יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
לפני כל מצוה יש לכוין שיש בורא עולם ושהוא צווה לנו לקיים מצוה זו ואח"כ לעשות המצוה ● דוגמאות למצוות: גיד הנשה, מצוות שבת, ציצית, מצוות תפילין, מצוות סוכה, מצוות מזוזה, שופר, מצוות יישוב ארץ ישראל, כוונת א-להינו, א-להיכם וכו, כוונת יציאת מצרים, מצוות שבין אדם לחבירו, מצוות פדיון הבן ופדיון פטר חמור ● חיוב כוונה להתחדשות אף בדברים שעושים כל יום
10:42 (12/10/11) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

לכבוד שבת שירה אז ישיר משה, וכתב רש"י אז עלה בדעתו לומר שירה, ויש להקשות למה כתבה התורה את השלב של עלה בדעתו, הרי היה מספיק לכתוב את השלב של השירה עצמה. אלא למדים מזה, שקודם שאומרים שירה צריך להכין עצמו לכך במחשבתו למה שיעשו, ולהבין את משמעות הפעולה, ורק אז יש לזה המשמעות האמיתי, וכן הוא בכל מצוות התורה, ויש מצוות שכתוב מפורש שיש לכוון את משמעות המצווה וזה הענין שאומרים הנני מוכן ומזומן לקיים מצוה פלונית אולם יש מצוות שמעבר לומר עצם קיום המצוה, יש לומר גם הטעם והמהות של המצוה. עוד ראיה ממצות ציצית נאמר בתורה במדבר פרק טו וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם פשטות בפסוק שמה שנאמר וזכרתם את כל מצוות ה', הוא לא רק היכי תמצא כדי שתקיימו את המצוות, אלא זה חלק של המצוה שיזכרו את מצוות ה' לפני שעושים אותו, והיינו שלפי כל מצוה שיכוונו שיש בורא עולם ושהוא צווה לנו לקיים מצוה זו ואח"כ לעשות המצוה ואף למ"ד מצוות אין צריך כוונה, זה רק בדיעבד אבל לכתחילה, מודים שצריך לכוון הקדמה לבית הבחירה למאירי: כל זה הערה לאדם שיתבונן בזמנים המיוחדים מה היא סבת התיחדם ומה היום מימים, והוא הענין בעצמו שרמז אבי העזרי ז"ל בביאור זה הפסוק על ענין התשובה, שלא היו מתעוררים לשוב מדרכם הרע גם בעת הצרות ושאר העתים שראוי להתעורר בהם עליה, וזה שעם היות האדם מצווה ומוזהר על התשובה בכל עת כמאמר השלם באמרו בכל עת יהיו בגדיך לבני,ם וכן מאמר החכמים ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך, עם כל זה ראוי להתעורר עליה תכלית הערה בעת המיוחד לה דרך כלל, ר"ל ימי התשובה, וכן עתות הצרה, וזמן החליים וימי הזקנה, וכשיגיע האדם לאלו הזמנים ולא יחדש בעצמו תכונה להתעורר למה שראוי להתעורר בהם, אבל יקיים אותם דרך פעולת היחס והלשון מצוה מלומדה מבלי שיתבונן בענין המצוה, לא ימשך לו מן המצוה ההיא מה שכיוון נותנה יתברך להמשך ממנה, ונמצא מחטיא הכונה, והוא אמרו עת לעשות וכו', שאף בעשיית המצות שהוא עת לעשות לה' הפרו התורה והחטיאו הכונה, וכן הענין לבני ההמון אשר לא ישיגו אל זאת המעלה להתבונן בענין המצוה ובמה שראוי להמשך ממנה, שהם עם מעוט שכלם ראוי להם להתעורר בעשותם המצוה להיות כונתם בה דרך כלל קיום גזרה מוטלת עליו מאת השם ועשיית הדבר לכבודו יתברך ולכונת עשיית המצוה, ואם לא יתעורר על זה אבל שיעשה זה מצד ההרגל מאין הרגש עשיית הדבר לכבוד בוראו, ומאין כונת קיום מצוה, ויעתק על זה הצד ממצוה למצוה, ויאכל על דרך זה מצה בפסח וישב בסכה בחג, הוא כדמיון החמור נושא אלומותיו בעת הקציר, ומשא הענבים בעת הבציר, ומשא החטים בעת הטחינה, לא יגיענו משנוי העתים שום התבוננות, רק שינוי המעשה דרך מקרה, ויתכן עליהם גם כן ביאור הפסוק על הדרך הנזכר לקרוא חמס עליהם, שאף בעת עשותם המצוה לא יכונו בה לעשיית המצוה כלל, ולא קיימו המצוה בדרך זה גם הקיום הראוי להם לפי מיעוט שכלם, אבל הפרו התורה ולא קיימו מצותיה רק בעשיית (נדצ"ל כעשיית) המעשים המדיניים: וכל זה שייך בכל המצוות שצריך לכוון שהקב"ה ציוה אותנו לקיים מצוה זו בלי להכנס לטעם הדבר, אבל יש מצוות שכתוב בתורה טעם של דבר וצריך לכוון זה כד לקיים המצווה בשלימות אף שאינו מעכב כוונה זו ונביא כמה דוגמאות לכוונת המצוות ולא רק במצוות עשה אלא גם במצוות לא תעשה מצוות שבת מזכירים הפסוקים של ויכולו בקידוש של שבת, והפסוקים של ושמרו בתפילת שבת של שחרית וכל זה לבאר שהשבת היא זכר למעשה בראשית, וכן שבת הוא זכר ליציאת מצאים כמבואר בעשרת הדברות של פרשת ואתחנן, ומזכירים זה בקידוש הלילה. אבל יש פסוק שמבואר שעיקר הידיעה שהקב"ה מקדש את ישראל בא מכח השבת, והשבת הוא האות על זה, וזה שמחבר את עם ישראל להקב"ה. אולם לא אומרים זה מפורש, ולכאורה ראוי להוסיף זה באיזה מקום, שמות פרק לא אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: והגמרא אומרת על זה תלמוד בבלי מסכת שבת דף י עמוד ב ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו - צריך להודיעו, שנאמר (שמות לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי: לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. ואף שמרמזים בקידוש אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, ומ"מ אינו מבואר כאן שעיקר הידיעה שהקב"ה מקדש את ישראל בא מכח השבת ובספר יחזקאל הובא עיקר הטעם של שבת בגלל פסוק הזה יחזקאל פרק כ י"ב וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם: (כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: ציצית מפורש בשו"ע שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף ח יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם. והפלא הוא שלא הוזכר זה בסידורים אשכנז של עטיפת טלית. ויש בסדורים ספרדים שכן הוזכר זה ועשינו נוסח מיוחד לטלית של תכלת בס"ד תפילה כשלובשים טלית עם תכלת של חלזון 'ארגמון קהה קוצים' (אין לומר תפילה זו מי שהולך עם תכלת של רדזין, מפני שאינו צבע של חלזון) לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחד שם יו"ד ק"ה בוי"ו ק"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל. הריני מוכן ומזומן לקיים מצות ציצית שהיא כוללת מצות לבן ומצות תכלת, מפני שהקב"ה ציוונו להתעטף בה כמו שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וכדי לזכור כל מצוות ה' לעשותם, כמו שנאמר והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, (שו"ע ס' ח' סע' ח') ויהא חשוב כאילו הקבלנו פני שכינה, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את א-לקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, ונאמר ומעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא. (ספרי סוף שלח לך, חולין פט. רש"י סוטה י"ז. ד"ה שהתכלת) ועל ידי מצוות ציצית תציל אותי מכל מיני הרהורים רעים ומחשבות מינות ועבודה זרה כמו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, (ברכות יב:) ונזכור על ידי זה יציאת מצרים ומכת בכורות וקריעת ים סוף, (רש"י סוף שלח,רש"י מנחות מג: ד"ה דומה לים) ועל ידי מצות לבן שהוא דומה לחותם של טיט נזכור שאנו עבדים למקום, (מנחות מג: ותוס' שם) ועל ידי מצות תכלת שהוא דומה לחותם של זהב נזכור שאנו בנים למקום, כמו שנאמר יראה אל עבדיך פעליך, והדרך על בניהם: (מדרש תהלים ס"ס צ' על הפסוק והדרך על בניהם, רבנו בחיי סוף שלח לך ) ויהי רצון מלפניך אאוא"א, שעל ידי מצוות ציצית שהיא שקולה כנגד כל מצוות שבתורה (מנחות מג: רש"י סוף שלח) יהא נחשב כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה ותרי"ג מצוות התלויות בה, אמן סלה. ויהי נועם אד' א-לקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו: ---------------------------------------------------------------------------------------- הנה המ"ב כותב בענין ציצית סימן ח סעיף ח יכוין בהתעטפו - וזהו מלבד הכוונה שצריך לכוין בלבישה לקיים מצות ציצית וכתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה אף דבשאר מצות יוצא אף שלא מכוין בה דבר כ"א שעושה המצוה לשם ד' שצוה לעשותה הנך שאני דבציצית כתיב למען תזכרו ובתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ובסוכה למען ידעו דורותיכם. ומ"מ נראה דכ"ז לכתחלה כדי לקיים המצוה בשלמותה אבל בדיעבד אף אם לא כיון בכל אלו רק לקיים המצות עשה יצא. ואח"כ מצאתי בפמ"ג בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בע"ת ובביאור הגר"א שאפי' בציצית אין הכונה לעיכובא): וע' בביאור הגר"א יכוין כו'. עסי"א וכמ"ש בנדרים [סב.] עשה לשם פעלם כו' ולא יהא מאותן שנ' עליהן ותהי יראתם כו': כוונת הגר"א ישעיהו פרק כט וַיֹּאמֶר אֲ-דֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: (יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר: ס הנה המ"ב הזכיר רק ציצית סוכה ותפילין, מצוות תפילין שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כה יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו מצוות סוכה שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכה בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש משנה ברורה סימן תרכה וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש. וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד [פמ"ג]: אולם יש עוד הרבה מצוות שנאמר עליהם דברים, מצוות מזוזה, שהפשטות הפסוק הוא שצריך לזכור יחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים כמו בפרשה ראשונה וקבלת עול מצוות כמו בפרשה שניה וע' רמב"ם הל' מזוזה רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם, מצוות שופר וכן בשופר שנאמר שם זכרון תרועה, ואמרו חז"ל תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד א ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות? רבי אליעזר אומר: דכתיב (ויקרא כג) שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. שבתון - זה קדושת היום, זכרון - אלו זכרונות, תרועה - אלו שופרות, וא"כ עיקרו של מלכיות וזכרונות ושופרות הם דאורייתא, ואף שלמעשה מבואר שזה רק מדרבנן, מ"מ החיוב באופן פרטי לבטה בצורה כזו הוא דרבנן, אבל לזכור שהיום הוא יום זכרון ושצריך להמליך הקב"ה בראש השנה ע"י השופר זה דאורייתא מצוות יישוב א"י וברכת המזון, כתוב בתורה במדבר פרק לג וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: רמב"ן במדבר פרק לג והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה - על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ענין זה להודות להקב"ה על הארץ ולא ימאסו בנחלת ה' אפשר לקיים בשעת ברכת המזון בברכה שניה, בשעת שאומרים, נודה לך ה' א-לקינו על שהנחלת לאבותנו ארץ חמדה טובה ורחבה, וכן בברכה מעין שלש בשעת אמירת ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו, בתנאי שמכוונים על ארץ חמדה טובה ורחבה שמתייחס גם למה שאנו כעת נמצאים בא"י, והקב"ה נתן לנו כעת את הארץ, אבל מי שאינו מייחס זה לדורנו אלא אומר זה באותו כוונה שאמר זה בחו"ל, אינו מקיים ענין זה כעת עוד יש בכוונת מצוות ישוב א"י שהמטרה להיות לך לא-להים, כמו שנאמר בראשית פרק יז (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים: וכתב רש"י לאחוזת עולם - ושם אהיה להם לא-להים, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה: ויקרא פרק כה (לח) אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים: וכתב רש"י להיות לכם לא-להים - שכל הדר בארץ ישראל אני לו לא-להים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה: אולם אינו ברור מתי יש לכוון כוונה זו, ואולי בשעת שאומרים נודה לך ה' א-לקינו על שהנחלת לאבותנו ארץ חמדה טובה ורחבה, בשעת אמירת א-להינו, שהוא א-להינו בעיקרו ע"י שאנו יושבים בא"י. ובברכת מעין שלש יש לכוון בשעת אמירת ה' א-להינו מלך העולם, שבתוכו מדברים על ארץ חמדה טובה ורחבה, שע"י ישיבת ארץ ישראל זוכים להיות בדרגה גבוה שהקב"ה מיחד שמו עלינו וניכר יותר השם 'א-להינו'. כוונת א-להינו, א-להיכם וכו' ראיתי בכמה סידורים שכתוב ע"י המילה א-להינו שצריך לכוון תקיף ובעל יכולת ובעל הכוחות כולם אולם הדבר צ"ע, שזה שייך למילה א-להים, אבל כאן מדובר במילה א-להינו, שזה ענין שהקב"ה מיחד שמו על עם ישראל, ומבטה החיבור הגדול בין הקב"ה לכלל ישראל, מצד אחד כי שומע תפילותינו יותר מתפילת האומות, ועוזר לנו באופן המיוחד ואוהב אותנו באופן מיוחד, ומצד שני אנו משעובדים לו יותר מכל האומות, שהוא בחר בנו מכל העמים כמו שאומרים אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתיך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת שמות פרק כ אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים דברים פרק ד כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: יהושע פרק כד (יח) וַיְגָרֶשׁ ה' אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת ה' כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ: תהלים פרק צה כִּי הוּא אֱ-לֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ תהלים פרק עט עָזְרֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: וזה הפירוש בפסוק דברים פרק ו שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וע' מה שהארכנו במאמר אורחות חיים להרא"ש בביאור הרא"ש (סוף יום א') והכוזרי בפירוש הפסוק אנכי ה' א-להיך וכן א-להי אבותינו א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב , הכוונה שהוא מיחד שמו על אבותינו וכן באופן מיוחד על אברהם ובאופן מיוחד על יצחק ובאופן מיוחד על יעקב וכן א-להיך ציון, הכוונה שהוא מיחד שמו על בית המקדש תהלים פרק קמו יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱ-לֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָ-הּ: וכן הגוים צריכים להכיר את הקב"ה דרך זה שהוא א-להי ישראל, שמות פרק ה וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וכן א-להי הארץ, שלפי הרמב"ן הכוונה לארץ ישראל , היינו שהקב"ה יחד שמו על ארץ ישראל בראשית פרק כד וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: רמב"ן בראשית פרק כד א-להי השמים וא-להי הארץ - הקב"ה יקרא א-להי ארץ ישראל, כדכתיב (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט א-להי הארץ, וכתוב (דהי"ב לב יט) וידברו אל א-להי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) לקחני מבית אבי לא נאמר בו א-להי הארץ כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים: מלכים ב פרק יז וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱ-לֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱ-לֹהֵי הָאָרֶץ: ויש בענין זה פסוקים רבים שמראים החיבור של הקב"ה עם כלל ישראל, וא"כ הכוונה הזו יש לכוון בכל מילה הדומה כגון , א-להינו, א-להיך, א-להיכם, אני ה' א-להיהם, א-להי ישראל, א-להי (הא בפתח), א-להי ישענו, להיות לך לא-להים, להיות לכם ל-אלהים, א-להי העברים, א-להיו, כוונת יציאת מצרים מצאנו שלש כוונת ביציאת מצרים, אחד להיות לכם לא-להים, ב' לשכני בתוכם, ג' לתת לכם את ארץ כנען גם זה במטרה להיות לכם לא-להים במדבר פרק טו אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה' אֱל-ֹהֵיכֶם: שמות פרק כט וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם: ויקרא פרק כה אֲנִי ה'אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים: מצוות שבין אדם לחבירו יש לכוון לקיים מצוות אחרי ה' א-להיכם תלכו, תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד עמוד א מאי דכתיב: [דברים יג] אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: [דברים ד] כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: [בראשית ג] ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: [בראשית יח] וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: [בראשית כה] ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: [דברים לד] ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. גיד הנשה ספר החינוך מצוה ג משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו. שכל טוב (בובר) בראשית פרק לב ומהו על כן. זכר להם שנתנוסס אביהם, ודומה זכור את היום הזה אשר [יצאתם] ממצרים וגו' ולא יאכל חמץ (שמות יג ג), וכתיב זבח פסח הוא לה' (שם יב כז), ולמה על אשר פסח על בתי בני ישראל (שם שם). בסכת תשבו (ויקרא כג מב), למה כי בסכות הושבתי את בני ישראל (שם שם מג). ובנין אב של כולן, זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד): מצוות פדיון הבן ופדיון פטר חמור צריך זכר למכת בכורות שהקב"ה הרג בכורי מצרים אדם ובהמה והציל בכורי ישראל שמות פרק יג (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: חיוב כוונה להתחדשות אף בדברים שעושים כל יום, שיכון כאילו היום ניתנה, ובענין ארץ ישראל בענין התורה ובענין להכנס לברית בענין ארץ ישראל שמות פרק יג (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ְה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: רש"י שמות פרק יג ונתנה לך - תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום, ואל תהי בעיניך כירושת אבות: בענין התורה דברים פרק ו (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: רש"י דברים פרק ו אשר אנכי מצוך היום - לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה. דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב: בענין כניסה לברית דברים פרק כז ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: רש"י דברים פרק כז היום הזה נהיית לעם - בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית: נכתב בעה"י ע"י יצחק ברנד ט' שבט תשע"ב