יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
אם יש לפניו כמה נפגעים ואינו יכול לטפל בכולם ● בענין נתוחי מתים ● כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומן ● אם יש חיוב לאנשי הצלה להפעיל מכשיר הקשר כל הזמן ● קדימה בחולים ● ועוד
04:43 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

כתוב שם בפ' י"ב שאם אדם יש לפניו כמה נפגעים ואינו יכול לטפל בכולם, אז יש לו לטפל מי שקרוב למשפחתו, ומבסס דבריו ע"פ הנאמר בש"ע ברמ"א יורה דעה סימן רנ"א סע' ג: פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו. ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן. (הכל בטור). אולם הדבר צע"ג, שהרי בספר מדבר בעיקר לאנשי הצלה, והם מאורגנים תחת הארגון "הצלה", וכל הכלים שעל ידם מתעסקים בהם הביפר ומירס וכן התחבושת ושאר דברים שייכים לאירגון וכן תחת זה הם פועלים, וא"כ יש להם דין של גבאי צדקה שאין שם דין קדימה לגבי קרובים, כמבואר בש"ע יו"ד סימן רנ"ז סעיף י': המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם. הגה: ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו, והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סימן רנ"א. (מרדכי פ"ק דב"ב). נכתב בעה"י ע"י יצחק ברנד, עמנואל. ת.ד.905, כ"ג מנחם אב תשס"ו קיבלתי תגובה על זה מהרב עדי כהן שליט"א, בעל מחבר ספר הצלה כהלכה לכבוד מכובדי הרב יצחק ברנד נראה ליישב את קושייתך על האמור ב"הצלה כהלכה" סי' י"ב כדלהלן: 1. נראה דאין אנשי הצלה כגבאי צדקה אלא כאנשים פרטיים, כיוון שעיקר ההצלה נעשית בגופם גופן אינו משועבד לציבור כי מתנדבים המה ואף כי משתמשים באמצעיים שמספקים להם הציבור, גכון פלסטרים תחבושת וכו' אמצעיים אלו טפלים לעיקר ההצלה, ולכן נראה שרשאים להקדים את קרוביהם, אולם רופאים שפעולתם בשכר יתכן שאינם רשאים להקדים קרוביהם, אם כי גם לגביהם יתכן שרשאים להקדים כפי שאבאר בסע' 2 2. כפי העולה ממה שצטטת מהשו"ע (רנ"ז י) החשש הוא שמא ירבה לקרוביו, אבל אם מקדים אותם על פני אחרים משמע שאין איסור, ובלבד שלא ירבה, ולכן לגבי אנשי הצלה שמצילים, לפעולות ההצלה אין אפשרות להוסיף, ושייך רק להקדים, בזה אין שום סיבה למה שלא יקדים קרוביו, כי במה עדיפים שאר העם מקרוביו בברכת התורה ע. כהן וזה שכתבתי על זה טענה שניה צ"ע, שהרי כתב בספר שאם יש סתירה בין שני דיני קדמות כגון קרוב ות"ח, שמעלת קרוב עדיף ממעלת ת"ח וא"כ בודאי עובר על ירבה לקרובו, שהרי מציל קרובו ולא הת"ח, והרי כאן בשורש הדין אין זכות קדימה לקרובו כיון שהוא שליח ציבור ולא אדם פרטי. וכן הטענה הראשונה אינו נראה, שהרי גם גבאי צדקה שהוזכר שאינו רשאי להרבות לקרובו לא מדבר בגבאי שעובד בשכר, אלא גם גבאי שעובד בהתנדבות ודרך כלל גבאי צדיקה הם כך, ובודאי השו"ע לא חילק בכך, ועבודת גבאי צדקה הוא עבודה קשה לכתת רגליו וגבות הכסף ולמשכן למי שראוי למשכן, וכולל גם בערב שבת וכן צריך לקבל גם בזיונות כידוע, וכן לחלק הכסף הוא דבר לא פשוט לברר מי שראוי לקבל כסף ומי שאינו ראוי, וא"כ גם שם יש הרבה עבודה עצמית העסק, ולא בחינם שבחו חז"ל את גבאי צדקה שהוא אחד מאלו שראוי להתחתן אתו ואחר כל זה אמרינן שאינו יכול להרבות לקרוביו, משום שכל התנדבותו הוא למען הציבור, וא"כ כל זה שייך גם לגבי אנשי הצלה שהתנדבותם הוא לא למען עצמן אלא למען הציבור והם עובדים תחת האירגון ששייך לציבור ולא למען עצמן. (בינתיים לא שלחתי את התשובות כי כמה אנשים טענו שההערה השניה שכתבתי כאן שאנשי הצלה הם שלוחי ציבור אינו נכונה, ויש לחלק בין גבאי צקדה לכאן שבגבאי צדקה עיקר הוא הכסף אבל טרחת הגבאי הוא לצורך הכסף והוא נטפל לכסף משא"כ באנשי הצלה עיקר הוא טרחת האדם, ושאר החומרים הם נטפלים לטרחת האדם, וצ"ע). בינתיים אני מעתיק כאן הערות נוספות שכתבתי בגליון הספר הצלה כהלכהבהערות של הגר"ש אליעזר שטרן שליט"א 2 מה שדן בס' א' והסיק דיש חובה על האדם ללמוד עזר ראשונה, לענ"ד נראה דבאמת ליכא חובה ללמוד ולהשתלם בחכמה זו, ולא מצינו לאחד מן הפוסקים שיזכיר חיוב זה, אך עכ"ז פשוט שהוא דבר ראוי ונכון להביא עצמו לידי כך שיהא בידו להציל נפשות לעת מצוא ובודאי עושה בכך את רצון ה' יתברך החפץ בחיים. והוספתי על זה, נראה שתלוי בכשרונותיו, שיש בני אדם שאין לו כשרונות זה ואם יתעסק בזה יעשה רק חורבנות, ויש בני אדם שמוכשרים לזה, ולהם מצוה להתעסק בזה. בס' ז' לענין אם אחד מאנשי הצלה הזיק בשעת הצלתו אדם שלישי, שהדדין הוא שפטור לשלם מתקנת חכמים שאם לא כן אין אדם שבא להציל את חברו (חו"מ ס' ש"פ סע' ג' ונתיבות המשפט ס' ש"מ ס"ק ו'). כתוב בספר ומי שעסק בהצלת נפשות כמקצוע, ומסיבה כל שהיא אינו מובטח, כך שאם יצטרך לשלם יפול התשלום עליו בלבד, נראה שיש לחייבו לשלם ואין לחשוש שמא אם נחייבו יפסיק להציל, באשר זהו פרנסתו. וכתבנו על זה, אין זה פשוט, שגם בעוסק לצורך פרנסה, אם יראה שיעלה הרבה א"כ כבר אינו פרנסה ויפסיק להתעסק בזה, וממילא יש גם כאן סברת תקנת חכמים לפטור על מה שהזיק. בענין נתוחי מתים כתוב בספר ס' ח', ה"אגרות משה (יו"ד ח"ב ס' קנ"א) הביא בענין ניתוח מתים לצורך לימוד הרפואה, דעת הנו"ב דאסור לנתח המתים כשאין חולה לפנינו שאפשר שידעו איך לרפואותו על ידי שינתחו מת זה, דמה שאפשר שיזדמן חולה שיצטרך לזה, ודאי לא דחינן משום חששא קלה כזו שום איסור. ודחה (האג"מ) דבריו משום דאין בטעם זה כדי לאסור לאסור נתוחי מתים בזמננו וז"ל "דהא מצוי חולים כאלו, וגם אשר נקל במהירות לשלח לשם הרפואה שימצאו על ידי זה" ומ"מ אסור לנתח המתים מטעם אחר משום שאין על האדם חיוב ללמוד רפואה משום שאינו חייב להשתנות ממה שהוא, וממילא אסור לנתח המתים דעובר על ניוול המת, בלא שום היתר. וכתבנו על זה, סברה זו שייך על אדם פרטי שאינו מחויב להיות רופא אבל הציבור מחויב לדאוג שיהיו רופאים, והרי אסור לדור בעיר שאין שם רופא, וא"כ וא"כ סברת האג"מ מתאים לארה"ב שהממשלה ידאוג להביא רופאים גוים וגם לנתח גוים, אבל בא"י שרובם יהודים, וכן אין אנו סומכים על רופא ערבי, מוכרחים גם להתיר ניתוחי מתים, כל שסוג מחלה זה מצוי בא"י, רק שלא יעשו מסחר עם האברים. וע' עוד בחז"א מה שכתב על דברי הנו"ב (יו"ד ס' ר"ח ס"ק ז') דאין חילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם הדבר מצוי. הריני בא להעתיק תשובה של הגאון הרב שמואל הלוי ווזנר שליט"א מכיון שאנו מסכימים עם תשובה זו ולא כדעת הגרש"ז אוערבך זצ"ל שאוסר, ומחלוקת זו לאורך כל הספר, ונבאר אי"ה במשך ההערות, איך יצאו קלקולים עצומים ומיעוט הצלת נפשות במי שמחמיר בזה. שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן פז ס"ט. כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומן - בתשובת ח"ס או"ח סי' ר"ג כ' דהא דהתירו לעדי חודש לחלל שבת באיסור תורה אעפ"י שאין צריכים להם משום שמא יכשילן לע"ל כמבואר ר"ה כ"א ע"ב, וכ' תו"ד דשמא מכשילן לע"ל דוחה אפילו איסור שבת מק"ו מפקוח נפש דהתירו בהלכה דידן לחזור למקומן עם כלי זיינם דהתירו סופן משום תחלתן, ובמג"א או"ח סי' תצ"ז ס"ק (ח') [י"ח] כ' בשם הב"ח דלא התירו סופן משום תחלתן אלא איסור דרבנן לא איסור תורה, - ובהגהות מהרש"ם ר"ה כ"א ע"ב העיר על הח"ס ממג"א בשם הב"ח הנ"ל דאיסור תורה לא מתירים. איברא כתבתי בעניי בתשובת שבט הלוי ח"ו סי' כ"ו, דמכשול סופו משום תחילתו הוא בגדר ספק דאולי אם לא תתיר להם הסוף יתרשלו בתחלתו, והשתא בכל דבר שמספק אסור לחלל שבת או יו"ט או דבר מצוה שאסור לעשות איסור תורה עבורה כהאי דשוחט ביו"ט ונמצא טריפה דאסור להפשיטה סו"ס תצ"ז פשיטא דלא התירו איסור תורה בשביל ספק זה דדילמא לא ישחוט בתחלה וכיו"ב בכולם, והיינו האי מג"א הב"ח סי' תצ"ז. אבל פקו"נ דמתירים איסור שבת דאורייתא דרך ודאי אפילו בשביל ספק הרחוק ואפי' נגד ס"ס ורוב כלעיל ועוד, ובארתי הדברים בטעמן בשבט הלוי או"ח סי' ס', א"כ הכא בנ"ד כיון דעל ידי שלא נתיר לחזור או לטלטל אחרי פעולות פקו"נ יארע לכשיצטרכו לצאת להציל לא יצאו, אעפ"י שהחולה או ספק סכנה תהי' לפנינו א"כ פשיטא דהתרנו גם איסור תורה כדברי מרן הח"ס, ולענין עדות החודש יע"ש בשבט הלוי, וכן עוד דברים הנוגעים להלכה שלפנינו. (עד כאן תשובה של הגאון הרב שמואל הלוי ווזנר שליט"א). שו"ר שכתוב בספר אורחות רבנו של הגרי"י קניבסקי זצ"ל שמר בשם החז"א ג"כ שאם יש חשש שלא יתנו לו ללכת אם לא יחזור מותר לו לחזור במכונית. לגבי אם יש חיוב לאנשי הצלה להפעיל מכשיר הקשר כל הזמן, כתוב בספר כמה סברת להתיר לסגור מכשיר הקשר לפעמים ס' ח' עמוד נ"ג ועוד נראה שבכל מקום שיש לחשוש שאם יחויבו המצילים להשאיר את מכשירי הקשר פתוחים בכל עת, יגרום הדבר לכך שיתמעטו המצילים ויפגע ענין ההצלה בכללותו, יש להתיר למצילים להשאיר את מכשיר הקשר פתוח לפי נוחיותם, והוי כעין תקנת חז"ל שהתירו למצילים לחזור למקומם ביום השבת לאחר גמר ההצלה, בהחשיבם את החזרה לחלק מעצם ההצלה, ה"ה בדידן שייך לקרוא לכל פעולות שסביב עצם ההצלה, שבלעדן לא תתאפשר ההצלה, לפעולות של הצלת נפשות, ואשר ידחו משום כך חיובים אחרים, ובק"ו דאם התירו איסורים הנעשים לאחר מעשה ההצלה התורמים לנכונותו וכלתו של המציל להצילכש"כ ששיש להתיר איסורים הנעשים קודם ההצלה. והוספתי על זה, מכל זה נראה להתיר לאנשי הצלה לטלטל עמהם הביפר אף כשעובר ברשה"ר, דילמא יקראו להם, ואף שהיו יכולים להשאר בביתם כל זמן שאין קוראים להם, מ"מ אם כל מי שעוסק בהצלה מוכרח לישאר בבית כל השבת אין מי שיסכים להיות בשבת מחברי הצלה. ס' ח' עמוד נ"ד ובאשר לשאלה האם צריך להציל, כשמצילים אחרים כבר נמצאם בדרך אל המקרה, איתא בש"ע בא"ח ס' שכ"ח סע' ט"ז "אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרות אחת ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרות , כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת השם, אפילו הבריא בראשונה" וכתב ע"ז המ"ב שכל אחד חשב שהוא יקדים, ופשוט שלא רק שיש להם שכר טוב על ריצתם, אלא אף מחויבים היו לרוץ, דכל שיתכן שיקדים, ודאי מחויב הוא. מוכח, שכל שיש סיכוי שהוא יקדים את חבירו להצלה, חייב אף לחלל שבת לצורכה, וכ"ש שיהיה חייב לצאת ולהציל בימות החול, אף אם יודע שמצילים אחרים כבר יצאו, ובלבד שיש סיכוי שהוא יקדים. והוספתי על זה, אולם נראה שיש לקחת גם בחשבון שאם בכל מקרה הצלה יצאו עשרה במקם אחד או שנים, יפגום הדבר בעתיד כשיש עוד קריאה , וכן יטריח יותר מדאי על המידה לאנשי הצלה שחייהם יהיו מבלבלים בעסק הצלה יתירה על המידה וירחיק אותם להציל ע' גם מה שכתבנו בסוף ס' ל'. בס' י"א דן אם אדם צריך להכנס לספק סכנה להציל את חבירו, או שמותר או שאסור, שבב"י ס' תכ"ו כת בשצריך להכניס עצמו בסכנה והסמ"ע שם שתב כיון שבש"ע השמיט אלמא שאין הלכה כמותו, והוספתי על זה, נראה שהעיקר כמו שהביא ההעמק שאלה (שאילתא קמ"ז אות ד') שמקור זה בירושלמי תרומות סוף פ' ח', ויוצא משם שאינו מחוייב להציל ואם רוצה מצד מידת חסידות מותר לו, ושם איתא דרב אסי איתצד בספסיפא, (דהיינו במקום סכנה) אמר ר' יונתן יכרח המת במקומו (ישאר במקומו ואין לנו ליכנס למקום סכנה) ואמר ר' שמעון בן לקיש או אנא קטיל או מתקטיל, אנא איזיל ואשזיב בחיילא. ובזה נדחה כל ראיות שהביא ממה שאין חיוב להציל, ורצה מכח זה לומר שאסור להציל, ואינו כן, שכל הראיות הם רק שאין חיוב להציל אבל מ"מ מותר להציל ואינו נחשב כמכניס עצמו במקום סכנה, כיון שעושה כן להצלת חברו. ובודאי במקום הצלת ציבור יש מצווה דגדולה להכנס לסכנה אפילו שבודאי ימות, וראיה מפפוס ולוליאנוס אחים שאמרו על עצמם שקר שהם הרגו בת מלך כדי להציל את ישראל (תענית י"ח ברש"י וכן רש"י ב"ב י') וכ"כ בחז"א יו"ד ס' ס"ט ס"ק א' סד"ה בפ"ת. וכן מבואר באסתר שנכנסה לסכנה שאחשורוש יהרוג אותה כמו שאמרה כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרה אחת דתו להמית. ס' י"ב עמוד פ"א אשה שיכולה להנצל לחיי עולם אם תטופל, קודמת לאיש שאין לו אלא חיי שעה, וכן אשה שודאי זקוקה לטפול קודמת לאיש שזקוק לו בספק, אם הנפגעים שוים בדרגת פציעתם ואין לאחד עדיפות על חברו משום בחינה מהבחינות שצוינו לעיל, (או שאין אפשרות לברר במהירות) ילך למי נמצא קרוב אליו מביניהם או יטיל גורל. הוספתי על זה, הכוונה קרוב משפחה כי בס' זה לא הזכיר כלל דיני קדימה כשהוא בקירוב מקום, אולם בס' י"ט הזכיר דין קדימה בקירוב מקום. ס' י"ב עמוד צ"ב כתב כאשר אין באפשרות להחליט את מי להעדיף להצלה, כגון שאיננו יכולים להעריך נכונה את מצבם של הנפגעים או שכולם שווה, מה צריך לעשות. ה"פתחי תשובה (יו"ד ס' קנ"ז אות י"ג) הביא בשם ה"נודע ביהודה" גבי שר שצריך יהודים לעבודתו ומבקש מהיהודים שימסרו לואיזה נערים, דפסק שאסור למסור ואף חייבים למחות ביד מי שרוצה למסור, אך בהמשך דבריו הביא בשם "תפארת למשה שכתב דעל פי הגורל שרי כעובדא דיונה וגבעונים וסרח בת אשר. וכתבתי על זה, מה שהביא במעשה דסרח בת אשר היינו מעשה של שבע בן בכרי, (וסרח בת אשר נקראית בלשון הפסוק (שמואל ב' כ' יט) שלומי אמוני ישראל) שבעקבות סרח בת אשר הרגו את שבע בן בכרי וזרקו אותו מן החומה להציל את העיר, ושם לא היה גורל אלא שיואב יחד אתו ואם לא ייחדו אותו באמת אסור, וזה הסיפור שהובא בירושלמי פ"ח דתרומות, וברש"י סנהדרין ע"ב: ד"ה יצא ראשו. ובעצם הדין של התפארת למשה, וע' בחז"א יו"ד ס' ס"ט ד"ה בפ"ת שדחה לגמרי דברי התפארת למשה, שאם בלי ייחדו היה היתר ע"י גורל, למה נאמר שימותו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל , הרי אפשר לעשות גורל. אלא ודאי שזה אסור. (שו"ר שדן כל זה בהמשך) ואולם בנידון של הצלה ולא יודעים את מי להציל, אז בודאי אפשר לעשות גורל, שהרי מעיקר הדין יכול להציל את מי שירצה, שהרי כאן אין אנו דנים את מי למסור לגוים שאז היה עושה מעשה של איסור מסירה, אלא כאן דנין את מי להציל, ואין עושים מעשה הריגה או מסירה, ובודאי אין אומרים כיון שא"א להציל כולם לא נציל שום אדם אלא צריך להציל עכ"פ מה שאפשר וא"כ מעיקר הדין יכול לעשות מה שרוצה וא"כ יכול גם להטיל גורל. ס' י"ד מה צריך לעשות כאשר אדם כלשהו מונע או מעכב את ההצלה, כגון הורים שמונעים מתן טפול בבנם או פנויו לבית חולים או שוטר המעכב את רכב ההצלה, והעיכוב מסכן את חייו של הנפגע. תשובה צריך בתחילה להשתדל לשכנע את המונע או המעכב שיאפשרו את הטיפול בנפגע או את פנויו, ואם אין זה מועיל רשאי אף להשתמש באמצעי כפיה כדי להביא להפסקת המניעה או העיכוב. וכתבתי על זה , כל מה שדן כאן באריכות לכאן ולכאן איני רואה שום הכרעה בנושא וכל הראיות שמביא אין לו ראיה למקרה הנידון. כתב שם עוד ראיה לכאורה (דיש דין רודף אף שלא בכוונה) מהא דשבע בן בכרי שדנוהו כרודף, והרגוהו אף שלא התכוון לרודפם כלל, אלא רק דבגללו היה נרדפים ע"י יואב, ויש לדחות דשאני שבע בן בכרי דמתחילתו ידע שעלול הוא להכניס את אנשי "אבל" לסכנת חיים, ואע"פ כן לא נמנע מלבוא לעיר ולכן דין רודף לו, ואילו הורים או השוטר הללו, מתחילתם ועד סופם מכוונים לטובת הנפגע לפי דעתם העניה. וראיות לכאורה אלא , למדתי מדברי ה"תפארת ישראל" על המשנה באהלות (פ"ז הל' ו'). וכתבתי על זה, נראה דבדין שבע בן בכרי אף אם היה אנוס גמור שנכנס לתוך החבורה מ"מ אם ייחדו מוסרין אותו, שהרי סתם נאמר שאם ייחדו מוסרין אותו, ול א רק כשגרם לזה , וכן הר"ש פ"ח דתרומות מ' י"ב והר"ן יומא (דפי הרי"ף) ד. כתבו שגם בנשים שייחדו אחת לטומאה מוסרין, אף שהיא לא אשמה בכך, וכ"כ מפורש בתוספתא תרומות ספ"ז וברש"י שמואל ב' כ' כ"ב, ורש"י סנהדרין עב:, ולכן נראה ששם לא מדין רודף מוסרין אלא משום שבין כך ימותו כולם, מותר למסור אולם רק בתנאי שייחדו שאין אחריות הבירור עליהם. שם מביא ראיה מן הרמב"ם שמותר להרוג עובר במעי אמו כשמסכן את אמו מדין רודף, אולם שם עיקר הטעם משום שאינו נפש גמור, כמש"כ רש"י סנהדרין עב:, אבל הרי כשיצא ראשו ורובו אסור להורגו ולא נחשב כדין רודף משום דמן השמים קרדפי ליה, וכ"כ בחז"א בהערות על חידושי הרב חיים הלוי, וכן מפורש במשנה ספ"ז דאהלות דטעם היתר הריגת עובר שחייה קודמין לחייו, וא"כ א"א ללמוד משם לכאן שהרודף הוא נפש גמור, רק שכאן זה נידון בפני עצמו אם רודף בכוונה להציל יש לו דין רודף אם נדמה לקטן הרודף שיש לו דין רודף או לא נדמה. בס' ט"ו דן אם המציל מותר או חייב להסתכן כשצריך לעשות הנשמה לאדם שעלול לסכן את המציל. וע' מה שכתבנו על ס' י"א שאף שאין חיוב לזה מ"מ אם רוצה מותר המציל לסכן עצמו וכמו שריש לקיש סיכן עצמו להציל, וכמו שהובא שם בשם ההעמק שאלה. בס' י"ז ולפ"ז בשעת פינוי נפגעת או חולה באמבולנס, שפעמים רבות צריכים לצאת מחוץ לעיר או לנסוע בלילה, צריך למי שנוהג כפסקי הרמ"א לצרף לנסיעה לכל הפחות מלוה אחד מלבד הנהג, אם הוא יהודי כשר, ואם לאו צריך שנים בלעדיו, והוספתי על זה, ע' חידושים וביאורים מהג"ר חיים גריינמן שליט"א סוף קידושין שכתב שאחד כשר ואחד פרוץ מותר להתיחד עם אשה. בס' יח כתב אחרי שסיכם שאם אין שום תועלת להקדים נסיעה לבית חולים אף שמדובר בחולה שיש בו סכנה, שאין לבטל מצוות תפילה וקריאת שמע בגלל זה שהרי אפשר להמתין, ועל זה מסיק הדוגמה המצויה לכך היא יולדת בשעה שכבר הופיעו מקצת מג' סימנים וכבר מותר לחלל עליה את השבת, אין המצב בהול, אזי רשאים לסיים מצוותו ואח"כ יפנה היולדת לבית החולים, מאחר שאן עבורה כל תועלת אם תגיע מוקדם יותר לבית חולים כי מועד הלידה לא יוקדם אם תגיע מוקדם יותר לבית החולים, והוספתי על זה לא הבנתי, הרי כשמגעים אחד מג' סימנים כבר הלידה קרובה ואם מאחרים אולי תלד בדרך, וצ"ל דאיירי שהבית חולים קרובה ליולדת, אבל אם יש נסיעה ארוכה כמו חצי שעה או שעה, אז הדין משתנה, וכבר היו הרבה מעשים שילדה באמצע הדרך. ס' י"ט בדיני קדימה הביא כאן תשובת מפי השמועה בשם הרב משה פיינשטיין זצ"ל וז"ל במעשה דלקמן המובא מפי השמועה, כשפשטה בא"י מגפת דלקת קרום המוח בקרב ילדים, לא היה די פניצילין לכל החולים, טלפן מנהל בית החולים להגר"מ פיינשטיין ושאלו את מי מהילדים להקדים לטיפול, שאלו הרב, איך מסודרים המיטות בבית חולים, וענה לו, שהן מסודרות בשורה לאורך של חדר גדול, ופסק לו, שאם כן יחלק את הפניצילין לפי סדר המיטות, באופן שהקרוב לפתח קודם, ואח"כ יתן לבא אחריו וכן הלאה, ולא יתחשב באם הרחוקים בעלי עדיפות יותר גבוה על פי המשנה בהוריות או לא, עד כאן לשון השמועה. והוסיף מחבר ספר תורת הצלה, וז"ל מוכח מכאן שמה שאמרה המשנה בהוריות (יג.) דיש להעדיף האיש על האשה וכו' אינו אלא כששניהם לפניו במרחק שווה ואינו צריך להעביר האחר לטובת השני, אך כשצריך להעביר אינו רשאי והקרוב קודם, דדין אין מעבירים עדיף ע"פ דיני סדר עדיפיות של המשנה. והוספתי על זה. הדבר קשה לקבל ואינו מתישב בדעתי ודוחק גדול לעשות אוקימתא במשנה בהוריות שנאמרו שם דיני קדימה להצלה כמו איש על האשה וכו' דאיירי דוקא כשכולם במרחק שווה, ואיך נאמר שדין קדימה מיקרית עדיף על קדימה מהותית. וכן נראה שדין אין מעבירים על המצוות נאמר רק כשבסופו של דבר יעשה שניהם אבל אם ע"י הכלל של אין מעבירים על המצוות לא יקיים רק אחד, אז הכללים משתנים והולכים לפי המצווה היותר חשובה.