יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
יסוד "למען ינוח" שלמדים שהבהמה מותרת לאכול, היינו שזה דרך אכילת הבהמה, ולא דרך מלאכה, וכמו דלענין אכילת אדם מותר ללעוס ולא נחשב טוחן. משום שזה דרך אכילת אדם, ונתחדש בפסוק למען ינוח, שלגבי בהמה נחשב אכילתו מן המחובר דרך אכילה. וממילא יוצא, שאף במקום שאנו מחשיבים אכילת הבהמה מן המחובר למעשה האדם...
22:07 (15/07/12) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

עלוקה בשבת חייב, ע' אבן העוזר ס' שכ"ח ע' אבן העוזר ס' שכ"ח, המודפס בסוף הש"ע או"ח ח"ב, שהאריך בענין מי שנותן עלוקה על בשר אדם כדי שימצוץ את הדם, ופסק שם דחייב, וכן חולק בזה על המ"א ס' רנ"ב ס"ק כ' שס"ל בנותן חיטים לתוך רחיים הוה רק איסור דרבנן, אלא שגם שם חייב, ודבריו הובאו בהגה' רע"א ובהגה' דגול מרבבה על המ"א שם. וכל דבריו קילורין לעין ע"ש ורק דבר אחד צריך להוסיף ביאור, שכתב למה במעמיד בהמתו ע"ג עשבים בשבת מותר אף דלענין נזיקים נחשב כאדם המזיק, (ולא כשור ומזיק שממילא חייב אף ברשות הרבים) ותירץ משום שהאדם לא נתכוון כלל לעשות מלאכה ורק רוצה שתאכל הבהמה, וזה פטור לענין שבת ולא פטור לענין נזיקין, ואילו בעלוקה רוצה שתמצוץ את הדם, ותירוץ זה עדיין טעון ביאור, שהרי גם בבהמה רוצה עכ"פ שהבהמה תאכל דהיינו שתאכל מן המחובר, ולמה זה גופא לא נחשב ככוונה למלאכה, והרי מה שאנו למידים שבהמה מותרת לאכול מן המחובר, זה לענין שביתת בהמתו, וזה נתמעט מן הפסוק למען ינו,ח אבל כאן אנו מייחסין הפעולה לאדם ואדם הרי אסור לו לקצוץ מן המחובר. ונראה בכוונת האבן העוזר, שיסוד למען ינוח שלמדים שהבהמה מותרת לאכול, היינו שזה דרך אכילת הבהמה, ולא דרך מלאכה, וכמו דלענין אכילת אדם מותר ללעוס ולא נחשב טוחן, משום שזה דרך אכילת אדם, ונתחדש בפסוק למען ינוח, שלגבי בהמה נחשב אכילתו מן המחובר דרך אכילה, וממילא יוצא, שאף במקום שאנו מחשיבים אכילת הבהמה מן המחובר למעשה האדם דהיינו משום שהאדם העמיד הבהמה ע"ג המחובר, מ"מ כיון שלמעשה הבהמה תולשת לתוך פיה ואוכלת, נחשב זה דרך אכילה אף אם נחשב המעשה למעשה האדם, וזה לגבי שבת, אבל לגבי נזיקין, האדם חייב משום אדם המזיק וחייב אף ברשות הרבים משום שלגבי נזיקים אין היתר של דרך אכילה, ובזה שבת יותר קל מזיקים אולם לגבי גרמא, שבת יותר חמור מנזיקין, ועל כן לגבי זורה ורוח מסעיתו, חייב לענין שבת משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, והולכים אחרי כוונתו, וחייב אף בגרמא במקרה זה, אבל לענין נזיקיו פטור שגרמא בנזיקים פטור וזה החילוק בב"ק ס. ובזה מיושב איך מותר להביא תינוק לינוק בשבת, במקום שאין בו פיקוח נפש והרי פשוט שמותר להעמיד ילד לפני השקיעה לינוק אף אם אין שום פ"נ. ולכאורה מאי שנא זה מלהעמיד עלוקה שחייב אלא משום שזה דרך אכילה לילד, וכמו שלאדם גדול מותר ללעוס ואין בו משום טחינה, אז לילד מותר לינוק ואין בו משום מלאכה, משא"כ לענין עלוקה עיקר הכוונה בשביל להוציא דם ולא בשביל אכילת העלוקה. ובזה ניתן ליישב דברי הש"ע ס' שכ"ח סע' ל"ד מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז תינוק הדד ויניק, ונתקשה הבה"ל למה מותר, ורוצה לתרץ משום שזה פיקוח נפש, ולא משמע כלל ענין זה, אלא משום שזה דדך אכילה לתינוק והמקור של היתר זה הוא רבנו בנימין שהובא בב"י, הובא בשיבולי לקט, שכנראה מדייק זה מן התוספתא, שבתוספתא כתוב מסכת שבת פרק ט לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה ספר שבולי הלקט ענין שבת סימן קכג הובא בבית יוסף או"ח ס' שכח תוספתא לא תקלח אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה. כתב ר' בנימין אחי נר"ו שזה שנוהגת פעמים רבות שמקלחות מן החלב בפי התינוק כדי שיהא אוחז את הדד ויינק אין בו איסור, אבל מה שנוהגת להתיז מן החלב על נשיפת רוח רעה אסור שהרי אין בו סכנה. וצערא יתירא נמי ליכא הלכך אסור: וכנראה שרבנו בנימין מדייק שרק לתוך הכוס או לתוך הקדירה אסור אבל לתוך פי התינוק מותר. והיינו משום שזה דרך אכילה של התינוק. ולא משום פיקוח נפש, שאם מדובר בפיקוח נפש, אז גם לתוך הכוס או לקערה מותר. וזה אינו דומה למה שנאמר בגמרא לענין יונק מבהמה כתובות דף ס עמוד א תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס. ומשמע שיש בזה שורש מלאכה רק שהותרה משום שינוי, דשם אין זה דרך אכילה של אדם לינוק מבהמה, ועל כן יש בעיקרון מלאכה רק משום שזה כלאחר יד הותר, אבל תינוק שיונק מאמו אין על זה כלל שם מלאכה אלא זה דרך אכילה, ולכן גם מותר לשים עגל לפרה לינוק ואין בזה מלאכה כלל. מעין סברה זו של דרך אכילה, מצאנו מאותו גדול, היינו רבנו בנימין, אחיו של שיבולי הלקט, הובא גם לענין סחיטה בפה מן הענבים. ספר שבולי הלקט ענין שבת סימן צ כתב בעל היראים זצ"ל בשר הנבלע בו מרק יזהר אדם שלא יסחוט לצורך משקה היוצא ממנו. והנותן בשר במרק או שורה פתו ביין ומחזיר לפיו ומוצץ היין חושש אני לו מחטאת וכ"ש המוצץ בפיו משקה של ענבים וכיוצא בהן. וכ' אחי ר' בנימין נר"ו דאין במציצת בשר ופת ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים בפיו דרך סחיטה כלל ואפי' תימא דהוי דרך סחיטה לא חמירין מפרישין ופגעין, ואין איסור סחיטה שייכא אלא בדבר שדרכו להיות משקה כגון זיתים וענבים וחשיב, אבל הכא מאי חשיבות יש לו למשקה בתוך פיו ואפי' אם יתכוון למצוץ המשקה בפיו אוכל הוא חשיב ובטלה דעתו אצל כל אדם וכן כתב בעל הדברות זצ"ל, ואפי' למצוץ מן הענבים מותר לכתחלה שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה בפה לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכן בכך לא גזרו ביה ואינו תולדה. ספר העיטור עשרת הדיברות - הלכות יום טוב דף קמו עמוד ב יראים, שאמרו הנותן בשר למרק או שרה פת ביין ומחזיר לפיו חוששין לו מחטאת (ליכא) [ליתא] כלל ואפי' למצוץ משקה וענבים בפיו מותר לכתחלה, שאין דרך סחיטה בפיו אבל יניקה (בפר) [בפה] לכתחלה אסור וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו רבנן ואינו תולדה, וכן מה שאסר פירות ופרר פירורין שרוים משום טוחן ליתא אלא בסילקי ובסילתא דגזרי דאורחייהו בהכי: לכאורה הכוונה שאין זה משקה אלא אוכל, ומה שכתב בטלה דעתו אין הכוונה שאין דרך לעשות כך אלא הכוונה שאם כוונתו לשם משקה זה בטלה דעתו אבל לשם אוכל מותר והסיבה שלשם אוכל מותר לכאורה היה מקום לומר משום שזה כמו שסוחט לתוך אוכל שאין בו משום איסור סחיטה, משום שסוחט אוכל לתוך אוכל, אבל אילו הפרי עצמו לא היה ראוי לאכילה לא היה היתר זה, כמו לענין בוסר שאסור לסחוט לתוך האוכל ע' שו"ע ש"כ סע' ה' משום דש ע' בה"ל שם ד"ה לאכול. אבל יותר נראה שהכוונה שזה נחשב דרך אכילה. אולם במ"ב ס' ש"כ ס"ק י' משמע שאין ההיתר משום דרך אכילה אלא בהיפוך משום שזה אין דרך כלל, אולם במ"א ס"ק ד' כתב מפורש שההיתר הוא משום שזה דרך אכילת ענבים וזה דרך אכילתו, וזה כמו שכתבנו. ואין הטעם משום שזה נחשב סוחט לתוך אוכל, שזה ענין מיוחד למלאת סחיטה כשהפרי מקודם ראוי לאכילה והוה ליה אוכל מתוך אוכל אלא ההיתר משום שזה דרך אכילה מגן אברהם סימן שכ ס"ק ד ד ויש אוסרין - אפי' בשאר דברים, (בית יוסף הגהות מיימוני רא"ם פסקי רקנ"ט) וב"ח כתב בשם רש"ל דבמשקה הנבלע בפת או בבשר כיון שהיה שם משקה עליו מקודם קרוב הוא לחטאת ולכן אסור למצוץ אותו אבל למצוץ הענבים בפיו ולהשליך החרצנים אין זה מפרק אלא כך הוא דרך אכילת ענבים ושרי מדינא מ"מ המחמיר תע"ב עכ"ל ומ"מ מדברי רמ"א משמע דשאר דברים קולי מענבים כמש"ל וכ"כ רש"י גבי כבשים ושלקות דכשאין המשקה גדל בתוכו עדיף טפי מענבים עס"ז וכ"מ בכתובות דפירש"י מפרק כלאחר יד הוא לפי שאין דרך לינק אלא לחלוב משמע דמה שדרך לינק חמיר טפי ואפשר כיון שדרך אכילתן בכך שרי עמ"ש סי' שכ"ח סמ"ח: והכוונה של המ"א במה שכתב שמה שדרך לינוק חמור טפי וכאן מותר משום שזה דרך אכילה, היינו אילו אדם היה קצת רגילות לינוק מבהמה, אבל בודאי שאין עיקר אכילת האדם בצורה כזו, אז היה זה מלאכה מן התורה משום מפרק, ורק כיון שאין דרך כך, נעשה כלאחר יד, (דמיון לזה, טבעת שאין עליו חותם הוה דרך מלבוש לאשה, ואילו לאיש אינו דרך מלבוש אלא דרך הוצאה, אבל מ"מ אמור להיות כלאחר יד ופטור, אבל משום שדרך לאשה לתת לבעלה להוציאו הוה דרך הוצאה וחייב. (שבת סב.) אבל מה שהוא עצם אכילת האדם כמו למצוץ מענבים, זה נתהפך לדרך אכילה שמופקע ממלאכת שבת, כמו שאין בלעיסה משום טוחן. ולכן תינוק היונק מאמו זה עיקר אכילת התינוק וזה מופקע ממלאכת שבת, ומה שכתב השבלי לקט בשם רבי בנימין שבטלה דעתו, היינו שמי שחושב שכעת הולך לשתות אז זה בטלה דעתו אבל בצורת אכילה כן דרכו וזה ההיתר משום שזה דרך אכילה. נכתב בעה"י ט"ו תמוז תשע"ב