יום ה', יג’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
האם הבן נחשב כבנו לענין ירושה ופטור יבום ● בעצם הפריה מלאכותית ● הקדמה ● הפריה לאחר מיתת האב ● בענין ירושה ● בענין יבום ● הזרעה מלאכותית בחיי האב ● מכתב מרנן הגר"ש הלוי וואזנר והגרי"ש אלישיב זצ"ל
תגיות: הפריה מלאכותית, יבום, ירושה

נכתב בעזהי"ת ע"י מורנו הרב שליט"א ט"ו אלול תשע"ב, תוקן כעת טבת תשע”ו הקדמה כאן לא נדון אם מותר או אסור או ראוי לעשות הפריה מלאכותית, אלא האם בהפריה מלאכותית הוולד נחשב כבנו של האב. ולאחר מיתת הבעל בוודאי אסור לעשות הפריה, שהרי האשה כבר פנויה, ואמרו חז"ל (גיטין דף עט ע"ב) שאסור לגרש בגט ישן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ופירש רש"י (שם): "גיטה קודם לבנה - שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לה בנים ממנו בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהו סבורין שניתן לה משעת כתיבה ויאמרו מן הפנויה נולד משגרשה והוי פגם". עכ"ל. והיינו שיאמרו שהוולד נולד אחר הגט, וזה פגם לוולד שנולד שלא כדרך אישות. ע"כ ההקדמה. הפריה לאחר מיתת האב הגאון רש"ז אויערבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה, תנינא, ב-ג, סימן קכד, ד"ה ומ"מ נראה), ס"ל שגם אם הזריעו את הזרע לאחר מיתת האב נחשב כבנו לענין ירושה, אבל לענין יבום וחליצה חייבת ואינו נחשב כבנו. ואילו הרב שאול ישראלי זצ"ל (חוות בנימין ח"ג סי' קז) חולק, וס"ל שלא נחשב כלל כבנו לענין ירושה. וכן לשאר דברים [רק כתב שם ש"גדולי הרבנים" פסקו שהולד כן יורש את אביו, והוסיף שבמקור של המאמר לא כתוב מי זה גדולי הרבנים]. וז"ל הגרש"ז אויערבך (שם): "ומ"מ נראה במי שהוציא את זרעו לתוך כלי ומת בלא בנים לפני שהכניסו את הזרע לתוך רחם האשה, דאע"ג שנתעברה אח"כ וילדה ולד של קיימא אפי"ה חייבת ביבום, משום דאף שהולד מתיחס אחריו והוא בנו לכל דבר מ"מ כיון דבשעה שמת בעלה עדיין מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגופה מיד כבר חל עלי' חובת יבום, ואף שלענין ירושה שפיר נקרא יורש, היינו מפני שדין ירושה לא תלוי דוקא בשעת מיתה ויכול שפיר לחול עליו שם יורש גם זמן רב לאחר מיתת המוריש, כמו למ"ד שאין זכיה לעובר אפי' בירושה דממילא ואפי"ה שפיר חייל עליו שם יורש גם לאחר מיתת האב כמבואר בר"פ מי שמת [ב"ב דף קמב ע"א] משא"כ ביבום". עכ"ל. וטעמו של הגאון רש"ז אויערבך שאינו נאסר לייבום ומחויבת בחליצה, משום שבשעת מיתה כבר חל עליו חובת יבום. ובודאי כוונתו לסברה שהוזכר בגמרא יבמות (דף פז ע"ב) "דרכיה דרכי נועם", שאם מת הבן לאחר מיתת האב אין האשה חוזרת להיות אסורה לשוק, וממילא גם בציור הפוך, שבשעת מיתה לא היה לאב שום זרע בעולם וגם לא ברחם אשה, וממילא הותרה ליבום, וממילא גם אם הופרה הזרע אח"כ כבר נשאר דין יבום, אבל לענין שנחשב כבנו, אז סברה פשוטה שגם מה שנולד ונוצר אחרי מיתת האב נחשב כבנו, כי הרי בפועל זה בנו מזרע שלו. אולם הרב שאול ישראלי חולק בזה, שכיון שיש כאן דין יבום וחליצה בגלל שבשעת מיתה לא היה לו בן, ממילא גם לא נחשב כבנו לענין ירושה, משום שלא שייך לחלק ענין חיוב יבום מענין של ירושה, שכשם שלענין חיוב יבום לא נחשב כבנו, ממילא גם אינו נחשב כבנו לענין ירושה. וכמו שהגמרא (ב"ב דף קט ע"א) מדמה ירושה לענין יבום, שכמו שבן ובת שווין שפוטרים מיבום, גם בן ובת שווין שקודמין לירושה לאבי המת. והוסיף לומר שאינו בנו לשום דבר, ויוצא לפ"ז שמותר לישא אחותו מן האב ואחות אביו וכדומה. אולם נראה לכאורה שדברי הרב שאול ישראלי צע"ג, והצדק עם הרב ש"ז אויערבך. שהרי מפורש בגמרא ביבמות (דף פז ע"ב) שכל הסברה של דרכיה דרכי נועם נאמר רק לענין יבום וחליצה, שאם אשה בשעת מיתת בעלה קיבלה היתר לשוק בגלל שיש לה בן, שוב לא פקע היתר זה לאחר מיתת הבן. אבל לענין תרומה, אם בת ישראל ניסת לכהן ומת הכהן ויש לה בן ממנו, ממשיכה לאכול בתרומה כל זמן שהבן חי, אבל אם הבן מת נאסרת בתרומה, שלענין תרומה אין הכלל דרכיה דרכי נועם, וגם אחר מיתת הבעל יכול להיות שינויים בהגדרת האשה. ואף שגם לענין תרומה נאמר הפסוק (ויקרא כב יג) "וְזֶרַע אֵין לָהּ", ודרשינן עיין עלה (יבמות דף ע ע"א). וכמו דדרשינן וזרע אין לו עיין עליו לענין יבום (יבמות דף כב ע"ב), מ"מ הכללים לא שווין. וממילא גם לענין אם לא היה להאב בן בשעת מיתה וגם לא זרע שניתן ברחם אשה, שאנו אומרים שכבר קיבלה היתר יבום, וממילא גם אחרי שהכניסו זרעו לרחם אשה לא נשתנה דינה ונשארת מותרת ליבום, אבל כל זה לענין דיני יבום ששם שייך סברה של דרכיה דרכי נעם, אבל לגבי עצם יחוס הולד שם לא נאמר דרכיה דרכי נועם כי הוא מציאות של בנו של האב ולא שייך להפקיע אותו ע"י דרכיה דרכי נועם, שזה לא כלל בכל ענינים כמו שראינו זה מפורש בגמרא. ומה שהגמרא (ב"ב דף קט ע"א) מדמה ירושה לענין יבום, כל זה במקום שלא שייך סברת דרכיה דרכי נועם, אבל במקום ששיך סברת דרכיה דרכי נועם, בודאי שיש לחלק ירושה מדין יבום. וכ"ש למה שהוסיף עוד לומר שאחר מיתה אינו בנו לשום דבר, והיינו שמותר לקחת אחותו מן האב, וזה עוד יותר צ"ע, שהרי כל הדמיון של יבום לירושה הוא לענין מה הדין של בתו לענין ירושה, אבל אין שם נידון אם זה בתו או לא, כי לא על זה דנים, כי מי שהיא בתו או בנו זה מציאות ולא נדון כלל בזה בסוגיה זו, ורק במקום שהתורה הפקיעה את היחוס של האב כמו גוי על בת ישראל או ישראל על גויה, אז אינו מתיחס אחרי אביו על אף שהוא אביו ביולוגי. ועל כן לכאורה נראה שהצדק עם הגרש"ז אויערבך, ולא עם הג"ר שאול ישראלי. וכן הנודע ביהודה (קמא, חאה"ע סי' סט, בסוף התשובה) הביא קושיא חמורה דאיך אשה מתיבמת תיכף אחרי ג' חדשים מיום המיתה דלמא לא נקלט זרע עד יום ג' ועדיין לא שלמו ג' חדשים שלמים מזמן עיבורה ונמצא פוגע בספק אשת אח והי' לו להמתין עוד ג' ימים שרק אז ניכר, והעלה משום כך חדוש גדול, דכיון שלא קלטה הזרע קודם מיתת בעלה אף שקלטה אחר מיתה ובנו הוא לכל דבר, מ"מ לענין יבום כבר קרינן ביה ובן אין לו בשעת מיתה ובת יבום היא אף אם תלד אח"כ בן, [הובא כל זה במנחת שלמה הנ"ל]. הנה אף שהנו"ב כתב שהחידוש הזה לא נכון וגם אם הזרע נקלט לאחר מיתה פוטר מיבום. וז"ל שו"ת מנחת שלמה (תנינא ב-ג, סימן קכד): "אולם הנו"ב עצמו כתב על דבריו שהוא דבר חדש שלא נמצא בשום פוסק, ומעולם לא שמענו שאם בא על אשתו שעה אחת לפני מותו שתתחייב אח"כ לחלוץ מספק אף אם נתעברה וילדה בן, ובהמשך כתב הסברה ולכן נראה דלא מיבעיא במי שבא על אשתו כדרך כל אדם ודאי אמרינן דמיד כשהכניס זרעו לתוך גוף האשה ולא מחוסר עוד שום מעשה בידי אדם דכהתחלת הריון יחשב, ואף אם הקליטה היתה רק לאחר כמה ימים מ"מ הולכין רק אחר שעת הביאה בין לחומרא ובין לקולא, אלא אפי' בנתעברה באמבטי או בהזרעה מלאכותית ג"כ נראה דאזלינן רק אחר הזמן שהזרע נכנס לתוך גופה כיון שהקליטה כבר תבוא ממילא בלי שום מעשה". עכ"ל. מ"מ עכ"פ לומדים מן הנו"ב, שאף אילו היינו אומרים שאם נקלט הזרע לאחר מיתה שאינו פוטר מיבום, מ"מ נחשב בנו, ואין אחד קשור לשני, שלענין יבום יש סברה של דרכיה דרכי נועם וזה לא שייך לענין שנחשב כבנו. [ולמעשה הסכים הנו"ב שגם אם נקלט הזרע לאחר מיתה פוטר מיבום]. בענין ירושה אולם חתני ר' יהושע יוסף ליב וייספיש נ"י הקשה עלי בנוגע לירושה, לגבי אם עשו הזרעה מלאכותית לאחר מיתת האב, איך שייך שהבן הזה יורש, הרי בשעת מיתה כבר עברה כל הירושה לשאר אחים, ואיך פתאום הבן הזה מקבל הירושה ובשלמא אם כבר היתה מעוברת בשעת מיתת האב אז אפילו למ"ד עובר אינו יורש, היינו לדעת רבא (ב"ב דף קמב ע"א) וכן דעת חכמים (יבמות דף סז ע"א) שבת ישראל שנשאת לכהן ומת הכהן והיא מעוברת אוכלים העבדים תרומה משום שאר האחים או שאר המשפחה וחלק העובר אינו פוסל משום שעובר אינו יורש, ובכל זאת אח"כ כשנולד יורש והם אוכלים בשבילו, וכן בב"ב שם בגר שמת והניח אשתו מעוברת, אם לא הפילה אז אף מי שזכה בשעת העיבור צריך להחזיר כמבואר בסוגיה שם, וזה גם לדעת רבא שעובר אינו יורש כלל, היינו משום שבשעת שהיה עובר אף שאינו יורש מ"מ לא היה חלקו הפקר גמור, וכמו שהסביר זה הקרן אורה ביבמות (שם ד"ה ומה כתב הרא"ש) ע"פ התוס' (יבמות דף סז ע"א ד"ה אוכלים) שמעשה ידי העבדים בשעת העיבור שייכים לעובר, ורק לענין אכילת תרומה אמרינן שעיקר שייך כעת לשאר יורשים והם מאכילים אותו בתרומה אבל עכ"פ קצת חלק יש גם לעובר. וכן בשו"ת הרשב"א (חלק ב סימן שעא) הובא בקיצור בב"י (חו"מ ס"ס רפט) וז"ל: "ותדע לך, שאין למדין דין הירושה מדין עבדים שאוכלין בתרומה, שהרי לרבנן דקיימא לן כותייהו, דאמרי: שאין זכיה לעובר, הא אמ' יש לו בנים, אוכלין בשביל בנים. אין לו בנים, אוכלין בשביל אחים. אין לו אחין, אוכלין בשביל משפחה. ולענין ירושה, ודאי לא אמרי רבנן הכי, שיוכלו האחים או בני משפחה ליטול הנכסים, ולומר: עכשו אין זכיה לעובר, ונטול את הנכסים אנו, עד שיצא הוולד לאויר העולם. אלא שאם באו האחים הילודים ליטול חלקם, עושים להם כרב נחמן, ומעמידין אפטרופוס לעובר, ליטול את חלקו, עד שנדע אם זכר אם נקבה". עכ"ל. ומבואר שגם מעשה ידיהם של העבדים בזמן העיבור שייכים לעובר. [וע"ע תשו' חלקת יואב (ח"א חו"מ סי' יא), ובאבן האזל (הל' זכיה ומתנה פ"ב סוף הל' יח), ובחידושי רבי שמעון יהודא הכהן (ב"מ סי' טז ד"ה אמנם ענין השבח)]. וכן מפורש בגמרא (ב"ב דף קמב ע"ב) שעובר יורש לאחר שנולד, דאמרינן שם שאינו ממעט חלק בכורה ואינו נוטל פי שנים, אבל עכ"פ מוכח שיורש. וזה נפסק להלכה שם. וכן הוא בגמרא יבמות (דף לז עמוד ב) בענין ספק מן המיתנא ספק מן היבם בגלל שנלד לאחר מיתת היבם: "אמר להו ספק: מה נפשייכו? אי אחוכון אנא - הבו לי מנתא בהדייכו, ואי בר מיתנא אנא - הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי", ומבואר שמי שנולד לאחר מיתת אביו יש לו חלק בירושה. וכל זה כשהיתה כבר מעוברת בשעת המיתה, אולם בנד"ד שכלל לא היתה מעוברת בשעת מיתה, א"כ שאר האחים זכו בכל הירושה, וא"כ איך פתאום כשנתעברה מזה יש לו זכיה בנכסים אלו, הרי כעת אין לאבא כלל נכסים, ולכאורה טענה זו חזקה. אולם גם אם נודה לזה שאין לו חלק בירושה כיון שכבר שאר האחים זכו, מ"מ הדין אמת שבשורש יש לו דין יורש, והנפ"מ הוא עכ"פ לגבי נכסים שבאו לאחר מכן, כגון שאחר שנתעברה אמו מת הסבא, והנכסים שלו יורשים הנכדים, אז אנו אומרים שגם העובר הזה הוא בכלל יורש ומחלק הירושה עימהם. ולפ"ז צדקו דברי הרב שאול ישראלי עכ"פ חלקית לגבי הירושה שהיה לאבא בשעת מיתה, שהילד הזה שנתערבה אמו לאחר מיתת האב שאינו יורש, מפני שזכו כבר שאר האחים. אבל מ"מ אינו צודק לגבי מה שכתב שאינו כלל בנו, שבודאי הוא בנו, ונפ"מ לענין שאסור באחותו מאביו וכיו"ב, וכן שהוא יורש את הנכסים שבאים בירושה לאחר שכבר נתעברה אמו כגון שמת הסבא או שאר מורישו לאחר שנתעברה אמו, שנכסים אלו עדיין לא זכו האחים ורק בשעת מיתת הסבא זוכים ואז כולם שווין בזה. וכן יוצא לפ"ז שאם גר שאין לו יורשים מת, וזכו אחרים בנכסים שלו, ולאחר המיתה עשו הזרעה מלאכותית לאשתו מהזרע שלו, ונולד בן, אז הבן הזה הוא בנו של הגר, ומ"מ הנכסים כבר זכו מי שזכה, [ואינו דומה להיתה אשתו מעוברת בשעת מיתת הגר, שאף אחר לא יזכה בנכסים אם נולד אח"כ כמבואר ב"ב (דף קמב ע"א)]. אולם אם מי שגזל את הגר ונשבע ואח"כ הודה, שבדרך כלל צריך לתת הגזילה לכהן, אבל כאן נותן ליורש אף שנתעברה אחר המיתה, שמ"מ כעת יש לו יורש וקרינן ביה ואם יש לאיש גואל. בענין יבום הגרש"ז אויערבך זצ"ל מסתפק (שו"ת מנחת שלמה תנינא ב-ג, סימן קכד סד"ה ואי אמרינן הכי) אם עשו הזרעה מלאכותית בחיי האב ואח"כ מת האב ואח"כ נקלט הזרע, אם חייבת ביבום, שאולי כאן אינו פוטר מיבום כיון שלא היה ביאה ממש וגם הקליטה היה אחר המיתה. וז"ל: "אולם לדינא עדיין לא ברור אצלי במי שהכניסו מזרעו לתוך רחם אשתו ומת בלא בנים לפני הקליטה אם כנים הם הדברים שכתבנו לראות את הכנסת הזרע כביאה ופטורה מחליצה, או אפשר דבכה"ג דלא הוי ממש ע"י ביאה כדרך כל אדם צריכים שפיר לילך רק אחר הקליטה וצ"ע". עכ"ל. והיינו שאם בא עליה ממש ונקלט הזרע לאחר מיתה פשוט ליה שפטורה מיבום, וכמו שהנו"ב מסיק לדינא במסקנתו אחר שחזר בו. ואם הזריעו הזרע לתוכה לאחר מיתה, פשוט אצלו שחייבת ביבום. ורק אם לא בא עליה בחייו, רק הזריעו הזרע לתוכה בחייו ונקלט אחר מיתה אז מסתפק אם חייבת ביבום. והסברה הוא כך, שאם בא עליה ממש ונקלט הזרע לאחר מיתה אמרינן שבשעת מיתה כבר יש זרע באשה ואם יולד אח"כ ולד של קיימא נחשב בשעת מיתה שיש לו זרע כיון שזה כבר התחלה של עיבור אף לפני הקליטה. ואם הכניסו הזרע לרחם אשה רק לאחר מיתת הבעל, ודאי חייבת ביבום כיון שבשעת מיתה לא התחיל שום עיבור, ומה שיש זרע בתוך כלי אין זה שום התחלה כל זמן לא הגיעה לתוך רחם אשה, וקרינן ליה בשעת מיתה וזרע אין לו. ואם הזריע לתוך כלי וגם הכניסו לתוך רחם אשה בחייו, אולם לא נקלט רק לאחר מיתה, אז מסתפק, שאף שלכאורה כבר בחייו התחיל עיבור ע"י הכנסת הזרע, אבל כיון שלא היה ביאה ממש אז אולי אז צריך להיות קליטה, והיינו שנחשב תחילת זרע רק ע"י אחד משני אופנים, או ע"י ביאה, ואם זה הזרעה מלאכותית אז ע"י קליטה בחייו, אבל כאן שלא היה לא ביאה ולא קליטה בחייו, אולי לא נחשב תחילה עיבור. ונראה יותר כהצד שכן נחשב כהתחלת עיבור לענין שפטורה מיבום, כיון שכבר נכנס הזרע לתוך אמו, וכמו לענין אם בא עליה ומת ונקלט הזרע לאחר מיתה שנחשב בנו לענין שפטורה מיבום. ויש להסתפק אם כבר היה קליטה בחייו אבל חוץ לרחם אשה, כגון שעשו הפריה חוץ רחמית, והתחיל איזה התחלה של ריקום הולד ואח"כ מת הבעל ואח"כ הכניסו לרחם ונולד מזה ולד של קיימא, האם היא חייבת ביבום או לא, האם נאמר שכאן כבר יש כבר קליטה וזה נחשב תחילת עיבור בחייו, ופטורה מיבום או כיון שבשעת מיתה עדיין לא נכנס לרחם אשה אין נחשב זה להתחלה, וקרינן בשעת מיתה זרע אין לו, וצ"ע. הזרעה מלאכותית בחיי האב ובעצם הזרעה מלאכותית אם נחשב כבנו, דבר זה הוכרע ע"י גדולי הפוסקים שכן נחשב כבנו, ולא כמי שבא להסתפק בזה. והריני מעתיק בסוף המאמר את מכתבו של הגאון ר' שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, וחתם עליו גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. וסומכים על הגה' הסמ"ק שהובא בב"ח (סי' רצה) ובחלקת מחוקק (א"ע סי' א ס"ק ח) ובבית שמואל (שם ס"ק י) ועל התשב"ץ (ח"ג סי' רלג) שסוברים שנחשב כבנו גם דרך אמבטיה. וז"ל הבית שמואל (סימן א): "כתב בח"מ יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פ"ו ואם נקר' בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה מ"ש בהגהת סמ"ק והב"ח הביא בי"ד סי' קצ"ה אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר". עכ"ל. וז"ל החלקת מחוקק (סימן א): "היה הבן ממזר וכו' - יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ"ו ואם מקרי בנו לכל דבר ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו וע' בס' עבודת הקודש להרב איש האלקי מוהרר"מ קורדאווי"רו זצ"ל בחלק התכלית פרק י"ז. וז"ל ספר יצירה מזמן אברהם אבינו ע"ה נמצא בין אומתו הקדושה וירמיה ע"ה בזמן בית הראשון היה מתעסק בו כמו שנמצא בס' הבטחון שעשה ר"י בן בתירא ע"ה הביאו רב חמאי גאון ז"ל בס' היחוד וגם הביאו הקדוש קנה ז"ל בספר הפליאה שירמיה הנביא ע"ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו יצתה בת קול ואמרה קנה לך חבר הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בס' יצירה שלשה שנים לקיים הכתוב אז נדברו יראי ה' וגו' עכ"ל". ע"כ לשון החלקת מחוקק. ורק הט"ז כתב שאינו ראיה מן הגה' הסמ"ק שאולי רק מספק כתב זה ולא מדין ודאי. אולם עצם הסברה בודאי מחייב שגם בלי ביאה נחשב בן שלו, שהרי מי עושה את הולד, זה לא הכנסת האבר אלא כניסת הזרע, שהרי אם בא עליה בלי להזריע לא יווצר ולד מעולם, ואם תכניס הזרע בלי ביאה כן יווצר ולד בלי שום שינוי, וא"כ אתה רואה שמה שמייצר הולד הוא הזרע ולא הכנסת האבר, והכנסת האבר הוא רק היכי תמצי איך שייכנס הזרע לתוך הרחם, וא"כ אין שום סיבה לומר שמה שנחשב לולד הוא בגלל הביאה ולא בגלל הזרע. וכ"כ הגאון ר' יהונתן אייבשיץ בספרו בני האהובה (על הרמב"ם, פרק טו הל' ו) שפשוט שנחשב בנו, רק שצריך לדעת בוודאות שזה בא ממנו. וכ"כ בנתינות לשבת לבעל ההפלאה (אה"ע סי' א ס"ק ט). וכ"כ בדברי מלכיאל (ח"ד סי' קז) ע"פ הרשב"ץ הנ"ל. וכ"כ במשפטים ישרים מגדולי מרוקו (תק"ז - תקפ"ב, ח"ד סי' שצו שצז), וכתב שם שנסיון דחית הברכי יוסף ניתן לדחות בקלות. וכ"פ המנחת יצחק (ח"א סי' נ אות ח). וכ"פ הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה תנינא ב-ג, סימן קכד במסקנתו ד"ה ואי אמרינן הכי), וז"ל "אלא שאעפי"כ נראה כהסוברים שגם בנתעברה באמבטי הולד מתיחס שפיר אחר בעל הזרע". רק לענין ממזר אם נזרעה אשת איש מאדם אחר, יש מקום לומר שהחטא הוא הגורם לממזרות, וזה רק ע"י מעשה ביאה. אבל מי זה הבן, זה לא קשור אם חטא או לא חטא, אלא מציאות מי זה האבא. ועי' במאמר בענין הזרעה מלאכותית לתוך אשת איש אם הולד ממזר. וא"כ כל מה שהוצרכו להביא ראיה מהג' הסמ"ק שנחשב בנו, הוא לרווחה דמילתא, אבל הסברה הוא בודאי כך ועל החולק להביא ראיה. ולא ראיתי כעת מי שהביא ראיה רצינית נגד זה, רק שאומרים שאין ראיה מהג' הסמ"ק כי אולי אמר זה מספק אבל אין ראייה להיפוך, ובודאי הסברה מחייב שזה בנו. ויש שמביאים ראיות רחוקות למה בגמרא לא העמידו דין עיין עליו בנתעברה באמבטיה אלא בממזר ועוד ראיות כאלו, וכבר דחו כל זה דמילתא דלא שכיח לא קתני. כעת ראיתי דברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ב סי' תרע) על הזרעה מלאכותית, שכתב מסברה שאינו בנו, וכתב שם לחלק בין נתעברה באמבטיה שנחשב כבנו ובין הזרעה מלאכותית שאינו נחשב כבנו, ורוצה לחלק שכאן בהזרעה מלאכותית כח הרופא מעורב בו וממילא אינו נחשב בנו, משא"כ בנתעברה באמבטיה הוא מעשה נסים ורצון הקב"ה שיוולד בן וממילא זה בנו. הנה במחילת כבוד תורתו של הגאון שליט"א, כל אחד מבין שחילוק זה תמוה ביותר, שכח הרופא הוא רק כמעשה קוף בעלמא להוביל הזרע, אבל אינו כח מהותי כלל, ואין שום נפ"מ בין זה לנתעברה באמבטיה. ומאי נפקא מינה אם האשה מתרחצת באמבטיה והמים הוליכו את הזרע או הרופא, וחילוק זה אפשר להוריד מן הפרק, ונשארו רק קצת אחרונים שהדבר בגדר ספק בנתעברה באמבטיה וה"ה בהזרעה חוץ רחמית [כי אף אחד לא בא לחלוק על הגהות הסמ"ק שחוששין בנתעברה באמבטיה שמא ישא אחותו מן האב] אולם להלכה כבר נפסק שנחשב כבנו לכל דבר.

 
מכתב מרנן הגאונים
רבי שמואל הלוי וואזנר ורבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל
הפריה מלאכותית שנעשתה אחרי מיתת האב