יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
אם היה השעון שבת מכוון מבעוד יום, האם מותר לעשות בשבת את הדרוש שיפסיק את הזרם החשמל בשעה מסוימת
04:25 (24/08/09) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

א) בספר 'שמירת שבת כהלכתו' (פי"ג סע' כ"ה) כתב אם היה השעון מכוון מבע"י להפסיק את הזרם החשמל בשעה מסוימת, מותר לעשות בשבת את הדרוש שיפסיק בשעה מאוחרת יותר וכ"כ ביביע אומר (ח"ג ס' י"ח). ב) אולם יש מחייבים ע' אז נדברו (ח"ח ס' ל"ב) שחייב משום מבעיר, ע' בשבות יצחק (פ' ט"ו) בשם הגרי"ש אלישיב שחייב משום בונה (וע' בספר משנת השבת פ' מ"א הל' י"ז בשם שו"ת באר משה ח"ו קונטרס אלקטריק ס' ל"ו שאוסר). ג) הנה הבעיה כאן הוא מדין (ביצה כב.) הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר. (ע"פ הרא"ש פ"ב ס' י"ז משום שמאריך בהבערה, דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר ומה שהוא דולק מכאן ואילך כאילו הוא הדליקו כמו בסיפא המסתפק ממנו חייב משום מכבה היינו שמקצר זמן הבעירה, והוכיח זה מן המשנה שבת כ"ט: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת וז"ל רש"י וטעמא משום גזירה שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה (הכוונה למ"ד מלאכה שאצל"ג חייב) ודלא כתוס' ביצה שם משום שמכהה אורו, וטעם הרא"ש שאינו דומה לגרם כיבוי שמותר ששם אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שם הדליקה, אבל הכא השמן והפתילה שניהם גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב. וכן דעת רש"י שבת כ"ט: כהרא"ש, וכן במאירי שבת שם וחידושי הר"ן, וכן הוא במרכבת המשנה פי"ב הל' ד בדעת הרמב"ם, ובאמת מבואר זה בפה"מ שבת פ"ב מ"ב (וביותר מהדורא אחרונה בתירגום הרב קפאח) וז"ל חוץ משני שמנים אלו שאסור להדליק בהן בשבת אחד מהן שמן אפרסמון מפני חשיבותו ושבחו, שמא יסוך במשהו ממנו ואסור אצלנו למעט כל שהוא מן השמן שבנר מפני שמקרב זמן כיבויו, וזה ממש כהרא"ש ולא כתוס', ובמשנה ד' כתב וז"ל שפופרת של ביצה ושל חרס וקערה שמא יקח מאותו שמן לסוך בו וזה מכבה עכ"ל, והיינו שמה שמקרב כיבויו יש לו דין מכבה כמו שכתב לעיל במשנה ב'. וכן מבואר בר"ן ביצה כב. שמתיר להוסיף פתילה בנר ואין בו משום כיבוי משום שעוסק בהדלקה, ומשמע שבל"ז היה איסור כיבוי אף שאינו מכהה אורו, וכן הוא בשיטה שם בשם הראב"ד. וכ"ש אלו שאוסרין להדליק יותר פתילות בנר אחד אם כוונתו לקרב הכיבוי משום איסור מקרב כיבוי ע' רשב"א בעבודת הקודש שער ג', וכבר הביא כל זה במ"ב בשע"צ ס' תקי"ד ס"ק כ"ט שאינו מסכים עם היתר הרמ"א להדליק בצד השני של הנר, ובה"ל שם, ומה שלא אסר שם במוחלט, משום שיש שם עוד צדדים להקל, היינו הדיעות שמתירים משום שעוסק בהבערה וס"ל שזה עיקר היתר של הרמ"א, וכן משמע מן הגר"א ס' תקי"ד סע' ג' על ההג"ה שכתב מקודם ההיתר הדלקה בצד השני מטעם התוס', וכתב שהרא"ש חולק, ומה שהביא אח"כ היתר מן הרמב"ם הוא מסיבה אחרת לגמרי משום שעוסק בהדלקה שמותר ביו"ט, וכן משמע מתוס' רע"א על משנה שבת פ"ב מ"ב שעיקר כדעת הרא"ש. ותוס' שס"ל שמסתפק הוא משום שמכהה אורו, קשים מאוד מן המשנה דשפופרת, שהרי שם בודאי אינו מכהה אורו, ומה שהיש"ש ס' כ"ח, הובא בתפארת שמואל מישב, דחיישינן שמא יקח כל השמן שבשפופרת, אינו מובן, שגם אם יקח כל השמן שבשפופרת עדיין יש שמן בנר ואינו מכהה אורו בזה שמפסיק לטפטף, ומה שכתב התפארת ישראל דאיירי שלא נתן כלל שמן בנר רק בשפופרת הוא דוחק גדול, אלא התירוץ על התוס' שגרם כיבוי אסור מדרבנן בשבת. וכן קשה הברייתא בביצה דמסתפק ממנו חייב משום מכבה, ולפי התוס' שמכהה אורו, הרי אף אם לוקח מן הנר עצמו, למה יכהה אורו, הרי גודל השלהבת אינו תלוי כמה שמן יש שם, רק כמות השמן משפיע על זמן ההדלקה, וסתם נר הוא אותו גודל האש בין בהתחלה שיש הרבה שמן ובין אח"כ שיש פחות שמן, ובודאי אינו פסיק רישא, והרי שם איירי שמסתפק ממנו שלא בכוונת כיבוי וא"כ החיוב הוא רק בפס"ר, ומהיכי תיתי שמסתפק משמן שבנר יש כאן פס"ר של מכהה אורו, וצ"ל דאיירי שלוקח כמעט הכל שאין נשאר רק קצת שמן וממילא מכהה אורו, אולם זה אוקימתא דחוקה בברייתא שסתם, וכן לשון המסתפק ממנו משמע אפילו מעט באופן שבודאי אינו מכהה אורו, אלא ודאי שהחייב הוא משום שמקצר זמן הדליקה, וכן במוסיף שמן משום שמאריך בהדלקה. וכדעת הרא"ש קיי"ל, ע' שו"ע ס' רס"ה סע' א' אין נותנים כלי מנוקב מלא ע"פ הנר כדי שיהא נוטף בתוכו, גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה, והובא רק דעת רש"י ורא"ש וכן ביארו שם המ"א והמ"ב. וא"כ במוסיף שמן שבנר חייב משום שמאריך שמן ההבערה, וגם לדעת התוס' אסור עכ"פ מדרבנן, שכמו שהמסתפק מן השפופרת אסור כמו כן הנותן שמן בשפופרת אסור עכ"פ מדרבנן בשבת, וכן יתכן שגם לתוס' כתבו זה רק בכיבוי אבל בהבערה מודים שיש איסור תורה במאריך הזמן. ולכן לא הקשו תוס' שם רק מן הסיפא דמסתפק ולא מן הרישא דנותן שמן) ד) וסברת המתירין (ע' מקורות של שש"כ ס"ק צ'), שכמו שמותר לנעול הדלת כנגד הנר אע"פ שע"י סגירת הדלת גורם שלא תכבנה הנרות, וידליקו הנרות יותר זמן (ס' רע"ז סע' א' ברמ"א), כן מותר להאריך זמן ההבערה, ואין זה דומה למוסיף שמן שבנר, כיון שבניד"ד אינו מוסיף אש אלא מרחיק את הדבר המונע המשך זרם החשמל. ה) אולם נראה שחייב בזה, ואינו דומה לנעילת דלת בפני הרוח, ששם לא נתיחד הרוח לכבות את הנר, ולא הוה חלק של מערכת ההפעלה, אז המסיר הרוח אינו חשיב מבעיר שזה דבר צדדי, משא"כ כאן שהמחוג נתיחד לכבות את הנר נחשב המחוג כחלק של מערכת ההפעלה, וממילא המונעו חשיב מבעיר. ונאריך להסביר הדבר. הנה ראיה ליסוד חילוק בין יחדו ללא יחדו, למידים ממלאכת מכבה, שהרי היתר סגירת דלת נאמר גם לגבי מדורה שהרוח מבעיר אותו, שמותר לסגור הדלת כדי שלא תבעירנו הרוח וממילא יתכבה המדורה בזמן קצר, ואין בזה איסור מכבה (רע"ז סע' ב' ) ואילו להסיר שמן המטפטף מתוך שפופרת של ביצה לתוך הנר והטיפטוף היה גורם להאריך זמן בעירת הנר וע"י הסרת שמן מקצרים זמן הדלקה וממהרים הכיבוי, חייב משום מכבה, (רש"י שבת כ"ט: ד"ה שתהא, והברטנורא שם ורא"ש ביצה פ"ב ס' י"ז ושו"ע ס' רס"ה סע' א' וכנ"ל) ולא אמרינן הרי הוא רק מונע שהשמן לא יטפטף לתוך הנר וממילא יתכבה ונדמה לסוגר הדלת בפני הרוח שלא יבעיר המדורה וממילא יתכבה, אלא אנו אומרים שכאן חייב משום מכבה, והחילוק מבואר ברש"י שם שכתב על המשנה לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת וז"ל רש"י, וטעמא משום גזירה שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה, ובזה מבואר למה מותר לסגור הדלת בפני הרוח ולא חשיב מכבה, והטעם משום שהרוח לא נתיחד להבערתו, אז הסרת הרוח לא חשיב מכבה. כי הוא דבר צדדי משא"כ בשמן המטפטף, הוא חלק של הבעירה. ובמשנה ממשיך ואם חיברה היוצר מתחילה מותר משום שהוא כלי אחד שאז מותר בערב שבת משום שכל אחד מבין שזה חלק המערכת ויש איסור מכבה ע' ברש"י. כל סברות אלו שייכים גם במלאכת מבעיר, ונבאר הדבר. ו) הביאור של החילוק בין נתיחד ללא נתיחד הוא כך: בענין מלאכת מכבה, אם יש אש דולק לזמן קצר ויש כח אחר שיכול להאריך הדלקתו, אז אם הכח האחר לא נתיחד להאש, אמרינן שגוף האש דולק לזמן קצר, ויש רק כח דבר אחר צדדי שעתיד להאריכו, והמסיר כח האחר אינו נקרא מכבה רק מעמיד האש על תכונת גופו ונקרא רק מעכב הבערה, ואין זה נקרא מכבה (זה המקרה של סגירת דלת בפני הרוח שלא יבעיר המדורה), אבל אם כח האחר נתיחד להבערתו, וא"כ חלק האחר נעשה כבר עכשיו חלק של כח ההבערה ואומרים עכשיו שגוף הבעירה מאריך ההדלקה, וממילא מי שמסיר כח האחר נקרא מקצר זמן ההבערה ונקרא מכבה, (זה המקרה של הסרת שמן מתוך שפופרת הביצה המטפטף). ואותו דבר הוא גם במלאכת מבעיר, שאם יש אש מאריך הבערתו, ויש כח אחר שעומד לכבותו בזמן מסוים, אז אנו מחלקים, שאם כח האחר לא נתיחד לכבותו, אמרינן שגוף האש מאריך, ויש רק כח אחר צדדי שרוצה לכבות, וממילא מי שמסיר כח האחר נקרא רק שמעכב הכיבוי ומעמיד האש על כח עצמותו ואינו נקרא מבעיר, (זה המקרה של היתר נעילת דלת בפני הנר שלא יכבנו) אבל אם כח האחר נתיחד לכבות הנר בזמן מסוים, נעשה הוא חלק של מכונת ההבערה, ואמרינן שעצם האש שעומד לידלק הוא רק לזמן קצר עד זמן שמתוכנן לכבותו, ומי שמסיר כח המכבה הוא נקרא מאריך ההדלקה, ונקרא מבעיר, ויותר מדויק, מוסיף שמן שבנר, דהיינו שכל כח החשמל שאמור להיות מנוע מלכנס לאחר זמן הכיבוי המתוכנן, עכשיו יכול להכנס, ודומה למוסיף שמן בתוך השפופרת שחייב משום מבעיר כיון שמאריך זמן ההדלקה. (וזה המקרה של מאריך זמן הדלקה בשעון שבת.) וכמו ברא"ש שנוגע בגוף דבר הדולק כאן נוגע בגוף חלק של המערכת. (וע"ע אות יא). ז) שני התירי סגירת דלת, בפני הנר שלא יכבנו ובפני המדורה שלא יבערנו למידים זה מזה (ע' ב"י ס' רע"ז) ועוד יש להביא ראיה מדין המתליע והמעשן חייב משום זורע, (ע' ירושלמי פ"ז דשבת הל' ב' ובבלי מו"ק ג. לענין שביעית). ח) ומדין זה שלהסיר שמן מן השפופרת של ביצה המטפטף, חייבים משום מכבה, למידים כמה כללים בהלכות שבת, ויסוד אחד הוא, שאף שמעת שעשה מעשה ההסרה עד התוצאה שבגלל זה ממהר הכיבוי לוקח הרבה זמן, מ"מ חייבים, ואין זה גרמא, ויסוד זה יש לו עוד מקורות נאמנים, ואחד מהם בירושלמי (כתובות פ"ג הל' א') המדליק גדישו של חבירו בשבת יש התראת מיתה על כל שיבולת. דהיינו שהוא חייב משום מבעיר לא רק על הדלקת שיבולת הראשונה שקרוב להדלקתו, אלא גם על המשך השיבולות, אף שמעת שהדליק עד שהגיע לשיבולת האחרונה עבר הרבה זמן. וכן מבואר מהרבה ראשונים סוף כירה מפני שמקרב את כיבויו, ע"ש ברש"י שיש בזה איסור תורה וכך ביאר בריטב"א בדעתו (מוסד הר"ק) ועוד הרבה ראשונים שם, ע"ש ברמב"ם בפה"מ (נוסח הרב קאפאח) ומה שאסור ליתן מים ואפילו מע"ש וכ"ש בשבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות וזה גרם כאלו הוא כיבוי ביד, וכן הוא בר"ן ובתוס' בתירוצים אחרונים, ואף אלו שס"ל שרק מדרבנן, שם אינו ודאי שיתכבה כמבואר דף מב: וע"ע ב"ק ס. כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה שגרמא בשבת חייב וברש"י ותוס' שם ובב"ב כו. ד"ה בשלמא זורה, ובר"ח שבת ק"כ: ששייך בכל מלאכה, ובאבן העוזר ס' שכ"ח (מודפס בסוף הש"ע) לענין עלוקה, ומה שהתירו גרם כיבוי לגבי פקיעת כדים לכבות שבת ק"כ., תירץ באבני נזר ס' ר"ל, ששם אינו רוצה שהאש יגיע לשם, ומרכבת המשנה פי"ב ד' תירץ ששם מכבה במקום שעדיין אין אש, וזה ענין מיוחד במלאכת מכבה וכ"כ בשלטי גיבורים שבת שם ואכמ"ל ט) וכן למידים ממקורות אלו, שאף שהפעולה הוא במקום אחד והתוצאה במקום אחר, יש בו חיוב, כיון שהכל מקושר זה עם זה, שהרי כאן הפעולה בשפופרת והתוצאה בנר. י) וכן למידים מזה שאף שמן הפעולה עד התוצאה עובר דרך כח שני ושלישי חייב, שהרי כאן החיבור בין שמן שבתוך השפופרת להנר הוא רק דרך טיף טיף, ובכל זאת המסיר חייב, (ואפשר לדמות גם דרך זה, שהרי כמו המסיר שמן מן השפופרת חייב משום מכבה ה"ה המוסיף שמן בשפופרת חייב משום מבעיר וכ"ש הוא שבמבעיר הוא לא רק מסיר מונע אלא מביא תוספת הבערה, ואף שהתוספת הוא רק דרך טיף טיף וכח שני ושלישי והרבה זמן). יא) וכן למידים מדין שפופרת של ביצה, שאף שאינו עושה מעשה כיבוי ממש כמו שפיכת מים על האש, רק מונע השמן שאמור בעתיד ליכנס לתוך הנר, שלא יכנס, גם זה נחשב מלאכה, ולא נחשב כפעולה צדדית שאין לו שייכות עם הנר, והטעם, כיון שנתיחד לנר נחשב הדבר כנר עצמו וגם מניעת מונע חייב, (ואף שאין כיבוי והבערה לא בנר ולא בשמן אלא בפתילה (רש"י לא: ד"ה לעולם) מ"מ לענין זה נחשב כחלק של המערכת) ולכן א"א גם לטעון שהמסיר מחוג שעתיד לכבות שלא יכבה, נחשב רק כהסרת מונע, שהרי גם הסרת מונע הוא בכלל מלאכה כל זמן שהמונע הוא בגדר יחוד לפעולתו ומשתייכת למערכת ההפעלה. שכמו שכתב הרא"ש לענין כיבוי שחייב במניעת מונע כיון שנוגע בגוף הדבר הגורם הדליקה ה"ה לענין מבעיר כשנוגע בחלק ממערכת ההפעלה. וראיתי ביביע אומר שם, שהביא עוד ראיה להתיר הסרת מונע מן הרמ"א יו"ד ס' של"ט בדיני גוסס, שמותר להסיר מלח מן הלשון המעכב יציאת נשמה, וכן להפסיק המכה בפטיש שמפריע ליציאת נשמה, ולא חשיב ממהר המיתה כיון שהוא רק מניעת מונע, אולם גם משם אין ראיה לכאן, ששם לא נתיחד המלח והפטיש לזה, ואפילו אם מי שכן כיוון בכוונה לעכב יציאת נשמה, הרי זה שלא לרצונו, וממילא לא נחשב כמיחד לעכב יציאת הנשמה, אולם אם בכוונה לתועלת האדם שמו שם מכונה שיכול להאריך החיים, בודאי מי שמסיר המכונה הוא רוצח, ולא אמרינן שהוא רק מסיר המעכב יציאת הנשמה. ובין כך מוכרחים לומר במלח על לשונו דאיירי שלא שמו במטרה לטובתו להאריך חייו, שאם כן, היה אסור להסיר המלח גם מצד מצות הצלת נפשות ולאו של לא תעמוד על דם ריעך, אלא שם איירי שהיה הכל שלא לרצונו ואין מצוה להאריך חייו בעיכוב יציאת נשמה שזה רק מצער אותו, (וע"ש בגליון בית לחם יהודה בשם ס"ח שאסור לתת מלח על הלשון שאסור לעכב יציאת נשמה, הובא בשלטי גבורים מו"ק דפי הרי"ף טז: אות ד') ויש רק איסור להורגו ובזה מתירים מצד מניעת מונע. יב) ובזה שכתבנו שגם פעולה שהתוצאה הוא לאחר זמן חייב, יש להשיג ביותר ישירות על מה שנא' בשמירת שבת כהלכתו (שם ס"ק צ"א וצ"ג) שלהקדים הכיבוי וההבערה הוא אסור רק משום גרמא ובמקום חולי או הפסד מותר, וזה אינו, שהרי כאן בלהסיר שמן מן השפופרת רק מקדים הכיבוי ואינו מכבה עכשיו, ובכל זאת כתבו רש"י ורא"ש שיש בזה איסור תורה. (וע' בספר מאורי אש מהגרשז"א זצ"ל בצעירותו עמוד פ"ג: ומילואים פ"י, שכתב ג"כ שלהקדים השעון חייב משום מבעיר, ובמנחת שלמה ס' י"ג ג"כ חשש לזה רק הקיל בענין מכבה שהוא רק דרבנן) (וע' בזה באריכות בספר 'גרמא כמעשה' ו'רשפיה רשפי אש' שהארכנו בזה) וכ"כ בשבות יצחק ס' ט"ו בשם הגרי"ש אלישיב שחייב. מסקנא, אם היה השעון מכוון מבע"י להפסיק את הזרם החשמל בשעה מסוימת, הדוחה הכיבוי לזמן מאוחר חייב חטאת משום מבעיר, וכן להזיז השעון כדי להקדים הדלקת הנר חייב, ולהקדים הכיבוי ג"כ איסור גמור משום מכבה, (רק לגבי חטאת במכבה תלוי אם חייבים על מלאכת שאצל"ג, או שיש כאן מלאכת סותר ואכמ"ל). נכתב בעהי"ת י"ב אלול תשס"ז עה"ק עמנואל ת"ו בס"ד כ"ח אלול תשס"ז , כאן עה"ק עמנואל ת"ו לכבוד ר' אהרן מאזוז שליט"א אחדשה"ט קיבלתי מכתבך בשמחה ובטענתך על מה שכתבנו שהמזיז השעון שיכבה יתר מאוחר חייב משום מבעיר והבאתי ראיה, ממה שאסור להסיר שמן שבשפופרת וחייב בזה אף שאינו אלא מסיר מונע, ודחית שאין ראיה משם ששם מסיר השמן שהוא חלק של גורם ההבערה משא"כ כאן הוא דבר צדדי. הנה טענה זו טענו כמה אנשים, אולם נראה שאין לחלק בכך כי באמת גם השמן שבשפופרת אינו ממש חלק של ההבערה שהרי כתב רש"י לא: ד"ה לעולם, שאין כיבוי והבערה לא בנר ולא בשמן אלא בפתילה, מ"מ לענין זה שלא יהא נחשב כדבר צדדי, מחשיבים גם השמן כחלק של המערכת, וא"כ ג"כ השעון הוא חלק של המערכת ולא דבר צדדי, ואנו אומרים שמחשיבים כאילו החשמל אין בו כח לידלק רק עד זמן פלוני, וכשמסיר אז מוסיף כל החשמל שמכאן ואילך. וא"א למעט זה ממה שכתב הרא"ש השמן והפתילה שניהם גורמים את הדליקה, ולטעון שכאן השעון אינו גורם את הדליקה, שהרא"ש כתב זה לענין מלאכת מכבה שצריך להסיר דבר שגורם הדליקה, אף שהשמן אינו ממש הדליקה עצמו כנ"ל ברש"י, אלא הוא חלק המערכת הדליקה, ׁׁ(ולאפוקי כששם כלים מלא מים לעכב הדליקה שזה גרמא משום שהוא דבר צדדי), וכן כאן השעון קבע כבר כמה זמן הוא ידלוק, וההזזה הוא שמוסיף דליקה מכאן ולהבא. ומצאתי סברה זו באז נדברו מהגאון הרב בנימין זילבר (שליט"א) [זצ"ל] ח"ח ס' ל"ב וז"ל ולשיטת מרן בשו"ע כיון שהשעון מיוחד ומחובר להאלקטרי אנו רואים זה כחלק ממנו, ומה שעושה בשעון כאילו עושה בעצם האלקטרי, וכ"ש הוא מהא דלא יקוב אדם שפופרת, שנתן רק באופן ארעי, ולהרא"ש אין חשש הבערה וכיבוי בזמן השימוש אלא מה שגורם שיתכבה מהר, וה"נ הוי כאילו אין בכח הלקטרי לדלוק יותר ואח"כ כשמזיז המחוגים הוי מכבה ומבעיר ממש ואינו דומה כלל להסגר דלת שי"ל דגם גרמא לא הוי עכ"ל. ואני מוסיף להביא ראיה שגם מניעת מונע הוה מלאכה דאורייתא כשהמונע מתחבר עם עצם הדבר, ממה דאיתא בירושלמי פ"ז ה"ב דמעשן ומתליע (שמסיר התולעת) ומזהם חייב משום זורע, וכן מובא בבבלי מו"ק ג. לענין שביעית דמעשן חייב משום זורע, (אולם בשביעית למעשה פטורים משום שתולדות אינו חייב אבל בשבת חייב, ומתליע מותר לגמרי בשביעית כדאיתא ע"ז נ: אבל בשבת חייב) וא"כ לפי דבריך היה ראוי להיות פטור, שהרי כל חיוב זורע משום שמצמיח פירי כדאמרינן שם ב: וא"כ כאן כל כח הצמיחה בא מן האדמה ורק התולעת היה מכלה אותו והוא מסיר התולעת, וממילא ממשיך לצמוח, ולמה חייב, אלא ודאי שאנו אומרים כיון שהתולעת היה מכלה אותו והוא מסיר אותו, מתיחס מעשיו גם לגידול העץ, וכיון שהתולעת קרוב לאילן וכך דרכו בכך, נעשה הוא חלק של המערכת ואז גם מניעת מונע חייב. וממילא ה"ה לענין מבעיר. וכן לענין מזהם איתא בירושלמי שביעית (פ"ב הל' ג' הובא בר"ש) שלדעת רבנן מותר בשביעית שאינו אלא שומר שלא יתקלקל, ובכל זאת בשבת חייב, ובודאי בשבת מי שמסיר אריה שבא לאכול מן האילן לא יהא חייב משום זורע כי זה דבר צדדי משא"כ התולעת, שאף שהוא מניעת מונע חייב וכן מזהם שהוא עושה ריח רע שהתולעים יברחו (כפירוש הרמב"ם שביעית שם) חייב לענין שבת, שכל טיפול בדבר עצמו חייב לענין שבת אף במניעת מונע, ונקרא לענין שביעית לאוקמיה אילנא ומותר (ע"ז שם) אבל בשבת חייב, (וע"ע בזה חז"א שביעית ס' י"ז ס"ק כ"ז סד"ה ויש) כיון שזה חלק של המערכת וכן לענין מלאכת מבעיר שזה חלק המערכת לא הוה דבר צדדי וחייב גם במניעת מונע. ועכ"פ הראיה ממה שכולם מביאים מסגירת הדלת בודאי אינו ראיה כי שם הוכחנו שיש חילוק ביניהם אסיים בברכת כתיבה וחתימה טובהיצחק ברנד