יום ה', יג’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
דעת האוסרים: הריא"ז, הריטב"א, חכמת שלמה, מנחת חינוך ● דעת המתירים: הרמב"ם, תוס' ● קושיה על דעת האוסרים ● אפשר לתרץ בדוחק ● שותפות שומר שביעית ומחלל שביעית בשדה ● לענין זריעה בערב שביעית, שיקלוט בשביעית ● להכין ממטרה בערב שביעית שישקה השדה בשביעית
21:36 (12/07/16) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
תגיות: שמיטה, שביעית, שדה, זריעה, ערב שביעית, ממטרה

יש מחלוקת ראשונים אם יש חיוב על בעל השדה להשבית את שדהו בשביעית. היינו, אף אם הוא בעצמו לא עובד בשדה, אלא גוי. וכמו בענין שביתת בהמתו בשבת. או שלא נאמר איסור שביתה בשביעית אלא כשהישראל עובד בה. מקור האוסרים הוא מן הגמרא ע"ז (דף טו ע"א), שבמשנה כתוב שאסור למכור בהמה גסה לגוי, משום גזירה של שאלה ושכירות, שעוברים על שביתת בהמה. ובגמרא יש מעשה שרב הונא מכר פרתו לגוי בטענה שאולי ישתמש לשחיטה ואז אינו בכלל האיסור. וז"ל הגמ' (שם): "רב הונא זבין ההיא פרה לעובד כוכבים, אמר ליה רב חסדא: מ"ט עבד מר הכי? אמר ליה: אימור לשחיטה זבנה. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא? דתנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה. אמר רבה: מי דמי? התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת! א"ל אביי: וכל היכא דאדם מצווה אסור? והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, וב"ה מתירין, מפני שיכול להובירה!". ע"כ. ופליגי הראשונים אם יש איסור שביתת שדהו בשביעית, כשזה לא בעל השדה עובד. דעת התוס' שאין בזה איסור, ורק העובד עובר על זה. ותוס' רבינו אלחנן כתבו שיש בזה איסור שביתת שדהו, גם כשגוי עובד אותה. וכ"כ הריטב"א והריא"ז והראב"ד, וכ"כ במנחת חינוך (מצוה שכו), ובמהרש"ל (ב"מ דף צ ע"א), ראה להלן. וזאת הגמרא מקור להאוסרים, שהרי מבואר כאן, שמן הדין שמותר למכור פרה לחשוד על השביעית מפני שתולין שקנה לשחיטה, אינו ראיה להתיר למכור פרה לגוי על סמך תליה שלשחיטה קנה. ואילו מן הדין שמותר למכור שדה לחשוד על השביעית שתולין שלא רוצה כעת לעבדה, כן ניתן להביא ראיה שבמכירת פרה ניתן לתלות שלשחיטה קנה, משום שביסודו איסור למכור שדה לחשוד יותר חמור מלמכור פרה לחשוד, משום שבשדה יש גם איסור שביתת שדהו. דעת האוסרים הריא"ז וז"ל פסקי הריא"ז (מסכת עבודה זרה פרק א - לפני אידיהן, ח): "אף על פי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ויכול להשכיר בהמתו לגוי לחרוש בה בשביעית, אבל לא ישכירנה לישראל החורש בה בשביעית, מפני שעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. "ט. ולא ישכיר שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שנ' שבת שבתון יהיה לארץ". עכ"ל הריא"ז. הריטב"א וז"ל חידושי הריטב"א (מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב): "פירוש והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה". עכ"ל. חכמת שלמה וז"ל המהרש"ל (חכמת שלמה בבא מציעא דף צ עמוד א): "כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארץ דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ והבן". עכ"ל. מנחת חינוך וז"ל (מנחת חינוך מצוה קיב): "ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר ע"י עכו"ם נהי דהל"ת של עבודת הארץ אינו כי הכל כתוב לנוכח שדך לא תזרע אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו ע"י אחרים דכתיב שבת שבתון יהי' לארץ ושבתה הארץ מבואר גזירת הכתוב דהארץ תשבות וכמו שמצווים על שביתת כלים ושביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה והמשכיר לעכו"ם או לישראל השדה עובר המשכיר משום שביתת שדהו הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כ"ה שביתת קרקע בשמיטה ואם כי הדברים בעצמם נכונים ש"ס מפורש הוא בעכו"ם דט"ו גבי שביתת בהמה בשבת ואמרינן אין אדם מוזהר על שביתת בהמתו בשביעית אמר ליה אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן כו' מפורש ד"ז ואין חולק. וע' רש"י כ' דשבת שבתון יהי' לארץ אם כן כל הדינים דשביתת בהמתו נוהג גבי שביתת שדהו בשמיטה ואם אחד עושה מלאכה בשדהו עובר וכן המשכיר לעכו"ם וכדומה". עכ"ל. דעת המתירים הרמב"ם אולם מאידך ברמב"ם בפשטות משמע שלא ס"ל איסור זה, וז"ל הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה א): "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת ליי' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". עכ"ל. תוס' וכן תוס' (עבודה זרה דף טו עמוד ב) ס"ל שאין איסור שביתה על הבעלים, והוא מפרש בכוונה הגמרא שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעת, בצורה אחרת ממה שפירשו האוסרין. ואני מעתיק מקודם לשון התוס' ואח"כ ננסה לפרשו, וז"ל: "מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית - פירש הקונט' הלכך ליכא למיגזר משום שכירות ושאלה ונסיוני ואי משום לפני עור לא תתן מכשול תלינן בשחיטה אבל גבי עובד כוכבים לענין שבת אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואיכא למיגזר משום הני עד כאן לשון הקונטרס וקשיא דא"כ מאי קפריך והרי שדה והא לא שייך בה שאלה ונסיוני תדע דהא לא אסרינן מכירת שדה לעובד כוכבים מהאי טעמא כי היכא דאסרי' בהמה גסה לכך נראה לפרש התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית פירוש לפי שאין האיסור תלוי בגוף הבהמה אלא בגוף הקרקע ואפילו השאיל פרתו לעובד כוכבים לחרוש בה בשביעית אין שום איסור שביעית על הבהמה דאין כאן גנאי ויש להתיר למכור לישראל חשוד מטעם תלייה דאימר לשחיטה זבנה אבל גבי שבת שהאיסור תלוי בגוף הבהמה ואיכא איסור לבעלים אם יחרוש בו העובד כוכבים לפיכך אין להתיר למכרה מטעם תלייה דשחיטה ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל ותלינן להיתרא". עכ"ל. ונראה כוונת התוס', שמפרשים שמה שמכירת שדה לחשוד על השביעית הוא יותר חמור ממכירת פרה לחשוד על השביעית [שבעיקבות חומרא זו יוצא שנלמד מזה שעל אף החומרא שבו ניתן לתלות שמכר שלא לחרוש, ממילא ניתן ללמד שה"ה במוכר פרה לגוי שניתן לתלות שקנה לחרוש ואילו מן הדין של היתר תליה במכירה של פרה לחשוד אין ללמוד על היתר תליה במכירה של פרה לגוי, שמכירת פרה לא כ"כ חמורה] והחילוק בין מכירת פרה למכירת שדה, משום שאיסור עבודה בשביעית הוא מתייחס בקרקע ולא בפרה, והיינו שהחפצא של האיסור הוא הקרקע ולא הפרה, והפרה היא רק אמצעי איך לעבוד את הקרקע, וממילא מי שמוכר פרתו לחשוד אינו כ"כ גנאי כיון שלא מכר החפצא של האיסור, אבל המוכר שדהו לחשוד, שמכר החפצא של האיסור יש יותר גנאי, וממילא מכיון שגם שם תולין להקל ניתן ללמוד ממנו על מכירת פרה לגוי שתולים להקל, כך נראה כוונת התוס'. קושיה על דעת האוסרים אולם לי מאוד קשה דעת האומרים שיש איסור תורה של שביתת הארץ אף כשגוי עובד, וטענו שדומה לשביתת בהמתו בשבת שהישראל עובר אף שהגוי עבד, משום ששכירות לא קניה. ומקודם נעשה הקדמה לזה: חז"ל אסרו למכור בהמה גסה לגוי וכן להשכיר בהמה גסה לגוי. וכן אסרו למכור שדה לגוי בא"י וכן להשכיר שדה לגוי בא"י. אולם יש חילוק בין מכירה והשכרת בהמה לגוי לבין מכירה והשכרת שדה לגוי, מה שורש האיסור ומה הנטפל לאיסור. שבמכירה והשכרת בהמה לגוי, עיקר האיסור הוא ההשכרה, וגזרו מכירה אטו השכרה. ואילו במכירת שדה לגוי בא"י הוא הפוך, שעיקר האיסור הוא המכירה, וגזרו השכרה אטו מכירה. ונביא הגמרא בענין מכירת והשכרת בהמה גסה לגוי, שמכירה אסור אטו שכירות, וז"ל הגמ' (עבודה זרה דף טו עמוד א): "והשתא דאמרת שכירו' לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה, וגזירה משום נסיוני". ע"כ. וכאן מבואר שבשדה בא"י אוסרים שכירות אטו מכירה, ולא מצד עצמו. ובענין שדה (עבודה זרה דף כא עמוד א): "רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים, [ולא שדות] וכו'. מ"ט? שדות דאית בהו תרתי - גזרו בהו רבנן, בתים דלית בהו תרתי - לא גזרו בהו רבנן". ופירש רש"י: (שם): "רבי יוסי אומר בא"י משכירין להם בתים - ולא גזרינן אטו מכירה: אבל שדות - דאיכא במכירתן תרתי לאיסור' גזרינן שכירות אטו מכירה: עכ"ל רש"י. וא"כ בגמרא אמרינן הסיבה למה אסור להשכיר שדהו לגוי, משום גזירה אטו מכירה שיש בה שני איסורים, אחד שעובר משום לא תחנם, שנית משום שמפקיע מתרומות ומעשרות. [משא"כ מותר להשכיר בית לגוי בא"י, משום שבמכירה יש רק איסור אחד היינו לא תחנם]. ומשמע שאין כלל איסור עצמי בשכירות. ומבואר מכל זה שמכירת שדה יותר חמור מהשכרת שדה, שכל ההשכרה אסורה רק משום גזירה שמא ימכור. ואילו בבהמה, השכרה יותר חמור ממכירה, שאוסרים מכירת בהמה שמא ישכור. ועכשיו קשה, לדעת האוסרים לבעל השדה שגוי יעבוד בשדה משום שביתת שדהו, למה לא אסרינן להשכיר שדה לגוי בא"י משום שהגוי יעבוד בה בשביעית, ויעבור הישראל על שביתת שדהו? [ולמה היו צריכים לגזור אטו מכירה, הרי בשכירות עצמה יש איסור]. ע"כ מבואר מזה שאין איסור עצמי כלל להשכיר, אלא משום גזירה אטו מכירה, ואינו עובר משום שביתת שדהו. אפשר לתרץ בדוחק וכי תימא שכל מה שהגמרא הוצרך לאסור השכרת שדה לגוי משום גזירה אטו מכירה ולא משום שמשכיר בשנת השביעית, זה רק כשאינו משכיר לשנת השביעית אלא לשאר שנים, אבל כשמשכיר לשנת השביעית באמת אסור מעיקר הדין. אולם הוא דוחק, דא"כ למה ליה לגמרא לאסור שכירות משום גזירה אטו מכירה שזה ענין אחר, היה ראוי לאסור שכירות בשאר שנים אטו שכירות לשנת השביעית. והרי בבהמה שאוסרים למכור בגלל שאלה ושכירות, ושם אסור להשכיר גם כל ימי השבוע, והרי גם למכור כל ימי השבוע אוסרים משום נסיוני היינו שאולי הקונה ינסה הבהמה סמוך לשבת ויעבור הישראל על איסור מחמר, וא"כ אוסרים כל השבוע בגלל שבת, וכן אסור להשאיל בהמה כל ימי השבוע משום שבת. וא"כ זה הרבה יותר קרוב מלאסור שכירות אטו מכירה, וא"כ למה לגמרא לאסור שכירות שדה רק משום מכירה. וצע"ג. ואף דכתב הרמ"א שמותר להשכיר בהמה לגוי אם מתנה שיחזיר הבהמה קודם השבת. וז"ל (אורח חיים הלכות שבת סימן רמו סע' ג): "אבל יכול להשכירה או להשאילה, ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת, אבל לא מהני אם מתנה עם הא"י שתנוח בשבת, כי אין האינו יהודי נאמן על כך (סמ"ג וסה"ת ומרדכי פ"ק דשבת)". עכ"ל. מ"מ זה רק אחרי שהגאונים ובעלי התוס' ביטלו איסור מכירת בהמה לגוי משום שאנו בין הגוים ולא יכולים לעמוד בזה, עי' תוס' (ע"ז דף טו ע"א בסוף העמוד) ושו"ע (יו"ד סי' קנא סע' ד). אבל מדינא דגמרא בודאי אסור להשכיר ולהשאיל כל ימי השבוע. וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ הלכה ג) "אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו. ואסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי גזירה שמא ישאיל או ישכיר, ואם מכר קונסין אותו עד עשרה בדמיה ומחזירה ואפילו שבורה אין מוכרין ומותר לו למכור ע"י סרסור שהסרסור אינו משכיר ואינו משאיל". עכ"ל. וא"כ היה מן הראוי לאסור להשכיר שדה לגוי משום שמא ישכיר לו גם לשנת השביעית ויעבור הישראל על איסור שביתת שדהו, ולמה הוצרכו לאסור השכרת שדה רק משום גזירה של מכירה? אלא משמע שאין איסור עצמי להשכיר בשביעית לגוי, וכל האיסור הוא משום אטו מכירה. הנה החזו"א (שביעית סי' יז ס"ק כה) כתב שאף אם נאמר שיש איסור שביתת קרקע בשביעית על הבעלים, זה רק כשישראל עובד אבל לא גוי, ולפי"ד ניחא. אבל לפי תוס' רבינו אלחנן שגם כשגוי עובד עובר הישראל על איסור תורה, וכ"כ המנחת חינוך, א"כ צע"ג דעת האוסרים. ועי"ש בחזו"א שביאר באריכות מחלוקת הראשונים אם יש איסור שביתת שדה בשביעית, ולמעשה פסק לחומרא (סי' כא ס"ק כז ד"ה ודין). שותפות שומר שביעית ומחלל שביעית בשדה ועי' בחוט שני (מאת הגאון הרב נסים קרליץ שליט"א, פ"א הל') שהאריך בזה וכתב שמכיון שאנו מחמירים לאסור שביתת שדהו, ממילא אם יש לאדם שדה בשותפות עם מחלל שביעית והוא עובד בשדה, צריך השותף ששומר שביעית להפקיר השדה, כמו לענין בהמת שותפים שעובדת בשבת שהשותף צריך להפקיר חלקו (עי' סי' רמו סע' ג). ולדידי קשה לומר שיש חיוב כזה, כיון שניתן לסמוך על דעת הרמב"ם ותוס' ודעימיה שלא ס"ל כלל איסור על הבעלים ויש להם מקור לזה בגמרא כנ"ל ובפרט דקיי"ל ששביעית בזה"ז דרבנן יש יותר לסמוך על דעת הרמב"ם והתוס'. זריעה בערב שביעית, שיקלט בשביעית עי' בחזו"א (שביעית סי' כה ס"ק יג) שהאריך לומר שאין בה איסור אלא בזמן שנוהג תוס' שביעית. הובא באריכות בחוט שני (הנ"ל עמוד עב). להכין ממטרה בערב שביעית שישקה השדה בשביעית החוט שני חידש חידוש לענין להכין ממטרה בערב שביעית כדי שישקה השדה בשביעית באופן שאסור להשקות בשביעת עצמו, וטען שזה אסור משום שביתת שדהו. והוא מביא מקור לסברה זו, ממה שבית שמאי אוסרים להניח קדירה בערב שבת כדי שיתבשל בשבת, אלא אם הפקיר את הקדירה, משום איסור שביתת כלים לדעתם (עי' שבת דף יח ע"ב). וממלא ה"ה שאסור להכין ממטרה בערב שביעית כדי שישקה השדה בשביעית. והוא בא לחלק בין זה, לבין מה שהתיר החזו"א לזרוע בערב שביעית כדי שיקלוט בשביעת או לנטוע עץ סרק כדי שיקלוט בשביעית, דשאני זריעה שהמלאכה נגמרת בשעת הזריעה, משא"כ בממטרה שעיקר המלאכה הוא רק בשעה שממטיר למעשה וזה נעשה ע"י פעולה, אף שהפעולה נעשה בערב שביעית אבל העיקר הוא בשביעית ואסור. והוא מחלק בין מלאכת מבשל שלדעת בית שמאי אסור לשים קדירה על האש בע"ש משום שביתת כלים אלא אם הפקיר הקדירה, לבין מלאכת זריעה לענין שביתת שדה, שבמלאכת מבשל לא נגמרה המלאכה בשעה ששמים על האש וממילא יש איסור שביתת כלים, ואילו בזריעה נגמר המלאכה בשעה שזורעים, וממילא נגמר המלאכה בערב שביעית ואין בו איסור שביתת שדה, ומכח זה אוסר בממטרה ששם עיקר המלאכה רק בשביעית אף שהפעולה היתה בערב שביעית. וע"ע חזו"א (סי' כו ס"ק ג) שבמלאכת זריעה ונטיעה בין בשבת ובין בשביעית, אם זרע ונטע בסוף שבת ושביעית ועדיין לא נקלט, לא מהני לעקור את הנטיעה במוצאי שבת ושביעית כי כבר עבר את האיסור, וזה מחזק את טענת החוט שני שיש הבדל בין מלאכת בישול למלאכת זורע. והחוט שני מתקשה מן המ"ב (סי' שלו ס"ק לג) וז"ל: "או ליומים - דבזמן מועט כזה לא יצמחו וכ"ש דלא ישרשו בקרקע משא"כ לג' ימים ויותר יצמחו הזרעים ויתחייב למפרע משום זורע גם לחד דעה ביו"ד סימן רצ"ג כל שיעור השרשה אינו אלא ג' ימים [עי"ש בפ"ת]". עכ"ל המ"ב. דמשמע שרק אם בסוף צמחו נחשב מלאכה למפריע אבל אם הסיר לפני זה אינו חייב, ותירץ דשם איירי שלא כיוון שיצמיחו, אבל אם כיוון שיצמיחו חייב כבר מהתחלה גם אם הסירו אותם לפני שהצמיחו. הנה חידש כאן חידוש גדול, אולם זה רק לדעת רבינו אלחנן ודיעימיה שס"ל איסור שביתת שדה על הבעלים, אבל לדעת הרמב"ם ודעימיה שלא ס"ל כלל איסור שביתת שדה על הבעלים, לא שייך לאסור כאן. וכאן לענין משקה שהוא רק דרבנן גם בזמן ששביעית דאורייתא והותר במקום פסידא, כמבואר בריש מועד קטן, יש יותר להקל לסמוך על דעת הרמב"ם ודעימיה. נכתב בעזהי"ת ע"י מורנו הרב שליט"א י"א אייר תשע"ו