יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
[א] דברי הרמב"ן ביסודי האמונה ● [ב] קושיה על הרמב"ן שהכניס מזוזה ברשימה של זכר ליציאת מצרים ● [ג] תירוץ על הקושיה ● [ד] קושיה על הרמב"ן בענין בירור אמונת נבואת משה רבינו ● [ה] תירוץ על הקושיה ● [ו] קושיה מהחשש שנביא אמת יכול להתהפך לנביא שקר ● [ז] תירוץ על הקושיה ● [ח] כוונת מזוזה ברמב"ם ורמב"ן ● [ט] רשימה של מצוות שהם זכר ליציאת מצרים ● [י] לימוד זכות של גדעון והצלת עם ישראל בעקבות סיפור יציאת מצרים ● [יא] אנכי ה' א-להיך בעקבות יציאת מצרים
00:04 (13/03/16) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
תגיות: מזוזה, מצרים, יציאת מצרים, רמב"ן, משה רבינו, נביא, גדעון, אמונה

[א] דברי הרמב"ן ביסודי האמונה הנה ידוע דברי הרמב"ן [סוף פרשת בא] שכתב ביסודי האמונה, הניסים הגלויים והנסתרים, וזכר ליציאת מצרים. וכבר כתב החתם סופר זצ"ל (שו"ת חתם סופר, חלק ו סי' סא אות ב) על פירוש הרמב"ן על התורה "ובאמת הספר הזה הוא יסוד אמונה ושרש הדת לפע"ד". ויש להוסיף על דבריו שברמב"ן הזה (סוף פרשת בא) עוד יותר ניכר שהם שורשי הדת והאמונה. והוא מנה שם כמה יסודות שנלמד מן הניסים של יציאת מצרים. אחד, שהקב"ה ברא את העולם, כי מי שיכול לשנות את הטבע הוא זה שברא אותו. שנית, שהקב"ה יודע מה שקורה בעולם. שלישית, שהקב"ה משגיח על העולם ונותן שכר לעושי רצונו, ועונש לעוברי רצונו, וזה סיבת נתינת המכות למצרים. רביעית, שהקב"ה כל יכול, ע"י גודל המופתים שעשה. חמישית, שנבואת משה רבינו אמת, כיון שהוא ניבא על המופתים האלו ונתקיימו, רואים שהוא נביא אמת. וממילא יתקיים על ידי זה כל התורה כולה, שהרי לא שמענו את התורה מפי הקב"ה עצמו אלא שני דברות, וכל השאר רק ע"י משה רבינו, וע"י בירור אמיתת נבואת משה רבינו, מתקיים כל התורה. וביאר עוד, שזכירת ניסי יציאת מצרים מחייב, משום שהקב"ה אינו עושה נסים גלוים בכל דור, ומספיק לנו את זכירת הנסים של יציאת מצרים שהיה באותו דור ניסים גלויים כדי שנאמין בכל זה. ועוד הוסיף, שמן הנסים המפורסמים אנו מודים בנסים הנסתרים, שגם כשהקב"ה אינו עושה נסים נגלים, מ"מ גם מה שנעשה על דרך הטבע הוא ג"כ נסים, רק שהם לא נראים בגילוי, ואנו צריכים להאמין שהכל בהשגחה, גם מה שלא נראה בגלוי. וכעת אנו מעתיקים את דברי הרמב"ן (שמות פרק יג פסוק טז, סוף פרשת בא) וז"ל: "ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית 'וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן' (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. "וכאשר ירצה הא-להים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר הא-להים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה. "ולכן יאמר הכתוב במופתים 'לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) 'לְמַעַן תֵּדַע כִּי לה' הָאָרֶץ', להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) 'בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ'. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה. "ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו), ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג); והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו; ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות; ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות דף כא ע"א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) 'לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ'; ושנעשה סכה בכל שנה; וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. "והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא-להים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. "ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה' שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לא-להיו. "וכוונת כל המצות, שנאמין בא-להינו, ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז''ל (ירושלמי תענית פ''ב ה''א) 'וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ-לֹהִים בְּחָזְקָה' (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף). "ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג-כד) 'וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת', 'וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם', שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום (דברים כח י) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא)". ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל. הנה הכל ברור ושריר וקים, ובכל זאת יש כאן שני דברים שצריך לבאר אותם. [ב] קושיה על הרמב"ן שהכניס מזוזה ברשימה של זכר ליציאת מצרים שאלה הראשונה: מה שכתב הרמב"ן, ברשימה של מצוות שהם זכר ליציאת מצרים, תפילין, מזוזה וסוכה. הנה תפילין מובן שזה זכר ליציאת מצרים, שהרי שתי הפרשיות הראשונות של תפילין הם פרשת "קדש" וכן "והיה כי יביאך", שבשניהם מבואר באריכות יציאת מצרים. אולם במזוזה יש רק שתי פרשיות שהם "שמע" וכן "והיה אם שמוע", ושם לא הוזכר כלל יציאת מצרים. והרמב"ן הזכיר עוד הפעם שמזוזה הוא זכר ליציאת מצרים (דברים פרק ו כ) וז"ל: "וטעם כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות - שישאל תחלה, על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה". [ג] תירוץ על הקושיה ונראה לתרץ בזה, שמה שמזוזה הוא זכר ליציאת מצרים הוא בגלל מקום המזוזה, שנותנים על מזוזת הפתח, וזה היה בקרבן פסח של מצרים שנתנו את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. כמו שנאמר (שמות פרק יב פסוק כב) "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: (כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם". ועל אף ששם נתנו גם על המשקוף ואילו מצוות מזוזה הוא רק על מזוזת הפתח, מ"מ זה לא קשה, משום שיש כלל בהלכות מזוזה (עירובין דף יא ע"ב) שאין הפתח חייב במזוזה אלא אם יש לו משקוף, כי בלי זה נחשב פתחי שמאי [פתחים שוממין] וממילא גם המשקוף מצטרף לחלק של מצוות מזוזה. ויש לנו מקור מחז"ל שמצוות שנעשה במזוזת הפתח, הוא זכר ליציאת מצרים, ממה שאמרו חז"ל על מצוות רציעת עבד עברי שנעשה במזוזת הפתח. שהביא רש"י בפרשת מפשטים "מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה, דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי (ויקרא כה נה) 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם', ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם". ובזה מיושב קושיה גדולה על הפסוק שנאמר אחרי הפסוקים הנ"ל בציווי של נתינת דם על המשקוף (שמות יב כד) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם". וזה קשה מאוד, שהרי לא נצטוו על נתינת דם על המשקוף ושתי מזוזות לדורות עולם, שהרי בפסח דורות נותנים על המזבח ולא על המזוזות. וחז"ל במכילתא מתעוררין בזה ואומרים שכוונת הפסוק הוא על הדין שצריך לקחת כבש או עז זכר ולא בקר. אולם זה עדיין לא מיישב הכל, למה נכתב פסוק זה כאן בנתינת דם על המזוזות, היה צריך לכתוב אצל דין לקיחת כבש או עז [ועי' בנצי"ב (העמק דבר) שנתעורר בזה ותירץ על דרך דרוש]. אולם לפי מה שכתבנו על פי הרמב"ן, שמצוות מזוזה הוא זכר ליציאת מצרים בגלל שמזכיר נתינת דם על הפתח בקרבן פסח מצרים, וזה לא נתקיים אלא אם זוכרים שבמצרים נתנו את דם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות, ומכח זה נעשה מצות מזוזה זכר ליציאת מצרים וזה שנאמר (שמות יב כד) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם", היינו שצריך לזכור בכל הדורות שנתנו את הדם בקרבן פסח מצרים על המשקוף ושתי המזוזות כדי שתדעו שמצוות מזוזה היא זכר ליציאת מצרים. [ד] קושיה על הרמב"ן בענין בירור אמונת נבואת משה רבינו קושיה שניה על הרמב"ן: כאן מבואר שניסי יציאת מצרים מספיקים להאמין את נבואת משה רבינו לנביא אמת. ואילו הרמב"ם (פ"ח מהל' יסודי התורה) כתב שנסי יציאת מצרים לא מספיקים להאמין במוחלט בנבואת משה רבינו, מכיון שיתכן שנעשו ע"י כישוף ולאט. ומה שנבואת משה רבינו נתאמתה בבירור גמור הוא מה שנאמר בתורה (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". והרמב"ם מסביר זה, שהרי יש מציאות של נביא שקר שיכול ג"כ לעשות אותות ומופתים, וחז"ל אומרים שאפילו הוא מעמיד חמה באמצע הרקיע עדיין יכול להיות נביא שקר (סנהדרין דף צ ע"א), וממילא כתב הרמב"ם שעדיין לא נתאמת נבואת משה רבינו ע"י המופתים, אלא ע"י שעם ישראל בעצמו שמעו שהקב"ה דיבר עם משה רבינו ומינה אותו לשליח שלו. וא"כ כאן קשה על הרמב"ן, שעל אף שהרמב"ן לא מחויב לדעה של הרמב"ם ויכול לחלוק עליו, אבל השאלה היא איך לפי הרמב"ן שסובר שכבר ניסי יציאת מצרים מספיקים לאמת בבירור גמור את נבואת משה רבינו, מה עושה אם יבוא נביא שקר ויעמיד חמה באמצע הרקיע ומכחיש נבואת משה רבינו, למי נאמין למשה רבינו או לנביא. הנה באמת דברי הרמב"ם צ"ע ממה שנאמר לפני מתן תורה (שמות יד לא) "וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", וכן יותר משמע כדעת הרמב"ן שכל נסי יציאת מצרים הם יסודי האמונה ולא רק בגלל הפסוק של "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן". [ה] תירוץ על הקושיה ונראה לומר בדעת הרמב"ן, שהתורה בעצמו מיישב הטענה הזו, כמו שנאמר (דברים פרק ד, לב) "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: (לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: (לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ". וכונת התורה היא שהתורה מעידה כאן שאין מציאות כזה שיש ניסים כאלה שהקב"ה לוקח גוי מקרב גוי במסות ובאותות וכו', והיינו שעל אף שיש מציאות כזה שיכול לעשות נביא שקר אותות ומופתים אפילו להעמיד חמה באמצע הרקיע, אבל לא יכול לעשות להוציא גוי מקרב גו ע"י אותות ומופתים, ונבואה זו נאמר על זמן של אחרית הימים, שניתן לשאול בכל ספרי היסטוריה מזמן בריאת העולם, ואף אחד לא יכול להעיד שהיה דבר כזה. והרי נבואת משה רבינו שניבא על הנסים שיהיו במצרים, זה לא רק שינוי הטבע, אלא כמעט כל הנסים היו לגלות ההבדל בין ישראל לגוים, כי כך היו המכות וכן קריעת ים סוף, וזה לא שייך שנביא שקר יעשה דבר כזה. וממילא מיושבים דברי הרמב"ן, שכבר ע"י זכירת ניסי יציאת מצרים, שזה לא רק שינוי טבע בגילוי אלא גם להבדיל ישראל ממצרים ולהוציא גוי מקרב גוי על ידי ניסים האלו. ומה שנאמר הפסוק הנה אנכי בא אליך בעב הענן, זה לתוספת חיזוק בנבואת משה רבינו, שהרי תמיד צריך תוספת חיזוק, שהרי אחר כל זה היו מערערים על נבואת משה רבינו כמו קרח ועדתו, אבל גם בלי הפסוק היו מעיקר הדין מספיק לבטל כל מי שבא לערער בנבואת משה רבינו. ובזה עלו כל דברי הרמב"ן כהוגן. [ו] קושיה מהחשש שנביא אמת יכול להתהפך לנביא שקר עדיין יש להקשות, הרי בענין נביא שקר יש שני חששות, אחד, שיבוא נביא שקר ויעשה אותות ומופתים. ויש עוד חשש שהנביא האמת יתהפך לנביא שקר, כמו שמצאנו אצל חנניה בן עזור כמו שאמרו חז"ל. דכתיב בנביא ירמיהו (פרק כח, א): "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר ה' צְב-ָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ג) בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: (ד) וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל: (ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה': (ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: (ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם: (ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר: (ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת: (י) וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ: (יא) וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ: פ (יב) וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר: (יג) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל: (יד) כִּי כֹה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל צַוַּאר כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר: (טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה': (יז) וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: פ". ואמרו חז"ל שחנניה בן עזור היה בהתחלה נביא אמת, ואח"כ נתהפך לנביא שקר, כדגרסינן בסנהדרין (דף צ עמוד א) "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה - שמע לו, חוץ מעבודה זרה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו. תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודה זרה, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - אל תשמע לו. תניא, אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו. אלא, כגון חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת, ולבסוף נביא שקר". וא"כ עדיין לא נתברר בבירור גמור נבואת משה רבינו, עד שששמעו מפי הקב"ה שמינה את משה רבינו למסירת התורה. וכן כתב בעל הלבושי שרד בספרו ערבי נחל (דברים ואתחנן, דרוש ט) שמשום זה הוצרך הפסוק (שמות יט ט) 'הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן', וז"ל: "ועם האמור מובן, כי כך המשך הפסוקים, כי נתבאר אשר אמר לו ה' (שמות שם) 'וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם', היינו שיתאמת להם מציאות נבואה, וגם יתאמת להם היותו שליח לענין הדת, כי לענין הדת אין מספיק בירור על היות משה רבינו ע"ה נביא, שהרי בנביא יצוייר שבעתיד יפול בו הכזב וכמו שקרה לחנניא בן עזור, וכדברי העקרים הנ"ל, וכל דת שלא נתאמת שליחו על היותו שליח אי אפשר לשמוע אליה ואפילו אם יתאמת היותו נביא, וא"כ הוצרך בהכרח שיתאמת תורת משה אמות עצמיי שהוא השליח שתינתן הדת על ידו, ועל זה נאמר 'וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם'. והיה כוונת משה רבינו ע"ה שכל התורה ישמעו כל ישראל מפי הגבורה, וכמ"ש בפרשת יתרו (דרוש ד) על פסוק (שמות יט, ג) 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב' כו', שלזה היה רצון משה רבינו ע"ה כדי שיתאמת להם התורה בהחלט. "אמנם בראות ישראל שאין בכחם לסבול קול א-להים חיים מדבר מתוך האש, ויראו לנפשם כי תאכלם האש הגדולה, טענו עם משה רבינו ע"ה שבהכרח שיסתפקו בהתאמתות מציאות הנבואה שנתאמת עתה להם בשמעם דברות הראשונות מפי הגבורה והגיעו הם כולם בעצמם למדרגת הנבואה. ואף שעדיין אין זה מספיק על הדת וכאמור, מ"מ מה יעשו אחרי שאי אפשר שישמעו כל התורה מפי עליון פן ימותו, לכן די להם בהתאמתות ענין הנבואה מצורף אל התאמתות להם צדקות משה רבינו ע"ה מכבר על ידי המופתים שעשה לעיניהם, כי מאחר שהתאמתה הנבואה א"כ אין חשש אל הדת רק פן יכזב בשום פעם כחנניה בן עזור, והנה כבר הוחזק משה רבינו ע"ה לצדיק אשר לא קם כמוהו ודאי לא יכזב, ועי"ז יתחזק התאמתות הדת להם. "וזה שאמרו (דברים פרק ה, כא - כד) 'הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי', ר"ל כבר התאמת לנו עתה מציאות הנבואה, ודאי אם היה אפשר התאמתות הדת בעצם היה טוב יותר, אכן זה אי אפשר 'כִּי תֹאכְלֵנוּ' כו' [הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: (כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי]. לכן 'קְרַב אַתָּה' כו' [וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ] 'וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ [אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ] וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ'. ירצו באומרם 'וְאַתְּ תְּדַבֵּר' כו' ר"ל איש כמוך שהוחזק לנו מכבר רובי צדקותיו ודאי נשמע אליך ועשינו כל דבריך, וההכרח מביא אותנו להסתפק בהתאמתות נבואה מבלי התאמתות השליחות. "ולזאת הרע הדבר בעיני משה רבינו ע"ה, כי עדיין לא יהיה התאמתות עצמיי אל הדת, ולכן תש כחו על זה, כי חשש בהמשך הזמן יעלו בלבם ספיקות ח"ו בהדת פן נמצא איזה זיוף מצד הבחירה. ואמנם מי כהיודע פשר דבר, ועשה ה' פשר דבר באופן שהטיבו ישראל את דבריהם לבלתי ישמעו עוד מפי ה' ואעפ"כ לא יפול שום ספק בדת, וזה מצד אומרו (דברים ה, כז) 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם וכו' [שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם]: (כח) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי כו' [וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ']. וכל ישראל שמעו דברים אלו וידעו אשר ה' עשהו שליח לשינתן הדת על ידו, ושוב אי אפשר שיפול בו הכזב אפילו מצד הבחירה, דודאי יודע ה' שלא יכזב לעולם בבחירתו, דא"כ לא היה עושהו שליח. "והנך רואה שנתיישב מה שהוקשה לנו, אשר נראה ח"ו שנתפעל ה' מדברי ישראל, כי למה לא עשה כך מתחלה. והרי אתה הראת לדעת שהכל היה בכוונה מוחלטת, שמתחלה ישמעו כל ישראל כדי שתתאמת להם הנבואה אמות עצמיי, ואח"כ בראותם שאין בכחם לסבול ויאמרו למשה רבינו ע"ה אשר דברו, ואז ידבר לו ה' את דבריו אשר אמר לך אמור להם כו' והם ישמעו כל זאת ויתאמת להם שליחות משה רבינו ע"ה, כ"ז היה בכוונה כי בדרך זה התאמת לנו כל תורתנו הקדושה עלינו ועל זרעינו לדורות עולם לא תנוסח ולא תשתנה". עכ"ל דברי הערבי נחל. וא"כ עדיין קשין דברי הרמב"ן שהמופתים של יציאת מצרים לכאורה לא מספיקים לקיים דברי משה רבינו. [ז] תירוץ על הקושיה כל מה שיש חשש הזה שנביא אמת יתהפך לנביא שקר, זה כל זמן שהוא חי, אבל כשנפטר ולא ראינו שום בירור שניבא לשקר, אין בו שום חשש שיתהפך לנביא שקר, וממילא מה שכתב הערבי נחל שיש חשש אולי יתהפך לנביא שקר, ושמשום זה הוצרך 'הנני בא אליך בעב הענן' זה כל זמן שמשה רבינו חי, אבל אחר שנפטר כבר לא שייך החשש הזה, והרמב"ן מדבר אחר פטירת משה רבינו ששם מספיק הנסים שמשה רבינו ניבא עליו. אולם בודאי הפסוק של 'הנני בא אליך בעב הענן' בא לחזק נבואת משה רבינו, אבל זה לא לעיכובא כי גם בלי זה לא היה שום חשש על נבואת משה רבינו, ובזה עלו דברי הרמב"ן כהוגן. [ח] כוונת מזוזה ברמב"ם ורמב"ן כתב הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ו הלכה יג) וז"ל: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר (תהלים לד ח) 'חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם'". ובשולחן ערוך (יורה דעה הלכות מזוזה סימן רפה): "הגה: י"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה (מהרי"ל שם, ומוכח בעבודת כוכבים דף יא), ויאמר: ה' ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם (במדרש). וכן כשיכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה". ולפי מה שבררנו כאן בשם הרמב"ן יש להוסיף בכוונת מזוזה גם זכר ליציאת מצרים, וכל מה שכלול בתוך אמונת יציאת מצרים שזה חידוש העולם וידיעה והשגחה וכל יכול ונבואת משה רבינו שכולל כל התורה, וכן כל מהלך הטבעי הם ג"כ נסים, רק שהם נסים נסתרים. ואף שקשה לכוון בכל פעם כל הכוונות, מ"מ לפעמים יש לכוון את הכוונות האלה. [ט] רשימה של מצוות שהם זכר ליציאת מצרים הכוונות האלה הם בכל המצוות שהם זכר ליציאת מצרים. כגון מצה, סוכה, פסח, שבת, תפילין, מזוזה, ציצית [ובפרט תכלת, שהוא זכר לניסים שבים סוף], פדיון הבן, פדיון פטר חמור, קדושת בכור בהמה טהורה. וכן כל יו"ט הוא זכר ליציאת מצרים כמו שאומרים בקידוש ותפילת יו"ט. וכן קדושת לוים וכהנים, כמו שנאמר (במדבר פרק ג יב) "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'". וכן הקריאה בשעת הבאת ביכורים. וכן מה שמזכירים כל יום בוקר וערב יציאת מצרים בקריאת שמע ובברכת אמת ויציב בבוקר, ואמת ואמונה בערב, וכן בשבת ויו"ט בברכת נשמת. וכן ביציאה למלחמה יש להזכיר יציאת מצרים, כמו שנאמר (דברים פרק כ, א) "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בברכת המזון בברכת הארץ גם מזכירים יציאת מצרים, אולם לא הוזכר בחז"ל חיוב זה, רק ברית ותורה. ונראה מה שהמנהג להזכיר גם יציאת מצרים, משום שיסוד ברכת הארץ היא הודאה על מתנת ארץ ישראל דומה לקריאת ביכורים, ושם מדובר באריכות על יציאת מצרים, על כן הנהיגו גם בברכת הארץ של ברכת המזון. [י] לימוד זכות של גדעון והצלת עם ישראל בעקבות סיפור יציאת מצרים שופטים (פרק ו, יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה', וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן: (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". ופירש רש"י (שם יג): "ויש ה' עמנו - ואם יש ה' עמנו למה מצאתנו וגו': אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמר לו אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו: [יד] ויפן אליו - הקדוש ברוך הוא בעצמו: בכחך זה - בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני כך דרש רבי תנחומא". [יא] אנכי ה' א-להיך בעקבות יציאת מצרים יש לזכור שהקב"ה שנתגלה בהר סיני ואמר אנכי, הזכיר יציאת מצרים כמו שנאמר (שמות פרק כ, ב-ג) "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". ורואים מזה, שהקב"ה שנתגלה לעם ישראל, הוא מתאר את עצמו שהוא א-להי ישראל, בעקבות שהוציא את עם ישראל ממצרים.