופסק הגאון כדעת רבנן של הברייתא שתכלת אינו מעכב את הלבן, ולא כהמשנה, בגלל שהגמרא מתעסק הרבה עם רבנן של הברייתא. ולפ"ז יוצא, שמצד הסברה יותר מסתבר לומר לבן אינו מעכב את התכלת מלומר שתכלת אינו מעכב את הלבן, וכיון שקיי"ל כרבנן של הברייתא שתכלת אינו מעכב את הלבן, כ"ש שלבן אינו מעכב את התכלת. (לפי ביאור רשב"ח גאון, מה שהגמרא מחפשת לקיים דין של תכלת אינו מעכב את הלבן לדעת רבי, זה לא על המשנה אלא על הברייתא של רבנן שאין מעכבים זה את זה, והיינו שאף שעצם מה שאמרו חכמים שאין מעכבים זה את זה היינו אם אין לו רק תכלת או אין לו רק לבן, הוא דלא כרבי שהרי רבי מפורש חולק שם, אבל הגמרא מחפשת לקיים את העיקרון של אין מעכבים זה את זה, למצא מציאות שקיים גם לרבי, ועל זה הגמרא עוברת מציור לציור עד שמוצאים דין של רבא בגרדומין, ולדעת רבנן דרבי נשארים שני סוגי דינים אמת, היינו סוג אחד עשה לבן בלי תכלת וכן עשה תכלת בלי לבן, וסוג שני, אגרדום לבן ונשאר תכלת או אגרדום תכלת ונשאר לבן, ורשב"ח גאון פסק מפורש בד' ציורים אלו כשר,) ומכאן נפל כל יסוד בנין אלו האחרונים שרצו לפסול לדעת הרמב"ם כולו תכלת משום שטוענין שכיון שעיקר התכלת לכריכה, לא שייך בלי לבן לנכרך, והרי קמן שבמקור של הרמב"ם שהוא רשב"ח גאון וכן הבאים אחריו החינוך והריא"ז, שס"ל שעיקר הכריכות של תכלת, מפורש שכולו תכלת כשר. וכן הרי"ף שהעתיק המשנה תכלת אינו מעכב את הלבן ולבן אינו מעכב את התכלת, ולא הביא כלל ביאור של הגמרא לדעת רבא בענין אגרדום לבן ונשאר תכלת, והביא רק דברי רב חייא אגרדום כולם ונשאר כדי עניבה,(יב:) אלמא שהמשנה הולך לפי מהלך הראשון כפשוטו של המשנה, לדעת רבנן שתכלת אינו מעכב את הלבן ולבן אינו מעכב את התכלת, היינו כשמתחילה עשה רק מין אחד, וא"כ ס"ל שכולו תכלת כשר. סיכום בענין כולו תכלת ולא עשה לבן כלל. בגמרא ריש התכלת מפורש שכולו תכלת כשר לדעת רבנן דרבי, ורבנן וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע, ע' רש"י בתחילת הפרק, וכ"כ כל הראשונים, (ע' תוס', רא"ש, נמ"י, ועוד) ולא מצאנו שהגמרא יורדת מזה, וגם הרמב"ם בשורש י"א כתב שכשר, ויש רק השמטת הרמב"ם ביד החזקה בהל' ד', שא"א ללמוד ממנו כלום מכיון ששם השמיט גם אגרדום תכלת ונשאר לבן שכשר, אף שהדין אמת, וכך מסקנת הכ"מ בדעת הרמב"ם בהל' י"ח, וכן פשטות הרמב"ם בהל' ה' שכתב שלבן או תכלת כשר, וגם החינוך והריא"ז שהולך על דרך הרמב"ם כתבו שכשר. וכן רב שמואל בן חפני גאון שהוא ספר שהרמב"ם מבסס עליו שעיקר הכריכות מתכלת, כתב שכשר. וכן מבואר ברי"ף. ויש רק קצת אחרונים שרוצים מכח השמטת הרמב"ם ביד החזקה בהל' ד' שכולו תכלת כשר, לעשות פילפול להפקיע גמרא מפורשת, ולומר שפסול, ואין להם על מה לסמוך, אפילו ברמב"ם, אפילו זכר לדיוק אין כאן וכ"ש שזה גמרא מפורשת ורמב"ם מפורש בשרשים שזה כשר וכן להלכה כל הראשונים כתבו שכשר. וזה כולל רשב"ח גאון שהוא הבסיס והמקור של הרמב"ם. ואלו האחרונים לא היה לפניהם הל' ציצית של רשב"ח. סיכום מי שעושה כדעת הראב"ד אם יוצא לדעת הרמב"ם וא"כ מי שעושה כהראב"ד, אז את"ל שלדעת הרמב"ם שאינו יוצא מצוות לבן אבל עכ"פ יוצא מצות תכלת, שהרי יש לו חצי חוט תכלת ומה שהוסיף עוד חצי חוט תכלת, זה לא גרע מעשה הכל תכלת. ומיהו העיקר שלהרמב"ם יוצא גם מצוות לבן ולא אמר הרמב"ם חצי חוט תכלת רק לכתחילה וכן האמוראים עשו חוט שלם, ולא יתכן כלל לומר שהגמרא היתה שותקת מלחדש שעושים דברים חריגים לעשות חצי חוט אם זה היה לעיכובא של מצוות שתי מינים. מסקנה בענין מי שעושה כשיטה אחרת שאולי אין הלכה כמותו אף שמי שאינו רוצה להכריע ועושה כאיזה שיטה שעושה, אז לכל היותר אינו מקיים מצוות ציצית בשלמות לבן ותכלת לכל הדיעות רק לשיטה אחת, אבל אין שום מציאות שלא מקיים שום מצוה, שבכל מצב שהוא כשר בין מדין כולו לבן שכשר ובין מדין כולו תכלת שכשר, ולא מפסיד שום דבר מאילו היה הולך הכל בלבן, וא"כ אין שום מניעה ללכת עם תכלת, וזה לא כדברי בעל המאמר שרוצה לבטל מצוות תכלת מחמת דברים כאלו, והוא המצאה שאין בו ממש. ד) בענין הכרעה במספר חוטי תכלת הנה בעל המאמר כתב שאין לנו יכולת להכריע בין השיטות, אולם באמת כבר הכריעו גדולי המכריעים שהיו לפניהם ג' השיטות ומכריעים ממקור הגמרא כדעת הראב"ד, ואילו אין לנו מי שהיה לפניו כל השיטות ומכריע כהתוס', ובענין הרמב"ם כתבנו שאין הן מביאים ראיה שיש בו ממש לדעת הרמב"ם, וכן הרמב"ם הוא כמעט שיטה יחידאי, והריני מעתיק מה שכתבתי בענין זה. הפולמוס על מספר חוטי תכלת אחרי שפרסמתי המאמר 'בכנף איש יהודי' שבתוכו הכרעה במספר חוטי תכלת כדעת הראב"ד ב' תכלת וששה לבן, קבלתי השגות משני כיוונים, אחד מכיוון מי שטוען למה לא לפסוק כתוס' ד' תכלת וד' לבן, והשני למה לא לפסוק כדעת הרמב"ם אחד תכלת וז' לבן, והיה כאן הרבה מאוד חילופי מכתבים בענין זה, וזה נשמר בקונטרס זה, והמסקנא היא שבאופן ברור הלכה כדעת הראב"ד, כמו שהכריעו הריא"ז והמאירי והגר"א. והרב וידאל צרפתי.(כאן הועתק רק המסקנות ולא כל הוויכוחים) אחרי כל הויכוח, נתברר באופן ברור נקודת המחלוקת, ויש כאן שתי מערכות. מערכה ראשונה, הויכוח אם לפסוק כהראב"ד או כהתוספות, מערכה שניה, הויכוח אם לפסוק כהרמב"ם או כהראב"ד ה) מערכה ראשונה, הויכוח אם לפסוק כהראב"ד או כהתוספות אלו שפוסקים כדעת התוס', זה משום כללי פסק של רוב ראשונים (רוב מצומצם) או ראשונים אשכנזים, או ע"פ המשנה ברורה, ולא מוכנים להכריע על פי מקורות מחז"ל שהם גמרות וספרי ומדרשים וזוהר שמראה כדעת הראב"ד, והיינו שסוברים שאין שייך היום הכרעה מקומית, רק פוסקים ע"פ כללי הפסק, והם פוסקים זה רק לאשכנזים אבל לספרדים אומרים לעשות כדעת הרמב"ם, וא"כ מוכרח, שלא באו לפסוק ע"פ הכרעה מקומית אלא ע"פ כללי הפסק כל עדה לפי הכללים שלה. ואילו אלו שפסקו כדעת הראב"ד, זה משום שההכרעה המקורית בנושא זה מראה כדעת הראב"ד, בענין רוב פוסקים, ע' בזה בחז"א, יו"ד ס' ק"נ ס"ק ח' במכתב ידוע כי אין כח רוב אלא במושב ב"ד אבל חכמים החולקים שהיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא ברוב או מיעוט. ואח"כ ממשיך ובכל זאת למיעוט הלבבות להכריע בסברה נוטלים לפעמים גם כח המספרי לנטי' לצד אחד. ואח"כ ממשיך ואם כי אין אנו נגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מ"מ מתלוה תמיד בההכרעה עיון שכלי והרבה פעמים מכריע מרן ז"ל (הב"י) כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבים כל הקושיות. מה שכתבנו שיש רק רוב מצומצם כשיטת התוס', כיון שיש לכל הפחות י"ג ראשונים שס"ל שרק חוט אחד, כיון דלענין שלא להוציא הפסוק ממשמעותיה שהוא פתיל תכלת היינו לשון יחיד, וכן משמעות כל דברי אגדה בין אלו שבגמרא ובין אלו שמחוץ לגמרא, אפשר לצרף גם את הרמב"ם, וא"כ יש לחוט אחד הרמב"ם, והראב"ד, ורב שמואל בן חפני גאון, וחכמי לוניל (שהובאו בתושבת הרמב"ם בכ"מ), והמאירי (יבמות ה:) והרמב"ן (סוף שלח ובענין ציץ) והערוך (ערך תכלת), והחינוך (פ' שלח), והגה' אשרי (מו"ק פ"ג ס' כ"ד הג"ה א) והכפתור ופרח (פרק ס') והריא"ז (הועתק לקמן) ורבנו בחיי (פ' שלח, שהביא שיטת הרמב"ם והראב"ד ולא הכריע), ורבנו שלמה בן היתום (מו"ק יט,) ואם מצרפים גם תלמידים כמו אלו של דעת התוס' מצרפים תלמידים, יש גם רבנו אברהם בן הרמב"ם ורבנו פרחיה, וא"כ במקרה כזה גם לפי כללי הפסק שהולכים אחרי הרוב, אין כאן משמעות מיוחדת. כשיטת התוס', הם, רבינו גרשום מאור הגולה (הובא בשיטמ"ק החדש ר"פ התכלת, וכ"כ גם בפי' המיוחס לרגמ"ה מא:), רש"י (מנחות פרק התכלת), רבינו תם (תוס' מנחות לח: ד"ה אלא, כתובות מ. ד"ה כגון), ר"י (הובא בספר הפרנס סי' תכא), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס פראג ח"ד סי' תמד), הרא"ש (הל' ציצית סי' ו', שו"ת כלל ב אות ט), טור (סי' יא), רבינו ירוחם (נתיב יט ח"ג), מרדכי (ר"פ התכלת), יראים (סי' תא עמ' רכב), עיטור (הל' ציצית שער א חלק ב), סמ"ק (מצוה לא), רבינו פרץ (תוס' ר"פ ברכות ט:) ראבי"ה (הל' ציצית-מנחות אלף קנב, בענין גרדומין), רבינו יונתן מלוניל (ברכות ט: ובהל' ציצית), רבינו ישעיה הראשון (פסקי הרי"ד הל' ציצית עמ' תפא, ספר המכריע פ"ח, שו"ת הרי"ד סי' סא ד"ה טלית של), נמוקי יוסף (ריש הל' ציצית), רשב"א (יבמות ד:), ריבב"ן (בפירושו על הל' ציצית של הרי"ף), אגודה (פ' התכלת), והאגור (נראה שנוטה לדעת ר"ת בגרדומין) כולם ס"ל כדעת התוספות, וכ"כ בפי' רבינו מיוחס עה"ת (פ' שלח), וגם בפירוש המיוחס להראב"ד על הספרי (אינו בעל השגות) שיצא לאור עתה (תשס"ט, עמ' קעא) גורס בספרי בדברי ב"ש ארבעה של תכלת, וכתב שאפילו לדעת ב"ה יכול להוסיף עוד חוט תכלת. ו) וכעת נבאר למה לפסוק כדעת הראב"ד (מכח המקורות) א) וז"ל הספרי שלח, מכמה גדילים אתה עושה, אין פחות משלושה דברי ב"ה, וב"ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כב"ש. ומבואר בפשטות דעת ב"ש שהלכה כמותם (ע' מנחות מ"א:) כדעת הראב"ד ששנים מתוך ח' דהיינו אחד שלם תכלת וג' שלמים לבנים. וז"ל הספרי פ' כי תצא. (לפני תיקון הגר"א) גדילים תעשה לך. למה נאמר, לפי שנאמר ועשו להם ציצית שמע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים, כמה גדילים נעשים אין פחות מג' חוטין כדברי בית הלל וב"ש אומרים מד' חוטין של תכלת וד' חוטין של לבן של ד' ד' אצבעות והלכה כדברי ב"ש. בד"א בתחילה אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא. על ארבע, יצאו בעלי שלשה ובעלי ה' ובעלי ו' ובעלי ז'. ד"א גדילים תעשה לך זה לבן מנין לרבות את התכלת ת"ל ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. ופשטות מרישא של הספרי כי תצא יוצא כדברי התוס' (לח. מא: ד"ה ב"ש, ובכורות לט: ורש"י ריש הפרק). אולם תוס' בכורות לט: הקשו על זה. דלשון חוטין של ב"ה ושל ב"ש אינן דומין. דבב"ה הכונה חוטין שלמין. ובב"ש הכונה חצי חוטין. ולא תירצו. ויש עוד להקשות דסיפא של הספרי ד"א גדילים וכו' מאי קמ"ל שיש מצות תכלת, זה כתוב בתורה, וכן קשה שבדברי ב"ה למדנו מן הפסוק שאין פחות מג' שגדיל היינו ג', אולם בדברי ב"ש לא כתוב המקור בפסוק, רק בסוף בא"ד כתבו ענין חוטין, ולא כתוב שם מספר והפסיק באמצע בדברים אחרים. הנה הגר"א בספרי כי תצא גורס באופן שלא יסתרו שני הספרי אהדדי וג"כ לא קשה קושית התוס' ושאר קושיות, שהוא גורס וז"ל: גדילים תעשה לך, למה נאמר, לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו, ת"ל גדילים, כמה גדילים נעשים, אין פחות מג' חוטין של ג' אצבעות כדברי ב"ה, ובש"א בג' חוטין של לבן ורביעית של תכלת של ד' אצבעות. גדילים זה לבן, מנין לרבות רביעית של תכלת, ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והלכה כדברי ב"ש עכ"ל. וע"כ הולך ג"כ הספרי על דרך הראב"ד. ולא כתוס' ולא כהרמב"ם. ולפי גרסתו מיושבים כל הקושיות בספרי עצמו וכן מן הספרי שלח, שהסיפא של הספרי העתיק אחרי דברי ב"ש וזה הדרש ללמדינו המקור בתורה למספר לבן שהוא ג' ותכלת אחד. ב) מצד משמעות הפסוק פתיל תכלת שהוא לשון יחיד כל זמן שאין ראיה בהיפוך, ואין שום גמרא שמפקיע משמעות הזה, וכן תוס' בעצמו כתבו בדף מא: שפשטות הפסוק הוא חוט אחד והוצרכו לומר שלשיטתיה שתכלת שני חוטים שהפסוק הוא לאו דוקא, רק שביארו דעת ב"ש, שסברה היא להשוות תכלת ללבן, אולם סברה זו היא לא דבר מובן מאיליו, שהרי יש סברה לומר שלבן יותר חיוב במספר מפני שאין בו מעלה של צבע אז צריך מעלה של מספר משא"כ תכלת שיש לו מעלה של צבע תכלת וזה נותן לו את החשיבות, ועוד, הרי ב"ה ס"ל שתכלת רק חוט אחד ולבן שנים, וא"כ ע"כ לא ס"ל שצריך להשוותם, וא"כ אילו ב"ש היו ס"ל שמפקיעים פשטיה דקרא ממשמעותיה ולחדש סברה שצריך להשוותם, היה צריך להיות גמרא מפורשת על זה, וכיון שאין גמרא מפורשת על זה, ונאמר רק ענין שלב"ש זה ד' חוטין, ממילא נשמע שבנקודה שתכלת הוא אחד כפשטיה דקרא, אין על זה מחלוקת. (סברה זו הוזכר גם בתשו' הרמב"ם לחכמי לוניל, ע' כסף משנה הלכות ציצית פרק א הלכה ז שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא שנים רק מה שלמד מזה הרמב"ם רק חצי חוט אין לזה ראיה שהרי גם להראב"ד הוא אחד רק שכופלים אותו, ואף שדרשה זו לא נמצא בחז"ל, אבל כך סתימת הדברים שלא מצאנו במקרא חיוב יותר מחוט אחד, וע' ריש ברכות מאמתי קורין את שמע, ואומרת הגמרא תנא אקרא קאי, והייינו מה נכתב בתורה אין צורך לתנא לכתוב, ומטרת התנא לכתוב דברים שלא כתובים מפורש בתורה, וא"כ כאן שאין גמרא מפורשת כמה חוטי תכלת נותנים, ומדברים רק על כללות החוטין, וא"כ בפשטות ניתן לומר, ששתיקת הגמרא על זה הוא בגלל שכך סתימת המקרא, ואין צורך לפרש את זה) אולם כתבו תוספות מנחות לח, דגדיל שנים גדילים ארבעה דדרשינן מיניה שנים לבן ושנים תכלת, ומשמע לכאורה כאילו בגמרא כתוב זה, אבל זה צע"ג, דבגמרא כתוב לט: גדיל - שנים, גדילים - ארבעה, ולא הוזכר כלום כמה לבן וכמה תכלת. וכן הרמב"ן תצוה בענין ציץ כתב שלשון פתיל הוא אחד, וגם רש"י שחולק שם, זה רק משום שכתוב שני פעמים בתורה לענין ציץ לשון פתיל תכלת, ובנסח אחר, ולמד מזה רש"י שהם חוטין נפרדים, משא"כ בציצית כתוב רק פעם אחד, ודאי כך פשטות הקרא, וממילא מכיון שהגמרא לא מפרש כמה חוטין תכלת נותן, סומכת על פשטיה דקרא. ונביא כמה ראיות שאם בלשון הפסוק הוא לשון יחיד, הדין הוא שרק אחד, כל זמן שהגמרא לא דורשת דרש לרבות עוד. סוכה לד: רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. רש"י כפת תמרים אחד - משמע, דכפת כתיב. ענף - חד, עץ חד, עבות חד. שם עמוד א אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא תרתי כפי דתמרי! - כפת כתיב. - ואימא חדא! - לההוא כף קרי ליה. וגם רש"י בציץ כתב לשון רבים בגלל שכתוב שני פעמים פתיל ובלשון אחרת וס"ל לרש"י שיש כאן גילוי שיש שני פתילים, אבל בלי גלוי לא היה כותב זה. מנחות לד: ת"ר: לטטפת לטטפת לטוטפת - הרי כאן ד', דברי רבי ישמעאל; ר"ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ת"ר: יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות? ת"ל: (שמות י"ג) ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות, הא כיצד? כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד, תנו רבנן: כיצד כותבן. תפלה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבע עורות והניחה בבית אחד - יצא; וצריך לדבק, שנאמר: (שמות י"ג) והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, דברי ר' יהודה; ר' יוסי אומר: אינו צריך. א"ר יוסי: ומודה לי ר' יהודה ברבי, שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש, שטולה עור על אחת מהן ומניחה. וכן ראייה שלשון יחיד הוא אחד ולא רבים ממילת "ציצית" בתורה, שהרי המילה כולל כמה חוטין כמו שער ראש ציצית הראש, אבל להוסיף עוד ציצית אסור כמבואר בסוגיה של הטיל למוטלת (מ"א:), והפשטות הוא משום שלשון ציצית היינו מכלול חוטים אחד ולא מכלול חוטים שתים, וא"א לומר שלמידים מלשון הפסוק על ארבע כנפות כסותך ולא חמש שאסור לשים על חמש כנפות חוטים, שהרי הוא לא שם על חמש כנפות אלא על ארבע רק שהוא שם על כנף אחד יותר מציצית אחד, אלא ודאי שלשון ציצית היינו מכלול אחד ולא מכלול שתים, וא"כ הפשטות שה"ה פתיל הוא אחד כל זמן שאין לנו דרוש מפורש על זה, ומה שמרבים כמה חוטין מלשון גדילים, זה מרבה על לשון ציצית שהוא הלבן או הכולל לבן ותכלת (לשון ציצית בתורה שני פעמים הראשונים הם הלבן ופעם השלישית הוא לבן ותכלת ביחד ) כי בתוך ציצית אחד אפשר להוסיף הרבה חוטין כי זה לשון ציצית הראש, אבל לשון פתיל הוא אחד כל זמן שאין גילוי מפורש לזה , על כן שיטת הראב"ד היא המובחרת שבכל השיטות. וכ"כ בתוס' ריש התכלת לח. ובתוס' הרא"ש סנהדרין פח: ובהטיל למוטלת דוקא אמרי' עובר משום בל תוסיף משום דציצית אחד אמר רחמנא על כנף ולא שנים. הלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקמב [שם] אבל אם עשה ציצית כהלכתה וחזר והטיל בו ציצית אחר ודאי איכא בל תוסיף דציצית אחד אמר רחמנא ולא שנים כדהכא. סנהדרין ל. ותניא: ממשמע שנאמר (דברים י"ט) לא יקום עד, איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר אחד - זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד - הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב, אחד. ואפקיה רחמנא בלשון חד - למימר: עד דחזו תרווייהו כחד. רש"י , דתניא ממשמע שנאמר כו' - עד אחד משמע. ואפקיה רחמנא בלשון חד - דכתיב והוא עד. סוטה יח. כתבה על שני דפין - פסולה, ספר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים; גיטין דף כ עמוד ב (דברים כ"ד) דספר אחד אמר רחמנא - ולא שנים ושלשה ספרים. ג) מצד שמדרשים מבואר רק חוט אחד, ע' הזוהר פ' שלח (דף קע"ה) והיא חוטא חד ורשימא בגוונהא וגוונא דלה נפיק מחד נונא דאזיל בים כנרת עכ"ל. וכן בתרגום המכונה יונתן ריש קרח. (כנראה שנכתב ונאסף בתקופת הגאונים) וז"ל וקמו בחוצפא ואורו הלכתא באנפוי דמשה, על עיסק תיכלא, משה אמר אנא שמעית מן פום דקודשא יהי שמיה מברך דציציית יהון מן חיוור וחוטא חד דתכלא יהי ביה, קרח וחברוי עבדו גוליין וציצייהון כולהון דתיכלא מה דלא פקיד ה'. וכ"כ ברש"י התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה של תכלת לא תפטור את עצמה. ואף שיש נפ"מ בין היונתן לרש"י במעשה קרח, שלרש"י לקח קרח טלית שכולה תכלת ולא עשה כלל ציצית של תכלת, ולהיונתן לקח טלית שכולה תכלת וכל הציצית של תכלת, מ"מ כ"ע ס"ל שמשה אמר חוט אחד של תכלת. וכן במדרש משלי פי"א כ"ז. אמר לה כך דרש ואמר נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם וכדי שיהא חוט אחד תכלת שנאמר על ציצית הכנף פתיל תכלת וכו' וכעין לשון זה באגרת אסתר פ"ה י"א. וז"ל ואמרה לו ראה האיך הוא יושב ומשחק בכם תדע לך שהוא כן שהוא אומר עשו חוט אחד של תכלת אני עושה לך טלית שכולה תכלת מיד נתעטף בה קרח ועמד לפני משה אמר לו מה עשית אמר לו אתה אמרת לי חוט אחד של תכלת על הכנף ואני עשיתי טלית שכולה תכלת וכו'. ועוד תנחומא ישן ב', אמר לו קרח למשה רבינו, משה טלית שכולו תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית אמר לו קרח טלית שכולו תכלת אינו פוטרת עצמה, וארבע חוטין פוטרין אותה. עכ"ל. ומשמעות הפירוש שד' חוטין היינו שבצירוף כל ד' הכנפות יש רק ד' חוטין, ואין כלל המשמעות שיש ד' חצי חוטין שעושים בכל כנף. שהרי מדברים עכשיו על כללות הטלית. אלא ודאי חוט אחד בכל כנף. (אולם כל אלו אין בו הכרעה בין הראב"ד והרמב"ם כמובן, רק יש הכרעה נגד שיטת התוס'.) הנה אילו היה לנו הכרעה ברורה מן הגמרא כאיזה שיטה לא היינו סומכין לא על הזוהר ולא על הספרי ולא על המדרשים, אולם כמדומני שבגמרא הדבר סתום מאוד ומאידך מכל המדרשים והזוהר וכן בספרי שלח הדבר יוצא שרק חוט אחד, זה מספיק להכריע עכ"פ או כהרמב"ם או כהראב"ד. וכן מראים אגדות חז"ל בגמרא של אברהם אבינו (חולין פ"ט.) בשכר שאמר מחוט ועד שרוך נעל זכו בנין לחוט של תכלת, ע' במהרש"א שם בח"א, וכן מאמר חז"ל של רשב"י (מנחות מג:) ש'וראיתו אותו' מכוון גם כלפי הקב"ה, שנאמר ואותו תעבודו, וכמו שביאר המהרש"א, שזה מראה שתכלת הוא חוט אחד. ד) מצד שרוב ראשונים בדעת תוס' בנויים על גרסא קשה בספרי, שב"ש וב"ה לא מדברים באותו נוסח, וכמו שתוס' בכורות לט: בעצמו הקשה, וכן תיקן הגר"א הגרסאות הסותרות בספרי, וכן תיקן הגרסא בזוהר ביהל אור כדי שהזוהר ידבר על מספר חוטי תכלת לדעת הראב"ד וכתב שם שני פעמים שעיקר כהראב"ד, (הועתק לקמן) וחזר ממה שכתב בביאור השו"ע, (שיטתיה בשו"ע קשין מאוד, וכן בנוים הם על הגרסא הקשה בספרי כי תצא שב"ש וב"ה לא מדברים באותו נוסח, ולא הזכיר כלום שם מגרסא בשלח לך ג' לבן ורביעית תכלת, וזה גם דלא כתוס' בדעת ב"ה, שהתוס' ס"ל בדעת ב"ה אחד שלם תכלת ושנים לבן והגר"א שם כתב ג' חצי לבן וג' חצי תכלת, ולא יתכן שהביאור בשו"ע כתב אחרי שאר תיקוני הגרסות בספרי, שאין אדם מתקן גרסא טובה כדי לעשות גרסא קשה, וכן היה צריך להזכיר בשו"ע איזה רמז שבא לתקן גרסא שכבר היה מתקן פעם אלא ודאי שמה שכתב בשו"ע היה לפני שתיקן הגרסא בספרי) וכן באמרי בינה (ברכות ט:) כתב הגר"א שהפוסקים חולקים על התוס' וסבירה להו שרק חוט אחד, ה) בספרי שלח כתוב כהראב"ד, ובספרי כי תצא לפני התיקון כתוב כמו התוס' ואחרי התיקון של הגר"א כתוב כהראב"ד, ויש ראיה לזה שיש לגרוס כהראב"ד, שהרי בזוהר שלח לך מפורש שתכלת הוא חוט אחד, וסתם זוהר הוא רשב"י, וכן סתם ספרי כרשב"י (סנהדרין פ"ו. ושם בגלל הכלל הזה מגיה ברייתא), וא"כ בשלמא לפי גרסת הגר"א, אז אין כאן סתירה אבל לפי גרסא הישנה יש כאן סתירה בסברת רשב"י. ו) מצד שהרבה מן האחרונים כולל הב"י והתוס' יו"ט היה להם גרסא משובשת בראב"ד ולא הכירו כלל שיטת הראב"ד, וע"פ זה פסק המ"ב ואלו האחרונים שהמ"ב בנה עליהם כדעת התוס', ולא היה כאן הכרעה מקורית, וממילא לנו שיש את האפשרות לפסוק ע"פ הכרעה מקורית, צריכים לפסוק כך, ויוצא כאן שלא פוסקים כאן ע"פ כללי פסק רגילים. וכן לפסוק לאשכנזים כדעת רוב ראשונים אשכנזים, כהיום במצוה שנתחדש אפשרות קיומו מחדש בשעת שמעורבים ספרדים ואשכנזים אין לנו ללכת ולפסוק ע"פ כללים אלו. ע' בזה 'בכנף איש יהודי' על הרחקה מהנהגה זו מכמה טעמים. ואחד, שכיום כולם תלמידים של כולם, כולם לומדים בין התוס' והרמב"ם וכל הראשונים, וכל יסוד חילוק בין ספרדים ואשכנזים בנוי מתקופה קדומה שהאשכנזים היו יותר תלמידים של ראשונים אשכנזים והספרדים היו יותר תלמידים מראשונים ספרדים, וגם אח"כ כבר נמשך הנהגת פסק זה גם לדורנו, ואילו היו לנו יכולים לבטל הנהגה זו היינו מבטלים, רק שכעת זה קשה לעשות, וכל זה בדבר שכבר נפסק מקדמת דנא, אבל בדבר שלא נפסק אז בגלל שלא היה תכלת, אז כעת שזה נושא חדש, אין לנו ללכת אחרי כללים אלו אלא להכריע מכח המקור. (ע' לקמן ס' ט' ד"ה והיחידים) ז) ההכרעה אין אנו צריכים להכרעה שלנו, הדבר כבר הוכרע מן הראשונים והאחרונים הנה, ההכרעה כנגד רוב הראשונים לא התחיל לא ממני אלא מן אחרוני הראשונים הלא הוא הריא"ז, שהוא ראה שרוב ראשונים ס"ל כהתוס' ובכל זאת חלק עליהם והכריע בראיות כדעת הראב"ד וז"ל הריא"ז בהלכות קטנות הל' ציצית אות ח' רוב המפרשים אומרים שחציין הן חוטי לבן וחציין חוטי תכלת ורבינו משה אומר שהשבעה הן חוטי לבן והאחד חוט תכלת, ולא נראה שהששה הן חוטי לבן והשנים חוטי תכלת כמבואר בקונטרס הראייות וכן מבואר בספרי. וא"כ יש כאן הכרעה ברורה כדעת הראב"ד, בין לקולא ובין לחומרא, למי שהיה לפניו רוב ראשונים וידע את זה ובכל זאת הכריעה כדעת הראב"ד ע"פ ראיות מקוריים, ולצערנו אין לנו את קונטרס הראיות, ונשאר לנו רק מה שכתב שכך מבואר בספרי, והיינו הספרי בשלח לך, והרי הוא ידע שתוס' גרס בספרי כי תצא גרסא אחרת ובעל כרחך שראה שעיקר הגרסא כגרסת הספרי בשלח, ובודאי נכנס לעומק הסוגיה והכריע כדעת הראב"ד כנגד רוב ראשונים וכנגד סבו הרי"ד, ואין זה כתלמיד שמעתיק מרבו. וא"כ יש כאן הכרעה של בתרא ונתבטל כל כח של רוב ראשונים. הריא"ז היה בדורו של הטור, וכנראה שספרו נתפשט רק אחרי הטור, והרי לשון ריא"ז היינו ר"ת רבנו ישעיה האחרון ז"ל, ולא כותבים לשון ז"ל רק אם הספר נתפשט אחרי פטירתו, ואילו הטור לא הביא הכרעה אלא כמעתיק כדרכו דעת אביו הרא"ש. המאירי יבמות ה: פסק כדעת הראב"ד והוא היה בדורו של הרא"ש והטור, והמאירי לא מעתיק סתם אלא מכריע, וז"ל בית הבחירה למאירי יבמות ה: והאחד הכרוך על הגודל ארוך מכלן כדי לכרוך בו שאר החוטין ומכניס ראש הארבעה חוטין בנקב הטלית וכופלן ונמצאו שמנה ואחד מהם ארוך והוא במקום התכלת כמו שידוע בזמן התכלת שאחד מן הארבעה היה תכלת והוא ארוך מכלם עד שכשהם נכפלין היו שנים תכלת וששה לבן. ויש כאן לשון מאוד חזק כמו שידוע, והיינו זה היה אצלם כדבר פשוט שהלכה כהראב"ד, ולא מצד שלא ידע הרמב"ם והתוס' שלא שייך כלל לומר זה על המאירי, שהרי בכל הספרים שלו מביא בכל אורך הדרך חכמי הצרפתים וגדולי המחברים (הרמב"ם) אלא משום שזה היה אצלם כדבר ברור שכאן הלכה כהראב"ד. וכן הגר"א בספרי הכריע כהראב"ד הנהגה בין לקולא ובין לחומרא, וכן ביהל אור בביאור על הזוהר כתב והעיקר כדעת הראב"ד, והוסיף שכן הוא בספרי שלנו, והיינו שבא להכריע כאן ולא רק כדרך פירוש. ביהל אור (פ' פנחס בזוהר דף רכ"ח:) וז"ל: ואיהו משולשת בעמודא דאמצעיתא, כליל תלת ענפי אבהן דאינון ש' מן שבת, שכינתא בת יחידא חוליא תכלת שבציצית, דחוליא ראשונה לבן ג' כריכות, ג' אבהן, ואח"כ חוליא של תכלת ג"כ כלילא מנהון, ויותר נראה דלא גרסינן כלל חוליא, אלא כן צ"ל בת יחידא תכלת שבציצית, והוא חוט רביעית, כדעת הראב"ד וכמש"ש שכ"ה עיקר, וכ"ה בספרי שלנו, כלילא מג' חוטין לבן אות ד' שבשם וכן עיקר, מה שכתב וכמש"ש שכ"ה עיקר, וכ"ה בספרי שלנו, ומשמע שחוץ מן הספרי יש עוד מקום שכתב על זה. (וע' הקדמה של המ"ב ובפרט בביאור הגר"א שהוא אורן של ישראל ויתד שהכל תלוי בו וכדאי להכריע הדבר). מהר"ר וידאל הצרפתי בספרו צוף דבש ס"פ שלח (לפני כארבע מאות שנים) הובא בחיד"א בחומת אנך ס"פ שלח, כתב וז"ל והנה סברת הרמב"ם ז"ל שבעה חוטי לבן ואחד תכלת, וסברת הרא"ש ז"ל בתשובה ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת, והנכון סברת הראב"ד ז"ל ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת. הספרים נמצאים באוצר החכמה, מהדורא חדשה של צוף דבש עם מראה מקומות וביאורים ומבוא ארוך, יצא לאור בבני ברק תש"נ. את מהר"ר וידאל הצרפתי תיאר אותו החיד"א בשם הגדולים ערך מהר"ר וידאל הצרפתי 'אחד מגאוני המערב הקדמונים ואב"ד דק"ק פיס, וכתב פ' על הספרא', וזה מצטרף לפסק הגר"א שהלכה כמו הראב"ד. מנהג השו"ע בענין גרדומין שהביא בס' י"ב דברי ר"ת שאם נפסקו שלשה חוטין פסול משום שצריך להיות שנים נגד לבן ושנים כנגד תכלת, לא מכריע כדעת תוס' במספר החוטין, כי זה מנהג לחומרא ולא מנהג לקולא, והנהגה לחומרא לא נקרא הכרעה, וכן אם יש עוד צירופים אינן חוששין לדעת ר"ת ע' בענין פירוק השזירה ס' י"א סע' ומ"ב ס"ק י"ז). וראיה ברורה לזה, שהרי הסמ"ג (עשין כ"ו הובא בב"י ס' י"ב) פסק מפורש כדעת ר"ת בענין גרדומין ולא הביא כלל שיטת הר"י בזה, אף שבענין מספר חוטי תכלת מסתפק אם כהתוס' או כהראב"ד, (הובא בב"י ס' י"א) וא"כ מוכרח שמה שפוסקים כדעת ר"ת בענין גרדומין זה לא מחייב שיש כאן הכרעה בענין מספר חוטי תכלת. וא"כ השו"ע והרמ"א שהביאו דברי ר"ת בענין גרדומין, זה לא מחייב שמכריעין במספר חוטי תכלת. ונשאר בדעת השו"ע כמו שכתב בב"י ס' י"א בביאור הסמ"ג, שכיון שאין לנו תכלת לא הכריע במספר החוטין, הגר"א בשו"ע הוא לא הכרעה כשיטת התוס' שהרי הוא חולק בתקיפות על התוס' שסבירא להו שיש מחלוקת בין ב"ש וב"ה אם זה חוט אחד תכלת או שני חוטין אלא זה שיטה חדשה לגמרי, שגם לב"ה הוא שווין, וכוונת ב"ה ג' חוטין היינו אחרי הכפל, ודבר כזה שלא מצאנו בשום מקום בין הראשונים, וגם קשה מצד עצמו לומר שלב"ה עושים חצי חוטי של לבן וחצי של תכלת, ונכנסים לבעית הרמב"ם של חצי חוט, וכבר כתבו תוס' בכורות לט: שלא יתכן כלל לפרש ג' לב"ה אחרי הכפל, ורק את הרמב"ם אפשר לתרץ שס"ל שאפשר לעשות חוט שלם רק שסגי בחצי חוט, אבל לומר דבר כזה שצריך לעשות דוקא חצי חוט תכלת וחצי חוט לבן, זה כבר דבר מחודש ביותר, וכל אלו שרצו לפסוק כדעת התוס', זה לא ע"פ שיטת הגר"א בשו"ע אלא ע"פ רוב ראשונים כהתוס', והגר"א בשו"ע הוא לא הכרעה כתוס' אלא שיטה חדשה לגמרי, שהיא קשה מאוד, וחולק על כל הראשונים. וכן ברב עמרם גאון בגיאוניקה (ח"ב עמוד 334) מפורש שבין ב"ש ובין ב"ה מדברם לפני הכפל. (ויש כלל רב תנא הוא ופליג, ובכל זאת לא קיי"ל הלכה כרב בזה ע' עירובין נ: וברי"ף שם ועוד מקומות, אולם כשאמורא מכריע כדיעה אחת של תנאים אפילו נגד רוב תנאים, פוסקים כדעת האמורא ולא כרוב תנאים, וממילא אף אם תמצא לומר שהגר"א הוא בגדר גדול כזה שיכול לחלוק על כל הראשונים, מ"מ לא קיי"ל להלכה כהגר"א הזה, משא"כ בספרי ובזוהר מכריע הגר"א כדעת הראב"ד, ובזה בודאי יש כח להגר"א להכריע, וכ"ש כשהולך בעקבות הריא"ז שג"כ הכריע כהראב"ד) ע"ע בענין זה שני מאמרים של הגאון ר' אליהו טבגר, (הוא בעל התכלת של זמננו שבירר וליבן כל הלכות תכלת בספרו "כליל תכלת" והוא שהקים את המפעל אגודת פתיל תכלת) בענין ביאור הגר"א, שמתוכו מבואר היטב שדעת הגר"א למסקנתו לפסוק כדעת הראב"ד, ובאמת מוכרח שהגר"א בשו"ע לא היה לו הגרסא המתוקנת בספרי ג' לבן ורביעית של תכלת, שהרי בזמן שכתב שם כדעת הראב"ד דחק עצמו לפרשו כפי הגרסא ד' לבן וד' תכלת, ואילו היה לפניו הגרסא ג' לבן ורביעית של תכלת לא היה לו לדחוק את הראב"ד בצורה כ"כ קשה וכן לא הזכיר שם שום גרסא אחרת אלא ד' לבן וד' תכלת, אלמא שהגרסא בספרי שלח לך ג' לבן ורביעית של תכלת בא לו רק אח"כ, וכשהגיע לו הגרסא המתוקנת פסק במוחלט כדעת הראב"ד, וכן במאמר שני של הרב אליהו טבגר (הובא בישורון שנת תשע"ב) הוכיח מהרבה מקומות בביאור הגר"א על השו"ע שלא היה לפניו הגרסא המתוקנת בספרי שלח). וכן הגאון ר' יצחק שלמה זילברמן זצ"ל שנוהג כל דבר ע"פ הגר"א, נהג והנהיג בישיבתו הלכה למעשה כדעת הראב"ד. ע"פ הגר"א בזוהר ובספרי. והיחיד שפסק לקולא כדעת התוס' הוא המלבי"ם שהובא במ"ב (ס"ט ס"ק י"ד) לענין שני חוטין מצמר ושני חוטין ממין הבגד באותו כנף עצמו, ובזה כבר הארכנו במ"א שהמלבי"ם לא היה לפניו כלל שיטת הראב"ד ואין כאן הכרעה, וכן מנהג אין כאן, שהרי המלבי"ם כתב שם במפורש שלא נהגו לעשות כך. ח) ביאור המלבי"ם הנה באמת נראה שהמלבי"ם לא ידע כלל שיטת הראב"ד, אלא היה לו הגרסא המוטעית של הב"י בראב"ד שהראב"ד ס"ל כדעת התוס' וגרס בראב"ד ב' של לבן וב' של תכלת והיינו לפני שכופלים וראיה שהמלבי"ם ס"ל כך, שראיתי לשון המלבי"ם בס' י"ב במאיר לארץ ס"ק ט"ז, שכתב שהסמ"ג כתב ב' של לבן וב' של תכלת או ז' של לבן ואחד של תכלת, והסמ"ג מסתפק אם הלכה כהרמב"ם שרק חוט אחד של תכלת או כשאר פוסקים ע"כ דברי המלבי"ם. הנה לשון הסמ"ג (מצוה כ"ו) הוא ב' של לבן וב' של תכלת או ג' של לבן ואחד של תכלת, וכן הועתק דבריו בברטנורא ריש פרק התכלת, וא"כ איך יכול המלבי"ם לומר שצד שני של הסמ"ג הוא ז' של לבן ואחד של תכלת. אלא ודאי שהיה לו גרסת הב"י (ס' י"א) בראב"ד ב' לבן וב' תכלת, ולא ידע כלל שיטת הראב"ד שג' לבן ואחד תכלת, וחשב שהראב"ד ס"ל כתוס', ועל כן הרי כתב הב"י שהסמ"ג ס"ל בצד שני שלו שכוונת הסמ"ג במה שכתב ג' לבן ואחד תכלת היינו שג' של לבן ורביעית מקצתו של תכלת, והשיא את הסמ"ג שהצד השני שלו הוא כהרמב"ם, וזה גרם לו מפני שהיה לו גרסא מוטעית של הראב"ד, ואחרי הטעות הזה נמשך גם התוס' יו"ט בריש פרק התכלת, בביאור הסמ"ג והברטנורא, אבל אחר שיש לנו הגרסא המתוקנת בראב"ד. א"כ בודאי ובודאי שכוונת הסמ"ג והברטנורא הוא שהצד השני שלו הוא כהראב"ד, דהיינו כפשוטו ג' של לבן ואחד כולו של תכלת. ועכ"פ למידים שהמלבי"ם בכלל לא ידע שיטת הראב"ד, ובודאי שלא ידע גם שאר הראשונים שכתבו כהראב"ד כמו הערוך והמאירי והריא"ז ולכן מובן מה שכתב שיש רק רמב"ם שס"ל חוט אחד ושאר הפוסקים ס"ל ד' לבן וד' תכלת, שהרי לשיטתו, הרמב"ם יחידאי בזה וכל שאר הפוסקים ס"ל כתוס' כיון שלא הכיר כלל שיטת הראב"ד, וכנראה גם לא כל הראשונים שס"ל חוט אחד, וא"כ לפי גישה זו בודאי הלכה כשאר פוסקים דהיינו כהתוס'. אולם אחרי שיש לנו הראב"ד והרבה ראשונים שס"ל כמותו וא"כ צריך לדון כמי ההלכה, ואין כאן הלכה פסוקה מצד הראשונים שהלכה כתוס'. ויורד כאן הכרעת המלבי"ם, ע"כ בביאור דברי המלבי"ם ט) ההכרח להכריע הנה אילו היה לנו את האפשרות לעשות כחומרא לצאת בין דעת הראב"ד ובין דעת התוס', לא היה לנו את הצורך להכנס לעובי הקורה להכריע, אולם הבעיה היא שאין לנו את האפשרות הזה, כי בפשטות לדעת הראב"ד צריך ג' חוטין של לבן, וכן משמע לשון הספרי, ומי שעושה כדעת התוס' חסר לו בחוטי לבן, ולפי התוס' לכאורה צריך ב' חוטי תכלת ומי שעושה כדעת הראב"ד חסר לו בתכלת. וכן אילו לא פסק השו"ע (ס' י"א סע' י"ב) שאין להוסיף על ד' חוטין, והיה פוסק כדעת בעל העיטור ורב עמרם גאון שאפשר להוסיף על החוטין כמו שפסק הגר"א על השו"ע, היה לנו לעשות ב' חוטי תכלת וג' חוטי לבן, אולם השו"ע סגר לנו דרך זו. וא"כ צריך להכריע כאן, ואין אנו באותו מצב של בעלי השו"ע שלא היה להם תכלת, וכל הנושא היה לענין גרדומין, ובזה חששו לחומרא גם כדעת התוס', ולא היה להם הצורך להכריע, וכמו שכתב הב"י ס' י"א בדעת הסמ"ג שבגלל שלא היה להם תכלת לא נכנס להכריע הדבר, אבל לא היה כאן הכרעה לקולא כדעת התוס' וכן המנהג לא היה אף פעם לקולא כדעת התוס' ואין זה מנהג שמחייב אותנו לעשות לקולא כדעת התוס'. וכל מה שהובא שעושים כהמנהג, זה בזמן שהמנהג היה הכרעה גם לקולא, אבל בזמן שנהגו כן מחמת ספק זה לא נקרא מנהג לחייב כשזה נוגע גם לקולא. וא"כ עכשיו שיש תכלת, צריך להכריע, וא"כ לא מצאתי עד עכשיו שום מן הראשונים ולא מן האחרונים שהביא דעת התוס' ודעת הראב"ד ודעת הרמב"ם ויכתוב והעיקר כדעת התוס'. ואילו כדעת הראב"ד מצאנו הכרעה הריא"ז והמאירי והגר"א בספרי ובזוהר , ורבנו וידאל צרפתי (שהחיד"א החשיב אותו מאוד והיה בקיא בנגלה ונסתר). המחבר בב"י ס' י"א הביא דעת הסמ"ג שהביא שני שיטות, התוס' והראב"ד (והב"י שלא הכיר את הראב"ד חשב שצד השני בסמ"ג הוא כדעת הרמב"ם) וכתב עליו שכיון שלא נוהג אצלנו תכלת הוא לא הכריע. המחבר בכסף משנה שחשב שהראב"ד ס"ל כתוס', כתב שבספרי משמע כדעת הרמב"ם, והיינו כגרסא בשלח לך, ובודאי אילו היה לפניו הראב"ד האמיתי, היה אומר שבספרי משמע כדעת הראב"ד, אבל בודאי לא כדעת התוס', וא"כ את"ל שהמחבר הכריע, אז הכריע כדעת הראב"ד ולא כדעת התוס'. (ומה שבשו"ע בענין גרדומין כתב כדעת התוס' אף שבכ"מ הכריע כדעת הרמב"ם, היינו משום שלא רצה לסמוך לגמרי על ההכרעה בכ"מ וחשש לחומרא גם כדעת התוס', אבל בודאי משורש הענין של הכרעה את"ל שיש איזה הכרעה מצד הב"י. יש לכל היותר הכרעה כדעת הרמב"ם או הראב"ד ולא כדעת התוס', ועכ"פ לא הכריעו כאן כדעת התוס'. ומאידך יש לנו הכרעה מקורית כדעת הראב"ד, והיינו הריא"ז והמאירי, והגר"א בספרי והגר"א בזוהר, והיינו שהיה לפניהם שיטת התוס' והכריעו מקורית כדעת הראב"ד. ויש גם הכרעה של רבנו וידאל צרפתי שהובא בחיד"א, ואף שאצלנו אינו מפורסם כ"כ, החיד"א כתב עליו גדולות, ובודאי חזי לאצטרופי. והיחידים שבאו לפסוק לקולא כדעת התוס' בזמן שיש הראב"ד לפניהם, זה רק מרבני זמננו, שהפסק שלהם בנוי על זה שמתנגדים למושג של הכרעה מקורית, אלא רוצים לפסוק כמנהג אלו שלא הכריעו מן המקור אלא סמכו על רוב ראשונים או כמנהג ראשונים אשכנזים או שו"ע במנהג גרדומין (שכבר כתבנו שאין משם הכרעה לקולא) וסתימת המ"ב ועוד אחרונים שהעתיקו דברי התוס', אבל לא נכנסו להכריע, ורבנים אלו מתנגדים גם להכרעה של ראשונים כמו הריא"ז, ועל כן כתבו הפסק שלהם רק לאשכנזים. וז"ל ר' ישראל ברקין מארה"ב שהתווכחתי אתו במכתבים רבים, מכונה "הרב ישראל כהן" בחוברת "והיה לכם לציצית תש"ע", "וסברא זו שצריך לפסוק כרבותינו מאשכנז שמעתי מכמה פוסקים מובהקים, ולדעת מו"ר הרה"ג ר' ישראל הלוי בעלסקי שליט"א הוא עיקר הטעם לפסוק כתוס', והסביר שאנו יורשיהם הרוחניים". וע' לעיל ס' ו' בד"ה "וכן לפסוק לאשכנזים וכו'" הצע"ג בהנהגה זו. והריני מעתיק מכתב שכתב לי האברך החשוב יהושע יצחק ינקלביץ נ"י מחבר גליון "מצות תכלת בזמננו" שהפיץ הרבה מצוות תכלת בארה"ב ובא"י, שמקודם נהג כדעת התוס' (יחד עם חברו ר' ישראל ברקין), ואח"כ חזר בו והורה כדעת הראב"ד וכך הנהיג בארה"ב ובא"י. לכבוד וכו' אחרי דרישת רוב שלום אוהב תורת האמת, אפתח בתודה על שדרש אחרי כאן בארץ הטמא כל כך רחוק מה' מהתורה ומהאמת בכלל. אבל כבודו מסתמא יודע מה דרך הרוח, אשר כבר רוב בני החבורא שבגלות כבר חזרו בהם להורות כדברי הראב"ד, ונימוקם עמם, כאשר כבר האריך כבודו לברר בטוב טעם ודעת. אמנם מכל מקום הכל תלוי במזל, ואפי' התכלת בעצמו לא זכינו לה עד דור אחרון, וגם ענין זה אף אחרי ששמענוה לא קבלנוה עד הערת רוח מן השמים. והבירור שנתברר לבסוף היה אשר הוכרח לנו מדברי הראשונים ומן הסברא שאי אפשר שהיה לפניהם הגירסא של הראב"ד בהספרי, ואם כן קשה מאד לומר שיש מדבריהם כאילו הכרעה נגד שיטת הראב"ד. ואף אם אמנם נגיד שיש עדיפות ברוב או בחשיבות של אשכנז, לא יהא לו ענין כאן, שלא הכריעו ברובם או בחכמתם נגד הגירסא של הראב"ד. ובדעת הגר"א עיקר דעתינו הוא אשר כאשר כתב דבריו בביאורו לא ידע מגרסת הראב"ד וכאשר נתגלה לו הגירסא ההוא חזר בו להורות כדברי הראב"ד. ומכל מקום יש אשר פקפקו בדעה זו מכמה פנים (ובראשם כמובן חבירינו ר' ישראל שליט"א) אבל כאשר כתבתי כן הוא עיקר דעתינו. הגם שקשה לומר שלא היה לפניהם הגירסא הנכונה, שהרי היה לפניהם הפירוש על התורה של רבינו טוביהו מארץ יון, המכונה מדרש לקח טוב, אשר בדבריו גרס כדברי הראב"ד. מכל מקום ייתכן שראוהו וחשבו שהם דברי עצמו ולא דברי הספרי. גם רבינו הלל כפי הנראה גרס כגירסת הראב"ד, וכן הילקוט ועוד, ופלא הוא שלא ידעו מגירסת הראב"ד. אבל בדברי המרדכי בריש פרק התכלת נראה בעליל שלא ידעו. החותם בכבוד גדול יהושע יצחק י) מערכה שניה, הויכוח אם לפסוק כהרמב"ם או כהראב"ד טעם שפוסקים כדעת הראב"ד ולא כהרמב"ם, משום שהראב"ד אין עליו שום קושיה, והרמב"ם שיטה מוקשית, והרי לעשות דבר כזה לטוות חצי חוט תכלת וחצי חוט לבן הוא דבר מאוד חריג, ורחוק מאוד שהגמרא היתה שותקת מזה, והרי לענין סדר הצביעה שיש שם חידושים, מאריכה הגמרא מ"ב:, ואיך שותקת מזה שצריך לטוות חטי חוט לבן וחצי חוט תכלת, אלא ודאי שלא יצא הדבר מסתימתה, וממילא כופלים החוט של תכלת. (ע' רי"ף יבמות צ"ב: ודאי אי איתנהו להני מילי דמר רבי יהודאי לא הוה שתיק גמרא מינייהו). בספרי פ' שלח לך כתוב ג' של לבן ורביעית של תכלת, וזה כדעת הראב"ד, ואילו בספרי פ' כי תצא , לפי גרסא ישנה הפשטות כדעת התוס' ולפי תיקון הגר"א כדעת הראב"ד אבל לא כדעת הרמב"ם. בגמרא ערובין צ"ו: מבואר שהיו מביאים לשונות של תכלת, והגמרא דן אולי זה בשביל בגדים ולא לשם ציצית, והגמרא עושה אוקימתא "במופסקים" באופן שאין חשש של שלא לשמה אם חתך החוטין, ואילו היה צריך להיות רק חצי חוט, אז בודאי זה ראיה שהוא לשם מצוה, הרבה יותר מאוקימתא של הגמרא, אלא ודאי שלא עשו חוטין מורכבים מתכלת ולבן. (תירוץ הרב קאפח שכוונת הגמ' "מופסקים" היינו ציור הרמב"ם צע"ג שאין זה הפשטות. כי סתם מופסק היינו חתוך ע' סוכה יא. ואילו היה כאן חידוש מיוחד של טווית חצי חוט, היתה הגמרא צריך להאריך יותר). רוב ראשונים חולקים על הרמב"ם, בין אלו שהיו לפניו ובין בני דורו ובין הבאים אחריו, הערוך ערך תכלת כמו הראב"ד, הראב"ד בהשגות, חכמי לוניל, הסמ"ג מסתפק אי כהתוס' או כהראב"ד ובודאי לא כהרמב"ם, (מה שהב"י ס' י"א כתב שצד שני של הסמ"ג כהרמב"ם מפני שלא ראה כלל שיטת הראב"ד, שהיה לו גרסא בראב"ד כמו התוס' ומזה גם מוכח שלא ידע כלל שיטת הראב"ד, שאילו ידע למה הוציא את דברי הסמ"ג מפשוטו לומר שס"ל כהרמב"ם) וז"ל ספר מצוות גדול עשין סימן כו שתים של לבן ושתים של תכלת או שלשה של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וכופלו לשמונה. המאירי יבמות ה: כמו הראב"ד, הריא"ז הביא את הרמב"ם וחלק עליו והכריע מפורש כמו הראב"ד ע"פ הספרי, הגר"א באור יהל הכריע כמו הראב"ד וכתב שני פעמים וכן עיקר, רבנו וידאל צרפתי שהובא בחיד"א בחומת אנך הכריע כמו הראב"ד, נגד התוס' ונגד הרמב"ם, הובאו דבריהם לעיל במערכת ראב"ד תוס'. וע' חוזק לשון המאירי שם. במאמר בכנף איש יהודי, הבאנו גם ששיטת הרמב"ם בנוי על היסוד שעיקר התכלת בשביל הכריכה, אולם ברב עמרם גאון שס"ל שחוליא ראשונה הוא רק לבן ובכל זאת אם עשה רק חוליא ראשונה יוצא, א"כ חולק על יסוד הרמב"ם שעיקר הכריכה בשביל התכלת, וממילא גם אין לו סיבה לדחוק שסגי בחצי חוט. הבאנו הרבה סמוכים שגם לדעת הרמב"ם אם עשה כדעת הראב"ד יוצא מצוות תכלת ולבן, ובלי זה א"א ליישב את הגמרות, ע' לעיל בדעת הרמב"ם אם הוסיף יותר מחצי חוט, משא"כ לדעת הראב"ד אם עשה כדעת הרמב"ם לא יצא מצוות תכלת. ומי שכתב כמו הרמב"ם, זה רק רבנו אברהם בן הרמב"ם ותלמידו רבנו פרחיה שהיו תלמידים מובהקים של הרמב"ם ואינו שיטה עצמית. וכן האר"י ז"ל, שע"פ נגלה לא ידע שיטת הראב"ד כמו שהב"י לא ידע אותו. יש עוד ספר הקנה (עמוד 80 ) כדעת הרמב"ם, שמחברו אינו ידוע, ע' בהערות על ברכי יוסף יורה דעה סימן יא וז"ל, אלא שעל מהות ספר הקנה ערער הרמ"ק, בספר שיעור קומה דף פ' ע"א, דמחברו אחרון מאוד הוא, ומעתיק לשונות מהרמב"ם וכו', וערער גם על אמינותו ובקיאותו. ע"ש ועיקר הספר שם הוא לא בירור הלכה אלא הסבר ההלכה ע"פ סוד, וההלכה מעתיק מן הרמב"ם. אלו שפוסקים כדעת הרמב"ם, יש כאלו שמשוכנעים שצריך לפסוק כדעת האר"י ז"ל והמקובלים תלמידי האר"י ז"ל, ולא שייך הכרעה כדעת הראב"ד נגד האר"י ז"ל, (האדמו"ר מרדזין פסק כדעת הרמב"ם) אולם הנהגה זו צע"ג, שלא שייך לעשות ע"פ גילוים עליונים רק בזמן שאין כח להכריע ע"פ נגלה וכאן יש הכרעה ע"פ נגלה בין מצד שרוב ראשונים שס"ל חוט אחד, הם ס"ל כדעת הראב"ד שהוא חוט שלם ואילו הרמב"ם יחידאי, וכן יש הכרעה מקורית, וכל מה שלפעמים משתמשים בדעת המקובלים להכריע, זה בזמן שאין לנו כח להכריע ע"פ נגלה. וז"ל החיד"א בספרו דבש לפי מערכת נ' אות י"ב נשים במצות עשה שהזמן גרמא סבר ר"ת דיכולות לקיים ולברך כידוע, ומצאתי בתשובת כ"י לחד מקמאי בזמן הרי"ף מעלה מטה והוא רבנו יעקב ממרויש ז"ל שהיה שואל שאלות מן השמים בדינים והיו משיבים לו ומביאים דבריו לפעמים הרב שבלי הלקט והמרדכי ז"ל, וכו'... והגם דלאו בשמים היא והרמב"ן ז"ל חלק על הראב"ד במ"ש רוח הקודש הופיע בבית מדרשנו, מ"מ היינו דוקא כמו הרמב"ן ז"ל שהוא בדעתו הרחבה הכריע מן התלמוד להיפך אז הרשות בידו על פי תורה לפי דעתו, אבל אי אנן אין בידנו להכריע ועינינו הרואות שנחלקו הפוסקים מערכה לקראת מערכה אז נראה לדעתי הקצרה דיש לסמוך על הסברה של הפוסקים שהסכימו מן השמים עליה וכבר במ"א כתבתי בעניותי בזה, וא"כ מה שנגלה להאר"י ז"ל לא שייך יותר ממה שנגלה לרבי יעקב ממרויש, וא"כ במקום שיש הכרעה ע"פ נגלה לא מתחשבים עם גילוים של האר"י ז"ל. ומה שטוענים שהאר"י ז"ל היה לו גילוי אליהו, הנה מקור הדבר הוא משומר האמונים הקדמון להגר"י אירגס שכתב על האר"י ז"ל (ויכוח א' ס' י"ז) (הובא בביאור אבן חי על ספר בן איש חי שנה א' פ' וירא ס' כ"א ס"ק מ') שמרוב חכמתו וקדושתו נתגלה אליו אליהו הנביא ז"ל בכל עת כמו שהיה מתגלה אל התנאים והאמוראים כדאיתא גמרא בדוכתא טובא, וא"כ רואים שלא היה יותר גדול מן התנאים והאמוראים. וא"כ כמו שלגבי תנאים והאמוראים אין כלל שהלכה כמי שהיה לו גילוים עליונים, שהרי רשב"י הוא מגדולי המקובלים בדורו, ובכל זאת יש כלל שרבי יוסי ורבי שמעון הלכה כרבי יוסי וכן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, (ערובין מו:) וא"כ אין כאן כלל שתמיד הלכה כהאר"י ז"ל, אלא הוא לא יותר מכח חכמתו בתורה. ואם רוצים לומר שהאר"י ז"ל היה פוסק גם בנגלה, הנה בפשטות לא היה לפניו כלל דברי הראב"ד, שהרי גם המחבר שהיה בדורו ובעירו לא היה לפניו הראב"ד אלא היה לו גרסא מוטעית וחשב שהראב"ד כדעת התוס' כמבואר בכ"מ, וא"כ לא היה כאן הכרעה מצדו בנגלה. וע' בשיירי ברכה להחיד"א ס' תכ"א וז"ל דבתר הכרעת האר"י ז"ל גרירן בדוכתא טובא עכ"ל, ומדייק מזה מהר"ם סטהון בארץ החיים ס' שכ"ב שלא בכל דוכתיה, ועכשיו אילו היה כאן כלל שכל מה שלמד האר"י ז"ל הוא מפי אליהו הנביא וזה כבר מכריע שזה כמו משה מפי הגבורה א"כ איך שייך לומר שלא בכל דוכתיה, אלא ודאי שאין למידים מפי כללים הללו, אלא האר"י ז"ל היה חכם גדול אבל לא בדרגת משה רבנו שהלכה כמותו בכל מקום, ותורה לאו בשמים היא. וחוץ מזה, כיון שגם הגר"א היה בקיא בנגלה ובנסתר, והוא פסק בביאור על הזוהר כדעת הראב"ד, א"כ זה ראיה שגם על פי נסתר אפשר לפסוק כדעת הראב"ד. וכן ידוע שהרב אברהם בן רבי נחמן (מגדולי ת"ח בחסידי ברסלב, שהנהיג את לבישת תכלת של רדזין בהרבה מחסידי ברסלב) הלך כדעת הראב"ד, אף שידע דעת האר"י ז"ל והאדמו"ר מרדזין. ויש עוד שפסקו כדעת הרמב"ם בגלל שמחשיבים את הרמב"ם כפוסק הכי גדול, או שבענין דברים שלא כתובים בשו"ע הלכה כהרמב"ם, אולם אין הדבר מובן, וע' בחז"א ס' ק"נ ס"ק י' שאין כלל גורף כזה שהלכה כהרמב"ם, בפרט שכאן הרמב"ם נגד פשטות הגמרא ושיטה חריגה ונגד הספרי וכן הוא יחידאי נגד כל הגאונים והראשונים. וראיתי עוד שטוענים, שבמדרש הגדול ס"פ שלח כתב כמו הרמב"ם, וחשבו שהמדרש הגדול הוא מכח חז"ל לפני הרמב"ם, אולם ע' במבוא לספר במדבר, שהמדרש הגדול הוא מחבר אחרי הרמב"ם והא מערב דברי חז"ל של תנאים ואמוראים עם דברי הרמב"ם, וא"כ קטע זה ועוד הרבה קטעים הם העתק של דברי הרמב"ם, וזה לא ספר פוסק של הכרעה אלא ליקוט של חז"ל בצירוף ליקוט של הרמב"ם, ולא הכרעה כמותו, ובודאי זה לא מקור של הרמב"ם. וכן כבר הכריעו אחרי הרמב"ם, הריא"ז והמאירי והגר"א והרב וידאל צרפתי כדעת הראב"ד נגד דעת הרמב"ם, ( כל זה לעיל במערכת תוס' וראב"ד) והלכתא כבתרא. וכן הסמ"ג הוא נגד דעת הרמב"ם. כעת ראינו רבי חיים ויטל בספרו עץ חיים טוב פ' קורח שהביא מדרש שכתב וח' חוטין תכלת (דהיינו ב' חוטין בכל כנף) וזה או כהראב"ד או כהתוס' ולא כהרמב"ם. יש שפסקו כהרמב"ם בגלל האור שמח שטוען שכך מבואר בירושלמי ביכורים, אולם זה נתבאר בקונטרס בכנף איש יהודי ס' ה' ס"ק י' , שהירושלמי נתכוון לגמרי משהו אחר, ואין לירושלמי שם שום שייכות למה שכתב האור שמח, וכן שיטת האור שמח בנוי על זה שלא שייך לקיים מצות תכלת בלי שיש בו גם לבן, ואילו בספר המצוות שורש י"א כתוב מפורש ששייך לקיים תכלת בלי לבן, והארכנו לעיל על זה, וא"כ ברמב"ם עצמו מוכח שלא בנה על הכלל של האור שמח. וכן יש שסמכו על המשכנות יעקב ס' י"ג שכתב כדעת הרמב"ם, אולם המעיין שם בכל התשובה, הוא לא מביא כלל ראיה לענין שיטת הרמב"ם כלפי הראב"ד בנושא מספר חוטין, רק דן בענין שיטת הרמב"ם כלפי התוס', והוכיח שיש רק חוט אחד, ובעיקר בנוי הראיה בהנידון שם להביא ראיה בענין הכריכות שעיקר הכריכות הם של תכלת, וממילא כתב כדעת הרמב"ם שמספיק חצי חוט, כיון שעיקר התכלת לכריכה, אולם אף לפי שיטתיה שיש ראיה מן הגמרא שעיקר הכריכות של תכלת, זה רק ראיה שעושים חוט אחד, אבל אין זה ראיה שעושים רק חצי חוט (שזה מילתא דתמיה) שהרי כמה ראשונים שס"ל שעושים כמעט כל הכריכות של תכלת מ"מ ס"ל שעושים חוט שלם של תכלת כמו הערוך והמאירי והריא"ז, והמשכנ"י לא מביא ראיה לזה אם החוט הוא חצי או שלם, וא"כ א"א ללמוד ממנו לענין אם הלכה בזה כהרמב"ם או כהראב"ד. יש רבנים ספרדים שפסקו כדעת הרמב"ם מפני שטוענים שכך כללי הפסק של הספרדים, וע' מה שכתבנו לעיל במערכת תוס' וראב"ד (ס' ו' בד"ה וכן לפסוק לאשכנזים) על אלו רבנים אשכנזים שפסקו כתוס' משום שהם אשכנזים, ומה ששייך לשם שייך גם לכאן, שאין כעת הזמן לפסוק להלכה בגישה כזאת למצווה שנתחדש אפשרות קיומו במקום ובזמן שהספרדים והאשכנזים מעורבים זה בזה, וכולם תלמידים של כולם. יש מחלישים כח הגר"א בפסק בזוהר כהראב"ד, משום, שבספרא דצניעותא כתב כדעת הרמב"ם, אולם שם זה רק בדרך פירוש משא"כ בזוהר כתב הגר"א דרך פסק, וזה המחייב. וע"ע מה שכתבתי על פירוש הגר"א בספרא דצניעותא שהם קשין מאוד, שבספרא דצניעותא פ"ה כתוב ארבעה מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבים באתכלא צרירין בהו: שבעה רהיטין סהדא סהדותא ולא קיימין בדוכתייהו: והגר"א מפרש בסוף דבריו, שרהיטין שהוזכרו בספרא דצניעותא, הכוונה ז' חוטין לשיטת הרמב"ם , וציין לזוהר פ' שלח דף קע"ה, אולם נכון שהזוהר מביא דברי הספרא דצניעותא אלו בענין מצוות ציצית, אבל הזוהר ביאר דברי הספרא דצניעותא שהכוונה ז' רהיטין היינו ז' כריכין, וכנראה שהכונה לז' חוליות והוזכר שם ג"כ שלא יפחות מז' ולא יוסיף על י"ג וזה בכריכות או חוליות ולא איירינן בחוטין, וא"כ דבריו ז"ל כאן צע"ג. אבל בין כך מתחשבים עם הגר"א כשכתב דבריו דרך פסק ולא כשכתב דבריו דרך פירוש. ובדרך פסק פסק כדעת הראב"ד. יא) תירוץ המרכבת המשנה (חלמא) על הרמב"ם המרכבת המשנה מתרץ הרמב"ם שגרס כמו הספרי בשלח לך, ועל אף ששם מבואר שעושים ג' לבן וא' תכלת וא"כ אחר הכפל יש לו ב' תכלת, ס"ל להרמב"ם שהספרי לא ס"ל כלל כפל וכל הכפל הוא הנהגה יותר מאוחרת, וא"כ חיוב כפל הוא רק מדרבנן וא"כ אחרי הנהגת כפל מספיק חוט אחד של תכלת, שלכתחילה יש לעשות רק חוט אחד, ולפ"ז בודאי אין חיוב לעשות דוקא ז' חוטין של לבן, שבשורש מספיק ג' חוטין לבן רק שכופלין אותו ונעשה שש, וזה גם לפי דרש הגמרא גדיל שנים גדילים ד', והרי חוט הכרך עולה מן המינין (לדעת הרמב"ם היינו תכלת) ונשאר ללבן ג', ואחרי הכפל ו', ורק התכלת מספיק חוט אחד גם אחר הכפל, וזה החצי חוט, ויש לנהוג כן לכתחילה לקיים חוט אחד, אבל אם הוסיף החצי השני , לא החסיר בו' של הלבן וגם לא פסל התכלת שהרי כולו תכלת ג"כ כשר. וא"כ עכ"פ מי שעושה כהראב"ד יוצא גם הרמב"ם, ולהיפוך להראב"ד אם עשה כהרמב"ם בפשטות חסר בתכלת, שגם תכלת יש חיוב כפילה, (גם תירוץ זה של המרכה"מ דוחק כי הנהגה חריגה כזה אמור להיות כתוב בגמרא, ובגלל זה רוב ראשונים שס"ל חוט אחד דלא כתוס', ס"ל כהראב"ד, וא"כ בודאי יש לנהוג כהראב"ד שבזה יוצא גם להרמב"ם). יב) קיצור סיכום של הכרעת מספר חוטי תכלת כדעת הראב"ד ולא כתוס' ולא כהרמב"ם העיקרון בנוי על זה, שאין גמרא מפורשת כמה חוטי תכלת צריך לשים, ואילו כל שאר חלקי תורה שיש מספרים, יש משנה או גמרא מפורשת על זה, כמו מספר חוטים כללים בציצית (מנחות מא:), בתי תפילין (מנחות לד:), מספר של כל אחד מארבע מינים (סוכה לד:), אזוב (פרה י"א ט') וכל הש"ס מלא מזה, שתיקת הגמרא כאן מחייב, שיש מידע קדומה וברורה שלא היה עליו עוררין, ובגלל זה לא היה צורך לפרט את זה. וממילא בשלמא לפי הראב"ד, מבוססת מידע קדומה זו על פשטות המקרא שזה פתיל תכלת שהוא אחד, ויסוד זה למידים במשנה ריש ברכות מאמתי קורין את שמע, ולא כתוב שיש חיוב לקרות את שמע, והגמרא על זה מבארת שאין צורך במשנה לבאר מה שמוסכם מכח הפסוק, וכל מטרת תורה שבעל פה לבאר מה שאינו ברור במקרא, (וניתן ללמוד ממשנה זו שקודם המשנה צריך ללמוד חומש) וכן שאר מדרשים והזוהר מפורש בהם חוט אחד וכן סתימת דברי אגדה בגמרא, וכן הוא בספרי פ' שלח, אבל לפי התוס' שיש שני חוטים, ומודים שזה לא פשטות המקרא, (מא: ד"ה ב"ש) וכן מודים שלדעת ב"ה יש רק חוט אחד, והסברה שאמרו שמסתבר להשוות תכלת ללבן, נתחדש רק בב"ש שהלכה כמותם, והוא לא דבר מובן מאליו, וא"כ חסר כאן בגמרא הבירור המפורש כמה חוטי תכלת צריך לשים, וא"כ דברי תוס' קשין. וכן הספרי כי תצא איך שהתוס' גורסין, מוקשין מאוד שב"ה וב"ש לא מדברים באותו נוסח, ובכל המכתבים שקיבלתי לא ראיתי מי שמיישב את הספרי כהוגן, וכבר תיקן הגר"א הגרסא כדעת הראב"ד. ודעת הרמב"ם לטוות חצי חוט לבן וחצי תכלת הוא דבר חריג ביותר, ואילו היה חיוב לעשות כך, היה צורך לגמרא לפרט, וא"כ סתימת הגמרא מוכח כדעת הראב"ד, וכן הרמב"ם נגד פשטות הספרי. (בדוחק ניתן לתרץ הרמב"ם, שגם הרמב"ם מודה שניתן לעשות כדעת הראב"ד, ע' בפירוש המרכבת המשנה, ועכ"פ אם עושים כהראב"ד בודאי יוצא גם דעת הרמב"ם). וכך מסקנת הגר"א להלכה, וכך פסקו המכריעים הריא"ז והמאירי, והרב וידאל צרפתי, והשאר ע' לעיל. ע"כ המאמר פולמוס על מספר חוטי תכלת יג) מי שאינו מכריע המספר החוטין, יוצא בכל אופן מצוות ציצית וכל זה כתבנו לענין ההכרעה כשיטת הראב"ד, אבל אף מי שאינו רוצה להכריע כך, ועושה כאיזה שיטה שעושה, אז לכל היותר אינו מקיים מצוות ציצית בשלמות לבן ותכלת לכל הדיעות רק למקצת דעות, אבל אין שום מציאות שלא מקיים שום מצוה, שבכל מצב שהיא כשר בין מדין כולו לבן שכשר ובין מדין כולו תכלת שכשר, ולא מפסיד שום דבר מאילו היה הולך הכל בלבן, וא"כ אין שום מניעה ללכת עם תכלת, וזה לא כדברי בעל המאמר שרוצה לבטל מצוות תכלת מחמת דברים כאלו, והוא המצאה שאין בו ממש. יד) בשולי המאמר, בענין עצם מצוות תכלת ע"י חלזון הפורפורא בעל המאמר כתב שמצוות תכלת של ארגמון קהה קוצים (חלזון הפורפורא, מורקס טרונקולוס, לא הדיונון של רדזין) שנתגלה בדורנו, זה בגדר את"ל שזה התכלת, אלמא שטוען שהדבר הוא רק ספק, אולם באמת אין שום ספק בזה, שבודאי זה התכלת שהתורה מדברת עליו, שאחרי שהרב מנחם בורשטיין בספרו "התכלת" הציע את החלזון הזה עם הרבה מקורות, באו והאריכו והכריעו הרב אליהו טבגר שליט"א ב"כליל תכלת" והרב שלמה טייטלבוים ב"לולאות תכלת" בראיות חזקות ביותר, וכן כתבנו מאמרים "חוט תכלת" "הכר נא למי החותמת והפתילים", ו"בכנף איש יהודי", וכן "התכלת וחידושה" מהרב שמואל אריאל, וכן "מצוות תכלת בזמננו" של הרב יהושע ינקלביץ, ואחרון חביב הרב בנימין זאב הורביץ בחיבור "חותם של זהב", שאסף כל טענות המתנגדים לתכלת וביטל כל טענותיהם והוכיח שאין בהם ממש, ונשאר רק סברה שלא רוצים דבר חדש, טענה שאין בו ממש, וכעת יותר ויותר ת"ח הולכים בתכלת, יש בצנעה ויש בפרהסיא. המאמר הזה נכתב בעה"י ע"י יצחק ברנד ט' מרחשון תשע"ג כאן עה"ק עמנואל ת"ו

 
 

17:00 (19/06/11) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
אחרי שפרסמתי המאמר 'בכנף איש יהודי' שבתוכו הכרעה במספר חוטי תכלת כדעת הראב"ד ב' תכלת וששה לבן, קבלתי השגות משני כיוונים, אחד מכיוון מי שטוען למה לא לפסוק כתוס' ד' תכלת וד' לבן, והשני למה לא לפסוק כדעת הרמב"ם אחד תכלת וז' לבן, והיה כאן הרבה חילופי מכתבים בענין זה, וזה נשמר בקונטרס זה, והמסקנא היא שבאופן ברור הלכה כדעת הראב"ד, כמו שהכריעו הריא"ז והמאירי והגר"א (PDF)