יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בענין שיטת הרמב"ם במספר חוטי תכלת, דעת כ"ק האדמו"ר שליט"א לפסוק כדעת הרמב"ם לעשות חצי חוט תכלת, בעיקר בנוי על שיטת האר"י ז"ל שלפי דעתו שהכל קיבל מאליהו הנביא זכור לטוב וא"כ אין כלל מה להרהר אחריו, אולם טענה זו צע"ג.
16:51 (25/09/11) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

מובא בדעה חכמה לנפשך פ' מסעי תשע"א מעמוד כ"א ואילך [ראה למטה]. בזמן האחרון החליט האדמו"ר שליט"א ללכת בתכלת ארגמון קהה קוצים, וכעת דנים על מספר חוטי תכלת. דעת כ"ק האדמו"ר שליט"א לפסוק כדעת הרמב"ם לעשות חצי חוט תכלת, בעיקר בנוי על שיטת האר"י ז"ל שלפי דעתו שהכל קיבל מאליהו הנביא זכור לטוב וא"כ אין כלל מה להרהר אחריו, אולם טענה זו צע"ג. שמה שטוענים שהאר"י ז"ל היה לו גילוי אליהו, הנה מקור הדבר הוא משומר האמונים הקדמון להגר"י אירגס שכתב על האר"י ז"ל (ויכוח א' ס' י"ז) (הובא בביאור אבן חי על ספר בן איש חי שנה א' פ' וירא ס' כ"א ס"ק מ') שמרוב חכמתו וקדושתו נתגלה אליו אליהו הנביא ז"ל בכל עת כמו שהיה מתגלה אל התנאים והאמוראים כדאיתא גמרא בדוכתא טובא וא"כ רואים שלא היה יותר גדול מן התנאים והאמוראים, וא"כ כמו שלגבי תנאים והאמוראים אין כלל שהלכה כמו מי שהיה לו גילוים עליונים, שהרי רשב"י הוא מגדולי המקובלים בדורו, ובכל זאת יש כלל שרבי יוסי ורבי שמעון הלכה כרבי יוסי וכן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, (ערובין מו:) וא"כ אין כאן כלל שתמיד הלכה כהאר"י ז"ל, אלא הוא לא יותר מכח חכמתו בתורה, ועל זה נאמר תורה לא בשמים היא, ושיטת הרמב"ם קשה מאוד דלא היה לו לגמרא לשתוק על דבר פלא כזה (ע' רי"ף יבמות צ"ב: ודאי אי איתנהו להני מילי דמר רבי יהודאי לא הוה שתיק גמרא מינייהו) וכן מן הגמרא ערובין צו: שאילו עשו כהרמב"ם לא היה ספק אם נעשה לשמה, וכן הספרי שלח דלא כהרמב"ם וכן הספרי כי תצא, בלי הגרסא המתוקנת ועם הגרסא המתוקנת. ומה הביא בשם הזוהר, הנה בזוהר כתוב סוף שלח לך חוטא חדא, וזה דלא כתוס' אבל אין ראיה דלא כהראב"ד ומה שכתב בשם המ"ב ס' מ"ז ס"ק מ"ב שבמקום שיש מחלוקת הפוסקים אז המקובלים מכריעים, וכאן האר"י ז"ל הכריע שלא כדעת התוס' והראב"ד, לא שייך כלל כאן, חדא שהאר"י ז"ל לא ידע כלל שיטת הראב"ד כמו שהב"י לא ידע אותו, ושנית הגר"א היה בקיא בנגלה ובנסתר והוא כתב בביאור על הזוהר שהלכה כהראב"ד, וכתב שני פעמים על זה וכן עיקר, וא"כ לדבריו גם הזוהר סובר כך, וא"כ יש כבר פלוגתא בין המקובלים וכגון זה לא כתב המ"ב שהמקובלים יכריעו, כיון שגם במקובלים יש פלוגתא. ויותר לפי מה שכתב בשם האגרות משה שדברי המ"ב שעושים כדעת המקובלים במחלוקת הפוסקים, זה נאמר רק בזוהר ולא בדברי כתבי האר"י ז"ל, ע' שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ג הנה פשוט שהקבלה תכריע הוא ס' הזוהר והתקונים שהם דברי תנאים אבל כתבי האר"י ופע"ח אף שגדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי לכן אין דבריו מכריעין יותר מכל רבותינו, ממילא כאן שאין ראיה מן הזוהר אלא שלא כדעת התוס' אבל בענין רמב"ם וראב"ד אין הכרעה, ממילא לא נאמר הכלל הזה, וגם מה"ר וידאל צרפתי היה בקיא בזוהר והוא פסק כדעת הראב"ד, והחיד"א בחומת אנך מביא דבריו. וכן מה שהביא לשון הרמב"ן חוט תכלת משמע דלא כתוס' אבל אין ראיה דלא כהראב"ד.(רבנו בחיי היה תלמיד מובהק של הרמב"ן והוא הביא שיטת הרמב"ם ושיטת הראב"ד במספר חוטי תכלת) והמדרש הגדול שכתב כמו הרמב"ם, וטוען שזה היה מקור להרמב"ם, אין הדבר כך, שהמדרש הגדול היה אחרי הרמב"ם והוא מערב דברי הרמב"ם עם דברי חז"ל הרבה פעמים וכמו שהוכיח במבוא על המדרש הגדול ורואים זה בחוש, וגם הבאתי ראיה ברורה לזה ממה שכתב הכ"מ פ"א הל' י' בענין שזירה תשובת הרמב"ם שהרמב"ם לא מצא מקום ראיה לענין שא"צ שזירה רק שאין מקור מן הגמרא שצריך שזירה, ואילו המדרש הגדול היה לפני הרמב"ם הרי המדרש הגדול כתב בדיוק לשון הרמב"ם לענין שזירה, וא"כ למה כתב הרמב"ם שאין לו מקור לזה אלא ודאי שהמדרש הגדול היה אחרי הרמב"ם, ומעתיק לשון הרמב"ם ולא מקור להרמב"ם. ועיקר דברי האר"י ז"ל שבודאי לא ראה דברי הראב"ד שהרי גם הב"י לא ראה אותו והיה לו גרסא מוטעית בראב"ד, וכן מה שהביא שנוהגין לענין ברכת הנותן ליעף כח שנוהגין כהאר"י ז"ל נגד הב"י, ורוצה להוכיח מכאן שתמיד עושים כהאר"י ז"ל, הנה שם הרמ"א שם כתב ג"כ לאומרה וע' בביאור הגר"א שבנוי על זה שמנהג עוקר הלכה, ואף שבדרך כלל נאמר כלל זה בענין ממונות ולא באיסורים ע' ביאור הלכה ס' תר"צ סע' י"ז שמנהג נגד הלכה אין חוששין לו, וע' ביאור הגר"א יורה דעה סימן קס [מה] (ליקוט) מנהג טעות כו'. כמ"ש [ב"מ] ע' א' אטו במנהגא כו' (ע"כ): אולם בענין ברכות זה שאני, שעיקר ענין ברכה לבטלה הוא זילזול בכבוד שמים, אבל כשאומר דרך כבוד לא שייך איסור תורה, ובכל זאת קיי"ל ספק ברכות להקל, אבל כשיש מנהג, אז כיון שעושה ע"פ המנהג זה כבר לא זילזול בכבוד שמים, וממילא בענין זה אומרים מנהג עוקר הלכה, וממילא גם שומעים להאר"י ז"ל שאמר שמנהג זה יש לו שורש והרי צריך מנהג חשוב, והאר"י ז"ל קובע שזה מנהג חשוב, אבל בשאר דברים שאין בו לא ממונות ולא ברכות לא שייך מנהג עוקר הלכה וכ"ש כאן שאין כלל מנהג. וכן ראיתי כתוב שהרבה עושים כהאר"י ז"ל הוא בעיקר בענין תפילות. וממילא מה שנוהגים לברך הנותן ליעף כח אין ללמוד מזה לעשות רק חצי חוט כדעת הרמב"ם. ולומר שהאר"י ז"ל יש לו דין סנהדרין, הוא ממש דבר נגד התורה לומר זה (לפעמים משתמשין לשונות מסוג כזה על אדם גדול אבל כל אחד יודע שזה גוזמא ולא התכוונו כפשוטו, וידוע מאמר חז"ל דברה תורה בלשון גוזמא דברו חז"ל בלשון גוזמא, ויש הרבה גוזמאות בענינים אלו ולא צריך להתפעל מזה) וכן מה שהביא בשם ספר הקנה, הנה הרמ"ק כתב על ספר הקנה שהוא מאוחר מאוד ולאו בר סמכא, ובעיקר לא כתב שם הכרעה רק סתם כדעת הרמב"ם ויתכן שלא ראה כלל דברי הראב"ד ע' בהערות על ברכי יוסף יורה דעה סימן יא ד. בספר הקנה, דפו"ח עמ' ש"א, כתב בשם חז"ל, שהקפידה בשבט, משום שבחדש זה יש לשר שלהם ממשלה וכח. ע"ש. א"כ אינו משום כשפים. [אלא שעל מהות ספר הקנה ערער הרמ"ק, בספר שיעור קומה דף פ' ע"א, דמחברו אחרון מאוד הוא, ומעתיק לשונות מהרמב"ם וכו', וערער גם על אמינותו ובקיאותו. ע"ש. וגם בזה שכותב כאן דין זה "בשם חז"ל", ואינו אלא מר"י החסיד, משמע שאינו קדמון, אלא מעתיק. ואין להתפלא אם האחרונים ורבינו בניהם, מביאים לפעמים מספר הקנה, כי ספר שיעור קומה להרמ"ק נדפס מכ"י רק בשנת תרמ"ג. וכבר רבינו בשם הגדולים עורר שספר הקנה מאוחר הוא וכו'. ע"ש. אלא שלא הרגיש שהוא כל כך מאוחר. וכאמור את דברי הרמ"ק לא ראה]. ובכלל לא ידוע מי המחבר וממתי, וראיתי כעת בפנים ספר שיעור קומה של הרמ"ק דף פ' וכתב שם דברים די חריפים נגד ספר הקנה ושא"א ללמוד ממנו הלכה. ועוד, הרבה מן המפרשים מסבירים שיטת הרמב"ם שזה ע"פ שיטתיה שעושים כמעט כל הכריכות מתכלת (הנצי"ב בספרי שלח ד"ה שלשה, ועוד) ועיקר מטרת התכלת בשביל הכריכה, כי בלי זה לא מובן כלל הרמב"ם, כי מהיכי תיתי חצי חוט, ואילו ספר הקנה כתב שמחליפים הצבע בכל פעם, וא"כ לא מובן כלל למה כתב רק חצי חוט. (רק למעשה גם מי שס"ל שעשים כל הכריכות מתכלת לא מחייב רק חצי חוט, כמו שס"ל למאירי שס"ל עיקר הכריכות מתכלת ולענין מספר החוטין ס"ל כהראב"ד, וכן פשטות הערוך) וכן מה שהביא בשם שערי צדק מאת המקובל ר"י גיקטליא, הוא היה בערך מאה שנים אחרי הרמב"ם ויתכן מאוד שלא ראה כלל דברי הראב"ד, והרי לא הביאו ופסק כהרמב"ם, אלא סתם כתב כהרמב"ם, ואין זה גדר הכרעה. וכן מה שהביא מן המקובל רבי מאיר אבן גבאי בספרו תולעת יעקב בסוד ציצית, והוא כתב ספרו בשנת ה' אלפים מאתים וששים ושבע כשהיה בגיל עשרים ושש, כמבואר בסוף ספרו, בזמן שהבית יוסף היה בגיל תשע עשרה שנה, (איני יודע למה מכנה בעל המאמר אותו למקובל הקדמון) יש להניח שהיה לו הגרסא בראב"ד כדעת התוס' כמו הב"י ולא ידע כלל שיטת הראב"ד, והרי רק העתיק כדעת הרמב"ם ולא דן כלל בשיטת הראב"ד, והוא כשאר כל האחרונים שלא ידעו שיטת הראב"ד וכן הרדב"ז היה באותו דור, ויש להניח שהיה להם אותו דפוס של הראב"ד שהוא משובש. וגם מה שהביא שהח"ס בהגהות על המ"א ס' י"א כתב שבעל העיטור שס"ל שעושים שתי נקבים ס"ל כדעת הרמב"ם, תמוה שהרי בעל העיטור כתב מפורש כדעת התוס'. וכן מה שהביא בשם שושן העדות בעדיות פ"ד משנה י' אות ז' ראיתי שם והוא מביא שלשון פתיל הוא חצי חוט שחתוך מחוט גדול, ותמהני האם כל מקום שנאמר בתורה פתיל תכלת הוא חצי תכלת וחצי לבן , והכל תמוה ביותר וכן הפלפול בדברי העיטור אינו נכון שהרי העיטור כתב מפורש כדעת התוס' וז"ל ספר העיטור הלכות ציצית דף סז עמוד ב החלק השני עשייתו. ת"ר כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ב' חוטין תכלת וב' חוטין לבן וכופלן לח' והם ד' תכלת וד' לבן דדרשו גדיל גדילים אלא גדילים ב' ופתיל תכלת א' הרי הן ג' בספרא כמה גדילים אין פחות מג' כדברי ב"ה בש"א ד' חוטין של תכלת וד' של לבן של ד' ד' אצבעות והלכה כדברי ב"ש ומדקאמר של ד' ד' אצבעות דד' חוטין דקתני התם כשהן כפולין בתוך הטלית קאמר ומתחלה הם שנים שנים וגמרא דילן דקתני ד' מתחלתן ב' חוטין תכלת מתחלה ושנים לבן וכשהן כפולין הרי הן ד' ד' וב"ה דקאמרו ג' לא פירשו שיעור התכלת אלא פתיל דווקא וגדילים ב' וכופלן והן ד' לבן וב' תכלת וכל הראיות האלו שכתבו כדעת הרמב"ם ולא בתורת הכרעה, אין דבריהם בנושא זה מגיעים לדרגא של גדולים שהיה לפניהם דעת הרמב"ם והראב"ד והכריעו כדעת הראב"ד (הריא"ז והמאירי ומה"ר וידאל צרפתי שהובא גם בחיד"א והגר"א בזוהר) ודברי האור שמח שרוצה להביא ראיה מן הירושלמי כלאים כדעת הרמב"ם כבר ביארנו בכנף איש יהודי שכלל לא כתוב שום דבר שם בירושלמי וכל הפירוש שלו אין בו שום מהלך וגם הוא נגד רמב"ם בספר המצוות, והמשכנות יעקב עיקר הראייות הם נגד התוס' ולא נגד הראב"ד ועיקר הדבר, שעל אף הגדלות מי שעוסק בקבלה, עם כל ההערכה למהלך הזה, אבל צריך לתת גבולות ותחומין לכל דבר, וגם רשב"י מגדולי המקובלים בדורו אין לו שום עדיפות בגלל זה להלכה, רק מה שאנו רואים שאדמור"ים כמותו וכיו"ב שאדוקים כל הזמן בלימוד הקבלה לא מוכנים להבין זה, כי הדבר כבר מוסכם אצלם להלכה כדעת האר"י וטוענים שאין להרהר אחריו, וכן לא שייך שיבין שאדם ת"ח כמו רבי אברהם בן רב נחמן (מגדולי חסידי ברסלב שהפיץ תכלת של רדזין ועשה ע"פ הראב"ד) יחשוב אחרת, אבל זה לא שייך למי שלומד תורה מן המקור בש"ס ופוסקים, וכן הרי האדמו"ר מרדזין כשהביא דברי הגר"א בזוהר שפוסק כדעת הראב"ד, דוחה את הראיה וטוען שעיקר הגר"א בא רק לאפוקי דעת התוס' ולא לאפוקי דעת הראב"ד, אולם מי שרואה בפנים הגר"א מבין שלא יתכן דבר כזה, (וכן האריך בזה הרב אליהו טבגר שליט"א במאמר על הגר"א) ולכן מאוד יתכן שרבי אברהם בן רב נחמן לא היה מסכים עם הדיחוי הזה ולמד דברי הגר"א כפשוטו שפוסק כהראב"ד, וכן שאר כל הראיות שדברי הרמב"ם דחוקים מאוד, וכן שגם להרמב"ם אם עושים כהראב"ד יוצאים משא"כ בהיפוך על כן בחר דברי הראב"ד. וכל הנהגה זו לפסוק כדעת האר"י ז"ל בזמן שכל הראשונים שנתעסקו בהכרעה הזאת, הכריעו כדעת הראב"ד, (הריא"ז והמאירי, ומן האחרונים מה"ר וידאל צרפתי והגר"א) זה מאוד דומה בבחינה מסוימת לתלמיד חכם מסוים שאצלו כבר מוסכם שהלכה כתוס' וטוען שיש גבול הראשונים שאסור לעבור עליו, (ולדעתו בעלי התוס' יש להם זכות למונופול הזה) ועכ"פ למדים מכל זה, שמי שבדק המקור ויצא לו כדעת הראב"ד וכמו שפסקו הריא"ז ע"פ הספרי והמאירי ומה"ר וידאל צרפתי והגר"א על הזוהר (ומדגיש שם שני פעמים וכן עיקר) ושיטה זו דלא כתוס' היא סתימת הפסוק שכתוב רק אחד ולא שתים וכך דברי הספרי שלח וכל המדרשים והזוהר, וכן לא לעשות דבר חריג לטוות חצי חוט כדעת הרמב"ם, וכל זמן שאין לנו ראיה ברורה מן הגמרא להוציא דבר זה ממשמעותיה, הלכה כך, וכך סתמא דספרי דלא כהרמב"ם, אלא כהראב"ד, וכן הגמרא ערובין צו:, וזה שיטת הערוך והראב"ד וכל דעימיה, צריך לכתוב ולפרסם השיטה ולא יגררו אחרי דברים שנאמר עליהם תורה לאו בשמים היא ולא היה כאן לא סנהדרי גדולה ולא סנהדרי קטנה שפסקו הדבר, ולא יגררו אחרי מוסכמות מסוימות, כאילו יש ראשונים שיש להם מונופול לפסק אלא יש כאן בירור הלכה מן המקור. ביאור הגר"א בספרא דצניעותא בענין מספר חוטי תכלת בספרא דציעותא פ"ה כתוב ארבעה מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבים באתכלא צרירין בהו: שבעה רהיטין סהדא סהדותא ולא קיימין בדוכתייהו: והגר"א מפרש מקודם בענין ז' רהיטין, פירוש אחד, ז' גלדא עינא ואח"כ מפרש הגר"א ארבע"ה מלכי"ן נפקי"ן לקדמו"ת ארב"ע הן ארבע ציצית שתליין בעינים בסוד וראיתם אותו כידוע שלכן נקרא ציצית לשון הסתכלות וכל סוד הציצית הוא בסוד העינים, לקדמו"ת ארב"ע הוא ד' בתים דתפילין שהן ד' מוחין כידוע כמש"ל, והעינים נפקין לקדמות ד' מוחין כנ"ל, ואמר בהו"ן תליי"ן כנ"ל: בה"ו צריר"ין שהן קשורין בד' כנפות הטלית שהן ד' ראשין דמוחין: שבעה רהיטין. שהן שבעה חוטין של לבן שחוטי תכלת חופה עליהן כמ"ש ברמב"ם ז' חוטין של לבן וחוט אחד של תכלת שהוא כנגד כיסוי עין. והן ל"א קיימי"ן בדוכתיי"הו שהן פתיל, וז"ש בפ' שלח דף קע"ה ע"א תנא ברזא דספרא דצניעותא ארבע מלכין כו' ושם הכל ברזא דציצית: הנה הגר"א מפרש כאן שז' רהיטין שהוזכרו בספרא דצניעותא, הכוונה ז' חוטין לשיטת הרמב"ם , וציין לזוהר פ' שלח דף קע"ה, אולם נכון שהזוהר מביא דברי הספרא דצניעותא אלו בענין מצוות ציצית, אבל הזוהר ביאר דברי הספרא דצניעותא שהכוונה ז' רהיטין היינו ז' כריכין וכנראה שהכונה לז' חוליות והוזכר שם ג"כ שלא יפחות מז' ולא יוסיף על י"ג וזה בכריכות או חוליות ולא איירינן בחוטין, וז"ל הזוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך [סוף דף קע"ה עמוד א' ] תאנא ברזא דספרא דצניעותא ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע סהדי בהו תליין כענבים באתכלא צרירן בהו ז' רהיטין סהדין סהדותא ולא קיימין בדוכתייהו: [דף קעה עמוד ב] אמר רבי יהודה כמה סהדי עביד קודשא בריך הוא לאסהדא בהו בבני נשא וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה, קם בצפרא אושיט רגלוי למהך, סהדייא קיימין לקבליה מכריזין ואמרין (שמואל א ב) רגלי חסידיו ישמור וגו', (קהלת ד) שמור רגלך כאשר תלך, (משלי ד) פלס מעגל רגלך, אפתח עינוי לאסתכלא בעלמא סהדייא אמרי (שם) עיניך לנכח יביטו, קם למללא סהדייא אמרי (תהלים לד) נצור לשונך מרע וגו', אושיט ידוי במלי עלמא סהדייא אמרי (שם) סור מרע ועשה טוב, אי ציית להו יאות, ואי לא כתיב (זכריה ג) והשטן עומד על ימינו לשטנו כלהו סהדין עליה בחובוי לעילא, אי בעי ב"נ לאשתדלא בפולחנא דקודשא בריך הוא כלהו סהדין סניגורין קמיה וקיימין לאסהדא עליה טבאן בשעתא דאצטריך ליה, קם בצפרא מברך כמה ברכאן, אנח תפילין ברישיה בין עינוי בעי לזקפא רישיה חמי שמא קדישא עלאה אחיד ורשים על רישיה ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על לביה, הא אסתכל ביקרא דמאריה אושיט ידוי חמי ידא אחרא מתקשרא בקשורא דשמא קדישא אהדר ידיה ואסתכל ביקריה דמאריה אתעטף בעטופא דמצוה בארבע זיויין דכסותיה, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זיויין ותליין בהו כענבים באתכלא, מה אתכלא דאיהו חד ותליין ביה כמה ענבים מהאי סטר ומהאי סטר כך האי מצוה חדא ותליין ביה כמה ענבים וזגין וזמורין צרירין בהו, שבעה רהיטין אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד, או לאסגאה עד תליסר מאן דיוסיף לא יוסיף עלייהו על תליסר מאן דימעט לא ימעט משבעה, ותאנא האי תכלת הוא רזא דדוד מלכא ודא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתרוי מאי תכלת תכלית דכלא (ודאי) רבי יהודה אומר כסא הכבוד אקרי, וא"כ דברי ביאור הגר"א על ספרא דצניעותא הם צע"ג שהם נגד דברי הזוהר, שבזוהר מפרש ז' רהיטין היינו ז' כריכות, ובגר"א מפרש שהם ז' חוטין של לבן כדעת הרמב"ם. קושיה זו מצאתי בקונטרס חותם של זהב בעמוד 51 (במהדורות הראשונות) ובאמת הגר"א על ספרא דצניעותא מפרש מקודם ביאור אחר של ז' רהיטין שאין שייך לענין ציצית, רק לבסוף מפרש לענין ציצית, ועל זה הביא דברי הזוהר שמפרש דברי הספרא דצניעותא לענין ציצית, אבל באמת הזהר מפרש אחרת מן הגר"א. ובקונטרס חותם של זהב הביא בשם חכם אחד, תירוץ, שבזוהר מפרש ענין של ד' חוטין בכל ציצית ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זיויין ותליין בהו כענבים באתכלא, שכאן הכוונה שיש ד' חוטין בכל אחד מד' הכנפות וממילא תכלת הוא אחד מד' כדעת הראב"ד, ואז מפרשים ז' רהיטין היינו ז' כריכות, אבל להרמב"ם אין דבר כזה של ד' חוטין שהוא מפרש שהם ח' חוטין, וממילא מפרשים ז' רהיטין היינו ז' חוטין, והיינו שבגלל שלדעת הרמב"ם א"א לפרש הספרא דצניעותא כדעת הזוהר ממילא מפרשים אחרת גם לענין רהיטין , ומה שהגר"א כתב לבסוף לעיין בזוהר שלח, הכוונה ששם מבואר שז' רהיטין הם לענין כריכות ולא לענין החוטין אולם לא הבנתי כלל פירוש זה, דלשון ארבע סהדי קשוט דמלכא תליין מארבע זיויין הכוונה ארבע ציצית תלוין בארבע כנפות, ולא מדברים על ארבע חוטין שבכל כנף אלא על ארבע ציצית (שזה כולל כל החוטין שבכנף אחד) הם בארבע כנפות, היינו ציצית אחד בכל כנף וא"כ נקודה זו אין לו שייכות לא עם הראב"ד ולא עם הרמב"ם, וא"כ שוב קשה, כיון שבזוהר מפורש שענין רהיטין הם על הכריכות, איך הגר"א מפרש בביאור של ספרא דצניעותא שהכוונה על חוטי לבן, וצע"ג. ובכל זאת יתכן שהגר"א כששולח לעיין בזוהר שלח, מרמז לסתור הפירוש שלו בסד"צ. ועכ"פ זה ברור, שמן הספרא דצניעותא עצמו אין שום קושיה על הראב"ד, דשפיר מתפרש לשון ז' רהיטין על מספר החוליות או כריכות כמו שביאר הזוהר ולא על מספר חוטי לבן, ואדרבה, הביאור בסד"צ שהם על הכריכות יש לו מקור בזוהר משא"כ ביאור הגר"א על החוטין, אין לו מקור בזוהר, וכן לא נתעסק הגר"א בפירושו דסד"צ בהכרעה. ולפי מה שפסק הגר"א ביהל אור בזוהר פ' פנחס דף רכ"ח כדעת הראב"ד, א"כ בודאי מפרש הסד"צ בענין ז' רהיטין היינו ז' כריכות או ז' חוליות, ובפרשת פנחס דף רכ"ז ע"א מהדורא בתרא כתב הגר"א ביהל אור הכוונה לא יפחות מז' היינו שצריך ז' חוליות ולא ז' כריכות, וא"כ כוונת הזוהר שבעה צרירין דתכלתא דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד היינו ז' חוליות שכל חוליא ג' כריכות. (הגר"א בזוהר קובע להלכה כי נתעסק מפורש בהכרעה משא"כ בסד"צ). נכתב בעה"י ע"י מורנו הרב יצחק ברנד שליט"א, נגמר ומתוקן כעת כ"ו אלול תשע"א

 
מאמר הרב אליהו טבגר בענין: האם ראה הגר''א את הספרי בעת כתיבת ביאורו לשולחן ערוך?מאמר הגאון הרב אליהו טבגר בשיטת הגר"א שמסקנתו כדעת הראב"דספרא דצניעותא מהגר"אמאמר הרב הצדיק יצחק מאיר מורדנשטרן שליט"א