יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בענין חג השבועות הנקודה העיקרית הוא להודות להקב"ה על החלק הגשמי של א"י והיינו בקצירת התבואה מתחברים להקב"ה, וענין של ספירת היובל שהוא השביתה מן עבודת הקרקע, לגלות שא"י שייך להקב"ה, כמו שאמרו חז"ל מאי טעמא דשביעתא? - אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו
22:59 (28/05/12) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

מהות חג השבועות אחרי שבע שבועות וכן היובל אחרי שבע שמיטות, מעורר לנו שיש כאן קשר הדוק בין זה לזה, וכן מצוות ספירת העומר ומצוות ספירת שמיטות שנאמר בענין חג השבועות וספרתם לכם, וכן בענין יובל וספרת לך, הוא מעורר הקשר ההדוק בין זה לזה, רק בענין שבועות זה בנוגע לימים, ובענין יובל זה בנוגע לשנים. וכן יש הבדל שבענין ספירת העומר, אין יום השביעי של ספירת העומר קדושה מיוחדת, ואילו בענין ספירת השנים, השנה השביעית קדוש. ונראה לבאר שיסוד שניהם הוא בנושא ארץ ישראל, ורק בענין חג השבועות הנקודה העיקרית הוא להודות להקב"ה על החלק הגשמי של א"י והיינו בקצירת התבואה מתחברים להקב"ה, ובגלל זה אין יום השביעי של ספירת העומר קדוש, כי צריך לקצור השדה. וענין של ספירת היובל הוא נקודה העיקרית הוא ספירת שנת השביעית שהוא השביתה מן עבודת הקרקע, לגלות שא"י שייך להקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין דף לט עמוד א) מאי טעמא דשביעתא? - אמר ליה: השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. אף שבודאי שש שנים של עבודת הקרקע הוא חלק הענין, שצריך לחבר את עבודת הקרקע של שש השנים להקב"ה, רק מדגישים יותר את חלק השמיטה. ויובל מגיע אחרי שבע פעמים שהכרזנו שא"י שייך להקב"ה אז מתעלים בדרגא עליונה מאוד שהוא לגמרי למעלה מהשגתינו. הנה חג השבועות נקרא בתורה בכמה שמות, אחד "חג השבועות", והיינו משום שהוא שבע שבועות אחרי קרבן העומר, וכן נקרא יום הביכורים על שם שתי הלחם כמו שכתוב (במדבר פרק כח כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וכתב רש"י (שם) וביום הבכורים - חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש. שמות (פרק לד כב): וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חטים, וכתב רש"י (שם) בכורי קציר חטים - שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים: בכורי - שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא: וכן הרי עיקר חג השבועות הוא בגלל שתי הלחם כמפורש בתורה, שמבואר שם שקרבן שתי הלחם הוא לא בגלל החג אלא החג הוא בגלל שתי הלחם, שאחרי שכתבה התורה מצוות שתי הלחם וכל שאר הקרבנות שבאות בגלל הלחם, אז כתבו תורה שביום הזה אסור במלאכה. ויקרא (פרק כג טז): עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן. (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וע' ברמב"ן שמה שהוצרך התורה לכתוב שחג השבועות הוא בכל הדורות, מפני שהיינו חושבים שבגלל שעיקר חג השבועות הוא בגלל שתי הלחם, ממילא היה מקום לומר שאם אין שתי הלחם בגלל שאין בית המקדש אין חג הכלל ובשביל זה כתבה התורה שאעפ"כ יש כאן חג ואסור במלאכה. וז"ל הרמב"ן (ויקרא פרק כג) והוצרך לומר "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" באיסור החדש (פסוק יד) ובשביתת חג השבועות (פסוק כא), מפני שהוא תלוי בהנפת העומר ובמנחה חדשה, לומר שאפילו אחרי גלותנו בחוצה לארץ שאין עומר ומנחה, יצוה בהם, כי החדש אסור מן התורה בכל מקום. ומ"מ נשמע שעיקר החג הוא בגלל שתי הלחם. ויש מקום שרש"י מפרש שלשון יום הביכורים היינו ביכורים של ז' מינים, שמות (פרק כג טז): וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וכתב רש"י (שם) וחג הקציר - הוא חג שבועות: בכורי מעשיך - שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים וגו': ולפ"ז לשון וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה, הכוונה, הינו היום שע"י מנחה החדשה שזה שתי הלחם הותר להביא ביכורים של ז' מינים. הנה חג השבועות, מדברים בשלש מצוות: אחד מצות העומר שבשביל זה נקרא חג השבועות שהיא שבע שבועות אחרי קרבן העומר. ושנית שתי הלחם, שבשביל זה נקרא יום הביכורים שהיא שתי הלחם כמו שכתב רש"י. שלישית הוא מצוות ביכורים, שאף שאפשר להביא ביכורים עד חג הסוכות עם קריאה ועד חנוכה בלי קריאה, אבל לפני חג השבועות א"א להביא ביכורים שמקודם צריך להביא שתי הלחם, ועכ"פ שתי הלחם שהם מיוחדים לחג השבועות הוא מכשיר להביא את הביכורים. והנה שלש מצוות האלו מיוחדים רק לא"י וכמו שנאמר במשנה (כלים פרק א ו) עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר, והבכורים, ושתי הלחם. מה שאין מביאים כן מכל הארצות. ואילו שאר הקרבנות אפשר להביא גם מחו"ל. והנה ג' מצוות הללו הוא לחבר את א"י להקב"ה שנתן לנו את הארץ. בביכורים זה כתוב מפורש שמודים להקב"ה על שנתן לנו את הארץ. ובעומר ושתי הלחם עצם העובדא שמביאים רק מא"י הוא לחבר את א"י למזבח היינו להקב"ה, וגם זה להודות להקב"ה על הלחם בא"י, ע' רמב"ן (ויקרא פרק כג יז) חמץ תאפינה - צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ובענין קרבן העומר, כדי ששאר הלחם יהא מותר לנו לאכול, וזה ענין של העומר כדי ששאר הלחם שאנו אוכלים יהא מעין שיירי מנחות. ואף שחג השבועות נוהג אף כשאין שתי הלחם, ואין קרבן העומר, מ"מ שורש הענין נשאר, שעיקר חג השבועות הוא בגלל שתי הלחם, רק התורה מוסיפה לומר, שגם בזמן שאין שתי הלחם, בגלל שאין בית המקדש, אבל עצם היום שראוי להביא שתי הלחם הוא חג, וכמו לענין איסור חדש שאסור לאכול לחם חדש עד שמביאים קרבן העומר, ואם אין קרבן אז בכל זאת אסור לאכול לחם עד היום שראוי להביא בו את קרבן העומר, ורואים מזה שהיום שראוי להביא הקרבן נותן אותו דין בזמן שא"א להביא הקרבן, כמו שהקרבן עצמו נותן בזמן שאפשר להביא הקרבן. ומה שחג השבועות קשור למתן תורה, זה בגדר תורה שבעל פה, שהרי בתורה שבכתב לא כתוב מפורש ששבועות קשור למתן תורה, וכן חג השבועות לא מוכרח להיות ביום ו' בסיון אלא יום חמישים לקרבן העומר. ולפעמים יבוא בה' בסיון או בז' בסיון, ובודאי יש הרבה רמזים בתורה לקשור את חג השבועות למתן תורה, וכן תקנו חז"ל קריאת התורה בפרשת מתן תורה, וכן אומרים בנוסח התפילה זמן מתן תורתינו, וכן אמרינן (פסחים דף סח עמוד ב): אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא. וכן נאמר (שם) רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא? ע' במגן אברהם (סימן תצד) מה שנתקשה בנוסח זמן מתן תורתינו: קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה. וע"ש מה שתירץ, וראיתי מתרצים שמה שנתנה תורה בז' בסיון משום שהוסיף משה רבנו יום אחד מדעתו אבל עיקרו היה אמור להיות בו' בסיון, ויש עוד תירוצים. ולכל התירוצים שראיתי כעת לא נתיישב לי בזמן שקדשו ע"פ ראיה היה חל לפעמים גם ביום ה' בסיון. ע' ראש השנה (דף ו ע"ב), וע' בזה בתשובת הריב"ש (ס' צ"ו) שמשמע שרק אחרי שנקבע הלוח ע"י הלל השני (שהיה אחרי פטירת רבא) קבעו שבועות ליום מתן תורה, אולם בגמרא פסחים הנ"ל מבואר שכבר בזמן התנאים קבעו כן שעדיין לא היה הלוח, וע' בהמהדיר שם, שמביא תירוץ שברוב שנים הוא בו' סיון והתורה קבע זמן מתן תורה לפי רוב השנים.