יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
כאן בודאי אין הגוי מקבל אחריות לא אונסא ולא זולא, שכל מה שאדם רגיל שקונה דבר מוכן לקבל אחריות אונסא וזולא, זה בזמן שהוא מעונין בזה אבל כאן הגוי אינו מענין בחמץ, וכל מה שמוכן לעשות הוא לעשות טובה לישראל ולהרויח כמה גרושים בשביל הטירחה, אבל בודאי לא אדעתיה דהכי שיצטרך לקבל אחריות, ורק כשזה לא עולה לו כסף הוא מוכן לעשות את זה
13:20 (04/10/11) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

נכתב בעזהי"ת ע"י מורנו הרב שליט"א עש"ק פר' ראה תש"ע, מתוקן כעת אדר תשע"ה הסיבות למה לא חל מכירת חמץ, במה שאנו עושים היום, משום שבמקור בתוספתא נאמר "ובלבד שיתן לו במתנה גמורה".תוספתא (פסחים פרק ב הלכה יב): "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה". הלכה יג: "רשאי ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח". ובבה"ג כתב: "ובלבד שלא יערים", הובא בב"י (סי' תמ"ח ד"ה ואם מכרו) בשם רבנו ירוחם, וכן בתשובת הרשב"א, ועוד.הנה רב עמרם גאון [(גיאוניקא ב' עמוד 338), הובא בריטב"א (פסחים ריש פרק ב', דף כא ע"א); גאוני מזרח ומערב (סימן קי); מאירי (פסחים דף ו' י); אהל מועד (דרך י"ב ריש נתיב ט'); נמוקי יוסף (דף ו ע"א); מהר"ם חלואה (דף ל'), ועוד] כתב בביאור התנאי 'ובלבד שלא יערים', שלא יעשה כן בשנה הבאה. והביאור הכי מקיל בבה"ג הוא ביאור הב"י שלא יעשה תנאי, וזה כולל בין שלא יעשה תנאי ע"מ להחזיר, וכן שלא יתחייב היהודי לגוי שיקנה בחזרה, [כך מפורש בחיי אדם (קכ"ד סע' ז' וע' נשמת אדם קי"ט ח')]. וכן מבואר בתוספתא שיאמר לגוי שמא אקנה ממך לאחר פסח, ומבואר שרק בגדר שמא ולא בגדר התחייבות.והיום הוא בוודאות גמורה שהגוי יש לו הזכות להחזיר המקח, שהרי הוא מתחייב לשלם את המחיר והוא אינו רוצה להתחייב, כיון שאינו צריך את החמץ, ואינו עושה רק לטובת ישראל, על כן כאילו התנה מפורש שיש לו זכות להחזיר בלי לשלם כלום.והטעם שאסור ליהודי להתחייב לגוי שקבל בחזרה, משום שאז זה הערמה, שהרי א"כ יכול למכור לגוי שאין כלל בדעתו לשלם ואז בודאי יחזור, וכן עצם העובדא שהגוי יכול לבטל התחייבות שלו משום שחוזר מן המקח, דהיינו שיבטל את המקח.וכן יש כלל שאם הישראל יש לו אחריות אונסא וזולא נחשב שלו, וכמו שלמדנו בהל' שבת לענין מכירת בהמה לגוי שלא יעבור על שביתת בהמתו, שהגוי צריך לקבל על עצמו אונס וזולא ובלי זה נחשב לבהמה של ישראל. עי' שו"ע (או"ח הלכות שבת סימן רמו סעיף ד): "ישראל שהשכיר שוורים לאינו יהודי לחרוש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו האינו יהודי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא; וי"א דכיון שאין האינו יהודי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל".וממילא, כאן בודאי אין הגוי מקבל אחריות לא אונסא ולא זולא, שכל מה שאדם רגיל שקונה דבר מוכן לקבל אחריות אונסא וזולא, זה בזמן שהוא מעונין בזה, אבל כאן הגוי אינו מעונין בחמץ, אז כל מה שמוכן לעשות הוא לעשות טובה לישראל ולהרויח כמה גרושים בשביל הטירחא, אבל בודאי לא אדעתיה דהכי שיצרך לקבל אחריות. ואצל הישראל אמרו שמוכן למכור כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, או כדי שלא יאסור החמץ לאחר פסח. אבל אצל הגוי לא שייך זה, שהוא אינו עובר על בל יראה ובל ימצא, ואצלו החמץ לא נאסר, ואין לו שום תועלת ממכירה זו, ורק כשזה אינו עולה לו כסף הוא מוכן לעשות את זה. ומה שמוכן לחתום לקבל אחריות, זה משום שיודע בבירור שאף פעם לא יתבעו ממנו.מה שיש לישראל אחריות אונסא וזולא, שזה נחשב כשלו, זה אפילו כשהחמץ נמצא בבית הגוי, דאילו כשהחמץ בבית הישראל יש בל יראה ובל ימצא באחריות גניבה ואבידה וכ"ש אונס, וי"א גם אם חייב רק בפשיעה. עי' שו"ע (סי' ת"מ סע' א').ובענין זה גרוע המכירה מבזמן השו"ע, ששם מכרו בדבר מועט (כדאיתא סי' תמ"ח סעי' ג'), ולא חייבו לגוי לשלם יותר, ואם ירצה הגוי יכול לקחת כל החמץ בלי לשלם יותר. אבל עכשיו שינו המכירה, ומתנים שמה שנותן הגוי הוא רק דמי קדימה, ואם ירצה לקחת החמץ יצטרך לשלם הכל, וכמבואר בבה"ל (שם ד"ה בדבר מועט) ולזה אין לו גמירות דעת להתחייב.(הטעם ששינו המכירה משום שכנראה היו מקרים שהגוי לקח כל החמץ בדבר המועט ששילם ולא החזיר החמץ). וכל זה אפילו אילו היה ברור לנו שהיהודי מוכן לתת את החמץ לגוי אם הוא ישלם לו.אולם אם יש לנו גילוי הדעת שהיהודי לא מוכן לתת החמץ להגוי אפילו אם הגוי משלם לו, אז חסר גם בגמירות דעת של הישראל.במכירת בכור באופן כללי אין לנו את הבעיה הזו, מכיון שבמכירת בכור אין צורך למכור את כל הבכור, אלא מספיק האוזן או הריאה, או אפילו קנה וושט, והיהודי מוכן לתת לו הריאה וכ"ש האוזן במחיר של פרוטה ויותר מזה אינו תובע את הגוי, ועל הפרוטה הזו הרי הגוי היה נותן לו ואינו מתחייב יותר, וא"כ אין בעיה מצד גמירות דעת של הגוי להתחייב, ומה שבפועל לא לוקח את הריאה, זה עסק של הגוי אבל הרי אין לו התנגדות לקחת את הריאה, וכל מה שיש התנגדות לגוי, זה כשצריך להתחייב, אבל כשזה רק לזכותו אין לו בעיה אם יש לו זכות שאינו מנצל אותו.ואף שלכאורה יש בבכור חומרא שאין במכירת חמץ, דהיינו שבעצם אין שום איסור למכור חמץ לגוי, והרי שנינו שמוכרים לגוי (פסחים דף כא ע"א), אולם בבכור יש איסור של הפקעה ממצוה, כדאיתא בבכורות (דף ג ע"ב) במעשה של רב מרי בר רחל.אולם בענין זה כתבו התוס' (שם ד"ה דקא מפקע) ושאר הראשונים, שכיון שאין לנו את האפשרות להקריב את הבכור, ומאידך יש חשש של גיזה ועבודה, מותר לעשות מעשה להפקיע המצוה. שהרי מדינא דגמרא מותר לעשות מום לפני שנולד משום חשש גיזה ועבודה, וכיון שאין אנו בקיאים בזה התירו גם למכור האוזן לגוי.ואילו היה לנו את האפשרות לקיים מה שנאמר בתורה, כגון בזמן שבית המקדש קיים, לא היה רשות להפקיע מהמצוה. ומשום זה גם בזמננו אסור למכור חלק בפטר חמור לגוי לפני שנולד כדי להפקיע קדושת בכור, עי' שו"ע (יו"ד הלכות פטר חמור סימן שכא סעיף כ): "שותפות העובד כוכבים, פוטר בו. וכל דיני שותפות העובד כוכבים בטהורה, כן דינו בטמאה, אלא שאסור להשתתף עמו כדי להפקיע קדושתו, כיון שאפשר בפדיה או בעריפה".בהיתר מכירה להפקיע שביעית, יש את כל האיסורים: [א] שאין גמירות דעת מצד הגוי לשלם. [ב] שאין גמירות דעת מצד הישראל לתת הקרקע, אף אם הגוי משלם. [ג] שאסור להפקיע ממצות, שהרי זה לא קשור עם מזבח, וזה דומה לפטר חמור שאסור להפקיע ממצות. וכן מפורש בגמרא (עבודה זרה כא ע"א) שאחד מן הטעמים שאסור למכור קרקע לגוי משום שמפקיע ממעשורת.חוץ מזה יש איסור לא תחנם, וכן לרוב שיטות גם בקרקע של גוי אסור לעבוד. ונחזור לבכורהנה אילו באמת היו מוכרים לגוי רק דבר מועט, כמו האוזן או הריאה, ניחא כל מה שכתבנו. אולם יש שמוכרים לגוי את כל הבהמה כמו בחמץ, ע"פ שו"ע הרב (סוף הלכות חמץ) רק עושים ערב קבלן. (כך נוהגים בקוממיות, כפי שאמר לי הרב מנחם מנדל מנדלסון שליט"א).ונראה שבחמץ לא עוזר ערב קבלן לפטור את הבעיה שכיון שהגוי לא מקבל על עצמו כלל אונסא וזולא, וא"כ עובר הישראל המוכר או הערב קבלן על בל יראה ובל ימצא, והגוי כאילו התנה שאפשר לו להחזיר את החמץ. וזה כמו כל מכירות חמץ. (והשו"ע הרב לא בא לפטור בעיה זו, אלא הטעם משום שיש ראשונים שאם הישראל המוכר עייל ונפיק אזוזי אינו קונה, וממילא אם הגוי לא משלם יתבטל המכר על כן תיקן ערב קבלן, עי' בספר מכירת חמץ כהלכתו (פר' י"ח בשם שו"ת שארית יוסף סי' י'), אבל כאן הבעיה שהגוי לא קיבל כלום גם מהתחלה לשלם, וזה יותר גרוע מבעיה של עייל ונפק אזוזי ששם הקונה קיבל לשלם רק מתעצל אז מהני ערב קבלן לזמן, אבל כאן הקונה לא קיבל כלל לשלם).ועכשיו, אם הערב קבלן שמשלם כשהגוי לא משלם הוא רק בגדר הלואה לישראל הראשון א"כ עדיין נשאר אחריות על ישראל הראשון, ואם חיוב הערב קבלן הוא במתנה ואינו יכול לתבוע מן ישראל הראשון א"כ כנראה שהערב קבלן נעשה הבעלים על החמץ והוא עובר על בל יראה ובל ימצא כיון שיש לו אחריות אונסא וזולא. שהרי הגוי וודאי לא ישלם לערב קבלן או ששניהם עוברים בגדר שותפות. איך שהוא, הגוי לא נעשה בעלים על זה.וכעת נתעוררתי איך מהני זה בבכור, וכאן זה חמור ביותר, גם בדיעבד, שהרי אם אין המכירה חל נאסר הבכור מן התורה, ואינו רק בגדר חמץ שעבר עליו הפסח שאיסורו מדרבנן.והרי כעת הגוי מקבל על עצמו לשלם כל הבהמה והוא הרי לא נותן רק פרוטה לדמי קדימה, והשאר זוקף עליו במִלוה, וא"כ הרי הוא לא מקבל על עצמו באמת, כיון שאינו קונה בגלל שצריך בהמה אלא רק לעשות טובה ליהודי, ונכנסים לבעיה הכללית של מכירת חמץ.אולם נראה שבמכירת בכור יש קולא מיוחדת שאין בחמץ, והיינו שיש כלל של יד גוי באמצע פטורה מן הבכורה, והכלל הזה הוזכר בשני אופנים, אחד בבכורות (דף ב ע"ב) לענין כמות הבעלות, שסגי כמות מועטת. שנית, בבא מציעא (דף ע ע"ב) לענין איכות הבעלות, שסגי באיכות מועטת.ואפשר ללמוד משם שאם יש לגוי זכות בבהמה אף שאין לו עליו שום אחריות לא אונסא ולא זולא, נחשב כבר בגדר יד גוי באמצע ופטורה מן הבכורה וזה קולא מיוחדת בבכור.בבא מציעא (דף ע עמוד ב) במשנה: "אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים, ולוין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב".גמרא: "למימרא דברשותא דמקבל קיימא? ורמינהו: המקבל צאן ברזל מן הנכרים - ולדות פטורין מן הבכורה! - אמר אביי: לא קשיא; הא - דמקבל עליה (מרה) אונסא וזולא, הא - דלא קביל עליה אונסא וזולא. אמר ליה רבא: אי דקביל עליה מרה אונסא וזולא - צאן ברזל קרית ליה? - ועוד: אדתני סיפא: אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים, ליפלוג בדידיה: במה דברים אמורים - דלא קביל עליה אונסא וזולא, אבל קביל מרה אונסא וזולא - שפיר דמי. אלא אמר רבא: אידי ואידי דלא קביל עליה מרה אונסא וזולא, וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה - כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח לה לבהמה תפיס להו לולדות, והוי ליה יד נכרי באמצע. וכל יד נכרי באמצע - פטור מן הבכורה".וביאור הענין, שאם הישראל מקבל צאן ברזל מן הגוי, והיינו שהישראל מטפל בבהמה ונותן חצי הולדות לגוי, וכל אחריות אונסא וזולא מונח על הישראל, זה היה נחשב באופן עקרוני לבהמת ישראל, ואילו היה מצב כזה בין ישראל לכהן, אז אם מקבל הצאן ברזל הוא כהן מותרת לאכול בתרומה, כדאיתא ביבמות (דף ס"ו ע"ב) וכן אם הישראל מקבל זה מן הגוי היה אסור לישראל לעבוד בשבת משום שביתת בהמתו, וכמבואר שלמדים לענין זה לענין שביתת בהמתו בסי' רמ"ו, ע"ש בביאור הגר"א.אולם כאן לענין בכורה, אנו אומרים, כיון שיש זכות לגוי לגבות מן הולדות כשהישראל אינו משלם לו, אז זה מספיק לחשוב שיד גוי באמצע, אף שזה בעלות מועטת, ובודאי כל האחריות אונסא וזולא מוטלת על הישראל וכ"ש מן הולד שכולו לחלק הישראל, ובשורש הענין זה בהמת ישראל, ובכל זאת גם אם הולד נקיבה והיא ילדה זכר ג"כ אין דין בכורה כיון שיש לגוי חלק בולד שיכול לגבות ממנו, וא"כ רואים שלענין בכור מספיק שיש לגוי זכות בבהמה אף שאין לו שום חוב לא אונסא ולא זולא ואין לו שום חיוב לקנות הבהמה, ולא שום התחייבות, בכל זאת סגי לענין לחשוב יד גוי באצמע.וא"כ במעשה של שו"ע הרב שמוכר לגוי כל הבהמה, והגוי מתחייב לשלם אם לוקח הבהמה אבל אנו יודעים שאינו מתחייב כלל, מ"מ הרי אם ירצה יכול לקחת הבהמה ולשלם, זה כבר יד גוי באמצע וסגי לפטור מן הבכורה.וממילא אף אם לא מסכימים עם כל המכירה לענין חמץ בפסח מ"מ אפשר להסכים לענין מכירת בכור. והריני מעתיק לשון שו"ע הרב (מודפס בסוף חלק אורח חיים):"הלכות מכירת בהמה המבכרת"ומענין לענין באותו ענין דמכירת חמץ לנכרי, באתי כמזכיר ג"כ ענין מכירת בהמה המבכרת לנכרי. כי לא רבים יחכמו להבין אמרי בינה שברא"ש וטוש"ע יו"ד סי' ש"ך להקנות אוזן הפרה וגם מקום הפרה בפרוטה שיקבל מהנכרי כו', אשר כוונתם ז"ל בהקנאת האוזן לבדה דווקא, לפי שהפרוטה שמקבל במזומנים היא דמי כל האוזן כולה לפי דעת ורצון הישראל שמתרצה בכך, כדי לפטור בהמתו מהבכורה, אבל אינו מתרצה ודאי למכור כל הפרה לנכרי בדבר מועט, ונוח לו יותר ליתן הבכור לכהן. ולמכור בהקפה ולזקוף המותר במלוה אינו מועיל כדלעיל גבי מכירת חמץ. והלכך לפי מנהגינו שאין נוהגין במכירת האוזן אלא למכור כל הפרה, צריך ליזהר מאד להתנהג במכירת בהמה המבכרת כבמכירת חמץ ממש, דאיסור קדשים בחוץ חמור כבל יראה ובל ימצא דחמץ דענוש כרת ח"ו (רק דא"צ שטר מכירה, לפי שבנימוסיהם אין נוהגין לכתוב קאנטראק"ט על מכירת פרה כמו שכותבין קאנטראק"ט על מכירת יי"ש, כשאין הקונה מקבלו תיכף ומיד)."ולזאת צריך לפסוק תחלה עם הנכרי דמי הבהמה במקח השוה, כמו שאפשר לקבל סך זה במזומנים בעד פרה זו ובעד הולד כשתלד מאיזה קונים שבעיר שירצו אז לקנותן במזומנים. ואף שעכשיו בשעת מכירה אינה שוה כל כך, הרי בעד יתרון ועודף הזה יתן לה הישראל מזונות עד לאחר שתלד. ויקבל מהנכרי א' זהב אוף גא"ב שקורין זדאטיק כדרך התגרים, לקנות הפרה בקנין גמור לחלוטין, ויבטיח לו לנכות לו רבע רובל מסך זה בעד טרחתו למכור במזומנים. ועל המותר יקבל ממנו חתימת יד ישראל, אחד מבני ביתו או שכנו, איך שנכנס בערב קבלן בעד הנכרי בעד הסך המגיע ממנו לבעל הפרה, אחר נכיון הנ"ל, כנוסח דלעיל. ובזה יוצא לכל הדעות בדין קנין כסף המוזכר בפוסקים."ולצאת לכל הדעות בקנין משיכה, יקבל מהנכרי עוד ה"ק או פחות דמי שכירות, שמשכיר לו הישראל מקום אשר תעמוד ותשכב בו הפרה ברפת של הישראל, עד לאחר שתלד וירצה למכרה לאחרים עם הולד כדי להרויח רבע רובל הנ"ל, ואח"כ מיד ימשוך וינהיג הנכרי את הפרה בידו ויוליכנה בידו לתוך הרפת של ישראל, וינעול הנכרי את הדלת לפי שעה, בכדי שתהא משתמרת שם לדעתו רגע אחד בשעת הקנין, ואח"כ ילך לו."ולאחר שתלד יאמר הערב קבלן להנכרי לך והבא לכאן קונים שיקנו הפרה במקח השוה ואקבל מהם המעות בעבור שנכנסתי בערבות בעדך, אך אם אין רצונך לטרוח בזה אקבל אני ממך הפרה במקח השוה שיתנו אחרים, ואתן לך ריוח רבע רובל שהיית יכול להרויח אם היית מוכר לאחרים כנ"ל. ואף גם אם ילדה נקבה צריך הערב קבלן לומר לו כן בכדי שלא תהא הערמה למפרע ח"ו. וכל הנ"ל צריך שיבין הנכרי היטב, כנ"ל גבי מכירת חמץ. אמנם כל חומרא הנ"ל לקבל חתימת יד ערב קבלן כנ"ל הוא בודאי בכור, או אפילו בספק רק שהוא ספק גמור מדאורייתא, אבל כשהמכירה היא חומרא בעלמא די במשיכה לבדה להיותה כנ"ל, אבל קנין הכסף יהיה כנהוג מקדם", עכ"ל. עי' בכל זה בחיבור ביום הראשון תשביתו.

 
 

לבאר דברי הבה"ג שכתב במכירת חמץ "ובלבד שלא יערים" ● מכתב הערות על זה ● תשובה על ההערות בתוספת מרובה ● תיקון רשות הרבים (הוספה על בריתי יצחק עירובין) ● מאמר התורה חסה על ממונם של ישראל בנתינת דגש על בעיות יוקר הדירות במרכז הארץ ● מהדורא חדשה