יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
נקרע לי חוט תכלת בטלית. האם הכללים בזה לעניין מתי הציצית נפסלת- זהים לאלו שיש כאשר חוטי הלבן נקרעים? (למשל לגבי האורך המינימלי ומספר החוטים שנקרעים כדי לפסול את הציצית לכתחילה ובדיעבד וכד')...
13:13 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בס"ד לכבוד מו"ר נקרע לי חוט תכלת בטלית. האם הכללים בזה לעניין מתי הציצית נפסלת- זהים לאלו שיש כאשר חוטי הלבן נקרעים? (למשל לגבי האורך המינימלי ומספר החוטים שנקרעים כדי לפסול את הציצית לכתחילה ובדיעבד וכד') בתודה רבה מראש יובל אשכולי קדומים בס"ד יש כאן סוגיה ארוכה, יש נפ"מ בין הר"י בתו' מנחות לח: ד"ה אלא, והרא"ש הל' ציצית הל' ז', ובין הרמב"ם, לפי הרמב"ם אם נקרא צבע אחד ונשאר השני, יותר קל, כי אחד משלים השני, וס"ל להרמב"ם שאף שתכלת ולבן אין מעכבים זה את זה מ"מ נחשב מצוה אחת כמו שכתב בהל' ה', וממילא אם נקרע אחד, השני יכול להשלים, אף שמן מה שנקרע לא נשאר כדי עניבה, (כך פשטות הרמב"ם פ"א הל' ד', אף שיש פירוש אחד בכ"מ בסוף פרק א שגם להרמב"ם צריך בכדי עניבה, מ"מ עיקר כשני הפירושים האחרים ברמב"ם שא"צ בכדי עניבה כשיש שני צבעים ונפסק אחד) אולם הרא"ש והר"י בתוס' ס"ל דלמאי דקיי"ל שאין מעכבים זה את זה, ממילא זה נחשב כשתי מצות ואם נקרא אחד אין השני יכול להשלים, ומה שכתוב בגמרא שנקרע לבן ונשאר תכלת או נקרע תכלת ונשאר לבן כשר, זה רק לדעת רבי שס"ל שמעכבין זה את זה וממילא נחשב כמצוה אחת אבל לרבנן שס"ל שאין מעכבין זה את זה , נחשב כשתי מצוות ואין אחד משלים השני, ורק אם מכולם נשארו בכדי עניבה כשר, וכנראה יש להחמיר כמו הר"י והרא"ש שאין אחד משלים את השני, וצריך מכל חוט להשאר כדי עניבה, אולם סגי כדי עניבה בראש אחד של החוט כמו שפסק הש"ע ס' י"ב סע' א' כל טוב וכתיבה וחתימה טובה יצחק ברנד בסוגיה דגרדומין אתמר בגמרא מנחות לח: כדי לתרץ שיטת רבי שס"ל שתכלת לבן מעכבין זה את זה שלא תקשה מן המשנה שלבן ותכלת אין מעכבין זה את זה אלא אמר רבא: לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדם תכלת וקאי לבן, ואי איגרדם לבן וקאי תכלת - לית לן בה, דאמרי בני ר' חייא: גרדומי תכלת כשרין, וגרדומי אזוב כשרין. וכמה שיעור גרדומין? אמר בר המדורי אמר שמואל: כדי לענבן ויש בזה בעקרו שלשה שיטות, האם מימרא של רבא זקוק לתנאי של בני ר"ח דהיינו שבני ר"ח משלימים את דין של רבא, או שזה הלכה נפרדת, ועל הצד שהם הלכות נפרדות, האם קיי"ל להלכה דין של רבא או לא א. שיטת ר"ת בתוס' ד"ה אלא ב. שיטת הי"א בתוס' והרא"ש ס' ז' ג. שיטת הרמב"ם פ"א מהל' ציצית הל' ד' והל' י"ח (נקטינן בזה כביאור השלישי של הכ"מ בהל' י"ח שנראה עיקר בדעת הרמב"ם ע' לקמן) דעת ר"ת ששתי המימרות, של רבא ושל בני ר"ח, כל אחד משלים את השני, דהיינו רבא אמר שאם איגרדום לבן ונשאר תכלת וכן אם אגרדום תכלת ונשאר לבן כשר, באו בני ר"ח להוסיף שזה רק בזמן שמה דאגרדום נשאר עכ"פ בכדי עניבה (והוסיפו לפ"ז, שאם בזמן שעושים כולו לבן ואין תכלת, נחשבו שנים של לבן במקום תכלת ואם אגרדום שנים ונשארו כדי עניבה כשר, אולם שנים צריכים להיות שלימים שרק באופן זה הכשיר רבא , ובני ר"ח לא באו להקל דין אחר מרבא) וא"כ יוצא שלפי ר"ת שדין זה של איגרדום אף שנאמרו לפי רבי שס"ל שמעכבים זה את זה, מ"מ נשאר הדין גם לפי רבנן, שס"ל שאין מעכבים זה את זה, ולא נאמר שרק לרבי שס"ל דמעכבים נחשוב במצוה אחת ואחד משלים את השני אבל לרבנן דאין מעכבין הוו להו ששתי מצוות ואין אחד משלים את השני, אלא אנו אומרים שגם לרבנן הדין כך , שיטה שניה, דעת הי"א בתוס' ודעת הרא"ש, שיש כאן שני דינים, דין של רבא ודין של בני ר"ח, דין של רבא הוא איגרדום לבן ונשאר תכלת אף שמזה דאיגרדום לא נשאר בכדי עניבה, וצבע אחד מציל על השני, ודין שני של בני ר"ח שאיגרדום כולם, ונשארו בכולם בכדי עניבה, ואולם להלכה דין ראשון של רבא נאמר רק לרבי שס"ל דמעכבין זה את זה, וממילא נחשבו למצוה אחת ואחד יכול להציל את שני, אבל לפי דעת רבנן דקיי"ל כוותייהו, שס"ל שאין מעכבין זה את זה, ממילא נחשבו כשתי מצות ואין אחד מציל על השני, ממילא נדחה דין הראשון ואין אחד מציל על השני ונשאר להלכה רק דין השני שאם כולם אגרדום ונשאר מכולם בכדי עניבה כשר, אבל אם לא נשאר מאחד מהם בכדי עניבה פסול. למעשה הרא"ש מיקיל יותר מר"ת, אף שס"ל שדין של רבא נדחה, והטעם, משום שברבא יש לו קולא שגם אם לא נשאר בכדי עניבה כשר ובזה לא קיי"ל כוותיה, ומאידך ס"ל שדין של בני ר"ח כשר אף אם לא נשאר בשלימות שום חוט, רק נשאר מכולם בכדי עניבה . שיטה שלישית , דעת הרמב"ם (לביאור השלישי של הכ"מ) ס"ל בעקרון כמו הרא"ש שיש שני דינים, דין של רבא אגרדום לבן ונשאר תכלת או אגרדום תכלת ונשאר לבן כשר, ודין של בני ר"ח שאם כולם אגרדום ונשארו בכולם בכדי עניבה כשר, אולם בזה חולק על הרא"ש וס"ל להרמב"ם שדין של רבא לא נדחה מהלכה , שאף שנאמר אליבא דרבי , מ"מ גם לרבנן כשר, והטעם בזה שלא חשש שלרבנן הם שתי מצות ואין אחד מציל את השני, משום שמצא הרמב"ם בספרי זוטא שכתוב שגם לרבנן אף שאין מעכבין זה את זה , מ"א הם מצוה אחת ובזה מאוד מובן מה שהרמב"ם אחר שהביא בהל' ד' דין אגרדום של רבא והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. תיכף ומיד בהל' ה' הביא דין שהם מצוה אחת אע"פ שאין אחד מהן מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת, אמרו חכמים הראשונים והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחת, וארבע ציציות מעכבות זו את זו שארבעתן מצוה אחת, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת. ולכאורה למה הביא דין זה ביד החזקה, הרי זה לא נפ"מ לדינה, והיה לו להביאו רק בספר המצוות (שורש י"א ומצוה י "ד) אלא הרמב"ם צריך זה ביד החזקה לאפוקי דעת הרא"ש שדחה דין גרדומין של רבא, משום דלרבנן שס"ל שאין מעכבין זה את זה נחשבו כשתי מצוות ובזה בא הרמב"ם לומר שלא נדחה דין רבא משום שגם לרבנן הם מצוה אחת, ולדעת הרא"ש צ"ל שהברייתא בספרי זוטא שס"ל שהם מצוה אחת הולך רק לפי רבי (וכמו שיש הוה אמינה בהשגות הרמב"ן על ספר המצוות שרש י"א) ולא לרבנן (ואולם הרמב"ן לבסוף חזר בו וכתב שגם לרבנן הוא מצוה אחת) ספר המצוות לרמב"ם שורש יא ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם אינם מעכבין זה את זה. כי העולה במחשבה שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהיה כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שאמרו (שם) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת. והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת יימנו בשתי מצות לולי מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל (בעש' יד הובא מספרי, ומעשה נמצא רק בספרי זוטא סוף שלח לך) והוא אמרם שם, יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן תלמוד לומר והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד. כי הכוונה בציצית למען תזכרו. אם כן כלל הדבר המחייב לזכרון מצוה אחת יימנה. הנה לא נשאר לנו אם כן שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אינם מעכבין כי אם לענין לבד האם הוא ענין אחד או ענינים רבים כמו שבארנו בשרש התשיעי מאלו השרשים שאנחנו משתדלים לבארם: מקור הרמב"ם ספרי זוטא פיסקא טו והיה לכם לציצית, יכול שהן שתי מצוות מצות תכלת ומצות לבן ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות: בג' דעות של הכ"מ בדעת הרמב"ם הנה הכ"מ פ"א הל' י"ח כתב ג' מהלכים בדעת הרמב"ם במה שכתב בהל' ד' וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. מה הביאור של נפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ביאור א' שנפסק הכל ממש, ומה שפסול בהל' י"ח כשנפסק מעיקרא, איירי שנתמעט גם מן צבע השני ומן הצבע הראשון נפסק מעיקרי , או כשעשה כולו לבן אז נפסק אחד מעיקרא פסול שאין לך מין אחד שיכול להציל על השני. ביאור ב' שנשאר בכדי עניבה ביאור ג' שנפסק באופן שלא נשאר בכדי עניבה אבל בכל זאת לא נפסק לגמרי, אבל כשנפסק לגמרי , זה הדין בהל' י"ח שנפסק מעיקרא פסול ביאור הראשון קשה מאוד לפי המציאות, שאם נפסק הכל והרי לפי הרמב"ם עושים רק חצי חוט תכלת , וא"כ אם כל הז' נפסקו, איך מחזיק התכלת מעמד, וחוץ מזה למה כתב כאן שנתמעט עד הכנף ובהל' י"ח כתב שנפסק מעיקרי אלא ודאי שבהל' ד' מדבר שנפסק עד הכנף ולא עד בכלל, ומש"ה כשר ובהל' י"ח איירי שנפסק אחד מעקרי ומש"ה פסול ולביאור הראשון הסיבה למה בהל' י"ח בנפסק מעיקרי פסול ואילו בהל' ד' כשר, משום שבהל' א' איירי שנפסק רק מין אחד ונשאר השני והוא מציל על הכל אבל בהל' י"ח איירי שנפסק משני המינים או שעשה הכל רק לבן ואז אין מי שיציל על השני ביאר השני שנשאר בכדי עניבה, קשה, איך קורא זה נתמעט עד הכנף, כשצריך להשאר בכדי עניבה, (ותירוץ הכ"מ שסמך על מה שכתב בהל' י"ח דוחק גדול) אלא ודאי דאיירי שנפסק ולא נשאר בכדי עניבה וזה כמו מהלך השלישי ביאור השלישי אין עליו קושיה הנה לפי הרמב"ם לא נתבאר מה הדין כשעשה הכל לבן ונפסק כשיעור צבע אחד ונשאר כשיעור צבע השני, על דרך שכתב ר"ת, לשיטתיה ששנים לבן ושנים תכלת ונפסק התכלת ונשאר כשיעור בכדי עניבה שכשר, והוסיף ר"ת שה"ה כשעשה כולו לבן אם נשארו שנים שבמקום תכלת בשלימות והשאר נפסק ונשאר בכדי עניבה, שהוא כשר כאילו עשה מתחילה שני צבעים ונשאר צבע אחד. ולהרמב"ם השאלה היא, אחר שביראנו שנשאר צבע אחד בשלימות והשאר נפסק ולא נשאר בכדי עניבה שכשר, וגם ס"ל שחוט אחד תכלת , מה הדין אם עשה כולו לבן, ונפסקו שבע (או להראב"ד ששה) ולא נשארו בכדי עניבה, האם נאמר שהאחד שנשאר מציל על הכל כאילו היה תכלת או לא נאמר זה אלא כל ענין של הצלה אחד את השני הוא רק כשבפועל היה לו שני צבעים ונפסק אחד, ולא כשעשה כולו לבן. הנה ר"ת בעצם הוא חידוש גדול שבזמן שהגמרא אומר איגרדום לבן ונשאר תכלת לית לן בה, בא הוא לומר שה"ה בזמן שעשה כולו לבן ואיגרדום שנים ונשארו שנים שכשר, מנה ליה זה, שאולי אז א"א לחשוב שאחד מציל השני כיון שלא היו כאן שני מינים אולם אילו לא היה מחדש דינו , א"כ לפי שיטתו שדין של רבא ודין של בני ר"ח הם אחד כפוף לשני, היה מתבטל דין גרדומין בזמן שאין תכלת ועשה כולו לבן, וכנראה שזה היה מקובל מדור דור שגם היום יש לנו דין של גרדומין. וממילא כתב שגם בזמן שאין תכלת, מחשיבים את הלבן שבא במקום התכלת כתכלת לענין שצבע אחד מציל על השני אולם לפי ביאור הרמב"ם שכתבנו שדין של רבא ודין של בני ר"ח הם שני דינים נפרדים, ודין של רבא הוא שמין אחד נפסק יותר מכדי עניבה וכשר משום שצבע אחד מציל על השני, ודין של בני ר"ח הוא שכולם נפסקו ונשארו בכדי עניבה, וא"כ דין של בני ר"ח פשוט דשייך גם כשאין תכלת ועשה כולו לבן, וממילא אף אם נאמר שדין של רבא לא שייך רק כשעשה תכלת בפועל, מ"מ יש לנו עדיין דין של גרדומים בציור של בני ר"ח שנפסקו כולם ונשאר בכולם בכדי עניבה, וממילא אף אם יש קבלה ששייך בזמן שאין תכלת דין של גרדומין, הרי אפשר לקיים בדין של בני ר"ח, וממילא אין לנו ללמוד מדעת ר"ת לשיטתיה שדין של רבא נוהג גם כשכולו לבן ונשאר בכדי עניבה מה שנפסק, שממילא גם לדעת הרמב"ם נוהג דין רבא כשעשה כולו לבן ומה שנפסק נשאר פחות מכדי עניבה, דאולי לדעת הרמב"ם בכולו לבן אין דין גרדומין בציור של רבא, שנשאר פחות מכדי עניבה, ורק בציור של בני ר"חשנשארו בכדי עניבה, יש דין גרדומין, ששם אינו קשור כלל לענין של תכלת ולבן. ויש להביא קצת ראיה שלדעת הרמב"ם לא שייך גרדומין של אגרדום תכלת ונשאר לבן או להיפוך, כשכולו לבן, דע' בכ"מ בהסבר דיעה ראשונה (שבאגרדום לבן ונשאר תכלת או להיפוך, כשר אף אם נפסק לגמרי) שאם עשה כולו לבן אין דין זה נוהג ואם נפסק אחד פסול, וחוץ מזה אפשר לומר, שכל מה שר"ת חידש, שאגרדום לבן ונשאר תכלת או להיפוך, שנאמר גם כשעשה כולו לבן ומחשיבים שני חוטי לבן שעומדים במקום התכלת כאילו הם תכלת לגבי דין גרדומין, זה לשיטתיה שס"ל שמספר חוטי תכלת הם שווין למספר חוטי לבן, וכתבו בתוס ריש התכלת שזה סברה שכל אחד שווה, ומש"ה כיון שאין עדיפות מיוחדת בתכלת לעומת הלבן, חידש שגם כשאין תכלת, אפשר לחשוב הלבן שבא במקום התכלת כאילו היה תכלת לענין גרדומין, אולם לדעת הרמב"ם והראב"ד שס"ל שמספר חוטי תכלת הוא רק אחד משא"כ לבן הוא שלשה, וא"כ ס"ל שיש כח מיוחד בתכלת שמספיק אחד משום שיש כאן צביעה חשובה משא"כ לבן אין לו דין צביעה שהרי כשר בכל צבעים, וא"כ יש לומר שמה שאמר רבא אגרדום לבן ונשאר תכלת כשר, זה רק כשנשאר תכלת ממש שיש לו חשיבות בפועל של צבע, ולא כשעשה כולו לבן ונשאר חוט לבן, שזה אין לו חשיבות מיוחדת , וכן באגרדום תכלת ונשאר לבן, לדעת הרמב"ם והראב”ד שיש לתכלת חשיבות מיוחדת, אז זה רק כשבאמת היה כאן תכלת ממש, ואז כיון שיסוד של גרדומין הוא שהולכים סופן משום תחילתן כמו שביאר הרא"ש, וא"כ כיון שהיה מקודם תכלת ממש, גם כשאיגרדום התכלת נשאר כשר, משא"כ כשלא עשה כלל תכלת רק כולו לבן, אין גם מה שאיגרדום חשיבות מיוחדת ולא מהני. וכל חידש של ר"ת שבכולו לבן יש ג"כ דין אגרדום של רבא, הוא לשיטתיה ששנים לבן ושנים תכלת ואין חשיבות מיוחדת לתכלת אולם כמובן שזה רק בדין אגרדום של רבא שלא נשאר שיעור בכדי עניבה, אבל כשנשאר בכולם בכדי עניבה שאז יש דין אגרדום של בני ר"ח, זה בודאי שייך גם כשעשה כולו לבן, שכאן אין צורך לדין של צבע אחד משלים את השני. שאין זה קשור כלל לצבע. מסקנא מי שיש לו תכלת בפועל למשל שעשה כדעת הראב"ד ונפסק חוט אחד ונשאר פחות מכדי עניבה, אז לדעת הרא"ש שס"ל שתכלת ולבן הם שתי מצוות, פסול, ואין נפ"מ אם זה מן הלבן או מן התכלת, ולדעת הרמב"ם כפי ביאור השלישי של הכ"מ, כשר בזה, משום שס"ל שתכלת ולבן הם מצוה אחת ואחד מציל על השני ויש להחמיר כדעת הרא"ש אולם שיטת הרמב"ם חזי לאצטרופי עם עוד שיטה למשל כשנשאר בכדי עניבה לדיעה מסוימת ולדעה אחרת לא נשאר בכדי עניבה (לדוגמה אם נשאר בכדי עניבה מן הגדיל ולא מן הענף (ע' ש"ע ס"ס י"ב) אולם כל זה כשעשה לבן ותכלת, אבל כשעשה כולו לבן, אין כאן צירוף של הרמב"ם. ונשאר הדין כמו הרא"ש שאם נפסק חוט אחד ולא נשאר כדי עניבה פסול. נכתב בעהי"ת עש"ק פ' נצבים תשס"ח כאן עה"ק עמנואל