יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
ויתד תהיה לך על אזניך ● שופרות יריחו ● משמעות הרמב"ם ● ענין של חפירה ● בענין ס"ת של המלך ● מצות ונשמרת ● לעבור על איסור תורה בענין סגוליים ● כללא דמילתא ● ד' דברים שפטרו במחנה ● היתר החפץ חיים ● עד רדתה רק במלחמת יהודים ● ביאור הפסוקים של ויד תהיה לך מחוץ למחנה ודין יתד ● הבדל בין בא המחתרת ובין גוים שצרו על עיירות ישראל מחמת ממון
18:19 (29/01/12) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בס"ד (א) ויתד תהיה לך על אזניך כתוב בתורה (דברים כג יד) ויתד תהיה לך על אזניך והיה בצאתך חוץ וחפרת בה וכסית את צאתיך, כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת איביך לפניך ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ויש לעיין האם היתד הזה מותר לצאת עמו בשבת למלחמה וכן אם מותר לחפור בה ולכסות את הצואה. הנה לכאורה יש כלל, שכל מה שפיקוח נפש דוחה שבת הוא בהנהגה טבעית אבל הנהגה רוחנית אינו דוחה שבת ובגלל זה נפסק דלענין תקיעת שופר לעורר רחמים אסור בשבת (ע' ס' תקע"ו סע' יא אולם ע' בס"ק ז'). ואילו לתקוע כדי שהאנשים יתאספו לעזור למלחמה ולהצלה, מותר בשבת כמבואר שם, ולא רק איסור דרבנן אלא גם איסור תורה, וכן לענין מלחמה למדים מן הפסוק (דברים כ כ) עד רדתה אפילו בשבת (שבת י"ט.) וז"ל הגמ' ת"ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת אם התחילו אין מפסיקים, וכן היה שמאי אמר עד רדתה אפילו בשבת. וכתב בירושלמי (שבת פ"א הל' ח') הובא ברמב"ם (ספ"ב דשבת) שלמדים זה גם ממלחמת יריחו, שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. וע' בתשו' הריב"ש (ס' ק"א) שדין זה אינו מדין פיקוח נפש אלא זה היתר מיוחד לעשות מלחמה. וז"ל וההיא דאין צרין אין מקום להזכיר בה דבר מצוה, ומה דבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים, ובמלחמת הרשות היא, ולא במלחמת שבעה עממין, אבל יש בה היתר אחד מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין, ומחללין את השבת לכל צרכי המצור, ואפילו שלא מפני הסכנה כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת. ולכאורה כיון שהתורה קובעת כאן שהצלחת המלחמה תלוי ביתד, אז ממילא גם היתד דוחה שבת כולל הוצאה מרשות לרשות וחפירה וכיסוי, והיינו בין לקחת היתד יחד עם שאר כלי זיין בזמן שהולכים ממקום למקום, ובין להוציא היתד בזמן שמשתמשין בו לחוץ למחנה ולחפור בה, וזה כולל איסור הוצאה מרשות לרשות וחפירה וכיסוי, אף שזה ענין רוחני להצלחת המלחמה. (ב) שופרות יריחו וכן לכאורה במלחמת יריחו שסובבו את העיר שבע פעמים עם השופרות, לכאורה היה כן הוצאה מרשות לרשות להוציא את השופרות, ובכל זאת מותר אף שזה היה הנהגה רוחנית. ולכאורה א"א לומר ששם היה הוראת שעה, שהרי למדים משם דין דחית שבת לצורך המלחמה כמבואר ברמב"ם (ספ"ב דשבת בשם הירושלמי). (ג) משמעות הרמב"ם הנה בודאי פשטות הפסוקים ביתד, שגם בשבת לוקחים אותו, וכך משמע ברמב"ם (פ"ו מהל' מלכים מהל' י"א עד הל' י"ד ט"ו). שבהל' י"א כתב: צרין על עיירות הגוים בשבת ועושים עמהם מלחמה בשבת שנא' עד רדתה ואפילו בשבת, בין במלחמת מצווה ובין במלחמת רשות. הל' י"ג: וארבעה דברים פטרו במחנה וכן פטורים מלערב ערובי חצירות במחנה, אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה, והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוה עשרה טפחים, כדי שתהיה רשות היחיד כמו שנתבאר בהל' שבת, וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזירתן. יד: ואסור לפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום אלא מצות עשה ליתן דרך שם מיוחדת להפנות בה, שנא' ויד תהיה לך מחוץ למחנה. טו: וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, יצא באותו הדרך ויחפור ויפנה ויכסה שנא' ויתד תהיה לך על אזיניך. ומשמעות הרמב"ם, כיון שבהל' י"א מדבר גם בשבת וכן בהל' י"ג, א"כ גם מה שנאמר הל' י"ד וט"ו כולל ג"כ בשבת, והיינו שיצא מחוץ למחנה ששם אינו מוקף כלל במחיצות, ויטלטל היתד ויחפר ויכסה, ואילו היה בשבת דין אחר, היה צריך לכתוב שבשבת מותר וצריך לפנות בתוך המחנה ולא יכסה עד מוצאי שבת. (או שיצא בלי כלי זיין ובלי יתד לחוץ למחנה ויפנה ובמו"ש יכסה, וגם זה קשה איך יצא בלי נשק. (ד) ענין של חפירה ענין של חפירה הוא שני פעמים, כמבואר בתוספתא (מגילה פ"ג הל' ט"ו): היוצא למלחמת הרשות חופר ויושב חופר ומכסה, דהיינו מקודם חופר כדי לעשות חור להכניס הצואה ואח"כ חופר שנית לקחת העפר ולכסות. ובפשטות יש כאן מלאכה דאורייתא בשבת, ובכל זאת התירה התורה כדי שלא תסתלק השכינה, (וע' בזה באריכות ברמב"ן הוספה לספר המצות (ל"ת מצוה י"א) שמבאר איך כל זהירות בדברים האלה משרים השכינה בעם ישראל וחסרון זהירות מסלק השכינה, ומסכן ע"י כל עם ישראל ומגביר את האויב ח"ו). ואין כוונתינו כאן לומר שהלאו של ולא יראה בך ערות דבר והמצוה של ויתד וגו' היא שדוחה שבת, אלא מה שדוחה שבת הוא מה שנאמר עד רדתה, אלא הפסוק ויתד, וגו' מגלה לנו שזה בכלל תכסיסי מלחמה שאדם צריך לדאוג שהשכינה תלך במחנה, וממילא כיון שהוא בכלל תכסיסי מלחמה, דוחה שבת מכח פסוק של עד רדתה. (ה) בענין ס"ת של המלך הנה לכאורה מה שנאמר במלך (דברים יז יח) "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" ואמרינן (סנהדרין כ"א:) 'יוצא למלחמה מוציאה עמו' בפשטות גם אם עושה מלחמה בשבת, צריך לקחת הס"ת עמו במלחמה, דלא מסתבר כלל לומר שכשהיה באמצע המלחמה והגיע שבת והוא צריך לרדוף אחרי האויב שאז יניח הס"ת באמצע הדרך, אלא הוא יקח אתו הס"ת. וכן כאן אין הכונה שמצות קיחת ס"ת מצד עצמו דוחה שבת, אלא הדין של עד רדתה דוחה שבת וזה כולל ג"כ לקיחת ס"ת, כיון שחז"ל מגלים לנו שבשביל המלחמה צריך ס"ת. וא"כ כיון שהמלך מותר לקחת הס"ת, א"כ אולי ג"כ בזמן שאין מלך, יכול ג"כ אחר מן העם לקחת הס"ת אף שאינו מצווה מפורש לקחת הס"ת, אלא כיון שלמדים מן הפסוק שס"ת הוא חלק של תכסיסי מלחמה דהיינו אף דברים שעוזר לניצוח באופן רוחני, מותר לחלל שבת עבורם כשזה הולך יחד עם המלחמה, אז ממילא גם חייל אחר מותר לו לקחת ס"ת, כדי שהלימוד במלחמה תעזור לניצוח המלחמה, והרי אמרינן בגמר' (מגילה ג. סנהדרין מ:) דהמלאך הוכיח את יהושע בענין המלחמה על שלא עסקו בתורה בלילה, ואמרינן שם על הפסוק (יהושע ה ג) ויהי יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד נגדו וחרבו שלופה בידו, אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהם באת אמר לו עתה באתי, מיד (יהושע ח' ט') וילן יהושע בלילה ההוא וגו' (ח יג) בתוך העמק שלן בעומקא של הלכה, וזה היה באמצע מצור למלחמת העי, כמבואר בפסוק, (המאמר הזה מרכיב שני פסוקים, ע' תוס' (מגילה ג. ד"ה וילן) אולם מה שכתוב שם בתוס' שהפסוק וילן מדבר במלחמת יריחו, הוא טעות שגם זה מדבר במלחמת העי). והנה לשון הפסוק של תוכחת המלאך הוא כך ויאמר לא, כי אני שר צבא ה' עתה באתי, דהיינו כיון שאני שר צבא ה' ובאתי לעזור לכם למלחמה על כן 'עתה באתי', שבאתי להוכיח אתכם על מה שביטלתם תלמוד תורה, ואם ענין של תלמוד תורה ולינה בעומקא של הלכה אינו קשור עם ניצוח המלחמה, לא שייך להזכיר כאן ענין של שר צבא ה', אלא ודאי שגם זה חלק מניצוח המלחמה. ועוד, הרי תוס' במגילה (שם) שאלו, איך מרומז השאלה של יהושע אם באו על ביטול תורה או על ביטול תמיד של בין הערבים, ותירצו שלשון השאלה הלנו אתה אם לצרינו, היינו הלנו כמו שנאמ' (דברים לג ד) תורה ציוה לנו, אם לצרינו, היינו קרבן תמיד שמגין מצרינו, והמלאך השיב עתה באתי, היינו על ת"ת כמו שנאמר (דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, והגמרא שם לומדת משם שגדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידים, וא"כ אפשר ללמוד מזה כיון שגם לההוה אמינא של יהושע היה פשוט אצלו שהקרבת תמידים מגין מן האויב, והמלאך השיב לו שתלמוד תורה עוד יותר גדול, היינו שבודאי זה מגין מן האויב, וא"כ בודאי ת"ת כלול בתכסיסי מלחמה שזה בכלל התשובה שר צבא ה' עתה באתי. וא"כ הוא בכלל כלי זיין שמותר לקחת עמו במלחמה אף בשבת, וא"כ כל הספרים הנצרכים ללמוד בעומק ההלכה הוא חלק של ניצוח המלחמה ומכלל כלי זיין שנאמר עליהם עד רדתה אפילו בשבת. ואף שבתקופת יהושע היה אסור לקחת ספרים על תורה שבעל פה רק תורה שבכתב כמו שנאמר את השירה הזאת שלמדים מזה מצות כתיבת ספר תורה (סנהדרין כא:) אבל תורה שבעל פה היה אז אסור לכתוב, מ"מ כיון שהרי מבואר שהוכיח אותו גם על תורה שבעל פה כמו שאמרינן בעומקא של הלכה, וכן הרי בפסוק של ועתה כתבו לכם נאמר בסוף ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם והיינו תורה שבעל פה, וא"כ אחרי שהותרה לכתוב תורה שבעל פה, א"כ דחית השבת חוזר ג"כ על תורה שבעל פה, שכל זה הוא מכלל תכסיסי מלחמה שמגין מן האויב. (ו) מצות ונשמרת וכן לענין מה שנאמר במלחמה (דברים כג י) כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע ואמרו חז"ל (כתובות מו. ע"ז כ.) שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה, וזה נפוץ מאוד במלחמה כידוע (ובפרט בזמנינו ואכמ"ל) על כן הזהירה התורה מיוחד לזה, וע' ברמב"ם (פ' כ"א מאיסורי ביאה הל' יט) שאם יבא אדם לידי הרהור יעסוק בתורה, וא"כ צריך ספרים בשביל זה, שלא כל אדם מסוגל רק לחזור על משניות בעל פה כל הזמן, וכן הידיעה מה שנאמר (דברים כ א) כי ה' א-לקיך עמך המעלך בארץ מצרים, וכן נאמר שם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ה' א-לקיכם ההולך עמכם להלכם לכם עם אויביכם להושיע אתכם שנאמר בתכסיסי מלחמה, וזה שנותן הכח ללחום באמת, ולא יתיאשו מן המלחמה עקב הנסיונות הגדולות שעוברים על החיילים, לחזק ענין זה צריך ספרים, ואם לא כן אלא בבין השמשות של ערב שבת כל החיילים הדתיים יזרקו הספרים והסידורים באמצע הדרך, והחיילים החילונים לוקחים אתם כל ספר של פריצות וכו' כי הם אין דואגים לא לשבת ולא לצניעות, א"כ מה נשאר עוד עם ונשמרת, ועם כל כח החיזוק של אמונה בהקב"ה, וא"כ לקיחת הספרים הוא בודאי מחלק תכסיסי מלחמה שהותר לחלל שבת עבורו. אולם כעת נשאלת הקושיה למה לענין תקיעת שופר בשעת התפילה אינו דוחה שבת כמבואר (ס' תקע"ו סע' י"א) הרי במלחמה ג"כ כתוב תקיעות כמו שכתוב (במדבר י י) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויבכם. ונראה לומר שמה שדוחה שבת במלחמה, זה מה שהחיילים צריכים לעשות אבל ענין של תקיעות לא נאמר לחיילים, אלא זה עושים בבית המקדש או בבית המדרש וזה אינו דוחה שבת. ומה שנאמר בפנחס במלחמת מדין וחצוצרות התרועה בידו ואמרינן (סוטה מ"ג.) אלו השופרות, נראה שלא היה כאן מטרה כדי לתקוע לעורר רחמים כדי לקיים המצוה של והרעותם בחצוצרות, אלא זה היה אחד מתכסיסי המלחמה, או שאפשר לומר שאף אם היה לשם לעורר רחמים, זה מותר רק לחיילים ומה שכתוב בש"ע שאין מחללין שבת בשביל התקיעות זה איירי בבית המדרש. הנה יש מקום לומר שכמו שמותר להביא היתד בשבת וכן לחפור בו, משום שכל זה גורם לנצוח במלחמה, ה"ה שמותר לקחת התפילין אתו אם חושב שצריך להשאר במלחמה עד אחר השבת, וכן יכול לקחת הסידור אתו, משום שזה מחזק את האדם באמונה, וזה חלק של ניצוח המלחמה, אולם לאלו שיושבים בבית אין להם רשות לחלל שבת כדי לעשות תיקונים רוחניים, כי שם לא נאמר עד רדתה. וע" לקמן (ס"ק ז') קצת באופן אחר. (ז) לעבור על איסור תורה בענין סגוליים יש לעיין האם מצאנו שמותר לחלל שבת או לעבור על שאר עבירות לצורך דבר המותר לעבור, אם האופן שעושים זה הוא דברים סגוליים. באמת יש מקומות שכן ויש מקומות שלא, יש במשנה (יומא פג.) מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו בחצר כבר שלו ורבי מתיא בן חרש מתיר, וכתב שם הרמב"ם בפה"מ כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברים על המצות אלא לרפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען [ס"א מן הטועה]. ומאידך מצאנו בתוס' (שבועות ט"ו ע"ב) שכתב בד"ה אסור להתרפאות בדברי תורה והא דאמר במסכת שבת (סז.) לאישתא צמירתא לימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' סכנתא שאני, וכ"כ תוס' (שבת שם ובפסחים קי"א) וכ"כ ברא"ש (סנהדרין פ' חלק ס' ד') ונפסק כך בטור (ס' קע"ט), וכתב שם שאם רוקק וקרא עליו שם שמים אין לו חלק לעולם הבא ובלי שם שמים או בלי רקיקה אסור, ואח"כ כתב ואם יש בו סכנה הכל מותר, ומדייק הב"י שמותר אפילו בהזכרת שם שמים ורקיקה, וכ"כ בשו"ע (סע' ח'), וא"כ רואים שאף שיש כאן איסור תורה, מ"מ מותר לעבור עליו במקום סכנה אף שזה רפואה סגולית. ובודאי שדעת התוס', שמה שמותר זה לא משום שזה כדי שלא יטרוף דעתו עליו כמו שכתב הרמב"ם שהובא בש"ע (שם סע' ו'), אלא שזה רפואה בעצם, שהרי מה שכתב הרמב"ם שכל הלחשים אינן שווים כלום בעצם, וכל התועלת הוא רק כדי שלא תטרוף דעתו עליו, כל הראשונים חולקים עליו, וכמו שמבואר בביאור הגר"א (שם ס"ק י"ג), והמקור של התוס' שמותר לעבור על איסור ללחוש במקום סכנה הוא מן הגמ' שבת שם, ושם היה עצת רבי יוחנן, ובודאי שזה היה בעצם הרפואה מצד הלחש ולא כדי שלא תטרף דעתו עליו. ויש לעיין אם מה שהסביר הרמב"ם בביאור של איסור אכילת חצר כבד של הכלב שזה מצד שזה רפואה סגולית ואין אנו מתחשבים אם זה, אם הסבר זה לשיטתיה שמבטל באופן כללי כל עניני לחשים וסגולות, אבל לשאר ראשונים צריך הסבר אחר, או שזה הולך גם לפי שאר הראשונים. ובאמת מלשון הרמב"ם הנ"ל משמע משום שאכילת חצר הכבד הוא באמת ענין רחוק, וא"כ ניתן לומר שאפילו לפי דעת כל שאר הראשונים שכן מתחשבים עם לחשים, אז נוכל בכל זאת לפרש בחצר כבד הסבר הרמב"ם, שהסיבה שאין אוכלים חצר כבד משום ששם באמת הרפואה הוא רחוק, וברפואה סגולית לא סגי בזה, אבל בלחש של אישתא צמירתא שלוחשים עליו היא רפואה בדוקה, ושם מותר לעבור על איסור אפילו שזה רק רפואה סגולית. חילוק בין שופר לקריאת פסוקים על המכה וכעת צריך לעיין למה אסור לתקוע בשבת בשופר וחצוצרות לצורך פיקוח נפש כדאיתא בתענית (יד.) הובא בש"ע (ס' תקע"ו סע' י"ג כנ"ל), ומאי שנא זה מלקרות פסוק על אישתא צמירתא שיש עליו איסור קריאה על המכה והתירו משום סכנה כתוס' הנ"ל. וע' בתענית (שם) שיש מחלוקת בין ת"ק לרבי יוסי אם מותר לצעוק ולהתפלל בסכנת נפשות, שדעת רבי יוסי שאסור ות"ק ס"ל שמותר, וע"ש ברש"י שכתב בהסבר רבי יוסי שאפילו תפילה אסור וז"ל ולא צעקה, תפילה שאין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפילתנו לצעוק עליהן בשבת. וא"כ אפשר לומר שגם לדעת ת"ק שס"ל שאסור לתקוע, זה משום שלא התירו לחלל שבת משום שאיננו בטוחים שיתקבל תקיעותנו, שאף שס"ל שלהתפלל מותר, שם אינו איסור ממש רק עובדא דחול לצעוק על הצרה, והתירו בשבת לצורך פ"נ, אבל לתקוע שהוא איסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר, לא התירו, אבל הכל משום שאין אנו בטוחים שיתקבל התפילה. ועכשיו יש לומר לחלק בין זה ללחש של אישתא צמירתא, שרק לענין תפילה ותקיעה שהפעולה לא עצם הרפואה רק שצריך להתקבל לפני הקב"ה, אז אנו אומרים שזה לא ניתן לחלל שבת כל זמן שאין אנו בטוחים שיתקבל התפילה, אבל בענין הלחש, אין זה ענין של תפילה אלא זה סגולה שרבי יוחנן סבר שזה בטוח ואז מותר לעבור על איסור כדי לעשות זאת. נפקה מינה לענין מלחמה וכעת נחזור לענין מה שכתבנו, שפשטות הדברים לענין יתד שמותר לחלל עליו את השבת, וכן ס"ת של המלך, דמאי שנא זה מלתקוע בחצוצרות, משום שענין התפילה הוא מתלי תלוי אם הקב"ה מקבל התפילה, ובלי זה עצם הפעולה אינו פעולה בשלימות ולא התירו לעבור איסור על זה, אבל ענין יתד אינו ענין קבלת תפילה אלא זה הנהגה שלא יסתלק השכינה, ופעולה זו נעשה ממה נפשך, ולא משנה אם עכשיו הקב"ה יעזור או לא, כי בחינת התיקון הזה כבר נעשה בודאי, וזה מה שאנו צריכים לעשות. וזה חלק של תכסיסי המלחמה. וא"כ אפשר גם לומר לענין להביא ספרים כדי ללמוד כדי לקיים הדין של עומקא של הלכה או שאר דברים להדבק בהקב"ה, זה לא ענין של קבלת תפילה שהקב"ה צריך לקבל זה, אלא התיקון של זה נעשה ממה נפשך וזה מכלל תכסיסי מלחמה ומותר לעשות אפילו שזה ענין רוחני ולא גשמי, וכמו שהתירו ללחוש על המכה ולעבור על איסור קריאת דברי תורה על המכה, ומבואר מן הש"ע שאפלו לרקוק ולומר את השם שיש בזה שורש איסור תורה שאין לו חלק לעולם הבא, מ"מ מותר לצורך פיקוח נפש, וא"כ ה"ה שמותר לעבור על איסור תורה לצורך מלחמה מהיתר עד רידתה אף בדברים שהם ענין רוחניים, כל זמן שאינו תלוי בקבלת התפילה מצד הקב"ה. אולם לכאורה נראה יותר שכל דבר שזה לצורך תפילה במלחמה עצמה דינו ככל דיני מלחמה ודוחה שבת, שהרי כתוב בתורה במלחמת מדין (במדבר לא ד) אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, ואמרינן במדרש רבה (שם), שהיו שני אלפים לכל שבט, אלף למלחמה ואלף לתפילה, וע' בהעמק דבר (כאן ושמות יד טו ודברים לג יח). ומשמעות הדברים שכל אלו יש להם כל דיני מלחמה ומותר להביא להם אוכל גם בשבת אם יש צורך בכך כמו לשאר חיילים ואין נפקה מינה בין אלו שהם לקרב הגשמי והטבעי לאלו שהם לצורך התפילה שכל אלו מכלל תכסיסי מלחמה. וז"ל הנצי"ב בהעמק דבר (דברים לג יח): על הפסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, לעולם זאת על ישראל, בשעת שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפילה, כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה, וכדאיתא ברבה (ר"פ מטות) שבמלחמת מדין לקחו י"ב אלף לתפילה, ושם שננו חרב לשונם בקול תורה, וכדאיתא במגילה ד"ד במלחמת עי, מיד וילן וגו', ואמר ר"י מלמד שלן בעומקא של הלכה, והיינו משום שצוה הקב"ה אז לשום אורב, היינו עצה למלחמה, על כן בגבורה מלחמתו של תורה, וזהו ברכת משה, שמח זבולון בצאתך למלחמה, ויששכר באהליך, באהלי המחנה שעל שדה המלחמה עסוק בתורה ותפילה, דיששכר בעצמו לא היה בעלי מלחמה עד בא דוד כמו שכתבנו בברכת יעקב לבניו (ע"ש בראשית מט יד), אבל הלכו עם זבולון לתורה ולתפילה. וע"ע בהעמק דבר (דברים כג יב): ולא יראה בך ערות דבר, אז גם ושב מאחריך, שהוא מסלק מורא וכבוד השכינה, ובגמ' למדו מכאן דהרהור תורה אסור בבית הכיסא ובבית המרחץ, וכן במקום ערוה אסור ללמוד כדאיתא שבת (דקנ"א), וגם זה שייך ביחוד לשעת מלחמה שהיו מוזהרים להעמיד אנשים לעסוק בתורה כמש"כ (לעיל ו' י"ז) יעו"ש, ומזה למדנו דה"ה בכל מקום. ואפשר ללמוד מזה שכל זה ענין תורה ותפילה לאלו שהולכים במיוחד סמוך למקום המלחמה לצרף התורה והתפילה בגלל המלחמה הוא חלק בלתי נפרדת משאר תכסיסי מלחמה וממילא הסברה נותנת שגם זה הוא בכלל היתר של חילול שבת. (ח) כללא דמילתא מה שהתורה כתבה עד רדתה, אפילו בשבת, היינו לעשות כל תכסיסי מלחמה, וזה כולל לא רק עניני גשמיות שזה היה שייך ג"כ כשגוי עושה מלחמה, אלא ג"כ מה שהתורה מצווה ליהודי לעשות מלחמה בתור יהודי, דהיינו שיהא דבוק בהקב"ה בשעת מלחמה, ג"כ זה חלק מן המלחמה וגם זה דוחה שבת. ועל כן מותר לקחת עמו היתד וכן להוציא היתד כשיצטרך לחפור וכן לחפור ולכסותו, וכן בודאי המלך יכול לקחת אתו הס"ת. ומזה אפשר ללמוד שכל חפץ שיהודי צריך לקחת אתו להיות דבוק בהקב"ה, ולזוכרו בשעת המלחמה, כגון תפילין סידור וחומש ועוד ספרים אשר יצטרך ללמוד מהם בלילה ולקיים דין של וילן בעמק, או להזהר במצות ונשמרת, זהו בכלל תכסיסי מלחמה שכלולים בתוך הפסוק של עד רדתה אפילו בשבת. אולם לענין לתקוע בחצוצרות שזה ענין שהקב"ה צריך לקבל התפילה אז יתכן שגם בשעת המלחמה אסור משום שזה אין אנו בטוחים שהקב"ה יקבל התפילה ואז לא נעשה התיקון. ויותר נראה שבמלחמה עצמה גם זה מותר כמו שכתבנו (סס"ק ז'). (ט) ד' דברים שפטרו במחנה הנה דין ד' דברים פטורים במחנה ואחד מהם עירובי חצרות, ומבואר ברמב"ם שכל זה כשיש מחיצות כדין, ובל"ז אסורים לטלטל, שם בודאי איירי כשהטלטול לא נצרך לניצוח במלחמה, דאילו צריך לניצוח במלחמה או להצלה, בודאי מותר לחלל שבת. וכך כתב בחז"א (עירובין ליקוטים ס"ו סד"ה ואמנם). ועכשיו לפי מה שכתבנו שדין של טילטול יתד וחפירה דוחה שבת, ומשמעות הדברים שגם בזמן שנוהג דין שפטורים מעירובי חצירות אבל בכל זאת צריך היקף המבואר ברמב"ם (הל' י"ג), בכל זאת משמע שבזמן שצריך לפנות צריך לצאת חוץ להיקף ולטלטל היתד ולחפור ולכסות, והיינו שאף שלטלטל שאר דברים איירי שאינו צורך להצלה, ולכן מוגבל בתוך ההיקף, אבל לענין טילטול היתד אם אינו מקיים זה יש ח"ו סילוק שכינה כמבואר בקרא, זה הותר לחלל שבת עבורו כי זה חלק של המלחמה. (י) היתר החפץ חיים הנה החפץ חיים בספרו מחנה ישראל חיפש היתר איך להוציא התפילין בשבת, וכתב שיתן זה בתוך שאר דברים שעליהם יש היתר של פיקוח נפש מצד הממשלה, וסמך על השיטות שמרבה בשיעור הוא רק איסור דרבנן. (השיטות הובאו במ"ב (ס' שי"ח ס"ק יג), ומה שכתב שם שהכריע בספר אהבת חסד (פ"ז) כדעת האוסרים מן התורה, לא נמצא שם, רק שם הכריע לאיסור במחלוקת אחרת בין הר"ן והרשב"א, לענין צידת צבי כשכוונתו לשמור ביתו ויש פסיק רישא שיצוד הצבי שדעת הר"ן שחייב ודעת הרשב"א שמותר והכריע כדעת הר"ן, (ע' גם במ"ב ס' שט"ז ס"ק כ"ה ושע"צ ס"ק ל"ג) אבל לענין מרבה בשיעור לא כתב כלום שם, וכנראה מן הרשב"א (בחולין ט"ו) שדעת רוב ראשונים שהוא רק דרבנן, שהביא שם ג"כ דעת התוס', ע' מנחות (ס"ד. תוס' ד"ה שתים)). הנה על עצם ההיתר שלו יש לדון הרבה, אף אם נכריע בצדק כדעת הרשב"א, שבפשטות לא שייך כאן היתר של מרבה בשיעור שאינו מדאוריתא, שכאן זה ממש הוצאה, שענין של מרבה בשיעור שהוא רק דרבנן, היינו כשהוא אותו דבר שיש לו צורך לפיקוח נפש, וזה בזמן שיש לו אפשרות להשתמש לצורך הפ"נ בכל אחד מהם, או בראשון או במה שמוסיף, אבל כשיש לו דבר שצריך לו ומוסיף דבר אחר שאין לו שייכות כלל עם הפיקוח נפש ולא יכול לעזור לו כלום, אין זה בכלל מוסיף בשיעורו רק הוצאה חדשה, על כן היתר של החפץ חיים זצ"ל הוא צע"ג. (וכבר ראיתי טענה זו בספר חוט שני (על הל' שבת ח"א מהרב ניסים קרליץ שליט"א בסוף הספר). (יא) עד רדתה רק במלחמת יהודים ויתכן שמה שכתבנו כאן היתר אחר מצד עד רדתה שכולל ג"כ דברים שגורמים לאדם להיות אדוק בהקב"ה, זה לא היה שייך בתקופת הח"ח זצ"ל, שלא היה שם מלחמת היהודים רק היהודי היה בתוך מלחמת הגוים, ולא היה שם שום הכרעה אם עצם המלחמה היה לתועלת היהודים או לא, כי בדרך כלל במלחמות האלו היו יהודים משני צידי המערכות, ומה שהותר ללחום למען האומה שנמצא בה, זה מצד פ"נ של החייל, שאם לא היה לוחם היו הורגים אותו, ולא מצד פ"נ של הצדקת עצם המלחמה, וממילא אין כאן היתר של עד רדתה, אבל היום בא"י שיש כאן מלחמת מצוה מצד היהודים ללחום נגד האויב, אז כל מלחמה נגד האויב יש כאן היתר של עד רדתה, וא"כ אפשר לקחת כל אלו הדברים של קדושה שמסייע להשראת שכינה, גם בלי צירוף שאר דברים של תכסיסי מלחמה הטבעיים. (יב) ביאור הפסוקים של ויד תהיה לך מחוץ למחנה, ודין יתד (א) לענין להתרחק מן הצואה יש קושיה בביאור הפסוקים, איך מסתדרים עם דרשות חז"ל לענין להתרחק מן הצואה. הנה חז"ל לומדים מן הפסוק של וכסית את צאתיך, ומן הפסוק והיה מחניך קדוש, שאסור לקרות קריאת שמע במקום שיש צואה (ברכות כה.) ושצריך להתרחק ד' אמות, מאחוריו ומן הצדדים, או לכסות הצואה, ודרשו שם חז"ל צואה באשישית מותר לקרות קריאת שמע כנגדו דבכיסוי תליה רחמנא והא מכוסה ואילו גבי ערוה באשישית אמרינן אסור לקרות שמע, דבראיה תליה רחמנא והא קמחזיא, וכן אמרינן שצריך לתרחק ד' אמות משום והיה מחניך קדוש, וכל ד"א של האדם נחשב כמחניך. ורואים מזה שאף שעיקר הפסוק מדבר בשעת המלחמה, ואז בודאי כל המחנה צריך להיות קדוש ולא רק ד"א, מ"מ למדים לענין להתרחק מן הצואה לקרות קריאת שמע עכ"פ ד"א. הנה אם מכסים הצואה מותר לקרות ק"ש אף בתוך ד"א, שהרי אמרינן שצואה בגומה אם מכסה בנעלו סגי, הובא בש"ע (ס' ע"ו סע' ב'), ורואים מזה שכדי לעבור על איסור קריאת שמע במקום צואה צריך להתקיים שני תנאים, שיהא בתוך המחנה היינו ד"א,שנית, שלא יהא מכוסה, אבל אם חסר א' משני תנאים דהיינו או שזה מכוסה או שזה חוץ לד"א כבר מותר לקרות שמע. אולם במקור הפסוקים שמדבר במחנה מלחמה, שם כדי להתיר צריך שני תנאים, דהיינו מקודם צריך לצאת חוץ למחנה כמו שנאמר (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, ובתוך המחנה אסור להטיל צואה ולא מהנה כיסוי, וחוץ מזה אם כבר יצא לחוץ עדיין צריך לכסות כמו שנאמר ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתיך, ועל כל זה התורה מזהירה כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת איביך לפניך, ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וא"כ לפ"ז התורה מזהירה שאף מחוץ למחנה צריך לכסות, ובתוך המחנה לא מהני כיסוי, וא"כ איך למדים מכאן לענין קריאת שמע שרק בתוך המחנה צריך לכסות. הנה מה שבתוך המחנה לא מהני כיסוי, יתכן שזה בגלל שבשעת שמטיל הצואה אינו יכול לכסות או שעצם הטלת הצואה הוא פגם, אולם עכ"פ רואים שגם מחוץ למחנה שמותר להטיל צואה, יש חיוב כיסוי, משא"כ בדין ק"ש, כל שהתרחק חוץ למחנה דהיינו חוץ לד"א, אין חיוב כיסוי. (ב) לענין בעל קרי ונראה לומר ע"פ הגמרא (פסחים פח.) לענין בעל קרי שמשלחין אותו מחוץ למחנה שכינה ומחנה לויה, וגם שם חז"ל למדים מן הפסוקים בפרשת מלחמה לענין הרחקה בבית המקדש, ושם איתא על הפסוק (דברים כג יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה טהור. ודרשו חז"ל מכפל לשון של מחנה, שבעל קרי משתלח בין ממחנה שכינה ובין ממחנה לויה. ולכאורה, הרי עיקר הפסוק מדבר במלחמה ולא בבית המקדש, רק אנו מדמים בית המקדש למחנה מלחמה, וא"כ צריך להיות שגם במחנה מלחמה יש שני דרגות של מחנה, אחד עיקר המחנה שהוא בגדר מחנה שכינה, ושנית, מחנה מחוץ לזה שהוא בגדר מחנה לויה, והבעל קרי במלחמה משתלח מחוץ לשתי מחנות אלו. (ג) שתי מחנות לענין בעל קרי ועכשיו אפשר לפרש ג"כ לענין חיוב כיסוי צואה במלחמה, שהתורה מדברת כאן על שתי מחנות, אחד בגדר מחנה שכינה ואחד בגדר מחנה לויה, דהיינו הפסוק של ויד תהיה לך מחוץ למחנה היינו מחוץ לבחינת מחנה שכינה, אלא צריך לצאת לבחינת מחנה לויה כדי להטיל צואה, אבל גם שם צריך לכסות הצואה כמבואר בקרא של אחריו, ושבת וכסית את צאתך. ומה שכתוב אחר כך והיה מחניך קדוש שם חוזר על שתי מחנות, דהיינו שבמקום שהוא בחינת מחנה שכינה צריך להיות נקי לגמרי ולא סגי שיכסה אח"כ, ובמקום שהוא בחינת מחנה לויה, מותר להטיל צואה, אבל יש חיוב כיסוי. ועכשיו לענין קריאת שמע שיש חיוב כיסוי, שם חז"ל לא החשיבו ענין של השראת השכינה בשעת קריאת שמע כמחנה שכינה רק כמחנה לויה, וממילא מהני כיסוי, (או אפילו אם נאמר שבשעת ק"ש נחשב כמחנה שכינה, אולם זה רק בשעת שקורה את שמע, אבל בשעת הטלת הצואה הרי אסור לקרות, ואחר הכיסוי יתכן שגם במחנה שכינה מותר, וכל מה שצריך לצאת ממחנה שכינה זה לא משום ששם לא מהני כיסוי, אלא משום שאסור להטיל צואה במחנה שכינה, וכן אם מתרחק ד"א מהני, שאז זה כבר חוץ למחנה לויה, ושם אין חיוב כיסוי). (ד) מקור ברמב"ם לשתי מחנות ויסוד זה שבמלחמה לענין חיוב יציאה לעשות צרכיו וחיוב כיסוי יש שני מחנות, וכל אחד יש לו דין קדושה משלו, מבואר גם ברמב"ם (בספר המצות מ"ע קצ"ב וקצ"ג) וז"ל והמצוה קצ"ב היא שצונו כשיצאו חיילותינו למלחמה שנכין דרך חוץ מן המחנה לצאת העם בו ולא יעשה כל איש צרכיו בכל מקום ובין המלונות כמו שיעשו האומות והוא אומרו יתעלה ויד תהיה לך וכו' ולשון הספרי אין יד אלא מקום שנא' והנה מציב לו יד. והמצוה הקצ"ג היא שצוונו שיהיה כלי חפירה תלוי עם כלי המלחמה עם כל אחד מאנשי החייל לחפור בו מקום יפנה בו בדרך ההיא המוכנת לזה ויכסה הצואה אחרי צאתו עד שלא יראה צואה על פני הארץ כלל במחנה המלחמה כמו שאמר בראש הפרשה כי תצא מחנה על איביך. הנה במצוה קצ"ב אמר שיצא חוץ למחנה לפנות, וממילא כבר נמצא חוץ למחנה, ושוב כתב שבמקום זה יכסה כדי שלא יראה הצואה במחנה והרי כבר נמצא מחוץ למחנה, אלא ודאי שגם חוץ למחנה העיקרי יש עדיין מחנה בדרגה פחותה ששם צריך לכסות, ששם יותר קל, שמותר להטיל בו צואה. (ה) השמטת הרמב"ם בדין שילוח בעל קרי מן המלחמה הרמב"ם לא הביא דין שילוח בעל קרי מן המלחמה, דברמב"ם (בהל' מלכים פ"ו) הביא מן הפרשה הזו רק דין יציאה כלפי בית הכיסא וחיוב כיסוי אולם לא הביא דין שבעל קרי צריך לצאת מן המחנה וע' במנחת חינוך (החדש, מצוה תקס"ה) שהביא בשם ספרי דבי רב קושיה זו, למה השמיט הרמב"ם זה, וכתב שם שהרמב"ם ס"ל שרק בזמן שהארון הולך עימהם נוהג דין זה, וכן בביאת מקדש (פ"ג הל' ג') הביא דין שילוח טמאים מבית המקדש ומהר הבית רק לענין זבים וזבות ולא לענין בעל קרי, אולם בהל' ח' הביא הפסוק של ולא יבא תוך המחנה שעובר בלאו ושם הרי הפסוק מדבר בבעל קרי, ובספר המצות (מצוה ע"ח) הביא לענין מחנה לויה שבעל קרי צריך לשולחו חוץ למחנה לויה. אולם עדין קשה שהיה צריך להביא הדין של שילוח בעל קרי כשארון נמצא. (ו) אם יש נשיאת ארון במלחמה לעתיד לבא ואולי ס"ל להרמב"ם שאחרי שנשבה הארון בימי עלי, שוב לא לקחו עוד הארון במלחמה וכן לעתיד לבא במלחמת משיח לא יקחו עוד הארון, אף שבודאי יש מלחמות בזמן משיח כמו שכתוב ברמב"ם (פי"א מהל' מלכים), וכן לענין הארון הביא דיני נשיאת הארון (בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' יב- יג). אולם הרמב"ן בספר המצות (בהשגות על שורש ג') כתב שאולי בזמן משיח יקחו הארון אתם למלחמה וז"ל (סוף אות ה') מלבד שאין לנו בטחון שלא ישאו עוד ארון בבנין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח כמו שעשה פנחס במלחמת מדין כמו שנא' וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו ודרשו בספרי וכלי הקודש זה הארון וכאשר עשו בימי עלי הא-ל יזכנו לראות. יג) הבדל בין בא המחתרת ובין גוים שצרו על עיירות ישראל מחמת ממון יש להקשות קושיה שבדין מחתרת (סנהדרין עא.) שמותר להרוג את הגנב משום חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וממילא יעכב את הגנב לגנוב, וממילא הגנב בא גם להרוג בעל הבית וממילא מותר הבעל הבית לכתחילה להרוג את הגנב. ואמרינן בגמ' (סנהדרין ע"ב) שגם בשבת מותר להרוג את הגנב, וכתב רש"י משום פיקוח נפש של בעל הבית. וכן אמרינן שם שכל אדם יכול להרוג את הגנב גם בשבת מדין רודף. ויש להקשות על דין זה ממה דאמרינן (ערובין מה.) גוים שצרו על עיירות של ישראל אם באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם למלחמה ומחללין עליהם את השבת, באו על עסקי ממון אין יוצאים עליהם למלחמה ואין מחללין עליהם את השבת. ולכאורה למה כשבאו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת, הרי יש חזקה של אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, וממילא הם באים ג"כ על נפשות וכמו במחתרת, והרי המחתרת מותר לחלל שבת להרוג את הגנב. ובודאי מדבר שיש להם נשק שהרי צרו על עיר, ואם ביהודי אומרים שבא גם להרוג כ"ש בגוים. והיה מקום לתרץ שיש הבדל בין יחיד שבא לגנוב ובין רבים שבאים לצור, שביחיד שבא לגנוב, אז בעל הבית אין מעמיד עצמו על ממונו ומעכב הגנב מלגנוב, משום שחושב שיכול להתגבר על הגנב, וממילא הגנב בא גם להרוג, וממילא מותר בעל הבית להרוג הגנב. אבל ברבים שבאו לצור, אין שום אפשרות שיחיד מן העיר יכול להתגבר על האויבים, וכדי להתגבר על האויבים, צריכים ציבור כדי להתארגן ללחום נגדם, ובציבור לא אמרינן חזקה אין ציבור יכולים להעמיד עצמם להתארגן ולא ללחום, אלא יכולים להעמיד את עצמם ולא לעשות שום דבר, וממילא אמרינן להם אל תתארגנו ולא יהא פיקוח נפש ותתנו לקחת ממונכם ולא תחללו את השבת. ויש לעיין במה שכתב התה"ד שהובא השו"ע (ס' שכ"ט סע' ז') יש מי שאומר שבזה"ז אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות, ולכאורה הכוונה שמדמה זמה"ז לדין מחתרת, ע' בזה במ"א שכתב משום שבודאי בתוך ציבור יש אחד שלא יעמיד עצמו על ממונו ויבוא לידי פיקוח נפש, וא"כ יש לעיין מה נשתנה היום מבזמן חז"ל. וצ"ל לפי הסבר שכתבנו, שבזמן חז"ל היו הציבור אינו עושה כלום רק בהצטרפות כולם, ולא היה אחד עומד נגד האויב, כיון שבאו רבים ללחום, אבל בזמננו גם היחיד עומד נגדם וא"כ יש כאן פיקוח נפשות. וע' במ"א שכתב שרק כשבאים על רבים אז יש לחוש שמא אחד עומד נגדם, אבל כשבאים על יחיד אז יתן להם לקחת ממונו ולא יעמוד נגדם. וראיתי מקשים על המ"א (ע' בספר מנחת שלמה של הגאון רש"ז אויערבך זצ"ל שהביא קושיה זו בשם כמה אחרונים) דלמה ביחיד לא יחלל שבת, ומ"ש מבא במחתרת (גם בספר שמירת שבת כהלכתו הביא קושיה זו ונתקשה מאוד בזה). ויש לתרץ שבבא במחתרת הרי מדובר ביחיד שבא נגד יחיד, ואז הבעל הבית עומד כנגדו, משום שחושב שיוכל לנצח את הגנב, אבל המ"א הרי מדבר בנכרים שצרו היינו רבים, ואז כתב המ"א שאם אלו הרבים באו על היחיד יניח לקחת ממנו, שאין חזקה שהיחיד אין יכול לעמוד את עצמו, אלא יעמוד עצמו , ורק כשרבים באים על רבים אז אמרינן שבזמנינו חוששין שבכל הרבים יש יחיד שאכן כן מוכן ללחום נגד הרבים ויסתכן וממילא כבר הרבים יכול להתארגן וללחום נגד הרבים. אולם תירוץ זה ק"ק מלשון התה"ד ששם משמע שמה שנשתנה היום הוא משום שהיום באים יותר להרוג, וכן מסיק הרמ"א והכל לפי הענין וע' במ"ב שביאר הדבר איך הוא משער כעסן ופחזותן, ולפמש"כ לכאורה היה יוצא שלא זה הוא הקובע אלא אם היחיד מוכן ללחום נגד הרבים שהרי בין כך תמיד אם היחיד עומד נגדם הם באים להרוג, שאין לך גוי בעולם שהוא יותר טוב מיהודי גנב וצ"ע. ובאמת התה"ד נמצא בשני מקומות, אחד בח"א (ס' נ"ח), ושם הביא דברי הגה' אשרי (פרק מי שהוציאוהו) בשם האור זרוע, שבזמן הזה מותר לחלל שבת כשבאים על עסקי ממון, וכן מותר לחלל שבת מפני הדליקה בזמה"ז מפני שהגוים שוללין והורגין (ושם לא הזכיר סברה שאין אדם עומד עצמו על ממונו). ובח"ב (ס' קנ"ו) כתב בשם מהר"ש: ובזמה"ז אפילו על עסקי ממון מחללין דנודע הוא דבאו על עסקי ממון אם לא יניח ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות ומטעם זה היתר גמור הוא בדליקה שנפלה בשבת אפילו בבית נכרי לישראל לילך ולכבות, דהאידנא כשיש דליקה הנכרים הולכים והורגים ח"ו הישראל אם לא יכבו כמותם וסכ"נ הוא ואפילו במקום שאינן הורגין מ"מ שוללין ובוזזין והוי סכנת ממון דשרינן אף בבאו על עסקי ממון כד"פ (הובא בב"י ס"ס של"ד).