יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
ג' טעמים שאסור לשחרר מחבלים. כולל שני מאמרים, אחד מאמר הלכתי ושני מאמר השקפה להבין מה מונח אחורי עיסקת שיחרור המחבלים, שבעצם גם בממשלה ידעו מחומר התמורה, אבל התעלמו מטעמים שכולל כפירה באמונה שהקב"ה נתן א"י לעם ישראל
13:02 (02/11/11) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בעסקת שליט ששחררו יותר מאלף רוצחים תמורת שבוי אחד, יש כאן בעיות חמורות שעברו על זה למען מצוות פדיון שבויים, ויש בצד הנגדי הרבה טענות שלא היו מאפשרים עיסקא זו טעם אחד, החטא של שחרור רוצחים, מביא ח"ו לרציחות נוספות, בין מצד המשוחררים ובין מצד אנשים אחרים שרצונם בעצם לרצוח רק הפחד מן העונש מפחיד אותם וע"י שיחרור מסיבי יורד מהם הפחד לרצוח כמבואר ברמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פרק ב: וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו. הלכה ה הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר. וזה נאמר גם במקום שלא ראינו תוצאות מעשיות אלא מסברה שזה יקרה, וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו, כשכבר ראינו תוצאות מעשיות משחרור רוצחים בתמורת שבוי, שאחרי שיחרור רוצחים רצחו המשוחררים מאות יהודים. כבר נעשה למעשה פיגוע אחד בירושלים למחרת עסקת שליט, וכן כבר כמה נסיונות פיגוע נעשים בימים האחרונים טעם שני, שהרי אם רואים שמשחררים רוצחים תמורת שבוי, זה מדרבן אחרים לתפוס שבוי כדי לפדות עוד רוצחים, וזה בכלל תקנת חז"ל אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם כדי שלא יתפסו שבויים אחרים. כבר נעשה מעשה כעת לפדות שבוי אחד במצרים תמורת 25 אסירים. טעם שלישי, בדיני מלחמה, כניעה לאויב מסכן את כל הציבור, וכל כניעה מביא כניעה נוספת וזה בגדר תחילת נפילה ניסה, ע' סוטה דף מד עמוד ב מפני שתחילת נפילה ניסה. וכעת נעתיק שני מאמרים, בענין זה, אחד מאמר הלכתי ושני מאמר השקפה להבין מה מונח אחורי העיסקא הזו, כדי להבין שבעצם גם הממשלה ידעה מחומר התמורה, אבל התעלם מטעמים שכולל כפירה באמונה שהקב"ה נתן א"י לעם ישראל. הרב אליעזר מלמד יהדות: כללי מצוות פדיון שבויים פורסם ב: 15/10/11, 20:58 מותר להחליף שבוי אחד שלנו עבור שבוי אחד שלהם, ולא מעבר לכך. יש לציין שכך מקובל כיום כמעט בכל מדינות העולם. אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, ויש לתרום כסף למענה, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א). אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד מוזכר עוד נימוק אפשרי לתקנה זו, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, הלא הם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד) וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד"א תתקע"ה - ה"א נ"ג -1215 -1293) שנתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהיים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד-חכם גדול-הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם המהר"ם הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. וכך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפירצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות. דין אדם פרטי אמנם לאדם פרטי מותר לשלם עבור עצמו גם סכום מופרז, מפני שלכל היותר הוא יסכן את עצמו שוב, וזו אחריותו האישית (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל לגבי בני משפחתו אינו רשאי לפדותם ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו. פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות כאשר החוטפים מאיימים שיוציאו את השבוי להורג, יש מן הפוסקים שסוברים שהדין משתנה, ופיקוח נפש דוחה את התקנה שאין לשלם כופר מופרז. אולם לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים, שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אסור להיכנע ולשלם עבורו תשלום מופרז. משום שאם יכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן, מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור, ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם. למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד). האיסור להחליף שבוי שלנו בכמה שבויים של האויב וכל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אבל כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה, היינו אדם תמורת אדם. כללי המלחמה הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים, וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א). סיכום לפיכך מותר להחליף שבוי אחד שלנו עבור שבוי אחד שלהם, ולא מעבר לכך. יש לציין שכך מקובל כיום כמעט בכל מדינות העולם. וכלפי ארגוני טרור, היחס עוד חמור בהרבה. לדוגמא, לארצות הברית ישנו חוק לפיו אסור לממשל לשאת ולתת עם ארגוני טרור. אמנם כאשר מדובר על סיום של מלחמה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים. סיום למרות שהעסקה המסוכנת כבר נחתמה, חשוב לברר סוגיה זו כראוי, מפני שמן הסתם נושאים כאלה עוד יעמדו על סדר היום הציבורי. וכפי שעמדה זו השפיעה במידה מסוימת על עמדתם של המנהיגים, שלא יכלו להרשות לעצמם לוותר יותר, כך היא גם תוכל להשפיע בעתיד. מעבר לכך, אם הציבור יחשוב שכל עיסוקם של הרבנים הוא רק למצוא תימוכין לעמדות השלטון או לעמדות הרווחות בתקשורת, יאבד את התקווה למצוא בתורה פתרון לסיבוכי החיים. הסיכוי להגיע למציאות מתוקנת תלוי בכך שלעולם לא נתייאש מללמוד תורה ולברר את דרכה, גם כאשר עמדותיה עוד לא מקובלות. *************************************************************** משה פייגלין | 23/10/2011 13:41 זה לא שליט כשם שהשלום אינו הסיבה להסכמי אוסלו אלא רק התירוץ, כך גם גלעד שליט אינו הסיבה לשחרור המחבלים, אלא רק ההזדמנות לעשות זאת (הערה של המעתיק, מה שהוזכר במאמר "סרוגים" אין הכוונה דוקא על הכיפה, אלא הכוונה למי שאדוק בא"י בעקבות הבטחת הקב"ה המבואר בתורה, אבל זה כולל גם אם הוא בכיפה בצבע אחר, וכן אם הוא בכיפה סרוגה אבל משועבד לדעות של הממשלה הנוכחית, אינו מה שכולל סרוגים כאן) מסקרי דעת הקהל מתברר שעיקר ההתנגדות לעסקת שליט מתרכזת אצל הציבור הדתי לאומי. איך מסבירים זאת? האם לסרוגים אין לב? מובן שהדתיים הלאומיים חשים את אותה סולידריות שחש כל ישראלי כלפי השבויים והנעדרים. הלוואי שכל החברה הישראלית הייתה זוכרת את ג'ונתן פולארד כפי שהסרוגים זוכרים אותו. הסיבה להתנגדות הדתיים הלאומיים היא שאת הלגיטימיות לקיום הלאומי שלנו בארץ הזו הם שואבים מן האמונה. הסרוגים פשוט מאמינים שזו ארצנו. התודעה ששאבה את הלגיטימיות לישיבתנו כאן, מהרצל לבדו, התודעה הזו נמוגה בשנות השבעים. התת מודע הישראלי חש כיום נחיתות מוסרית מול 'מלח הארץ' הערבי. הם בעלי הבית האמיתיים – אנחנו אורחים לא קרואים שנחתו באוריינט והתיישבו להם בסלון. זה בא לידי ביטוי בכל פסיקות הבג"ץ. זה בא לידי ביטוי באופן שבו צה"ל מאבטח את זכותה המקודשת של חמולת רוצחי משפ' פוגל, לקטוף זיתים מתחת לחלון היתומים, זה בא לידי ביטוי בסלחנות לעברות הבניה הערביות ומנגד בנחישות שבה מחריבים בתים יהודיים. תודעת האורחים בארץ פשטה בכל זרם הדם הישראלי- במשפט, באקדמיה,בתקשורת, בספרות, בצבא, בכל - חוץ מהסרוגים. ומה הקשר לשליט? עבור הערבים – גם תל אביב היא אדמה מוסלמית, אבל תחושת הנחיתות המוסרית לקיומנו הלאומי כאן, מנסה לבוא על תיקונה באמצעות חלוקת הארץ והקמת מדינה נוספת בלבה. התקווה היא שכאשר נצא מה"שטחים" שכבשנו ב-67' יוותר בעל הבית על מה שגזלנו ממנו 19 שנים קודם לכן – ב 'נכבה' שהבאנו עליו ב 48. כך נוכל להדחיק את הכתם המוסרי שבישיבתנו בארצו שבתוך הקו הירוק ולשוב אל הלגיטימיות הציונית הטבעית שחשנו לישיבתנו כאן – קודם מלחמת ששת הימים. ומה הקשר לשליט? טוב זה בעצם מאוד פשוט. אם הכרת (באוסלו) בכך שיש עם "פלסטיני", ושיש לו זכות על הארץ הזו, בהכרח הכרת גם בכך שלוחמיו, לוחמי חופש הם ועליך לשחררם. וכי הבריטים לא שחררו את ה"טרוריסטים" היהודים משהכיר העולם בזכותם למדינה? הם אכזריים מאוד – זה נכון, אך לא טרוריסטים. הם מן פראים אציליים כאלה שאינם כפופים למוסריות המערבית שלנו. מרגע שהכרנו באוסלו בצדקת המאבק ה"פלסטיני", המשך החזקת לוחמי החופש שלו חושף את עובדת היותנו כובשים - בשיח' מוניס – כלומר בתל אביב. ישראל מנסה לשחרר את הרוצחים עוד קודם שייתפסו כשם שהשלום אינו הסיבה לאוסלו אלא רק התירוץ, גם שליט הוא לא הסיבה לשחרור המחבלים, אלא רק ההזדמנות לעשות זאת. מובן שכולם רוצים שלום וכולם רוצים את שליט. אבל כשאוסלו מביא רק נהרות של דם ובכל זאת ממשיכים אותו, וכשהמשמעות הסטטיסטית הוודאית של עסקת שליט היא מאות הרוגים ישראליים (במקרה הטוב) ועידוד חטיפות נוספות – אתה חייב להגיע למסקנה שהעניין כאן הוא לא השלום ולא שליט. הרי אפילו נועם שליט עצמו, לא היה מוכן לשחוט את היהודי הראשון שיעבור ברחוב בתמורה לשחרור בנו. מדובר כאן במשהו אחר, בצורך הישראלי למסור את השטחים ולשחרר את המחבלים כדי להצדיק את ישיבתנו בתל אביב. למי שקשה לו לעכל את הדברים אני מציע לשים לב, למדיניות החדשה כלפי פיגועי רצח. ישראל מנסה כיום לשחרר את הרוצחים עוד קודם שייתפסו. לפני חודש וחצי החליטו כוחות הביטחון להתעלם מהממצאים בשטח והודיעו שאשר פלמר ובנו התינוק – הי"ד, נהרגו ב"תאונה". כלומר שחררו את המחבלים עוד לפני שנתפסו. מאוחר יותר נאלצה המדינה להודות בעובדות ואף תפסה את הרוצחים. גם רוצחיו של משה טלבי הי"ד – שרצחוהו בכניסה ליישוב רבבה - שוחררו עוד קודם שנתפסו. טלבי הוכרז בתחילה כ "מתאבד". כל כך חשוב היה למדינת ישראל לשחרר את רוצחיו עוד קודם שייתפסו, עד שלרצח גופו, צירפו כוחות הביטחון גם את רצח כבודו וכבוד משפחתו. צר לי לקלקל את השמחה, אבל שליט אינו הסיבה לשחרור – שליט הוא רק התירוץ. נכתב ולוקט בעה"י ע"י יצחק ברנד, כ"ח תשרי תשע"ב עה"ק עמנואל