יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
מכתב אל מורנו שליט"א, ומצורף תשובת מורנו שליט"א לשאלה
19:01 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

כ"ה ניסן תשס"ט כבוד הרה"ג חריף ובקי טובא פטה"ח עומד בפרץ חובר חיבורים רבי יצחק ברנד שליט"א מחבר ספרים רבים ויקרים אב"י בעי"ת עמנואל יצ"וא.ד.ש.כ.ת. כיאות איקלע לביתינו לפני איזה זמן אחיך החשוב הרה"ג רבי יחיאל ברנד שליט"א ראש הכולל בסרסל פאריס אשר עמו אני נמצא ב"ה כבר איזה זמן במו"מ של הלכה. והביא לי אז הקונטרס שהדפיס כב' בשם "גרמא כמעשה' 'מהדורה שלישית מורחבת. מיד עם בואו לא עיינתי בו מחוסר זמן. ורק בחוה"מ פסח לקחתי לי זמן לעיין בו. שמעתי כבר מזמן על כב' וראיתי מעט מה שכתב קונטרסים נגד כמה וכמה דברים הנהוגים כיום בכלל ישראל כמו עירובין ע"י צורת הפתח של חוט ברזל. ועל מכירת חמץ וכו'. ועברתי על הקדמה של הקונטרס הנוכחי וראיתי כי הוא משחיל בין השיטין את כל טענותיו על עירובין ועל מכירת חמץ ועל פאות ועל היתר מכירת הארץ בשביעית. זוהי זכותו להאיר ולהעיר על כל סוגי קולות. ואני ג"כ כתבתי בזמנו איזה מכתב נגד קולא שרצו להנהיג כאן עם מיקרופון של שבת בהכשר מכון צמת. ובוודאי שאינני משתמש בהיתר מכירה בשביעית. ומשתדל לעצמי לא למכור חמץ בעין, ומשקה להעביר לידי הנכרי ממש. מה שהבחנתי כי יצא קצפו על הק' המגן אברהם בסימן רמ"ו סקי"א בעניין הפקר בהמתו המושכרת בשבת, ואותו אתם כאילו מאשימים שהוא אחד מהגורמים לקולא הגדולה להחשיב קנינים פיקטיביים כקניין גמור. וכתבת שהמגן אברהם פשוט טעה בהבנת הבית יוסף ומקור ההגהות רבינו פרץ בסמ"ק וכו'. ולא נחה דעתך עד שכתבת על המג"א דכי ניים ושכיב כתב להא שמעתיה. ואח"כ הוספת לכתוב, הנה כמו שביאר המג"א שריה ליה מריה לגאון הזה, יצא קילקול גדול לשאר חלקי תורה וכמו שצעק הט"ז על רב אחד שהבין הרמ"א כמו המג"א שלמדו מזה לעניין ריבית ולעניין מכירת חמץ עניין קנין פיקטיבי ומזה יצא עניין של מכירת ארץ ישראל בשביעית, ועתה יוצא חילול שבת הכל ממקור אחד של הקניין הפיקטיבי שמזכיר המג"א. קודם אספר לך איזה סיפור קצר. בהיותי בחור יצא לאור ספרו הראשון של אחד המחברים בן זמנינו שהינו גאון בתורה והיה נקרא בזמנו עילוי גדול. הוא נכנס עם ספרו לגאון דורינו הרב מצ'ובין זצ"ל שידע את כל התורה כולה בעיון. והוא דיפדף בספרו וראה כי כתב על המגן אברהם שהעלים עיניו מדברי הרמב"ם. הרב מצ'ובין סגר הספר ונזף בו איך הוא יכול לכתוב כך על המג"א. והלה הבטיח לו שבמהדורה הבאה הוא יוציא מילים אלו. כך אנו גדלנו. וזה הדרך ארץ שלימדו אותנו כלפי הפוסקים של כלל ישראל. ועל לשונות אלו שכתב כב' לא היו עוברים בשתיקה ומחוייבנו למחות. . כל גדולי הדורות רעדו מפני גאונותו וקדושתו של המגן אברהם. וראה איך הגאונים האדירים הפרי מגדים והמחצית השקל כתבו ספרים מיוחדים כדי לבארו. כי דבריו קצרים ודורשים הבנה ועמקות. החוות יאיר רצה להוציא את ספרו וראה כי המגן אברהם והט"ז הקידמו אותו. הוא ישב וערך מחדש את המקור חיים שלו כמבואר בהקדמתו. וידוע לזה סיפור נפלא איך מן השמים הדפיסו את המג"א כדי שיהיה הפוסק בהה' הידיעה לדורות. וכך אמנם כתב ג"כ החזון אי"ש באגרותיו. ואתה בא לזלזל בכבודו. ועתה נרד מעט לגופה של הלכה זו. כתב הטור או"ח סימן רמ"ו, ובספר המצות התיר להשכירה-לבהמה- בהבלעה ע"י הפקר שצריך להפקירה להפקיע איסור שביתת בהמה. וכתב הר"פ- היינו הגהות הסמ"ק לרבינו פרץ בעל התו"ס- ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה אלא ביום השבת או כ"ז שעושה מלאכה ביום השבת כדי שלא יזכה בה אחר. ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי הוה הפקר ונראה דגם בסתם דעתו לזה שהרי אינו מפקירה אלא להפקיע איסור שבת עכ"ל הטור. וכתב הב"י דלדברי הסמ"ק הוא גם בהפקר בינו לבין עצמו כיון שהופקע איסור שבת שרי, ולא חיישינן לרואים וכו'. ואח"כ כתב הב"י שאין אחר יכול לזכות בה אם הפקירה לשבת, כיון שרשות הנכרי עליה שמושכרת לו אין יכול לזכות בה. וכשיצא השבת הוה כמי שחזר וזכה בה שלא הפקירה אלא לשבת בלבד ואעפ"כ הוה הפקר כדאמרינן בנדרים דף מ"ה ע"כ. ובחשן משפט סימן רע"ג סעיף ז' כתב המחבר דהמפקיר את הקרקע אפילו בפני אחד הרי זה הפקר ונפטר ממעשר דבר תורה אבל מדברי סופרים צריך דוקא להפקיר בפני ג' שיהיה אחד זוכה ושנים מעידין. וברמ"א שם וי"א דאפילו בינו לבין עצמו הוה הפקר-טור בשם הרא"ש. וכתב שם הסמ"ע דנפ"מ לעניין שכירות בהמה בשבת שהשכיר או השאיל לעכו"ם וסבר שיחזירוהו לשבת ולא החזירה הנכרי, יפקירנה בינו לבין עצמו כדי שלא יעבור על למען ינוח שורך וכל בהמתך דכה"ג גם אחר תקנת חז"ל הוה הפקר דאנן סהדי דניחא לבעלים בהפקר שלא יעבור על למען ינוח כ"כ הרא"ש בפרק אין בין המודר ועי' בטור וכו'. ואיתא בירושלמי פרק כל שעה המבקיר חמצו בי"ג, לאחר הפסח מהו. רבי יוחנן אמר אסור, רשב"ל אמר מותר. ואמר רבי יוסי לרבי פנחס נהור את כד הוינן אמרי אתיא דרבי יוחנן כרבי יוסי ורשב"ל כרבי מאיר. אינו כן אלא רבי יוחנן חשש ורשב"ל לא חשש להערמה ע"כ. ובקצוה"ח הביא תשובת החוו"י שהביא שם מספר עבודת הגרשוני שמבאר דרבי יוסי ס"ל אין הפקר יוצא מיד בעלים אלא בזכיה, ור"מ ס"ל דמיד הפקר יוצא מיד בעלים. ולכן לרשב"ל שרי אחר הפסח דס"ל כר"מ. ועיין בחוו"י שמחלק בין שדה שתלוי בג' ימים כשיטת השו"ע שם. למטלטלין שיוצא מיד מרשותו . והקצוה'ח כתב שלהלכה אין חילוק בזה. והביא תו"ד מהתו"ס פסחים ו' בביטול שהוא מטעם הפקר הא דסגי בינו לבינו הוא משום דהוה ניחא לי' . והיינו שלא יעבור על בעל יראה וב"י. אבל לר"י דירושלמי אינו מועיל כיון דהוה הערמה כדמסיק שם. וא"כ דרוב הפוסקים ס"ל דמועיל ביטול מטעם הפקר, והרי יש כאן הערמה. ואיזה קניין הוא ואיה סמיכות דעת המקנה לפי שאלתך. רק התירוץ הוא כיון דניחא ליה בהפקר שעי"ז הוא ניצל מאיסור ב"י וב"י כתו"ס וכהרא"ש ההובא בסמ"ע לעיל. ובסמ"ק כתב שם שיפקיר בהמתו רק בשעה שעושה מלאכה בשבת כדי להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוה מדאוריתא. וכתב הגהות הסמ"ק שם ז"ל: ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה כי אם בשבת כל זמן שהוא ביד הגוי כדי שלא יזכה בו אחר. אע"פ שאינו מפקיר לגמרי מ"מ הוה הפקר כדמוכח בנדרים דף מ"ה . ונראה דאפילו בסתם דעתו על זה כיון דהא אין דעתו להפקיר כי אם משום שביתת שבת להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי מדאוריתא ע"כ. ורואין אנו הפקר מיוחד רק לשעות העבודה של הנכרי. ואח"כ חוזר להיות של היהודי. כן אנו מוצאים סברא זאת בצמח צדק הראשון סימן כ' חותנו של העבודת הגרשוני באחד שכיון להציל עצמו מריבית ע"י שמכר לחבירו תכשיטים כדי שיוכל ללוות עליהם ויתן לו רווח אח"כ ע"י קניה בחזרה. ובבואו לקנות בחזרה התכשיטים לא רצה המלוה להחזירם וטען כי מכורים המה לו לצמיתות . וכתב שם, יראה דצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו התכשיטין אלא לעניין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש. והביא ע"כ דברי התו"ס בפרק איזהו נשך ס"ג בד"ה כשמשך שכתבו, ומשיכה דהכא לא הוי אלא לעניין היתר פיסוק ולא לקנות ממש . וזה ציתות מתוך התשובה שהביאה בקיצור האליה רבה. ובהג"ה של בן הצ"צ הביא דברי המהר"ם מתו"ס ישנים שאינו גורס בדברי התו"ס דמשיכה דהכא לא הוי אלא לעניין היתר פיסוק וכו' ומובאת בצד הגמרא שם. הרי לך שתי שיטות בזה. ומעתה אם בא המגן אברהם וכותב דמשמע דאפילו בשבת אין אדם יכול לזכות בו וכן כתב הלבוש מ"מ אינו עובר עליו כיון שהפקירה כנ"ל דלא כע"ש. והוסיף ומהב"י אין ראיה דהוא פירש לדברי הרבינו פרץ. ואם היתי מפרש כמו שפירש דברי המג"א האליה רבה בפירושו הראשון, דלכן אין אחר יכול לזכות בה כיון דהוה ברשותו של הנכרי. וכמו שפירש הב"י שם. אבל אינו אומר כלל שהפקר זה אינו הפקר שהאחר כלל אינו יכול לזכות בה. אלא מבחינה מעשית האמת שאינו יכול לזכות בה. או כפי שביאר הסמ"ק עצמו שמפקירה רק בזמן עבודת הבהמה. והאליה רבה כתב שזה סובל גם פירוש הלבוש עצמו. ולא צריך לחדש כלל שאין כח לזכות לאחר וההפקר הוא רק לאיסור ולא לממונות וכן יש לפרש דברי המגן אברהם עצמו. וגם המחצית השקל הבין בתחילה כן בדברי המג"א דכוונתו היא שאין אחר יכול לזכות בה בגלל דעדיין היא ברשות הנכרי, והוא לא יתן לזכות בה כפי סברת הב"י ושאר מפרשים. ורק אח"כ ביאר דאינו הפקר גמור רק להפקיע ממנו איסור שבת. והאחר אינו יכול לזכות בה כלל, כי המציאות היא כך. וא"כ מה החילוק בין שתי דיעות אלו. הרי איך שלא יהיה אין האחר יכול לזכות. משום שהנכרי לא יתן. או משום שאינו מפקיר כי אם בשעת עבודת הנכרי כפי שכתב הסמ"ק עצמו, א"כ גם א"א לו לזכות כלל. שהרי בשעת עבודת הנכרי אין יכול לזכות. ומיד אח"כ הוה שוב של היהודי. ובודאי דברי המג"א סובלים ג"כ פירוש זה. ולא שאין כאן כלל חלק בדיני הממונות שבהפקר. ולפירוש הפרי מגדים כפי שכתב שם על הט"ז אות ה' חולק הטור על הרבינו פרץ וס"ל דגם אם אין השני יכול כלל לזכות בשבת בבהמה אף אם ירצה לעבור עליה. ג"כ הוה הפקר מועיל, כיון שלא הפקיר אלא כדי לא לעבור באיסור שבת. וא"כ אולי תאמר שיש כזה מושג של הפקר רק על איסור ואין לו עם דיני ממונות כפי ששאלתם. על זה הביא אח"כ הפרמ"ג דלפי תשובת הריב"ש משמע דאינו כן. אלא מה שאין האחר יכול לזכות הוא כיון שאינו מפקירה רק לשעת העבודה ואח"כ היא של הישראל. או שכל זמן שלא החזירה הנכרי הרי חייב באחריותה ולכן אין הישראל יכול להחזיק בה עי"ש, וא"כ איזה הפקר הוא זה. רק כיון שמפקיר כדי שלא יעבור על איסור שבת גמר דעתו להפקירה ולא איכפת לנו מה שהשני אינו יכול לזכות בה. אבל לשיטת המג"א יסבול עדיין ב' פירושים כלעיל. וכדי להבין מושג הלכי זה, איך יכול להיות כזה הפקר שאין לאחר רשות לתפוס אותו, ואעפ"כ הוא מועיל או לעניין שבת או לעניין ריבית או לעניין פסח. נראה דכיון שבהמה זו מושכרת לנכרי א"כ אינה ברשותו, ויהיה לה דין כעין מה דאמרינן בגמרא ב"ק בפרק מרובה גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו. ונחזי אנן, הרי הביא האליה רבה בשם הגהות אשר"י פ"ק דע"ז, נכרי ששכר בהמה לישראל מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא. וכ"כ הגהות מרדכי ספ"ק דעירובין. ואם חזר והשכירה לנכרי כתב המג"א סס"ק ח' דשרי ממנ"פ. והביא התו"ס ע"ז ט"ו ד"ה והשתא דשכירות לא קניא מדאוריתא. אבל בספר התרומה סקל"ט משמע דהוה דאוריתא. וא"כ כיון דשכירות קניא. ואפשר להביא ראיה דקיימ"ל דמקנין אגב שכירות קרקע. כן הוא בהלכות פסח. וכן משמע בפירוש מהגמרא ב"מ י"א דהקנה רשב"ג לר"י ור"ע המעשרות אגב שכירות קרקע. וא"כ צריך להבין למה עובר היהודי, בהשכיר בהמתו לנכרי שעובד בה בשבת, באיסור שביתת בהמתו. והתירוץ הוא כמו שאמרנו שיש כאן שני דברים, הנכרי שהבהמה ברשותו הינו בעל רשות הבהמה. והיהודי הוא בעל הגוף הבהמה. ונאמר שהוא כעין קניין הגוף וקניין פירות. ואנו רואין חילוק זה בלומדות גם במפקיר עבדו דהוה מחלוקת בגיטין דף מ' ולהלן, אי יצא לחירות או דעדיין צריך גט שיחרור. ואמרינן דיש בו שני דינים, חלק הממון שבו שהוא ע"י ההפקר ניתר. אבל יש בו חלק האיסור שאינו ניתר ע"י ההפקר לאמימר. אבל לאינך אמוראין ניתר ע"י ההפקר, כיון שהוא תלוי ג"כ בצד הממונות. ואותה סברא י"ל כאן. שיש כאן שני דינים. יש כאן דין בעלות גמורה והשתמשות שעליה אסרה התורה לא תעשה כל מלאכה.. ובהמתך. אבל אם ההשתמשות היא כבר של הנכרי ע"י השכירות, א"כ ירד חלק מהאיסור, ונשאר רק חלק הבעלות הגופנית של היהודי, שהוא ג"כ גורם חלק האיסור שבת בה. אם מדאוריתא או מדרבנן. וע"כ מועיל הפקר זה, רצה לאמר שהוא מפקיע את בעלותו עליה. אבל האחר אינו יכול לזכות בה כי צד הממונות מושכר כולו לנכרי, ממילא לא שייך זכיה שלימה בגוה. וכמו דאמרינן התם בגיטין גבי עבד שחלק האיסור שבעבדות אינה ניתנת לירושה עי"ש. וכן הוא לעניין חמץ בפסח. דכתבו הראשונים שמועיל ביטול ואם הוא מטעם הפקר כסברת התו"ס והר"ן, הרי מועיל בינו לבין עצמו רק כי מדאוריתא בין כה החמץ אינו ברשותו ועשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ועל כאילו זה מועיל הביטול. ואם נשאל מה סברת וכח הביטול. אבל ע"כ כתבתי במקום אחר. אבל ח"ו אין כאן הפקר פיקטיבי, אלא הפקר למדני עמוק ואמיתי. על חלק בעלותו בבהמה זו. ואם תעיין הייטב תמצא הדברים נכונים. מכל המובא יוצא לנו שכיון שכידוע המג"א כתב ספרו בקיצור רב, ויש קטעים שלא כתב בבירור, ולכן באו גדולי המפרשים להסבירו. וא"כ י"ל שכיון לאמר שהשני אינו יכול לקנות בשבת כיון שהנכרי עתה כבעליו כלעיל וכב"י והגהות הסמ"ק. אבל גם אם נאמר שהמגן אברהם כתב לצד זה שאין כלל זכיה לשני בבהמה זו בשבת. הרי הוא נמצא עם חברים גדולים ואדירים כמו התו"ס והצמח צדק והאליה רבה והלבוש כלעיל. לדעתם יש לו רק חלק מהקניין שהרי הוא לא ברשותו רק ברשות הנכרי. ועל החלק שהוא כן שלו מועיל ההפקר המיוחד היינו הפקעת רשותו זו, להפקיע ממנו בדיעבד איסור השבת. ועיין בעשרה ההערמות שישנם ברחבי התלמוד, ואספום גורנה באינציקלופדיה התלמודית באופן נאות. אם זה לגבי מעשר שני או בכור או בשבת או לפסח וכו'. ואם מותרים לכל אדם או רק לת"ח. הינם דברים דקים ותלויים בשערה כמאמר הגמרא בחגיגה. וכן כל מסכת ידים תלויה בשערה. אבל כבר דרשה הגמרא בב"ב דף ט"ז ויען ה' את איוב מן הסערה, ודרשינן מן השערה. אבל חכמינו ז"ל הם אמרו והם אמרו. וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ואעפ"כ הינם ממשיכים להיות ישרים ונאמנים. לסיכום אומר לכב'. כלל ישראל אינו טועה. גדולי התורה ששתלם הקב"ה בכל דור להורות את העם. הם המה שהמשיכו את מסורת התורה דור דור. הם מעתיקי השמועה. ולא נכון וטוב לעורר עליהם. גם אם אין לנו הבנה בכל דבריהם. כ"ש בפוסקים המפורסמים של כלל ישראל קורא אני עליהם אל תגעו במשיחי. הערות מורנו הרב יצחק ברנד שליט"א ע' נדרים מ"ד אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד לשנה אחת לשבוע אחת עד שלא זכה בה אחר בין הוא בין אחר יכול לחזור וע' בפירוש הרא"ש שם וז"ל ליום אחד לשבת אחת, ואחר זמן הזה אם לא יזכה בו אדם תהא שלי כבתחילה הנה מבואר מפורש ברא"ש, שבזמן שזה כן הפקר, יכול אדם אחר לזכות, וגמרא זו הוא המקור של רבנו פרץ לענין הפקר לשבת אחת, כך מפורש ברבנו פרץ, וא"כ מבואר שבשבת עצמו מבחינת הלכה יכולים לזכות, והטור שכתב דאפילו בסתם ג"כ דעתו לזה, שהרי אינו מפקירה אלא לענין להפקיע איסור שביתת שבת, הוא אינו חולק על היסוד זה שהמקור של רבנו פרץ הוא מן הגמרא נדרים מה. רק הוא כתוב שאינו צריך לפרש שזה רק ליום אחד, אלא סתמא הוא כך, דהיינו שמן הסתם לאחר שבת חזר לבעלים אם לא זכה בו אחר, דהיינו שהסתמא מפקיר רק ליום אחד, אולם ההפקר הזה הוא אותו הפקר שהזכיר רבנו פרץ דהיינו מן הגמרא בנדרים ששם מבואר שבזמן ההפקר כל אחד לזכות לעולם, ולא שייך כלל לומר שרבנו פרץ או הטור למד מן הגמרא יסוד תמוה שבכלל לא כתוב כלל בגמרא וכן מה שעלה בדעתו לומר שלענין ביטול חמץ מספיק שמפקיר רק לענין איסור בל יראה אבל לא לענין ממונות, וא"כ למה כתב הר"ן ריש פסחים שלמה חז"ל לא סמכו על הביטול לבד, משום שיש חשש שאדם לא יבטל בלב שלם, ואם אתה אומר ששייך לבטל רק לענין איסור, א"כ מיהו זה ואיזה הוא שלא יבטל בלב שלם, הרי מה זה בעיה לבטל בלב שלם רק לענין להפקיע איסור, אלא ודאי שזה לא כלום. וכן לענין מכירת חמץ למה איתא בתוספתא שיאמר לו עד שאתה קונה במאה תקנה במאתיים, וכל מה שנאמר שם, הרי אין צורך כאן לא לשום סכום ויכול לומר לגוי, הריני מוכר לך את כל החמץ שעולה מליון, בשוה פרוטה, אולם רק לענין איסור ולא שתוכל לעשות שום דבר מזה, וכן אינך צריך לשלם שום דבר, שבאמת זה גם לא שוה פרוטה רק כדי לעשות מעשה הקנין, אלא ודאי שכל זה אינו כלום. אין להביא ראיה ממקום שחז"ל לחתחילה לא הצריכו קנין אמיתי לענין ממונות כמו לענין שכירות רשות, כי שם זה היתה כך התקנה שיעשה איזה מעשה ולא צריך אמיתי אבל במקום שצריך אמיתי, א"א לעשות שום דבר כזה, ולא עלי הטענה אלא על המ"ב שדחה לגמרי דברי מ"א, רק אני כתבתי זה יותר חזק אבל מצד ההלכה, כבר כתב כל זה המ"ב שבת שלום יצחק ברנד מוש"ק פ' אחרי קדושים לפני שבת מחמת טרדות הכנות השבת לא יכולתי לגמור ההערות וכעת אי"ה ננסה להמשיך הדבר בד"ה כן אנו מוצאים, הנה הביא מדברי צ"צ הראשון ס' כ' על אחד שלוה בריבית ע"י שמכר לחברו תכשיטין כדי שיוכל ללות עליהן ויתן לו ריווח ע"י קנין בחזרה, וכשרצה להחזיר התכשיטין לא היה הקונה מוכן, ופסק הצ"צ שמחויב להחזיר כי לא מכר אלא לענין להפקיע איסור ריבית הנה זה ממש המעשה שהט"ז ס'רמ"ו ס"ק ה' הביא בשם רב אחד,(ואולי כיון באמת להצ"צ) והט"ז כתב עליו שחלילה לעשות כן, והרב הזה למד זה מדברי הפירוש שהבין ברמ"א בענין שביתת בהמתו שאינו מפקיר רק לענין איסור ולא לענין ממונות והט"ז דחה זה לגמרי, הנה דעת הט"ז שלא מהני מכירה כזו שהיא רק להפקיע מאיסור לענין ריבית ולא לענין ממונות, ובאמת דעת הט"ז הוא במקרה זה ממש גמרא מפורשת בשני מקומות, אחד בערכין לא. ואחד בב"מ ס"ב: בערכין לא. במוכר בתי ערי חומה דאמרינן שם, שלדעת רבנן ריבית הוא אלא שהתירו תורה, והיינו שמי שמוכר בתי עיר חומה, יש רשות לבעל הבית הראשון לפדות בתוך שנה בעל כרחו של הקונה באותו סכום כסף, וא"כ יוצא שההשתמשות של הקונה במשך זמן שקנה יש בו משום ריבית של תורה, שכיון שפדה הבית בחזרה, נחשב הכסף להלואה ושימוש הבית הוא ריבית של תורה, רק התורה התירה במקרה של בתי ערי חומה, ועכשיו אילו שייך שמכר רק לענין הפקעה מאיסור ולא לענין ממון, א"כ אין כאן איסור ריבית שהרי מכר לו הבית ומה שמחזיר הוא רק לענין ממון, וא"כ למה יש כאן ריבית של תורה, א"ו שאין כזה דבר, אלא אם מוכרח להחזיר הבית, יש כאן ביטול המכירה והכסף נחשב להלואה והתוספת יש בו ריבית של תורה. ואף לדעת רבי יהודה שם שס"ל שאין כאן איסור משום שזה צד אחד בריבית, ע"ש בתוס' ד"ה ור' יהודה, שגם לדבריו זה רק משום לאחר זמן אם אינו פודה, הוחלט הבית, אבל אם תמיד אפשר לפדות, יש כאן איסור תורה, וא"כ המעשה של הצ"צ שאינו מוכר לו התכשיטין רק לענין איסור אבל יכול לפדות בע"כ של הקונה, הוא ריבית דאורייתא, ואף לדעת התוס' שם ד"ה והתניא שס"ל שמשום סיבה אחרת אין כאן ריבית דאורייתא והגמרא הוא לאו דוקא דאוריתא, זה משום הטעם שכתב שם, שהלוה – המוכר, אינו נותן מכספו ריבית, רק הלוקח-המלוה אוכל מפירות הבית, מה שהמוכר בין כך לא היה יכול לאכול כיון שנתן הבית למשכנתא, וממילא זה רק ריבית דרבנן, אבל במקרה של הצ"צ שנתן לו ריווח ממש מכספו של הלוה, זה דאורייתא. וא"כ יש לנו גמרא מפורשת שהמקרה של הצ"צ הוא איסור תורה ולא מהני כלל מכירה רק לצורך הפקעה מאיסור וכן הוא בגמרא ב"מ ס"ב: מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לי מותר, ומקשה הגמרא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא, סיפא דאמר ליה מדעתיה, וע' רש"י שם שאם בקונה מוכרח להחזיר הבית, אז יש כאן ריבית, שכיון שמחזירה, נתבטל המכר והוה הכסף הלואה ואכילת פירות ריבית, אבל אם אינו מוכרח להחזיר, אז יש כאן קנין מוחלט והכסף הוא כסף מכירה, ואם חוזר וקונה ברצון שניהם, יש כאן מכירה חדשה ואין זה ריבית. וא"כ מבואר מפורש כדעת הט"ז ולא כדעת רב שהתיר. שכל שיכול הלוה לפדות המשכן בע"כ של הקונה, הוה כל ריוח שמרויח המלוה ריבית. ומה שהביא שם מן התוס' בב"מ סג, לענין פסיקה על הפירות, שיש הוה אמינה של אוקימתא כשמשך וכתב שם בתוס' שהמשיכה הוא רק לענין להתיר איסור ולא לענין שהמוכר אינו יכול לאכול, הנה שם הוא דבר מיוחד של היתר פסיקה, שאין צריך קנין ממש, שהרי מדובר באיסור דרבנן במוקום שנאמר הכלל שהם אמרו והם אמרו, ולא שבכל איסור דרבנן שייך זה, אלא במקום שאמרו שמספיק איזה שייכות של קנין, והרי שם כל עניני פסיקא מספיק דברים כאלו, שהרי דעת רבי ינאי שא"צ אפילו למשוך החיטים מקודם אלא מספיק שיש לו כעת יין, ורש"י פירש בד"ה יש לו מותר, שקונה לענין מי שפרע, והגר"א שם כתב שיש הרבה חולקים שאינו קונה אפילו לענין מי שפרע דמלוה אינו קונה, ובכל זאת מותר, משום דלענין היתר ריבית במקרה של פסיקה א"צ בקנין ממש, ורב שס"ל שלא מהני יש לו יין, וצריך למשוך, והגמרא מסיק, שגם לדידיה לא צריך למשוך החיטים אלא סגי ביחד לו קרן זוית, ואז בודאי אינו קונה אלא מספיק היכר, וא"כ ס"ל לתוס' שגם לההוה אמינה שצריך למשוך, א"צ למשוך לענין שקונה ממש אלא להיתר פסיקא, ועכ"פ זה נאמר שם לענין זה, שכך אמרו חז"ל בנושא זה, אבל א"א ללמוד לענין אחר, ובודאי לא בדאוריתא, וכן לענין סאה הסאה מספיק שיש לו מעט, וזה נחשב כאילו פרע אף שבודאי זה רק לענין היתר הלואה כזו והם אמרו והם אמרו במקרה שאמרו, אולם גם בדרבנן לא שייך לומר הם אמרו והם אמרו במקרה שלא אמרו. והיינו שיסוד הם אמרו והם אמרו הוא שהם אמרו את האיסור והם אמרו גם את ההיתר, אבל זה שייך רק בזמן שאמרו גם את ההיתר, אבל בזמן שאמרו רק את האיסור ולא אמרו את ההיתר, לא שייך לומר הם אמרו והם אמרו, שהרי אמרו רק האיסור ולא את ההיתר. ועכ"פ דברי הצ"צ הם כנגד גמרא מפורשת שיש כאן איסור תורה, והט"ז צודק במאה אחוז. ומבואר בט"ז שהמקור של הטעות של אותו הרב שהזכיר הט"ז (וזה כמו הצ"צ או שהרב שהזכיר הט"ז הוא באמת הצ"צ) בנה מכח הפירוש המוטעה בדברי הרמ"א, ששייך לעשות קנין לענין איסור ולא לענין ממונות, וכתב שם הט"ז שמן פירוש הטעות הזה אפשר לטעות גם לענין מכירת חמץ שאפשר למכור רק לענין הפקעה מאיסור וגם זה דחה הט"ז, ועוד למדים מן הט"ז, שהתריע מאוד מפירוש המוטעה בדברי הרמ"א שאומר ששייך לעשות קנין רק לענין איסור ולא לענין ממון, שזה לא נעצר בדיני שביתת בהמתו, אלא שרעיון זה מתפשט לשאר חלקי תורה, וכתב הט"ז על זה שחלילה לעשות כן בישראל, וא"כ רואים שמותר לכתוב דברים חריפים בלשון שחלילה לעשות כן בישראל, וכן להתרות על המשך הקלקול שנעשה מכח רעיון הזה לעשות מכירה רק לענין הפקעה מאיסור, אף שעצם הפסק בא מאדם גדול, אבל כיון שהוא טעות גמור, צריך להתרות מטעות כזה, בין בנושא המקור של הטעות ובין בנושא של התפשטת הטעות לשאר חלקי תורה. והנה בזמן הט"ז נתפשט הטעות הזה בענין שביתת בהמתו רק לענין ריבית ומכירת חמץ, ועדיין לא לענין היתר מכירת א"י ועשית גרמא בשבת, שעדיין לא היו, אולם כעת נתפשט הדבר גם לענין מכירת א"י ולענין מכשירי גרמא, וא"כ יש לנו הרשות והחוב להתרות מטעות זה וכדומה, ולהדגיש שהטעות לא נעצר במקום אחד רק מתפשט גם לשאר חלקי התורה והגר"א שם כתב על דברי הרמ"א ע' בט"ז, וא"כ הוא מסכים עם הט"ז וכן המ"ב מסכים לגמרי עם הט"ז וכתב שכך דעת האחרונים דלא כהמ"א, ולא הביא כלל דברי המ"א בתוך המ"ב רק בתוך השה"צ הביא שהאחרונים דלא כהמ"א. בד"ה ואיתא בירושלמי, בענין ביטול חמץ פילפלת הרבה בענין איך שייך ביטול מדין הפקר כיון דהוה הערמה, והסביר משום שכדי שלא יעבור על ב"י וב"י מכוון להפקיר, לא ברור כ"כ מה שכתבת, והבנתי שאתה מרגיש סתירה בין מה שרבי יוחנן ס"ל בירושלמי שיש כאן הערמה ובין מה שחז"ל אומרים שיש מושג של ביטול, אולם באמת אין כאן סתירה, אלא מדבר לענין בדיעבד שרבי יוחנן ס"ל שנאסר אחרי הפסח, והיינו שאף שמן התורה סמכינן על הפקר, אבל חז"ל לא סמכו על זה ואסרו גם בדיעבד לאחר הפסח משום שחיישינן להערמה והיינו שאינו מפקיר בלב שלם, דהיינו שחושב לקחת זה בחזרה לאחר פסח, (ע' מ"ב ס' תל"ו ס"ק י"ז ובבה"ל שם) וכ"ש אם גם בפסח אינו חושב להפקיר אלא לענין להפקיע מאיסור ואז באמת לא חל כלל הביטול, אולם מן התורה אנו אומרים שביטל בלב שלם, והינו שכדי שלא לעבור על ב"י וב"י מפקיר גם לענין ממון, ואין הפירוש שכדי שלא לעבור על ב"י וב"י הפקיר רק לענין ב"י וב"י ולא לענין ממון, שזה אינו כלום, אלא כדי שלא יעבור על ב"י וב"י, הפקיר לגמרי גם לענין ממון. בד"ה וכדי להבין מושג הבאת כאן הגמרא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, וא"כ הקשת איך עובר הישראל על שביתת בהמתו בהשכיר בהמתו, הרי אינו ברשותו, אולם כנראה מזה לבד לא קשה שהרי מה שאינו יכול להקדיש הוא רק בגזל ולא בהשכיר, כדאיתא ברמב"ם הל' ערכין פ"ו הל' ל'. אולם יתכן שגם בגזל גוי בהמה ועובד שבת, עובר הישראל אף שאין יכול להקדישה, ובכל זאת לא קשה למה עובר על שביתת בהמתו הרי אינו יכול להקדיש, שרק לענין הקדש אינו יכול אבל עדיין הוא בעלים לענין לעבור על שביתת בהמתו, וכן מה שהקשת ממה שמהני קנין אגב בשכירת אף שקיי"ל שכירות לא קניא ךענין שביתת בהמתו, ע' ע"ז טו. אינו דומה כלל, דמה דאמרינן ששכירות לא קניא, היינו לענין שביתת בהמתו עדיין נחשב בבעלות הבעלים הראשנים, אולם בודאי יש לשוכר קנין לענין שיכול להשתמש במשך זמן ששכר, וכיון שקונה לעינן זה, מהני לעשות מזה קנין אגב. וכן לענין שהמשכיר יכול למכור, בודאי מהני שהרי יש לו קנין הגוף ע' בזה ב"ק פח: ושם אפילו במכר לזמן, עדיין המוכר יכול למכור מה שלא מכר, וכ"ש כשרק השכיר, שהמשכיר עדיין יכול למכור מה שלא השכיר, וממילא יכול גם להפקיר, וכן מי שזוכה, יכול לזכות החלק שלא השכיר. וממילא כשמשכיר הבהמה לגוי, והמשכיר הפקיר הבהמה, ליום אחד, והיינו שאם אחד זוכה באותו היום זוכה לעולם, יכול כל אחד לזכות באותו יום לענין שאר חלקי הבעלות דהיינו עצם הבהמה לעולם, חוץ מזמן שתחת הגוי, ואין צורך בהסבר מיוחד לזה, וזה כוונת הרמ"א לפירוש האמיתי, שבאותו יום אילו יהודי היה זוכה, היה קונה לעולם רק הגוי אינו נותן לו לזכות. בד"ה ואותה סברה לא הבנתי כ"כ מה שרצית כאן לומר, בהסבר ביטול, וכנראה רצית לפרש, שלמה מהני ביטול בינו לבין עצמו שבדרך כלל לא מהני, ועל זה תירצת כיון שבין כך אינו ברשותו רק שמחשיב הכתוב כאילו הוא ברשותו מהני זה, והבנתי מדבריך שהוצרכת להסביר שזה הפקר למדני ועמוק, ואתה חושב שבאמת לא מפקיר לענין ממונות רק לענין איסור, ועל זה הסברת שכיון שבין כך אינו ברשותו מהני גם זה, אולם דבר זה צע"ג כמו שכבר כתבתי, וחוץ מזה הרי ביטול לא מהני אחרי שכבר נאסר רק לפני שנאסר מהני ביטול, ע' פסחים ו:, ואז הוא ברשותו לגמרי, ואין שום בעיה על עצם הביטול, אלא הר"ן בתחילת פסחים נתקשה למה כאן מהני גם לעצמו ובשאר חלקי תורה צריך ג', ועל זה מתרץ כיון שהתורה הצריכה להפקיר, אנן סהדא שנתכוון ברצינות, והכוונה בזה, שבדרך כלל אין אדם מחויב להפקיר, ואם כן רוצה להפקיר צריך ג' כדי ששייך אצלו גמירות דעת, אבל כאן שמחויב להפקיר כדי שלא יעבור על ב"י וב"י, גומר בדעת גם ביחיד, אולם ההפקר הוא גם לענין ממונות וכל אחד יכול לזכות או לשרוף החמץ שביטל וזה לא הפקר למדני עמוק אלא הפקר כפשוטו. בד"ה ועיין בעשרה הערמות ביערת שיש הערמות בחז"ל, אולם ההערמות האלו הם רק במקום שאמרו ולא במקום שלא אמרו, ולא כתבתי בשום מקום שאסור לעשות הערמה במקום שחז"ל התירו וכל מה שנאמר בכל החיבורים שלי שאסור לעשות הערמה, זה במקום שחז"ל לא אמרו, שאסור לעשות כן וכ"ש במקום שחז"ל אמרו מפורש שאסור לעשות הערמה כמו במכירת חמץ, וכל הספר ביום בראשון תשביתו מיוסד על זה שבמכירת חמץ אסור לעשות הערמה, וכ"ש אחרי שנתגלה תשובת רבנו יוסף גאון במקורי על חומר איסור הערמה, מתבטלים הרבה עניני הערה שנהגו בדורות האחרונים. מקור התשובה בגיאוניקה ב' עמ' 196, ישראל שמבקש לעשות ערמה עם שותפו גוי שיש לו עמו שורים לחרישה וחנות של מקח וממכר, ומוכרין לו בערב שבת וחוזיר לוקחן ממנו לאחר שבת זה מנהג של פושעי ישרא' ואסור לעשות כן מפני שני דברים (כאן מתחילים ג' דרגות בדרך לא זו אף זו) א) ואין צריך לומר אם לא לקח ישראל דמי שורים וחנות ומה שבתוכה מן הגוי אילא בדברים בעולם שמכר לו, שאין שוה כלום ואין בו מכירה כלל ואסור לעשות כן ב) ואפלו לקח ממנו דמים ומכר לו מכירה גמורה והעיד עליו עדים שמכרת לי שורים אילו וחנות זו, אף על פי כן, כיון שמתנה עמו על מנת שתחזירם לי לאחר שבת אסור, מפני שעשה ערמה להשתכר בשבת ולעשות מלאכה בשבת בכונה ואיסור גמור הוא: ג) אילא (או) אפילו מכר לו מכירה גמורה ואין מתנה עמו על מנת שתחזירו לי וקנאו גוי קנין גמור, כיון שבמוצא שבת חוזר ובא ישראל לחנותו כמנהגו: הוכר הדבר שבערמה עשו להיתערם במצות ולגנוב דעת עליונה ודעת הבריות ויש כאן איסור שבת ... וחילול שבת וחילול השם בפני ישראל וגוים שאפלו הערמה ...ב... (בכ"י חסר כמה אותיות) אפילו בדבר הרשות אסור לעשות לכתחילה ערמה דאמרו ליה רבנן לרב (ששי) [אשי] חזי מר האיי מרבנן ורב (חייה) [הונא] בן חיון וכול' (שבת קל"ט:) ומעשה מעברא שבות בעלמא הוא ואף על פי כן צורבא מרבנן לא אתי למעבר, כן [נדצ"ל כאן] שיש חרישה שהיא איסור מלאכה ופתיחת חנות בשבת לא כל שכן שאסור מכל צד וצד, ויש בו חילול השם: בד"ה לסיכום הענין שלא לערער על גדולי ישראל, לפי שיטתך שאסור לעשות זה, א"כ כמו שאתה טוען ששייך זה על המ"א, זה שייך ג"כ על הט"ז ועל הגר"א ועל המ"ב, וא"כ כיון שהט"ז כתב על ביאור המוטעה ברמ"א שחלילה לעשות כן, א"כ מי שמערער על זה, ואמר שכן מותר לעשות כן, או עכ"פ זה לא בגדר חלילה אלא יש מקום להמתירין, הוא מערער על גדולי ישראל, ששתלן בכל דור ודור, ושאמרו שחלילה לומר שאפשר לעשות מכירה רק לענין להפקיע מאיסור, אולם באמת אין איסור לערער על גדולי ישראל כשמוצאים דבר איסור, וע' בריטב"א פסחים נ"א אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה ע"פ גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם וכו' ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' (הריטב"א הובא ברדב"ז ח"א ס' שנ"ט, הובא בפר"ח הל' מנהגי איסור ס"ס י', הובא בבהל' ס' תר"ץ ד"ה ואין לבטל) שאף שאנו זקוקים ומחויבים לגדולי ישראל, מ"מ דבר שהוא נגד התורה אסור לשמוע. אקוה שעינתי לך על רוב דברים וכעת אני שולח לך את המאמר הזה אף שלא נשלם ואסיים בברכה שתצליח בכל הענינים בגשמיות וברוחניות יצחק ברנד