יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
חמץ שנמכר במכירה הנהוגה למי שס"ל שהמכירה לא חל אם נאסר אחרי פסח ● דברי הגר"א במעשה רב ● חמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם באונס ● שוגג כולל גם הוראת טעות ● חילוק בין טעות שנתגלה לטעות שנמשך ● קצת מן הבעיות החמורות במכירה הנהוגה ● תיקון קרבן פסח ותשובה של כלל ישראל יגיע רק ע"י שאוסרים חמץ שעבר עליו הפסח ● בספק אם החימוץ נעשה לפני פסח או לאחר הפסח יש להתיר ● הנהגה להחמיר כדי להקל
18:26 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

דברי הגר"א במעשה רבמבואר במעשה רב של הגר"א שחמץ הנמכר במכירה הנהוגה אסור גם בדיעבד, וז"ל (סי' קע"ז): "אחרי פסח אין ליקח מן השוק מה שאופין מקמח של ישראל ומשמרים ויין שרף ושכר של ישראל, כי המכירה גרועה ע"כ לא יקנה רק משל נכרי או הקמח של ישראל אם אינה לתותה ויי"ש ושכר של ישראל לא ישתה עד שיעשה מחדש". עכ"ל. חמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם באונסהנה מפני שיש רבנים שבאו לערער על חומרא זו, באנו כאן לפרש שזה מעיקר הדין.הנה קיי"ל שחמץ שעבר עליו הפסח אסור אפילו בשוגג ואפילו באונס (רמב"ם פ"א הל' ד', ושו"ע סי' תמ"ח סעי' ג') וז"ל: "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו. ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה אחר הפסח". עכ"ל.וכן כתב הרמב"ן (דף לא ע"ב) שגם באונס גמור נאסר. והוכיח זה מברייתא דחנות של גוי ופועלים של ישראל, דלגירסת הר"ח שהולכים אחרי הפועלים, אם הפועלים ישראל נאסר, אף שהישראל אינו יכול לעשות שום דבר לבער החמץ. (ובאמת גם לגירסת רש"י שהולכים אחרי החנות אינו חולק בפרט זה, רק שס"ל שתולין בחנות, אבל אילו היו יודעים שנפל מן הפועל יהודי היה נאסר אף שהיה אנוס, עי' בזה במ"ב שם שכתב שבאמת אין מחלוקת לדינא בין רש"י והר"ח, רק שרש"י איירי שמוכרים בחנות לחם, והר"ח איירי שמוכרים שאר דברים ולא לחם).וכן הביא הרמב"ן ראייה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך (ב"ק צו ע"ב), והרי הקנס לא משום הגזלן שהרי באמת הוא לא הפסיד שהרי אומר לנגזל הרי שלך לפניך, אלא הקנס לנגזל והוא היה אנוס. [הבה"ל (סי' תמ"ח סעי' ד"ה חמץ של ישראל) כתב שאם הגוי גזל לא נאסר, וזה צע"ג, שברמב"ן מבואר שהקנס הוא משום הנגזל ולא משום הגזלן, וא"כ אין נפ"מ מי גזל. אולם עי' במהר"ם חלוואה שכתב שיתכן שמשום קנס הגנב אסרו וממילא אין ראיה מכאן שגם באונס גזרו ורק הביא מדין פועלים שגם באונס גזרו]. שוגג כולל גם הוראת טעותהנה בכל מקום שנאסר גם בשוגג, בפשטות ממילא נאסר גם כשעשה ע"פ הוראת חכם אם החכם טעה, או מי שחולק על החכם, נאסר בשבילו.וקודם לכל נביא ראיה שהוראת חכם אינו יותר משוגג ולא נחשב כאנוס, שהרי קיי"ל שבי"ד שהורו וטעו מביאים פר העלם דבר של ציבור, ואם לא נתקיים אחד מן התנאים שמביאים פר העלם דבר, כגון שהיה אחד מן הסנהדרין חולק, או שלא עשו כל ישראל על פיהן (עי' בזה רמב"ם פי"ג מהל' שגגות), אז כל יחיד ויחיד מביא חטאת, ולא אמרינן הרי עשו ע"פ בי"ד ודינן כאונס, אלא אמרינן שזה כשוגג. תוס' לחד תירוץ ששוגג בהוראת טעות יותר קלאולם יש תוספות (מסכת סנהדרין דף לג ע"א) דכתב לענין מערב ומבטל תרומה טמאה בטהורה ע"פ הוראת חכם, שלחד תירוץ נתבטל ולא קנסו, אף שקנסו שוגג אטו מזיד, וז"ל: "י"ל כיון דעל פי חכם עביד, לא קניס האי שוגג. אי נמי לענין דינא דגרמי מוקי לה כר' מאיר בפ' עד כמה (שם דף כח ע"ב) ולא כוותיה לכל מילי". עכ"ל.אולם אין להתיר כאן, חדא, דתוס' יש לו עוד תירוץ, וכן בחידושי הר"ן לא הביא כלל תירוץ זה, וכן בתוס' הרא"ש הביא כל קושית בתוס' בצורה הפוכה ולדידיה מה שנעשה בהוראת חכם יותר חמור משאר שוגג.ועוד כאן יותר חמור שגם באונס נאסר כמבואר ברמב"ם וברמב"ן, ולא איירי תוס' רק במקום שהקנס הוא רק בשוגג ולא באונס. חילוק בין טעות שנתגלה ובין טעות שנמשךועוד יש לחלק, אפילו במקום שנאסר רק בשוגג ולא באונס, שתוס' איירי שהדיין לא ידע שיש חולקים, ואח"כ נתברר שטעה, וממילא מכאן ולהבא יאסור, אבל במקום שכל אחד יודע שההיתר מונח בעירעור, ולא נתחדש אחר כך שום דבר, בודאי האי שוגג אינו יותר קל משאר שוגג, ויש חשש שימשיך להתיר, והרי שם איירי שלא היה ידוע שהחכם טעה בשעה שעירב עם הפירות, רק אח"כ נודע, וא"כ אין חשש שימשיך להתיר, אבל אם ידוע כבר מקודם שהחכם טעה, וגם אח"כ לא חזר בו וימשיך להתיר, ע"ז לא דברו תוס', ונאסר למי שיודע שטעה, כדי שלא ימשיכו להתיר. ולקמן נביא ראיות שמוכרחים לומר חילוק זה.ועוד ראיה יותר ישר לענינינו, שהוראת חכם אינו יותר קל משאר שוגג לנוגע לאסור בדיעבד, שהרי מי שעשה מלאכה בשבת נאסר גם בדיעבד, ופליגי התנאים אם זה גם בשוגג או רק במזיד, שדעת רבי מאיר שרק במזיד ודעת רבי יהודה שגם בשוגג (ב"ק דף עא ע"א). וכן הראשונים פליגי איך הלכה, שדעת הרי"ף והרמב"ם שהלכה כרבי יהודה, ודעת התוס' שהלכה כר"מ.ועי' במלחמות (פ"ג דשבת, דפי הרי"ף יז ע"א) שהביא ראיה מכמה גמרות שגם בשוגג אסור, שבת (דף קט ע"א) לענין שריקי טוויא, "דביתהו דזעירי עבדא ליה לחייא בר אשי ולא אכיל, אמרה ליה לרבך עבדי ליה ואכל, ואת לא אכלת", וכעין זה בחרדל שלשו (דף קמ ע"א). [עי' בחזו"א (או"ח סי' ל"ז ס"ק כד ד"ה ואמנם) בביאור הרמב"ן שם].ועכשיו את"ל שכל מי שעשה ע"פ הוראת חכם לא נאסר בדיעבד, הרי כל אלו עשו ע"פ הוראת חכם, ולמה לא אכלו, אלא ודאי שגם ע"פ הוראת חכם נאסר אם סוברים שגם בשוגג נאסר.ועי' בגר"א (סי' שי"ח סעי' א') שדחה ראיית הרמב"ן, ששם איירי באיסור דרבנן שגם לדעת רבי מאיר נאסר בשוגג ע"פ הגמרא (גיטין נג ע"ב). [ועי' בחזו"א (סי' ל"ז ס"ק כג וכ"ד) איך שמפרש דברי הרמב"ן שס"ל שדרבנן שאין לו שם בפני עצמו דינו כדאורייתא לענין זה]. ועכ"פ נשמע מכל זה מה שנעשה ע"פ הוראת חכם דינו כשוגג ולא יותר קל מזה, וכ"ש שבחמץ בפסח שגם באונס נאסר, גם דבר שנעשה ע"פ הוראת חכם ייאסר למאן דלא ס"ל דברי החכם.ועוד יש להביא ראייה שהעושה ע"פ הוראת חכם לענין דיעבד תלוי אם סוברים שבשוגג מותר, שהגר"א שם הביא ראייה שבשוגג מותר, מן הירושלמי (ביצה פ"ב ה"ח) [בענין המחלוקת אם מותר לטחון פלפלין ברחיים שלהם, שר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין] שבבית ר"ג היו שוחקים את הפלפלין ברחיים שלהם, א"ר אלעזר ב"ר צדוק פעם אחת אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אינגירין ובתוכן פילפלין שחוקין, כיון שטעמן משך ידו מהן, אמר לו אל תחוש להם מערב י"ט הן שחוקין, (ומקשה הירושלמי:) ויעשה רבי צדוק כשוגג אצל ר"ג ויאכל? (ומתרץ:) אלא שלא להתיר מלאכה על ידי ר"ג. (עי' פני משה שביאר, דלכבודו דר"ג לא אכל, שלא יאמרו ע"י ר"ג הותר המלאכה ביו"ט).הנה הרמב"ן שם הביא הירושלמי שלכאורה משמע שבשוגג מותר, ודחה שהבבלי חולק עליו בזה מכח הגמרא שזעירי לא אכל. והגר"א מפרש דברי הרמב"ן, כיון שבבבלי בכל אלו מעשים שלא אכלו, לא שואלים הרי זה בשוגג, ראיה שגם בשוגג אסור. אולם הגר"א בעצמו כתב שא"א לחלוק על הירושלמי, ועל כן יש ראייה מכאן שבשוגג מותר. ועל הבבלי שלא שאלו על האמוראים שאסרו למה אסרו הרי זה בשוגג, כתב הגר"א בתירוץ וגם י"ל, שזה כמו שכתוב בגמ' שבת (דף לח ע"א) דבשהייה אוסרים גם בשוגג משום דאתי לאיערומי, וכוונתו, שכל אלו המעשים שהאמורא האוסר לא אכל, ומה שהתירו ע"פ חכם, דעת האמורה שזה שלא כדין, לא היה האמורא רשאי לאכול מצד היתר שוגג, כיון שלפי דעתו אלו שהתירו היו בודאי חשודים להתיר, וא"כ צריך לקנוס אפילו בשוגג. ולפ"ז אין לגר"א עוד צורך לתרץ שמעשיהם של זעירי היה בגלל שזה דרבנן וגם ר"מ מודה שקנסו, אלא אף אם סוברים שבין בדאורייתא ובין דרבנן לא גזרו בשוגג מ"מ כאן גזרו. (והירושלמי חולק בסברה זו, וס"ל שהוראת חכם דינו כשאר שוגג ותלוי אם בשוגג נאסר או לא, ואולי הגר"א מפרש שזה גופא מסקנת הירושלמי דקאמר 'שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג' שכדי שלא יאמרו שהותר המלאכה לא אכל).הנה אילו היינו אומרים שכל מה שנעשה ע"פ הוראת חכם, אז בדיעבד לא נאסר אף אם בשאר שוגג אוסרין, א"כ מה הביא ראיה הגר"א מן הירושלמי שבשוגג מותר, הרי שם היה ע"פ חכם, ואיך מביא ראיה משם לשאר שוגג, אלא ודאי שמה שנעשה ע"פ הוראת חכם דינו שלענין בדיעבד תלוי אם סוברים שבשאר שוגג מותר ואין כאן קולא מיוחדת בגלל שנעשה ע"פ הוראת חכם. ויותר מזה לפי מה שכתב ב"וגם י"ל" יוצא בהיפוך, שלפי הבבלי שמה שנעשה ע"פ חכם להתיר יותר חמור למי שס"ל שאסור, משום שזה נחשב לדעתו שחשודים, וממילא נאסר אף במקום שבשוגג לא גזרו, וכנראה שזה כוונת החזו"א (סי' ל"ז ס"ק כ"ד ד"ה עוד בסוף דבריו) שכתב שכך נראה כוונת הגר"א (בסי' שי"ח).וממילא כדי שלא תקשו על התוס' (סנהדרין דף לג ע"א) שהובא לעיל מן הגמרות בבבלי שזעירי לא אכל ממה שהכינו לו, אף שנעשה ע"פ הוראת היתר, צריך לחלק: כל שנעשה ע"פ הוראת חכם ולא היה ידוע מקודם שיש חולקים, ואח"כ נתברר שטעו ולא יחזרו על הטעות, אז כתבו תוס' לחד תירוץ שאינו נאסר בשוגג. אבל כל שהמחלוקת כבר היה ידוע מקודם וגם אח"כ לא נשתנה, ומי שהתיר ימשיך להתיר, אז נאסר למי שס"ל שאסור הדבר אף במקום שבשוגג מותר.וא"כ כאן לענין חמץ שעבר עליו הפסח אסור גם בדיעבד למי שאינו מסכים עם ההיתר. אף אילו היה הדין שבשוגג מותר, וכ"ש כאן שהדין הוא שבשוגג אסור, אולם אי"צ לכל הפילפול הזה כיון שכאן גם באונס אסור.וזה דלא כמו ששמעתי מכמה רבנים שליט"א שמה שמחמירים הרבה שלא לאכול מחמץ הנמכר במכירה הנהוגה, הוא חומרא בלי טעם, משום שאף שמי שלא ס"ל למכירה, הרי אלו שמכרו עשו ע"פ הוראת חכם, ואין לאסור בדיעבד גם למי שאינו ס"ל למכירה, ואין הדבר כן, אלא נאסר גם לאחר הפסח. קצת מן הבעיות החמורות במכירה הנהוגההנה מכירה זו הנהוגה היא צע"ג מכל הבחינות, הארכנו הרבה בחיבור 'ביום הראשון תשביתו', וכן תמצית הדברים בחיבור "עורמה במכירת חמץ ובשבת", והוא הערמה מוכחת ואין כלל גמירות דעת לגוי להתחייב לשלם, ובודאי אינו מקבל אחריות אונסא וזולא על החמץ ונשאר בבעלות ישראל.וזה אפילו אילו היינו מסכימים באופן המכירה שכתב בשו"ע (סי' תמ"ח סעי' ג') שמוכרים בדבר מועט, ששם אין בעיה מצד גמירות דעת של הגוי, שהגוי אינו מתחייב יותר ממה ששילם, ומצד הישראל יש גמירות דעת שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא גומר ומקנה. משא"כ היום ששינו המכירה כמבואר בבה"ל (ד"ה בדבר מועט), שהגוי משלם רק דמי קדימה והשאר מתחייב לשלם, וכל אחד יודע שאינו מתחייב באמת, ממילא אין כאן גמירות דעת מצד הגוי. וכ"ש במכירה של כל העיר, שהגוי כלל אינו יודע כמה קונה וכמה מתחייב.ושינוי זה עשו לטובת הישראל, שהגוי לא יוכל לקחת את החמץ בדבר מועט, אלא אם ירצה לקחת צריך לשלם הכל, וקלקלו הרבה את המכירה בשינוי זה, שעכשיו אין גמירות דעת מצד הגוי לשלם אם יתבעו ממנו. שמה שבשאר מכירות רגילות יכול אדם לשלם דמי קדימה ולהתחייב על השאר, זה בסחורה שמעונין בו, אבל כאן שאינו מעונין בזה כלל, וכל מה שעושה זה משום שיודע בבירור שלא יתבעו ממנו הכסף, והוה בלבו ובלב כל אדם כאילו אמר זה מפורש (ברמ"א (חו"מ סי' ר"ז סעי' ד') וכן בשו"ע (סי' צ"ט סעי' ז').וכבר הקשו קושיה זו בתבואת שור ובמחצית השקל ועוד, ולא נאמר תירוץ הגון על זה.וכן לפי מה שהביא הב"י דברי רבינו ירוחם בשם הבה"ג שבמכירת חמץ שמוכרים לגוי וחוזרים וקונים ממנו המבואר בתוספתא (פ"ב) ומובא בכל הראשונים ושו"ע, יש כלל "ובלבד שלא יערים", והביאור הכי מקיל הוא ביאור הב"י שכתב שלא יעשה תנאי במכירה, והרי כאן כאילו עשו תנאי שהישראל מוכרח לקבל בחזרה את החמץ אם הגוי רוצה, ותנאי זה הוא אסור כמבואר בחיי אדם ובנשמת אדם וזה בכלל "שלא יערים" גם לביאור הכי מקיל של הב"י.אבל יותר מזה, גם מכירת השו"ע צע"ג להמשיך, אחרי שנתגלה תשובת רב עמרם גאון, שהובא בהרבה ראשונים שלא היו לפני הב"י, שמבאר דברי הבה"ג שכתב על המכירה של התוספתא "ובלבד שלא יערים", שכל המכירה שמוכרים לגוי וחוזרים וקונים ממנו המבואר בתוספתא, הוא רק בפעם אחת, ובלבד שלא יעשה בשנה הבאה, שאז זה כבר הערמה, ואם עשה כך נאסר גם בדיעבד לאחר הפסח. (וכנראה מקור ר"ע גאון הוא מן המשנה (בכורות דף לה ע"א) בענין גוי שעושה מום בבכור, שבפעם ראשון לא ידע הגוי שזה יתיר הבכור, ומש"ה מותר, ובפעם שניה כבר ידע הגוי ומש"ה הבכור אסור). וזה לא היה ידוע להב"י, שאף שהב"י הביא דברי רבינו ירוחם בשם הבה"ג שכתב "ובלבד שלא יערים", אבל הביאור מה זה ערמה לא ידע, ולא ראה דברי רב עמרם גאון בזה, ועל כן מנסה לפרש "ובלבד שלא יערים" היינו שלא יעשה תנאי במכירה. ובודאי אילו ראה תשובת ר"ע גאון לא היה מתיר מה שהתיר.ותשובה זו הובאה בהרבה ראשונים שלא היו ידועים להב"י, כמו תשו' גאוני מזרח ומערב (סי' ק"י), המאירי (דף ו'), מהר"ם חלואה (דף ל ע"ב), אהל מועד לר"ש ירדוני (שער הפסח דרך י"ב ריש נתיב ט'), חידושי הריטב"א (דף כא ע"א), ונמוקי יוסף (דף ו ע"א).וכעת נתגלה תשובת רב עמרם גאון המקורית (גיאוניקא ב' עמוד 326 שנכתב בירחי כלה קס"ט דשטרות) שמבואר שם כל מה שנאמר בשמו, ואין שום פיקפוק על אמיתיות התשובה. ועי' בזה בשו"ע (חו"מ סי' כ"ה סעי' ב' בסוף ההג"ה) וברא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ו') שאם נמצא תשובת גאונים שלא ראו מקודם ונראה בעיניו צריך לחזור בו, ורק אם רואה שהגאון אינו צודק יש לו רשות לחלוק, וכאן לא ראינו מי שאומר שראה דברי ר"ע גאון וחלק עליו).וא"כ בודאי כל הרבנים היו צריכים להפסיק מכירת חמץ הנהוגה, שאחרי הב"י נתדרדר הרבה הרבה. והלכתי לכמה גדולי ישראל זקני הדור, ואין אחד שיכול לתרץ הקושיות, וכל אחד עם נוסח השתמטות שלו, עי' בחיבור 'עורמה במכירת חמץ ובשבת'. רק שנראה מדבריהם שקשה לבטל דבר שכבר נכנס לכלל ישראל, ויש כאן לחץ הציבור ולחץ הרבנים.אולם מטרת מאמר זה שלא להאריך בזה, כי לזה צריך חיבור מיוחד, איך הלכו כל ההשתלשלות במשך הדורות והתדרדרות של המכירה. ואיך נתגלגל אח"כ למכירת ארץ ישראל להפקיעה שביעית, ושם כבר אין גמירות דעת גם מצד הישראל לתת לגוי, וכן שאר בעיות שאסור למכור לגוי ואסור להפקיע שביעית. וכן מה שנשתלשל מכח זה אח"כ להתיר מכונות גרמא בשבת, שבאמת חייב חטאת על זה, וזה כבר תהליך עקירת השבת, ובסופו של דבר עקירת כל התורה כולה. והכל התחיל בהערמה של מכירת חמץ, שתחת הכותרת שנאמר במכירת חמץ "ובלבד שלא יערים", ובכל זאת עושים הערמה שאין גרוע מזה, למדו ממכירת חמץ מקור ויסוד שבכל התורה אפשר לעשות הערמות, עד שבסופו של דבר ח"ו לא ישאר הרבה מן התורה. תיקון קרבן פסח ותשובה של כלל ישראל יגיע רק ע"י שאוסרים חמץ שעבר עליו הפסחוכבר ביארנו שם שדבר זה מעכב הגאולה, שאם ממשיכים מכירה הנהוגה, א"א להקריב קרבן פסח משום איסור "לא תשחט על חמץ דם זבחי". ולמעשה התקווה היחידה שבמשך הזמן יתעורר הציבור שלא לעשות מכירה זו, הוא ע"י שהרבה מן הציבור לא יאכלו חמץ הנמכר, וזה בכלל כוונת חז"ל לקנוס את חמץ שעבר עליו הפסח, שע"י הקנס יפסיקו להשהות חמץ בבית. וזה כולל גם שהרבנים שליט"א לא יעשו מכירות תמוהות ע"י לחץ הציבור ולחץ הרבנים.והרי במקום שחשודים על האיסור קנסו יותר, כמבואר בגיטין (נג ע"ב) ושבת (לח ע"א), וכן כל מה שהרבנים עושים זה מפני שתולין שלא יאסרו בדיעבד, ואילו באמת כולם לא היו אוכלים - היו מפסיקים לעשות המכירה, וא"כ יש יותר חיוב לאסור. וכן מבואר בלשון הרמב"ם הנ"ל: "כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה אחר הפסח".וכן א"א לומר שיש כאן שוגג גמור, שהרי כולם יודעים שיש עירעור גדול על המכירה, וידוע דעת הגר"א שכבר טען זה, שהכל רק ערמה בעלמא, אולם כדי לאסור א"צ זה, כיון שכאן גם באונס אסור.וע"י שהרבה אינם משתמשים בחמץ הנמכר, יגיע הזמן שלחץ הציבור שאינו אוכל חמץ הנמכר יתגבר עד שיפסיקו למכור חמץ המכירה הנהוגה.וכן ישתדלו שלא לייצר חמץ מיותר שא"א להשתמש בו לפני פסח, וכן יעשו מוצרים שניתן לייצר בלי חמשת מיני דגן. בספק אם החימוץ נעשה לפני פסח או לאחר הפסח יש להתיראולם כל זה אם באמת היה ודאי נתחמץ לפני פסח, אבל במקום שגם בלי מכירה היינו מתירין את החמץ לאחר פסח, כגון שיתכן שמה שהחמיצו היה לאחר פסח, וכ"ש כשיש עוד ספק אם בכלל הוא חמץ, אין צורך להחמיר בזה.וא"כ בחמץ שכתוב עליו שנטחן לאחר פסח, אף שיש חשש שלא כתבו אמת, מ"מ שמעתי שבדרך כלל בהכשרים רצינים הוא אמת, ועכ"פ יש ספק, ולכן אפשר להתיר אף אם לא נמכר כלל. ועי' במ"ב (סי' תמ"ט ס"ק ה') שדעת רוב האחרונים שחמץ שספק שעבר עליו הפסח מותר באכילה, וכ"ש במקום שיש עוד צדדים להתיר.ומה שאסר הגר"א ליקח מקמח לתותה, ושם איירי שידוע שהיו שורין הרבה וכמו שהביא המ"ב (סי' תנג ס"ק כד), אבל אם כתבו שנטחן אחרי פסח, יש חזקה שאכן כן הדבר ובודאי מידי ספיקא לא נפקא, וספק דרבנן לקולא. הג"ה בשנת תשס"חכעת פירסם המשגיח הרב יוסף זריצקי, שקמח בא"י נעשה ע"י לתיתא מועטת שאינו נאסר להשהות [עי' מ"ב (סי' תנג ס"ק כז) וחזו"א (סי' קכא ס"ק כד ד"ה כתב עוד)]. הנהגה להחמיר כדי להקלושמעתי מרבנים שליט"א, שטוענים שא"א לסמוך על זה להתיר בספק וצריך להחמיר, ולא שבאמת סוברים שצריך להחמיר, אלא מנצלים חומרא זו כדי להכריח שא"א לעמוד בזה, וממילא מחויבים לסמוך על המכירה, ומוכרחים לקבל שמה שנמכר אין לאסור, וכולל בחמץ שבודאי נתחמץ לפני פסח.הנה הם באים כאן להחמיר כדי להקל, אבל כל הנהגה זו צע"ג. ובטוח אני, שאם באמת לא היו מוכרים החמץ כלל, כבר היו מביאים את הפוסקים שאפשר להתיר החמץ לאחר הפסח מכח ספק, רק מכיון שרצונם להתיר כל חמץ הנמכר במכירה הנהוגה אפילו ודאי נתחמץ לפני פסח, ממילא מחפשים חומרות שלא לדון כלל על שאר צדדים שבאמת יש צדדים להתיר. אולם אין לנו לאסור יותר מן הדין, ורק מכירה הנהוגה הוא קשה ומופרך, וא"א לסמוך עליו כלל וכלל כמו שביארנו.נכתב בעה"י בעה"ק עמנואל ת"ו ה' אייר תשס"ו