יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
באיסור וחיוב מלקות על "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג יח), על השוחט והזורק והמקטיר קרבן פסח, כשיש ברשותו של אחד מבני החבורה חמץ הנמכר במכירה הנהוגה ● וכן לבאר איך ע"י ההיתרים הפיקטיבים של הקלנועית ושאר מכשירי גרמא וכיו"ב של 'מכון צומת', מתגלה ביתר שאת הפיקטיביות של מכירת חמץ הנהוגה.
15:41 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

נכתב בעזהי"ת ע"י מורנו הרב שליט"א ז' מרחשון תשס"ו || מתוקן כעת ניסן תשע"ה חידוש עבודת קרבן פסח מחייב בדיקה יסודית מן המקורות בכל הלכותיה, ומחייב גם בדיקה יסודית מן המקורות על מכירת חמץ הנהוגה. ההתעלמות מן המקורות, מהדעת האנושית, ומהפיקטיביות של המכירה הנהוגה, מתגלה ביתר שאת ע"י 'מכון צומת', הבונים מכשירים במסווה של 'גרמא' וכיו"ב, וחייבים עליהם חטאת ומחללין עי"ז שבת, ובאים לידי עקירת כל השבת, כי אפשר לעשות את כל ה-ל"ט מלאכות במסווה של היתר. והם בנויים על בסיס של התרחקות הרחק גדול מההיתר המקורי של גרמא, והתעלמות מן המקורות האוסרים, והמחייבים חטאת על גרמא, והתעלמות מהדעת האנושית. וכדי להצדיק הנהגה זו, בנו התירי גרמא על תקדים של התעלמות מן המקורות בהיתר מכירת הארץ להפקיע שביעית, המבוססת על תקדים של מכירת חמץ הנהוגה, שנתרחקה במשך הדורות מן המכירה המקורית, עד כדי ביטול גמירת הדעת באופן גלוי, וממילא נתהפך למכירה פיקטיבית. איסור לא תזבח על חמץ דם זבחי רמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א הל' ה'): "השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה. שנאמר 'לא תזבח על חמץ דם זבחי', שלא יזבח והחמץ קיים. אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורים, אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלים פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה, והפסח כשר". בנושא הקרבת קרבנות סקירה קטנה בנושא הקרבת קרבן פסח שדנו בזה הראשונים והאחרונים ז"ל: עי' ברדב"ז (פי"ט מהל' מעשה הקרבנות הל' ט"ו) שהביא ספר כפתור ופרח (פ"ו) כי בזמן שבע עשרה לאלף השישי חד מן הראשונים ושמו רבינו (חננאל) [יחיאל] מפריש, היה רוצה לבוא לירושלים להקריב קרבנות. וכתב דאי משום טומאת מת, דחויה היא בציבור, ואי משום שאר הטומאות, אפשר בטבילה. וכל זה בנוי על שורש שתי ההקדמות שכתב רבינו, קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ומקריבים אע"פ שאין בית. גדולי האחרונים ז"ל ובראשם הגאון ר' צבי הירש קלישר זצ"ל, תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, בספרו דרישת ציון, (שהודפס בזמן האחרון עוד הפעם) דנו על זה הרבה, ושם העלה כמה בעיות: [א] יוחסי כהונה. [ב] חסרון תכלת באבנט. [ג] מקום המזבח. ועוד כמה ענינים, והוא טען שמצא פיתרון לכל הבעיות. ובחזו"א (אה"ע סי' ב' ס"ק ז' ד"ה והנה) כתב וז"ל: "לכן בזמה"ז אי אתיהיב רשות להקריב קרבן פסח, אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס, וסגי בבדיקת ד' אמהות, אף שאין לנו יחוס אבות עד כהן שעבד, ואפשר דהעמידו חכמים דבריהם אף בכה"ג, ושמענו שדנו בזה רבותינו האחרונים ז"ל, ועוד דנו משום חסרון תכלת לאבנט". [בודאי מתכון גם להגאון רצ"ה קלישר ורבו הגרע"א, והחת"ס זצ"ל בשו"ת (יו"ד סי' רל"ו)]. ובענין התכלת, אף דנראה שזה לעיכובא, וצריך דוקא מן החלזון, כמבואר בתוספתא (מנחות פ"ט הל' ו') "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, הביא שלא מן החלזון פסולה", ושם איירי לענין בגדי כהונה. אולם בזמנינו כבר נתגלה בראיות ברורות שהחלזון שחז"ל דברו עליו הוא 'ארגמן קהה קוצים'. עי' בחיבור 'כליל תכלת' של הרב אליהו טבגר שליט"א; 'לולאות תכלת'; ובמה שכתבנו בחיבור 'חוט תכלת' ו'תכלת קיום כל התורה', ואכמ"ל. [וזה דלא כמו שרצה הגרצ"ה קלישר (דרישת ציון מאמר ג' ח"ב סוף אות ג') לומר שא"צ חלזון]. עוד דנו בזה בענין קרבן תמיד, שצריך שקלים, (דרישת ציון מאמר ג' ח"ב אות ח), והגרצ"ה הביא ראיה ברורה שאי"צ שקלים אלא סגי ע"י שהיחיד מוסר כספו לציבור, מגמ' ר"ה (ז ע"א) דקרבן ציבור כשר מן היחיד ובלבד שימסרם לציבור, וכן פסק הרמב"ם (פ"ח מכלי המקדש הל' ז'). ולמדים מכל אלו האחרונים, שבאופן עקרוני הם מסכימים שאפשר להקריב קרבנות בזה"ז ובפרט קרבן פסח אם יתנו לנו רשות, רק שצריך לבדוק את כל פרטי ההלכות בענין זה, ובודאי שצריך להוסיף ולהרבות כוללים ותלמידי חכמים שיבדקו כל נושא בנפרד בענין הקרבנות. וכאן באנו לעורר שיש עוד בעיה רצינית אחרת בענין הקרבת קרבן פסח, דהיינו בענין 'לא תשחט על חמץ דם זבחי', שזה תלוי בהנהגה הכללית של עולם הרבנים שעושים מכירת חמץ, ולפי מה שכבר ביררנו בספרנו 'ביום הראשון תשביתו' שאין שום חלות במכירה הזו, והרי א"א לדעת אם מי שהביא כבש לפסח סומך על מכירה זו או לא, אף אם הוא יהודי ששומר תורה ומצות, וממילא על הצד שיש לו חמץ שמבוסס על היתר מכירה, עובר השוחט והזורק והמקטיר על איסור תורה של 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'. הקדמה בנושא מכירת חמץ איתא בתוספתא (פסחים פ"ב הל' ו') "ישראל ונכרי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנה לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתן לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים שמא אצטרך ואבא ואקח ממך אחר הפסח". (הועתק בכל הראשונים). ובבה"ג מוסיף על התוספתא "ובלבד שלא יערים", ולשון זה הובא בהרבה ראשונים, כגון ברבינו ירוחם שהובא בב"י (סי' תמ"ח), תשו' הרשב"א (ס"ס ע'), חידושי רבינו דוד (דף ו'), וכן ברב עמרם גאון, וכל אלו שהעתיקו דבריו עי' לקמן. הנה, לפני כשלש עשרה שנים הוצאנו ספר בשם "ביום הראשון תשביתו" לבאר מה שכתוב בבה"ג על מכירת חמץ המבוארת בתוספתא, שכתוב שם "ובלבד שלא יערים", וביארנו איך במשך הדורות, אחרי תקופת הגאונים דרך הראשונים, ואח"כ דרך השו"ע (או"ח סי' תמ"ח), ואח"כ דרך האחרונים, הוסיפו להקל יותר ויותר במכירת חמץ ולתת לו אופי פיקטיבי יותר ויותר, עד שהגיעו למכירה הפומבית של כל בני העיר בשליחות הרב, עד שכבר הדבר הוכרח שאין גמירות דעת מצד הגוי להתחייב לשלם את החמץ, ולקבל עליו אחריות אונסא וזולא. ברב עמרם גאון כתוב שכל התוספתא מדבר בפעם אחת, אבל בפעם השניה זה כבר הערמה, והובא בהרבה ראשונים שלא היו לפני הב"י [תשו' גאוני מזרח ומערב (סי' ק"י), הר"ם חלוואה (דף ל'), הנמוקי יוסף (דף ו'), הריטב"א (דף כא), המאירי (דף ו'), האהל מועד לר"ש ירדוני (שער הפסח דרך י"ב ריש נתיב ט')]. וכנראה המקור של רב עמרם גאון הוא מן המשנה בבכורות (לה ע"א) בענין שהגוי עושה מום בבכור שבפעם ראשון לא ידע הגוי שזה יתיר הבכור, ומש"ה מותר, ובפעם השניה כבר ידע הגוי ומש"ה הבכור אסור. וכן כאן הרי ההיתר הוא רק כשזה בגדר 'שמא אצטרך ואקנה' כמבואר בתוספתא אבל לא בודאי אקנה, וממילא בפעם ראשון זה עדיין בגדר שמא אבל בפעם שנית ה'שמא' הוא הערמה כי הגוי מבין שכוונת היהודי שבודאי יקנה בחזרה. [ע"ע שו"ע (סי' שכ"ה סעי' י"ג) ובמ"ב (שם) בענין אמירה לגוי בשבת, בשם הרא"ש, שבפעם שניה הוה הערמה]. הב"י התיר גם כמה פעמים אולם הב"י התיר גם הרבה פעמים, ומפרש דברי הבה"ג (בלשון אולי) ש"לא יערים" היינו שלא יעשה תנאי. וזה כולל כל סוגי תנאים, כולל שלא יהא הגוי מחויב להחזיר החמץ, וכן שלא יהא הישראל מוכרח לקבל בחזרה החמץ, עי' בזה בחיי אדם (כלל קכ"ד ס"ק ז', ובנשמת אדם שאלה ח). אולם לא התיר שהגוי ישלם רק קצת והשאר זוקף למלוה, רק שהיהודי ימכור לגוי בקצת כסף והגוי אינו צריך לשלם יותר אם ישאיר אצלו החמץ (שו"ע סי' תמ"ח סעי' ג') ומן הב"י עד התקופה שלנו היו הרבה שינויים לגריעותא, עי' בענין זה בספר ביום הראשון תשביתו. אולם א"א להאריך כאן יותר מדאי כי יתארכו הדברים, רק נאמר בקיצור מה שיצא במשך הדורות, שהגוי אינו משלם רק פרוטה לדמי קדימה והשאר זוקף במלוה, עי' בבה"ל (שם, ד"ה בדבר מועט) ע"פ חו"מ (סי' ק"צ) אולם בחו"מ איירי במכירה רגילה שהקונה באמת רוצה לקנות ורוצה להתחייב, וכאן אינו רוצה לקנות ולמה יתחייב, והוא סומך על מה שבכל השנים שעברו לא גבו. ובמשך הדורות נתדרדר עוד שהגוי בכלל אינו ידע כמה קונה, והוא קונה כל החמץ של כל העיר, ועכשיו של כמעט כל המדינה, ולא שייך כלל שהגוי יתחייב לשלם כל זה ובודאי לא לקבל אחריות, וכל מה שמסכים לדבר, הוא בגלל שאינו מחשיב קנין זה והתחייבות זו כדבר אמיתי, רק כענין דתי-סימלי שאינו מחייב אותו שום דבר, ועל סמך זה מסכים לקנות ולהתחייב, (והרי כמעט כל היהודים חושבים כך וכ"ש החילונים, ולמה שהגוי יחשוב אחרת), וזה דבר שבלבו ובלב כל אדם שנחשב שאומר מפורש, וממילא אין כאן גמירות דעת אצל הגוי ולא חל הקנין. גמירות דעת מצד הישראל כדי שלא יעבור על ב"י וב"י, ואיפה הגמירות דעת של הגוי? אולם מצד הישראל היה אפשר לישב בדוחק, שהישראל כן מוכן לגמור בדעתו לתת החמץ לגוי אם הגוי ישלם לו. וכן הסבירו האחרונים ז"ל דלמה יש גמירות דעת מצד הישראל, שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא או כדי שלא יהא נאסר החמץ לאחר הפסח גומר בדעתו למכור, [עי' מ"ב (סי' תמ"ח ס"ק י"ט ושעה"צ ס"ק מ"ט), והמקור לסברא זו מתוס' (עבודה זרה דף עא ע"א ד"ה רב אשי) בענין מכירת בכור]. אולם התעלמו מהבעיה הגדולה של גמירות דעת של הגוי, ושכאן אינו דומה למכירת בכור, ששם אין בעיה מצד גמירות דעת של הגוי, כיון שא"צ למכור לו רק קצת, האוזן או הריאה, וזה מוכר לו בפרוטה והגוי אינו מתחייב יותר ממה שנתן, משא"כ בענין מכירת חמץ שצריך למכור כל החמץ, והרי אחר הב"י בתקופה מסוימת לא הסכימו שהישראל מוכר לו כל זה בפרוטה לבד, אלא הנהיגו שהפרוטה שהגוי נותן זה רק דמי קדימה אבל מתחייב על כל המחיר. ועל זה יש בעיה שגוי לא יסכים באמת להתחייב, ואצל הגוי לא שייך סברה של כדי שלא יעבור על ב"י וב"י גמר ומתחייב, שהגוי אינו עובר על ב"י וב"י. ועי' עוד במאמר הבדלים בין מכירת חמץ למכירת בכור. במכירת הארץ בשביעית נתעורר גם בעיית גמירות דעת אצל הישראל ואח"כ כשהיה הנידון על מכירת הארץ להפקיע שביעית, שם נתעורר גם בעיה שגם הישראל לא מוכן למכור לגוי הארץ. ואלו שהתירו התעלמו גם מבעיה זו, לבד מה שיש בעיות אחרות על עצם מכירת הארץ להפקיע שביעית וכן על איסור 'לא תחנם' וכו'. ויותר מזה אחר שנתפשט ונתפרסם מכירת הארץ (ואין משנה לעניננו אם מקבלים המכירה או לא) וכל יהודי וכל גוי יודע שלא יעלה על הדעת שהגוי יקח הקרקע מן הישראל, כי כל אחד יודע שהישראל לא יסכים לזה, אז כל גוי מבין שיש אצל היהודים קנינים דתיים-סימליים שאינם מחייבים כלום בשטח, אז הגוי מבין עוד יותר ברור, שגם מכירת חמץ הוא בדרגת מכירה כזו, והגוי במכירת חמץ מבין, שכשם שלא יעלה על הדעת שהגוי יכול לגבות הקרקע מן היהודי, כך היהודי לא יכול לגבות הכסף מן הגוי, לא במכירת הארץ ולא במכירת חמץ. אולם לומר בפה מלא שאפשר לעשות קנין בלי גמירות דעת, זה לא העיזו לומר, כי דבר זה מבואר בכל הש"ס כולו שאין קנין בלי גמירות דעת, כי זה כל היסוד של אסמכתא לא קניא (ב"מ ע"ז ע"ב), וכן מקח טעות, וכן חיוב פסיקה (ע"ז ע"א ע"ב), הכל בנוי על היסוד הבסיסי של קנין שבלי גמירות דעת אין קנין. וכן במקום שיש בלבו ובלב כל אדם אומדנא דמוכח שאין בלבו להקנות או להתחייב, נחשב שאומר מפורש, כמו שכתוב ברמ"א (חו"מ סי' ר"ז סעי' ד') ובשו"ע (סי' צ"ט סעי' ז'). וכל זה היה ברור לכל אלו שהתירו מכירת חמץ, ועל כן הוצרכו להסביר למה יש גמירות דעת מצד הישראל, שכדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, או כדי שהחמץ לא יהא נאסר לאחר הפסח גומר בדעתו למכור, [עי' מ"ב (סי' תמ"ח ס"ק י"ט, ושעה"צ ס"ק מ"ט)]. כי אם היה אפשר לעשות מכירה בלי גמירות דעת, לא צריך להסביר כאן שום דבר למה יש לו גמירות דעת. אולם התעלמו מגמירות דעת של הגוי. וכבר הקשה כל זה בתבואת שור (בבכור שור) והוא תירץ שיש כבר ביטול חמץ וממילא יש רק איסור דרבנן ועל זה מהני מכירה (אף שגם זה צע"ג). ועוד תירצו שהגוי יכול למכור החמץ ולשלם עי"ז, אולם לפי המציאות, גוי שאינו רוצה בחמץ אינו מוכן לכך ובודאי לא בסכומים ענקים, והוא אינו סוחר בכך, וסומך בהנחה גמורה שהישראל לא יגבה ממנו, כי אינו מחשיב המכירה רק כמכירה דתית-סימלית שאינה מחייב שום דבר. אולם דברי התבואת שור גם כן דחו, שאין כאן ביטול, כיון שרצונו לזכות ולמכור, וכן דעתו לזכות אחר פסח אין זה אצלו עפרא דארעא, [עי' מ"ב (סי' תל"ו ס"ק י"ז) ומקורו מתש' הרשב"א (סי' ע') בשם רב האי גאון]. התייעצות עם זקני הדור ואחר שהוצאתי הספר הנ"ל, הלכתי להרבה רבנים לשאול אם יש להם הסבר להסביר איך מכירת חמץ הנהוגה פועלת, ואמרו לי שתלך אצל זקני הדור, והלכתי לזקני הדור. ואחד מהם היה הגאון האדיר רש"ז אויערבך זצ"ל, ושאלתי אותו מה אומר על מכירת חמץ, איך זה פועל, והשיב לי שאינו יודע, העתקתי דבריו בספר גרמא כמעשה (הקדמה ס"ק ו'), ושאלתי אותו איך אני צריך להתנהג, שהרי אם אני הולך לצעירי הדור אומרים לי תלך לזקני הדור, ואם אני הולך לזקני הדור אומרים שאינו יודע, וא"כ מה נעשה, השיב לי 'אתה צודק, וזה כמו שכתוב בגמ' (ב"ק ס ע"ב) איש שהיה לו שתי נשים אחת צעירה ואחת זקנה, הצעירה תלשה לו שערות הלבנות והזקנה השחורות ונמצא קרח מכאן ומכאן', ושוב שאלתי אותו א"כ מה נעשה, אמר לי מה אני יכול לעשות שאני לא יודע, והוסיף לומר "ובלי ערמה אני אומר לך שאיני יודע". ועוד הלכתי לאחד מגדולי וזקני הרבנים, הגאון האדיר הרב שמואל הלוי וואזנר שליט"א, אחר ששלחתי לו הספר, והשיב לי שאינו יכול לומר שאני צודק ואינו יכול לומר שאני לא צודק, והסביר הטעם שאינו יכול לומר שאני צודק, כיון שיש הרבה רבנים ששומעים לו, ואם יאמר שמכירת חמץ אין לו ערך, יצעקו עליו שהוא יפסיד הפרנסה שלהם, כי מכירת חמץ נותן פרנסה מכובדת להרבה רבנים. והייתי המום מן התשובה שלו, וכשראה אותי כך, אמר לי בתקיפות "האם אתה לא מבין סברה זו?!". ואחר הרבה זמן של עיכול התשובה שלו, הבנתי שהוא נמצא במצב של אין בידו למחות, כי חושש ממרד הרבנים, כי מצד עמדה הגדולה שלו בכלל ישראל, אינו מסוגל להכריז בפומבי שמכירת חמץ אין לו ערך, כי יפסלו אותו ויאמרו שהוא חולק על כל גדולי הדור של דורות שעברו, (אף שהוא אחד מגדולי הדור שבדורינו). אולם למדתי ממנו שהוא בעצם מסכים עם הטענה שלי, רק אינו יכול לומר זה מפורש. עוד הלכתי אצל גאון אחר בדורנו, והשיב לי על הספר שלי 'חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן', ושאלתי אותו, ומה יגיד בלי החזקה הזו, ולא רצה להשיב. וכן שאלתי את הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א אב"ד רמת אלחנן ב"ב, ואמר לי דעת הגאון האדיר ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א, שכיון שכלל ישראל נהגו כך, אז כלל ישראל כבר פסק שהמכירה טוב, ומבסס זה ע"פ הגמרא (ברכות כב ע"א) לענין ראשית הגז, לענין כלאיים ולענין בעל קרי, "נהגו העם כהנך תלתא סבא", וכולם לקולא. אולם לא הבנתי כלל איזה תשובה זה עונה על הקושיות האדירות שלי, שהרי שם יש דיעה אחת של התנאים שסובר כך ואין עליו קושיה בעצם, רק אילו לא נהגו העם כך, היינו פוסקים כדעת רבים האוסרים, ובגלל המנהג פוסקים כדעת היחיד. אבל כאן הטענה שלנו שהמנהג הוא שלא כהלכה, ומופרך מן המקורות, ושאינו דומה כלל למקור שעליו בנו המנהג. וזה דומה למה שהביא המ"ב (בבה"ל סי' תר"צ סעי' י"ז ד"ה ואין לבטל) שמנהג שלא כדין צריך לבטל, ומקורו בתשו' חת"ס (סי' קנ"ט) ע"פ הפר"ח (הל' מנהגי איסור סס"י) המבוסס על הריטב"א (פסחים דף נ"א) הובא ברדב"ז (אלף קס"ה). וזה גמרא ב"מ (ע ע"א) "אטו במנהגא תליא", ור"ה (טו ע"ב). ומבואר בריטב"א שגם מנהג שהנהיגו ע"פ גדולים שבעולם צריך לבטל, ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'. והבנתי לאט לאט, שאף מי שמסכים איתי, אם הוא אדם גדול מחויב לשתוק, ויכול רק לומר שאין לסמוך על מכירה בחמץ גמור וזה כבר הרבה רבנים אומרים כידוע, אבל לפסול הכל, כמו שכתבתי בספר, יש סכנה גדולה להרב, שהרי גם אותי רצו להחרים עבור הספר, רק נמנעו מזה מחשש שהטענה שלי יתחזק יותר ויותר ע"י החרם, אולם אדם גדול צריך לשמור שלא יחרימו או יפסלו אותו, ואין להם האפשרות לומר כל האמת בדבר שפוסל מעשים שכל גדולי ישראל נהגו, אף אם חושבים שבאמת צריך לפסול המעשה בכל מכל כל. וא"כ יוצא שלומר בענין זה האמת יכול רק מי שאינו עומד במעמד של ראש העדה, ויש הרבה דברים כאלו. הסכמה מכיוון אחר לגמרי אולם אח"כ בא ההסכמה על הטענה שלי שאין גמירות דעת מצד הגוי, דוקא מכיוון אחר לגמרי, והיינו מצד הרב ישראל רוזן ראש מכון צומת (גליון שבת בשבתו פר' ראה תשס"א) אולם הוא לא בא בגלל זה לומר שממילא אין המכירה חל, רק אדרבה, שכיון שעשו מכירה כל הזמן בשנות המאות האחרונים, ע"כ סבירא להו שאפשר לעשות מכירה גם בלי גמירות דעת, וממילא בא להסביר מכירת הארץ אף שאין כאן גמירות דעת גם מצד היהודי כי היהודי בודאי אינו מוכן לתת הארץ לגוי אפילו לא לשנת השביעית, ובכל זאת חל כי באמת שא"צ בקנינים אלו גמירות דעת, וכן בא להסביר איך מהני מכירת חמץ של חילונים שבודאי לא שייך בהם גמירות דעת כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, כי אין חוששין על איסור זה. (העתקתי דבריו בהקדמה לגרמא כמעשה, ס"ק ח'). מכונת גרמא לעשות מלאכה בשבת, תוצאה ישירה ממכירת חמץ ומכח זה שהסביר שאפשר לעשות מכירה כזו בלי גמירות דעת, אף שזה הערמה ניכרת ויותר גרועה מזה שאין כאן מכירה כלל, הצדיק גם כל המכון שלו לענין מכשירי גרמא, שבונה על היתר גרמא וכיו"ב, אף שהיתר זה רחוק ממה שהוזכר בגמרא, שבגמרא (שבת ק"כ ע"א) הוזכר גרמא שאם יש אש ההולכת יכול אדם לשים כדים מלאים מים וכשהאש יגיע יפקיעו הכדים ויכבו הדליקה. אולם לא כתוב שם שגם אם זה מכשיר מתוכנן לכך יהא מותר, שבזה השכל מחייב שזה אינו גרמא, וכן יש הרבה ראיות מן הגמרא שגרמא חייב בשבת, וצריך לחלק בין המקרים, וזה בכלל המקומות שכתוב שגרמא חייב בשבת. כתבתי כל הספר 'גרמא כמעשה' על זה, וכן בקיצור בתוך הספר 'רשפיה רשפי אש'. אולם הרב רוזן מתעלם מזה, ומביא ראייה, שהרי גם מכירת חמץ אפשר לעשות בעת הצורך, אף שמתעלמים מגמירות הדעת, העיקר שהמכירה הפורמלית נעשית, אף שדעת הגוי שאינו מתחייב. וכן כאן יש גם כן ענין של גרמא פורמלית, אף שמצד השכל אינו דומה לגרמא שהוזכר בגמרא להיתר, כיון שהכל מתוכנן מראש, רק דומה לכל המקומות שהוזכר שגרמא חייב. עי' ב"ק (ס ע"א) "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בנזיקין בעלמא", הובא גם בר"ח (שבת קכ ע"ב) ורש"י (ב"ב כ"ו ע"א, וכן רש"י שבת כט ע"ב ד"ה שתהא), שמסיר שמן משפופרת המטפטף לנר חייב משום מכבה, דכיון דהקצוהו לנר חייב משום מכבה, הובא ראש ביצה (פ"ב סי"ז), ובשו"ע (סי' רס"ה) ומ"ב (שם). [אף שהתוצאה הוא לאחר זמן, ואף שהמעשה הוא בשפופרת והתוצאה בנר והחיבור ביניהם רק בטיף טיף וכח שני, וכן רק מונע השמן מלהכנס ולא מכבה ממש, וכן אף שאינו מכוון לכבות בשעת ההסרה רק להשתמש בשמן ומספיק שמתחילה תיכנן שהשמן שייך לנר, וכ"ש כל מכונות גרמא שהכל בכוונה מתחילה עד סוף], וכן רש"י (סוף כירה), והרבה ראשונים (שם), וכן סוכה (נג ע"א) בענין מחיקת השם. וכן בסוגיה עצמה (שבת קכ ע"א) שעליו בונים היתר גרמא, יש הרבה ראשונים שלא שייך ההיתר דגרם כיבוי רק בספק אם יכבה, ודייקו זה מלשון הגמ' "טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה", ואלו שמתירין גם בודאי, זה רק כשאינו מכוון שתכבה, עי' ש"ג שם שההיתר הוא רק כשרק עושה שלא יתפשט האש וממילא זה יתכבה, והיינו שעושה הפעולה רק במקום שעדיין לא התפשט האש, וזה ענין מיוחד במלאכת מכבה, ועל כן כתב שם שאת"ל ששייך היתר גרמא בשאר מלאכות, זה רק אם אינו מכוון לעשות המלאכה, והוכחנו שם יסוד זה מלשון הגמ' "ואם כבתה כבתה", שבא לצמצם ההיתר שנאמר רק או במצב של ספק או במצב של אינו מתכון, וכן פה"מ להרמב"ם (פ"ב דשבת) על המשנה אין מדליקין בשמן שריפה, ובמשנה של לא יקוב, שכתב שזה יסוד שגרמא בשבת אסור, וכן סוף פ"ג ע"א וכן ברמב"ן (קנ"ג ע"ב) בחורש בשור חייב חטאת, ואינו רק כמחמר, משום שבחורש הבהמה כפופה תחתיו, וא"כ כ"ש בכלי מכשיר, ואכמ"ל. וכן מפורש בירושלמי (כתובות פ"ג הל' א') שהמדליק גדישו של חבירו בשבת יש התראת מיתה על כל שיבולת. וכן עושה עוד התרים על בסיס המשך מצב, אולם גם זה ענין פיקטיבי, שאת"ל שיש דבר כזה של המשך מצב, מה שהם עושים הוא תחבולה מופרכת, כי למעשה עושה שיש כאן תחילת מצב והפעלה, ורק קורא לזה המשך מצב, והוא ממציא מכשיר מתוכנן לעשות מלאכה. העתקתי כל התשובה שלו בהקדמה לגרמא כמעשה, וכן כל הויכוחים שהיה לי אתו על מכונות גרמא ומכירת חמץ. והתוצאה של זה, חוץ מעצם האיסור שהתיר כאן דבר שיש בו חיוב חטאת, יש כאן גם עקירת השבת לגמרי, כי אפשר לעשות כל ל"ט מלאכות בתכנון הזה. וכעת התיר לצורך הפסד ולצורך מצווה וזקנים לצורך טיול, אבל אין לדבר זה סוף. וידוע הוא שהגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א התנגד מאוד לכל מכונות גרמא ודעימיה מצד שזה איסור תורה, וכן מצד שסופו של דרך זו לעקור את כל השבת, וכן פסק שאסור להשתמש בזה אף במקום פיקוח נפש אלא יחללו שבת במקום פיקוח נפש באופן רגיל, ולא במכשירי גרמא, כדי שלא לתת יד לשום קולא בענין זה (הובא דבריו בספר חוט השני של הגאון ר' נסים קרליץ שליט"א). ובאמת נתברר לי בשעת המסעות מלחמה נגד מכשירי גרמא, שגם הרבה מרבני הציבור הדתי מתנגדים למכשירי גרמא. (כך אמר לי הרב נחום רבינוביץ' ממעלה אדומים, וכך שמעתי מתלמידי הרב אהרן ליכטנשטיין מאלון שבות שמתנגד לזה, וכן הרב יצחק ליפשיץ מפסגת זאב בספרו רזא דשבת כתב שזה מלאכה גמורה. וכן שמעתי שהרב שבתי רפפורט ר"מ באפרתה מתנגד בתוקף לההיתר שאין זה גרמא. וכן הרב ראם הכהן מעותניאל (אחיין של הרב ישראל רוזן) מתלוצץ על מכשירי גרמא. וכן הרב שחור ממעלה לבונה הסביר שאין זה גרמא. וכן שמעתי מהרב משה הררי ר"ם בישיבת מרכז הרב שמתנגד בתוקף לזה, והוא הוציא ספר על חשמל, ומביא שם הרבה רבנים שאמרו שמכשיר מתוכנן הוא מלאכה גמורה. וכן אמר לי הרב מיכה הלוי, רב ור"ם בתל אביב. והרב שמעון כהן ר"מ בית מוריה ב"ש, שמסכימים עם הטענה שמכשיר מתוכנן אינו בכלל גרמא. וכן הרב דוד חיים הלוי זצ"ל התנגד בזמנו למכשירי גרמא, עד שאמר שגם במקום פיקוח נפש אין להשתמש בזה רק יחללו ישיר). הסבר במכירת חמץ שגם המתירין לא הסבירו את זה כך נחזור למכירת חמץ. הנה שום רב ותלמיד חכם אינו מסוגל להסביר כך מכירת חמץ ולומר שאין צריך גמירות דעת לקנין, כי הרי הוא מוסכם מכל הש"ס שצריך גמירות דעת לקנין, ורק הרב רוזן מסוגל לומר זה, כי הוא אינו חושש כלל שמה שהוא כותב סותר את כל הש"ס, כי הוא חושב שהוא מוגן ממה שנהגו בכל הדורות למכור חמץ, וכיון שיש לו קושיה, שאין גמ"ד מצד הגוי, שעצם הקושיה צודקת במאה אחוז, הוא חושב שאפשר לתרצו בתירוץ שגם אלו המתירים מכירת חמץ לא עלו בדעתם לומר דבר כזה, ועוד הרי פירשו האחרונים דלמה יש גמ"ד לישראל, משום שכדי שלא יעבור על ב"י וב"י גמר ומקנה (מקור לזה מתוס' (עבודה זרה דף עא ע"א ד"ה רב אשי) בענין מכירת בכור) ואם תאמר שא"צ כאן גמ"ד, אין צורך להסביר למה יש גמ"ד. ועוד בחילופי המכתבים נתגלה, שכתב בספר תחומין (כא, במאמר שלו בסיכום דבריו אות 5) עוד הסבר מוזר על מכירת חמץ באופן שיש לו גמ"ד, שבאמת אינו מוכר לגוי עצם החמץ, רק מוכר החמץ לענין בל יראה ובל ימצא, אבל החמץ לענין דיני ממונות נשאר אצל היהודי, וממילא לענין איסור ב"י וב"י יש לו גמ"ד, וכן יש לגוי גמ"ד להתחייב כל הסכום ששוה חמץ לענין ב"י וב"י, דהיינו אפס פסיק אפס ₪. (וממילא כתב שם שאם מת היהודי בפסח, יורש הבכור פי שנים גם מן החמץ ואינו בכלל ראוי אלא בכלל מוחזק). ודבר זה לומר שסגי במכירה לענין בל יראה ולא לענין ממונות, הרי מופרך בכל מכל כל מכל התוספתא ומכל האחרונים שדברו במכירת חמץ, כי הרי הוזכר תמיד שצריך לקנות בחזרה אחר הפסח, וכן מבואר בתוספתא וכן עושים, ואם אתה אומר שאין מוכר לו רק לענין בבל יראה, מה צריך לקנות בחזרה, וכן דברו בתוספתא על מחירים, והאחרונים דברו על שמאים, ואם אתה מוכר לו רק לענין בל יראה, הרי אין לזה ערך של כלום, ומה שוה לגוי חמץ של מליון דולר שאינו בא לקנות עצם החמץ רק לענין בל יראה, אלא כל ההסבר הזה הוא הבל הבלים. הנה אדם כזה שמסוגל לתת הסברים למכירת חמץ שמופרכים מכל הש"ס כולו, הוא על סמך הסברים האלו בונה מכונת גרמא, שגם השכל וגם המקורות מחייבים שיש בזה מעשה גמורה שחייבים עליה חטאת. אולם דבר אחד למדים ממנו, שהוא באמת הבין שאין גמירות דעת מצד הגוי, וזה דבר נכון שכל אחד מבין ורק מפחד לומר זה. רק הוא לא רצה לנצל זה כדי לפסול המכירה, אלא כדי להמשיך להמציא היתרים מוזרים, וע"י זה יכולים לעקור את כל השבת ויו"ט ויום כיפור לעשות כל ל"ט מלאכות במסוה של היתר. אולם יוצא מזה, שע"י היתרים של מכון צומת, נתגלה ביתר שאת אמיתות הטענה שבמכירת חמץ אין בו גמירות דעת, וממילא זה כבר אפשר להביא ראיות מכל הש"ס, שהמכירת חמץ בטילה ומבוטלת. (אולם גם רב שיתיר המכירה, אינו מתיר ממילא מכונת גרמא, כי הרי זה נדון אחר, רק הרב רוזן המציא מכח מכירת חמץ שאפשר לעשות תחבולות רחוקות נגד השכל ונגד הגמרא. וחוץ מזה אלו שסמכו על מכירת חמץ הוא משום שכולם נהגו תמיד, וסוברים שאין חיוב להסביר הדבר, אבל זה לא שייך במכונת גרמא). אולם התוצאות של הנהגת הערמה הניכרת במכירת חמץ אינו מתיחס למכון צומת בלבד, אלא קרה כאן טרגדיה נוראה, שתחת הכותרת שהזהירו במכירת חמץ 'ובלבד שלא יערים' וכיון שעברו על זה ועשו מזה הערמה שאין גרוע ממנו, נתהפך הדבר ונעשה דוקא מכירת חמץ הנהוגה למקור של היתר עשיית הערמה גם בשאר חלקי תורה, כמו לענין מכירת חנויות בשבת לגויים ומכירת הארץ, והגרוע שבכולם הוא עשית גרות בקבלת מצוות סימלי, שקבלת מצוות שלו אינו שווה יותר ממה שהגוי במכירת חמץ מקבל עליו לשלם החמץ. גם בדיניהם לא חל וצריך לדעת, שגם בדיניהם לא היה חל מכירת חמץ. כך מבואר בתשובת דברי חיים (סי' ל"ז), וכן מבואר במקור חיים מבעל נתיבות המשפט (על הל' פסח סי' ת"מ ס"ק ג). וכן שאלתי בשווייץ את הרב שאול ברייש שליט"א מה עמדת הערכאות שם, ואמר לי שהם מחשיבים המכירה כחוכא וטלולא, ומה שעושים המכירה משום שסומכים על הדברי חיים שמספיק מכירה בדינינו, וכך היה גם בא"י שלא היו מקבלין המכירה בדיניהם, ושמעתי שהרב אלישיב שליט"א עשה הסכם שבדיניהם כן יחול והגוי מחוייב לשלם אם יתבעו לו, והסכימו איתו, מכיון שיש הבטחה גמורה שאף פעם לא יתבעו הגוי, שאם יתבעו אותו ויעשו צרות להגוי מה שהגוי לא רוצה, שוב לא ימצאו גוי בשנה הבאה, וממילא הישראל לא שייך לבקש מן הגוי לשלם. ונראה שאין זה כלום, שלא שייך לבקש שבדיניהם יחול זה אם מצד עצמו זה לא חל, וגם בדינינו זה לא חל, כי לא שייך לשנות סתם חוק כנגד השכל, ובשלמא אילו בדינינו כן היה חל ורק בדיניהם לא חל, אז אפשר לבקש מדיניהם שידונו כפי דינינו, או שישנו הדין שלהם, אבל אם גם בדינינו לא חל משום שזה נגד השכל וע"פ הכלל שבדבר שבלבו ולב כל אדם לא חל, וגם בדיניהם חושבים כך, לא שייך לבקש שבדיניהם זה יחול, כי לומר שבדיניהם חל אין זה אלא פטומי מילי בעלמא, ואם יגיע שהישראל יתבע הכסף מן הגוי לא יגבו אותו. (והרב אלישיב סובר שבדינינו חל, שסומך על מנהג אבותינו בידינו, בלי מחוייבות נתינת הסבר, כמו כך רוב חכמי ישראל שסוברים שאין ללחום נגד המכירה שנהוג הרבה דורות, אז אומרים שהמכירה חל בלי שיש להם הרגשת מחוייבות לתת הסבר לזה, רק רצה לתקן שגם בדיניהם יחול, אולם לא הסביר איך חל בדינינו). וחוץ מזה, כיון שמסבירים לגוי שלא שייך כלל שהישראל יממש תביעתו ואף פעם לא יבקש, זה הבטחה גמורה שהגוי לא יצטרך לשלם, והרי כיון שמוכרים לגוי בצורה שלא שייך כלל להתחייב, ומה שמתחייב הוא רק משום שיש לו סמיכת דעת ברורה שלא יתבעו אותו, ושהישראל לא שייך שיבקש הכסף מן הגוי שאז לא ימצאו עוד גוי שיקנה, וזה יותר מגדר מחוסר אמנה, אלא כהעמדת והסברת המציאות שהישראל לא שייך לבקש, וא"כ האחריות מונח באופן מוחלט על הישראל ולא על הגוי, שהישראל הכניס עצמו למצב שהוא אנוס מכח המציאות שלא יכול לבקש הכסף, בין שהישראל מוכרח לקבל בחזרה החמץ בתורת תשלום וזה אסור כמבואר בחיי אדם ובנשמת אדם עם ביאור הב"י בענין של לא יערים, ובין שהאונסא וזולא מונח על הישראל, והוה צאן ברזל של ישראל עי' ריש אלמנה לכהן גדול שזה נחשב שלו, א"כ אף לו יצוייר שבאופן תיאורטי הגוי מחויב לשלם, אבל סוף סוף האחריות המלאה מונח על הישראל לאונסא וזולא, וכן מוכרח מכח המציאות לקבל החמץ בחזרה, וזה חשוב כמו תנאי, ובכלל איסור ובלבד שלא יערים. ובמילים אחרות, כיון שאומרים לגוי שאילו יגבו ממנו לא ימצאו עוד גוי שיקנה, זה כאילו אומרים לו שזה שיגעון להתחייב בדבר זה, וא"כ חושב הגוי, איך הם מבקשים ממני לעשות קנין של משוגע, אלא זה רק בגלל שכאילו אומרים לי שבאמת א"צ לשלם, ובקיצור, ההתחייבות יכול לחול רק אם אינו יכול לחול שאילו היה יכול לחול זה כבר סיבה שאינו יכול לחול. וכן, הרי בזמן הגמרא לא היה נהוג ההיתר הזה, ואף שהיו שם עוברי עבירה שלא יכלו לעמוד בנסיון של ביעור חמץ, בכל זאת לא יצאו חכמי ישראל לתקן הנהגת מכירת חמץ כמו שנהוג היום, כמבואר בגמרא (חולין ד ע"ב) חמצן של עוברי עבירה מותרים מפני שמחליפים, וכן מותר לשרוף תרומה טהורה בערב פסח, וכן מותר לחד מ"ד לטמא התרומה ואין חוששין משום איסור משמרת תרומותי, משום שבין כך הולך לאיבוד (פסחים יד ע"א) ואילו היה אז נהוג מכירה של היום אין שום סיבה להתיר לשרוף או לאבד התרומה שהרי כהיום אינו הולכת כלל לאיבוד. וא"כ אף שאנו מצווים על כבוד גדולי ישראל ולשמוע לקולם, אבל לא בדברים שמתנגדים לתורה, ובפרט שהם עצמם לא מסוגלים לתת הסבר להנהגה שלהם. וכבוד שמים הוא מעל כבוד גדולי ישראל. ובמקום חילול ה' אין חולקים כבוד לרב (ברכות יט ע"ב). בענין לא תזבח על חמץ דם זבחי, וההבדלים שיש בזה בין האיסור בל יראה ובל ימצא הנה בשורש הענין שמכירה שחל לענין שלא יעבור על איסור ב"י וב"י ומצות תשביתו, חל גם לענין שלא יעבור על איסור לא תזבח על חמץ, וכן להיפוך אם אינו חל לענין ב"י וב"י אינו חל לענין לא תזבח. אולם בכל זאת יש כמה נפקא מינות בין שני הדברים: [א] אם אדם מבין שהמכירה מאוד מפוקפקת, אף שאינו חושב שהיא בודאי אינו כלום, מ"מ יש יותר להזהר מאיסור לא תזבח, שהוא לאו שיש בו מלקות, מבל יראה ובל ימצא ומצות תשביתו שאין בהם מלקות, משום שזה לאו שאין בו מעשה או עשה. [ב] אינו דומה לעשות עבירה בבית המקדש על המזבח מלעבור על לאו בבית, כי ידוע שנדב ואביהו נענשו תיכף שעשו חטא בקודש, ויש בזה כמה ענינים שרק מצד שהחטא היה במקום מקודש נענשו על כך, וכן מפורש בתורה (פר' אחרי מות) שנאמר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו'. [ג] הנה אין שום רב בעולם שמסוגל לתת הסברים הגונים למכירת חמץ כמו שכבר בדקתי הדבר, ומ"מ כל הרבנים וכל עם ישראל סומך על זה שכולם עושים וכך נהגו תמיד, וזה בלי לתת הסבר הגיוני, אלא כך מנהג אבותינו בידינו. אולם כל זה בזמן שממשיכים המנהג, אולם להקריב קרבן פסח שזה דבר שלא נהגו מעת חורבן הבית, ולזה כבר צריך ללמוד כל הסוגיות בעיון איך להקריב קרבן פסח, וא"א להקריב קרבן על סמך מנהג אבותינו בידינו, וא"כ כיון שכבר עוסקים בעיון מן המקורות, צריך לעיין גם המקורות של מכירת חמץ, וכיון שבלתי אפשרי לתת הסבר הגיוני למכירה, ממילא א"א להקריב קרבן פסח על סמך מנהג אבותינו בידנו, שהרי לא היה מעולם מנהג להקריב קרבן פסח על סמך היתר מכירה המוזרת הזו. ובנוסח יותר חזק, כיון שא"א להקריב קרבן פסח על סמך מנהג אבותינו בידינו, ומחויבים לבדוק הכל מן המקור, וממילא בדיקת המקור מחייב גם לבדוק מקור היתר מכירת חמץ, וממילא מי שבודק המקור, כבר יגיע למסקנא שאין למכירה זה חלות, ולא רק כלפי איסור לא תזבח, אלא גם כלפי איסור בל יראה ובל ימצא.