יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
היום יש גישה מוגזמת, שאם אחד מגדולי הפוסקים אומר פסק, א"א עוד לפרוך אותו אף ממקומות הכי חזקים, ודבר זה גורם שאין לנו אפשרות לתקן טעויות שנמצאים במשך הדורות.
15:54 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

ע' במדרש (שה"ש רבה פ' א' ד"ה עניך יונים) והיה אם מעיני העדה (במדבר טו כד), רמ"ח אברים יש באדם וכולם אין הולכים וחוזרים אלא אחר העינים, כך אין ישראל יכולים לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם. הנה בפסוק זה שכתוב שסנהדרין הם עיני העדה, כתוב גם כן שסנהדרין יכולים לטעות, ובשביל זה יש פר העלם דבר של ציבור, ומסכתא שלימה שנקרא מסכת הוריות בנוי על זה, מתי מביאים פר העלם דבר של ציבור ומתי לא. הנה כל כח של גדולי ישראל הוא מכח התורה, וא"כ א"א לתת כח יותר ממה שהתורה בעצמו נותן להם, ואחד מן הבסיס של כל המשניות והגמרות מרישא לסיפא, שפסק של האדם הכי גדול יש לו ערך רק עד שמפריכים אותו ממקור יותר חזק, אבל כשמפריכים אותו ממקור יותר חזק, הוא צריך לחזור בו, ואם כבר נפטר, חולקים על הפסק, ומי שלא מאמין בכלל הזה אין לו כלל מקום ללמוד גמרא, ולא ראשונים ולא אחרונים. ויסוד זה מבואר היטב במשנה עדיות א' ג-ד, והרי רגיל בגמרא, שמביאים מימרא של אמורא ושואלים איתיביה מכח משנה או ברייתא, ואם יש תירוץ משאירים המימרא, ואם לא, אומרים תיובתא, וכן בכל הראשונים ואחרונים בכיוון הזה, (ע' בזה פרטים חו"מ ס' כ"ה סע' ב' בהג"ה) ושם במשנה כתוב דבר יותר קיצוני מבמקום שמביאים פר העלם דבר של ציבור, וזה הורו ב"ד שאין שבת בתורה ואין ע"ז בתורה ואין נדה בתורה, (הוריות ג:) ובזה אפילו קרבן לא מביאים, כיון שהציבור היה יכול לדעת מעצמם שיש טעות בפסק של סנהדרין, וחז"ל קוראים לזה דבר שהצדוקים מודים בו. (הוריות ד. ע"ש ברש"י) והיום יש גישה מוגזמת, שאם אחד מגדולי הפוסקים אומר פסק, א"א עוד לפרוך אותו אף ממקומות הכי חזקים, ודבר זה גורם שאין לנו אפשרות לתקן טעויות שנמצאים במשך הדורות. ובשלמה מי שאינו יודע כלל לפסוק הלכה, קשה לטעון עליו זה, אבל הבעיה היא שגם תלמידי חכמים שכן יודעים לפסוק נוהגים כן, שאם מראים לו שחור על לבן שפסק פלוני שאתה מבסס עליו הוא טעות, הוא מתעקש לומר כיון שזה הגדול פסק כך, אין להרהר אחריו, אף שאין לו תירוץ על זה. ולכן מה שנאמר בחז"ל (ע' רש"י דברים י"ז ט' בשם הספרי) אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו, מוגבלת, שהרי בהוריות (ב:) כתוב שת"ח שחולק על הסנהדרין, אסור הת"ח לשמוע להם, ואמרינן שם אלא היכי משכחת לה (שהת"ח מביא חטאת על מה שעושה כדעת הסנהדרין, הרי הוא מזיד) כגון דידע דאסור, וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים, (היינו שחשב שמצוה לשמע דברי חכמים גם לעבור איסור, אבל האמת הוא שאסור לשמוע במקרה כזה) וע' ברמב"ן (על ספר המצוות שורש א' דפוס פרנקל דף כו) שהביא הסתירה, ומקודם הביא המשנה בר"ה כ"ה. במעשה דרבי יהושע ור"ג, שרבי יהושע נכנע לר"ג, והוסיף על זה וז"ל ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון של הוריות בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה, והורו ב"ד הגדול בדבר אחד להתיר, והוא סבר שטעו בהוראתן, אין עליו מצוה לשמוע דברי חכמים, ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו, אבל ינהג חומר לעצמו, וכ"ש אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהם בב"ד הגדול, ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם, והם ישאו ויתנו עמו, ואם הסכימו רובם בביטול הדעת ההוא שאמר, ושבשו עליו סברותיו, יחזור וינהג כדעתם אחרי כן אחרי שסילקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו עכ"ל ולמדים מזה שכ"ש כשבא לפניהם ולא הצליחו לבטל טענותיו, וכ"ש כשבעצם מודים לו, רק שאומרים כיון שכך פסקו אין לבטל הפסק, אז פסק שלהם בטל ולא פסק שלו. וע' בריטב"א פסחים נ"א אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה ע"פ גדולים שבעולם כל שנראה בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם וכו' ואם הטענה מוכרע אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' (הריטב"א הובא ברדב"ז ח"א ס' שנ"ט, הובא בפר"ח הל' מנהגי איסור ס"ס י', הובא בבהל' ס' תר"ץ ד"ה ואין לבטל) שאף שאנו זקוקים ומחויבים לגדולי ישראל, מ"מ דבר שהוא נגד התורה אסור לשמוע. ויש ציור, שכל הסנהדרין טעה, והציבור מבינים שטעו, (ע' הוריות ד: במשנה) הורו שוגגין ועשו מזידים הרי אלו פטורים והיינו שכל הסנהדרין חשבו שדבר זה מותר, והציבור הבינו שסנהדרין טעו, וגם ידעו שאסור לשמוע לסנהדרין בזמן שידעו שטעו, ובכל זאת עשו על פיהם, אז אין כאן דין של פר העלם דבר, משום שבמזיד לא מביאים קרבן, וכאן היה החטא של הציבור במזיד (ע' רמב"ם הל' שגגות פ' י"ג הל' ו) הנה במקרה של 'היתר מכירה', סתם יהודי פשוט מבין שהמכירה היא פיקטיבית ואין כאן מכירה, ושאסור לעשות כן, וכן מבואר בתשובת רבנו יוסף גאון (שהובא במאמר לעיל) שכתב שמכירה כזו שאנו קוראים 'היתר מכירה' הוא חילול ה' בפני ישראל וגוים, אלמא שבן אדם פשוט מחשיב זו למכוער ביותר, ומזדלזל בעיניו שם שמים כשרואה שיהודי נוהג כך, רק חלק הציבור בזמננו המאמין אומר, כיון שחלק של הרבנים פסקו כן, בודאי יש להם טענה, אולם אין הדבר כן, ובפרט שהרבה גדולי ישראל גם בדור הקדום חלקו על ההיתר מהרבה טעמים, ואחד מן הטעמים משום שזה חוכי וטלולי ופיקטיבי, וכן שאסור להפקיע מצוה של תורה, וגם מצוה דרבנן, ואחרי שנמצא תשובת רבינו יוסף גאון מפורש על זה, (שלא היה ידוע בדור הקדום) אין עוד ספק בדבר זה שהאוסרים הם הצודקים, ולא שייך כאן לומר שאפשר לסמוך בעינים סתומות על אלו שהתירו, ובמקרה כזה נוהג הכלל שהורו ב"ד בטעות, ועל זה נאמר (ע' סנהדרין פב.) כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב. נכתב בעה"י ט"ז מרחשון תשס"ח, כאן עה"ק עמנואל ת"ו