יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בענין צירוף כל הכוחות של כלל ישראל ● המזבח כולל כל כלל ישראל ● שלשה סיבות לחנוכה ● מקורות שעיקר שם "חנוכה" הוא על שם חנוכת המזבח ● תירוץ על קושיית הבית יוסף למה מדליקים ח' ימים ● חנוכה של נרות ● כוונה בשעת הדלקת נרות של חנוכה ● יש לעשות תפילות והשתדלות לממשלה שתבנה את בית המקדש
14:33 (07/12/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
תגיות: חנוכה, נרות, כלל ישראל, בית המקדש, ממשלה

במדבר (פרק ז פסוק פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. בפרשת הנשיאים מובא הקרבנות שהקריבו כל נשיאי השבטים, כל אחד בדיוק אותם קרבנות. ואחר פירוט הקרבן של כל נשיא מונה התורה את הסיכום של כל הקרבנות ביחד. וזה קוראים בקריאת התורה של היום האחרון של חנוכה, הנקרא על שמו "זאת חנוכה". והנה יש לעיין למה התורה כתבה סיכום של כל קרבנות הנשיאים, הרי כל אחד יכול לדעת לבד את החשבון הכללי שהתורה מסכמת. בענין צירוף כל הכוחות של כלל ישראל ועי' בזה במדרש רבה (במדבר, נשא, פרשה יד, יג) שכתב שהסיבה שהתורה כתבה סיכום כללי, כדי ללמוד שמעלה עליו הכתוב כאילו כולם הביאו שנים עשרה כפות, וכן כל הקרבנות כאילו כל אחד הקריב כל הקרבנות. וכך איתא (שם): "רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַה תַּלְמוּד לוֹמַר מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדְּבוּ מֵעַצְמָן, וְהָיָה קָרְבַּן כֻּלָּן שָׁוֶה, כְּאָרְכָּן כָּךְ רָחְבָּן, כָּךְ מִשְׁקָלָן, וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה קָרְבַּן אֶחָד מֵהֶן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חֲלַקְתֶּם כָּבוֹד אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, וַאֲנִי חוֹלֵק לָכֶם כָּבוֹד שֶׁתַּקְרִיבוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁלִּי, כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא הֶפְסֵק בְּקָרְבַּנְכֶם". ע"כ. וביאור הענין הוא, שכל הנשיאים שהקריבו כל אחד אותו דבר, אבל כל אחד הקריב על מטרה אחרת. כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה, נשא, פרשה יג, יד): "מָה רָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת בָּעִנְיָן הַזֶה, רַבָּנָן אָמְרִין אַף עַל פִּי שֶׁקָּרְבָּן שָׁוֶה הִקְרִיבוּ כֻּלָּם, עַל דְּבָרִים גְּדוֹלִים הִקְרִיבוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הִקְרִיבוֹ לְפִי דַּעְתּוֹ". ונביא כאן בקיצור נמרץ את טעמי המדרש (שם) על כוונות הקרבנות של כל נשיא. ביום הראשון, נשיא יהודה הקריב על שם המלכות. ביום השני, נשיא יששכר הקריב על שם התורה. ביום השלישי, נשיא זבולון הקריב על שם השתתפות עם יששכר שזבולון עסק בפרקמטיא לפרנס את יששכר. ביום הרביעי, נשיא ראובן הקריב על שם הצלה, שהציל את יוסף. ביום החמישי, נשיא שמעון הקריב על שם המשכן, משום שבמשכן נמצא הכיור שמשם משקין הסוטות שמכלה הזונות, ושמעון קינא בנושא זה למען אחותו, והרג כל אנשי שכם. ביום השישי, נשיא גד הקריב על שם יציאת מצרים, לפי שהלכו חלוצים לכבוש את הארץ והיו אנשי צבא, וכן ביציאת מצרים היו אנשי צבא כמו שנאמר (שמות יג יח) "וַֽחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם". ביום השביעי, נשיא אפרים הקריב על שם יעקב ויוסף. ביום השמיני, נשיא מנשה הקריב על שם יוסף, שנשמע למלכות אבל לא עבר על ציווי הקב"ה, [עי"ש במדרש אריכות דברים על חומר חיוב סירוב פקודת המלך כשמצווה לעבור על ציווי הקב"ה, אף כשהמלך מאיים בייסורים). ביום התשיעי, נשיא בנימין הקריב על שם בית המקדש. ביום העשירי, נשיא דן הקריב על שם נזירות, מפני ששמשון יצא משבט דן. ביום אחד עשר, נשיא אשר הקריב, על שם שבחר הקב"ה את עם ישראל מכל האומות. ביום שנים עשר, נשיא נפתלי הקריב על שם כיבוד אב ואם. הלימוד מכל זה, שלכל שבט יש את התפקיד המיוחד שלו, ואין אחד יכול להחשיב את עצמו יותר חשוב מהתפקיד של השני, וכל אחד צריך להעריך את תפקידו של השני. יששכר צריך להחשיב את זבולון, דהיינו מי שעוסק בתורה צריך לתת ערך למי שעוסק בפרנסה, וכן מי שעוסק בפרנסה, צריך לתת ערך למי שעוסק בתורה.וכן צריכים לתת ערך למי שעושה מלחמה ולמי שעוסק בהצלה, וכן למי שנשמע לקול המלך מצד אחד ומאידך מסרב פקודה כשמצווה לעבור על דברי הקב"ה. וכן מי שעוסק בכיבוד אב ואם וכן כל אחד על עמדו ופיקודו, ואז מחשיבים כל אחד כאילו עשה את הכל. וכן אז נחשב כקרבן ציבור שדוחה שבת, כיון שכל אחד נותן ערך וכבוד לשני. ולכן אפרים הקריב ביום השביעי שהיה שבת, כמבואר במדרש. וזה בעצם בזמננו יסוד היסודות להקמת ממשלה ע"פ תורה, שצריך לתת ערך לכל הכוחות בתוך כלל ישראל, ולא שכל אחד הורס את השני ומחשיב עבודתו שרק מה שהוא עושה הוא חשוב ולא מה שהשני עושה. המזבח כולל כל כלל ישראל ויש לעיין, אחר כל היסוד הזה, למה הכלל הזה נאמר דוקא בחנוכת המזבח. ונראה שיסוד מזבח הוא חיבור של כל כלל ישראל, שכל ישראל יש להם חלק בקרבנות. ומצאנו שחז"ל הקילו הרבה בימים טובים שכל ישראל באים לרגל, להאמין לכל יהודי שנטהר כהלכה, וסמכו על הכלל של כל ישראל חברים, על אף שבסופו של דבר העבירו אתכל הכלים למקוה מחשש שנטמאו, כמבואר בסוף חגיגה (להלן), מ"מ האיחוד חשוב מאוד. וכך איתא בגמ' חגיגה (דף כו עמוד א): "ובירושלים נאמנין על הקודש, תנא: נאמנין על כלי חרס גסין לקודש. וכל כך למה - שאין עושין כבשונות בירושלים. ובשעת הרגל אף על התרומה, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא (שופטים כ יא) 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים' - הכתוב עשאן כולן חברים". ומ"מ אחר הרגל הטבילו את כל הכלים של בית המקדש, מפני שיש מעמי הארץ שנגעו בכלים. כדאיתא שם (חגיגה דף כו עמוד ב): "כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב, ומזבח הנחשת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין". ופירש רש"י (שם): טעונין טבילה - מפני טומאת הרגל. ע"כ. שלשה סיבות לחנוכה יש ג' סיבות לחג חנוכה. [א] חנוכת המזבח בימי מתתיהו. [ב] נצחון המלחמה, וביטול הגזירות. [ג] נס הנרות שדלקו ח' ימים. השם "חנוכה" בעיקרו הוא משום חנוכת המזבח, וכן קריאת פרשת הנשיאים בקריאת התורה הוא משום חנוכת המזבח וחנוכת בית המקדש [מה שכתב הר"ן בשם י"א שהשם חנוכה בגלל שחנו בכ"ה, זה ע"פ דרך הדרוש, אבל הפשט הוא משום חנוכת המזבח, וחנוכת בית המקדש]. קריאת הלל בעיקרו הוא משום נס ההצלה, וכן אמירת על הנסים, שהוזכר בעיקרו נס ההצלה. הדלקת הנרות משום נס הנרות, אולם מבואר שכולל גם נס ההצלה של המלחמה, שהרי נשים חייבים בהדלקת הנרות בגלל נס המלחמה. כמו דאיתא במסכת שבת (דף כג עמוד א): "אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס". ופירש רש"י (שם): היו באותו הנס - שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס. ע"כ. וכתב הר"ן (פרק במה מדליקין דף י ע"א בדפי הרי"ף דיבור ראשון) וז"ל: "שגזרו היונים על כל הבתולות שיבעלו להגמון תחלה וע"י אשה אירע הנס דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן כהן גדול האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה ראשו וברחו כולם על כן נוהגין לאכול גבינה בחנוכה" עכ"ל. וכן כתב הכל בו (סי' מד ג ע"ג). ויש לעיין איך ע"י הדלקת הנרות ניכר נס של הצלחת המלחמה שכולל גם נשים. אולם נראה, שכל מעשה ההדלקה בזמן החשמונאים נתאפשר אך ורק בעקבות הצלחת המלחמה, שאז היו יכולים לטהר המקדש ולהדליק את המנורה, וזה שהביא את נס הנרות, וממילא בשעת הדלקת הנרות זוכרים גם את נס המלחמה. וכמו בנוסח שאומרים אחרי הדלקת הנרות, "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים". וזה הסיבה שנשים מחויבות בנר חנוכה, שהן היו בגזירות של בתולה שנשאת, ובהצלה ע"י יהודית שהרגה את המלך אליפורני. מקורות שעיקר שם "חנוכה" הוא על שם חנוכת המזבח מהרש"א (חידושי אגדות מסכת שבת דף כא עמוד ב) וז"ל: "מאי חנוכה כו'. ופירוש הר"ן כלומר חנו בכ"ה כו' ע"ש וק"ק מאי חניית שייך הכא כיון דהותר בהן מלאכה ולא נתנו לי"ט אלא להלל ולהודות ונראה לפרש דנקרא חנוכה ע"ש חנוכת המזבח כדאמרי' בפרק ר' ישמעאל (עי' יומא דף טז ע"א, ועבודה זרה דף נב ע"ב) דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עו"ג לע"ז והוצרכו לבנות מזבח חדש ולכך נקרא חנוכה ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות גם לפי מדרש (ב"ר) שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסליו ולא חנכוהו עד ר"ח ניסן ושבו נולדו האבות והקב"ה שילם לו בימי מתתיהו כו' היינו נמי שהיה כמ"ש ששילם לו להיות ביום חינוך המזבח ע"י מתתיהו ששקצו אנשי עו"ג מזבח הישן". רש"י (מסכת מגילה דף ל עמוד ב) וז"ל: "בחנוכה בנשיאים - דהוי נמי חנוכת המזבח". תוספות יום טוב (מסכת מגילה פרק ג) וז"ל: "בנשיאים דהוי נמי חנוכת המזבח - כ"כ רש"י והר"ן. והטור סימן תרפ"ד כתב על שם מדרש פסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ"ה בכסליו. [ואני מצאתי בספר מכבי שכשכבשו החשמונים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ובנאוהו מחדש וחנכו אותו בכ"ה בכסליו]". משנה ברורה (סימן תרע ז) וז"ל: "דבאותן הימים וכו' - ר"ל בכ"ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ"ה בכסליו אלא שהמתין הקדוש ברוך הוא בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית". מגילת תענית (ליכטנשטיין) המגילה, וז"ל: "בתלתא בכסלו אתנטילו סימואתא מן דרתא. בשבעה ביה יום טב. בעשרין וחד ביה יום הר גרזים דילא למספד. בעשרין וחמשה ביה חנכתא תמניא יומין דילא למספד בהון". מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון, וז"ל: "עשרים וחמשה בכסלו/ בעשרין וחמשה ביה חנכתא תמניא יומין דילא למספד בהון. שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים. ומה ראו לעשות חנכה שמנה ימים והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר ובשביעי הקריב אפרים וכן מצינו בחנכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנכת בית חשמונאי לדורות ולמה היא נוהגת לדורות אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ומה ראו לגמר בהם את ההלל ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח וכך הוא אומר בספר עזרא ויענו כל העם בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה' ואומר לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. להקדוש ברוך הוא לעשות נסים ונפלאות ולנו להללו ולברכו שנאמר על עמך ברכתך סלה. תירוץ על קושיית הבית יוסף למה מדליקים ח' ימים ידוע קושיית הב"י למה מדליקים שמונה ימים, הרי הנס היה רק בשבע ימים, שהרי יום אחד היה ראוי להידלק ע"פ טבע. וכידוע יש על זה הרבה תירוצים, ויש מליצה נר אחד נר למאה היינו שהנר הזה יש בו מאה תירוצים. ונראה להוסיף, שעצם מה שנתאפשר להדליק נרות בבית המקדש זה כבר נס לעצמו, שע"י מסירות נפש של המלחמה ועזרת הקב"ה בנצחון המלחמה, רבים ביד מעטים וכו' נתאפשר לטהר את בית המקדש ולהדליק הנרות. ובזה נראה לבאר למה לפי שורת הדין בלי מהדרין מספיק נר אחד איש וביתו כל שמונה ימים, ורק מצד מהדרין מוסיפים נר בכל יום. מכיון שעצם האפשרות להדליק, שבא מכח מלחמה ונצחון לכבוש בית המקדש ולהתחיל את עבודת בית המקדש שכולל בנין המזבח והדלקת נרות, זה כבר נס גדול, אף אם לא היה נס שנר ליום אחד דלק שמונה ימים. ורק חז"ל הוסיפו מצד מהדרין להזכיר נס של הנרות שדלק שמונה ימים. אבל עצם אפשרות להדליק, היינו שכולל כל חנוכת בית המקדש וחנוכת המזבח, זה היה שמונה ימים גם בלי נס הנרות, ועל זה מדליקים נר כל שמונה ימים ומברכים להדליק נר של חנוכה, היינו שכל יום היה חנוכת המזבח וחנוכת בית המקדש, שכולל גם חנוכה של הנרות, ובזה מספיק נר אחד לכל יום. אבל כדי להזכיר הנס שהנר ליום אחד דלק שמונה ימים, זה התוספת שמדליקים כל יום נר אחד יותר. ואולי ניתן לומר שחז"ל הדגישו שמצד הדין מספיק נר אחד כל יום, כדי לדעת שגם בלי הנס של הנרות שדלקו שמונה ימים, גם היה ראוי לתקן מצות נר חנוכה, על האפשרות לטהר בית המקדש, ולהדליק את הנרות, ורק תיקנו תוספת מהדרין כל יום כדי להזכיר גם את הנס של הנרות. ומה שמצוות ששייך לחנוכה הוא בנרות, משום שהכלי הכי חשוב בבית מקדש השני היה המנורה, כמו שיוצא מן נבואת זכריה שהראה הקב"ה לזכריה הנביא, וכמו שקוראים בשבת חנוכה. שבמקדש ראשון עיקר הכלי היה הארון, אולם במקדש שני לא היה הארון, והמנורה קיבלה את תואר הכלי החשוב, שמרמז על לימוד התורה. חנוכה של נרות ונראה שזה גם כוונת הרמב"ן והמדרש שהביא, שהזכיר חנוכה של הנרות. וז"ל (במדבר פרק ח ב, פרשת בהעלותך): "בהעלתך - למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה. "ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה. "אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. "ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל. וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם". עכ"ל הרמב"ן. מן הרמב"ן הזה משמע, שבזמן שקרא הנס נקרא חנוכה של הנרות, ומה שמדליקים בכל דור הוא נרות חנוכה, והיינו כמו שכתבנו שעשו חנוכת בית המקדש שבתוכו כלול חנוכת המזכח וחנוכת הנרות שזכו להדליק נרות, וזה אף בלי הנס של הנרות שדלק נר של יום אחד שמונה ימים, אלא על עצם מה שזכו להדליק הנרות ע"י טיהור בית המקדש, ומה שמדליקים בכל הדורות נקרא נרות חנוכה היינו הנרות שמדליקים הוא זכר של חנוכת בית המקדש וחנוכת הנרות שהיה באותו זמן. ובגמרא (שבת פרק במה מדליקין) מאוד מקצרים בסיפור נס חנוכה, ויכולים לחשוב שכל חנוכה הוא אך ורק בגלל נס הנרות שדלק שמונה ימים, והיו יכולים לחשוב שבלי הנס הזה לא היו מתקנים כלל חנוכה. אבל בברכת על הנסים, לא מזכירים כלל נס זה, רק נס המלחמה וטיהור בית המקדש, ובזה אנו מזכירים שגם בלי נס הנרות היה ראוי לתקן שמונת ימי חנוכה. וכן קריאת התורה של חנוכה בפרשת חנוכת המזבח, מזכיר לנו את ימי החנוכה שהיה בזמן החשמונאים, כמבואר ברש"י ושאר מפרשים על מגילה. ויכול להיות שבלי הנס של הנרות, היו מתקנים רק הלל ועל הנסים, וקריאת התורה של הנשיאים, ורק בגלל הנס של הנרות היו מתקנים מצות הדלקת נרות. אבל עכ"פ פשוט שגם בלי נס של הנרות היו מתקנים ימי חנוכה בהלל והודאה וקריאת התורה, בעקבות נצחון המלחמה וטיהור בית המקדש וחנוכת המזבח ובית המקדש. אולם מלשון הרמב"ן יותר משמע שמצוות הדלקת נרות חנוכה בעקרו בגלל חנוכת הנרות שהיה בזמן החשמונאים, וזה כמו חנוכת המזבח בזמן משה רבינו במשכן, שאינו ענין של נס, אלא של זכיה להקריב קרבנות על המזבח, וזה גם חנוכת הנרות בזמן החשמונאים שהוא זכיה להדליק הנרות. וממילא יוצא שבאיזה צורה מדגישים נס של הנרות הוא לא ע"י עצם הדלקת הנרות, אלא ע"י המהדרין שמוסיפים נר בכל יום, אבל עצם ההדלקה הוא גם בלי הנס הזה. ועוד ראיה שגם בלי נס הנרות היו מתקנים חג החנוכה, ממה שמבואר בטור, שחיוב קריאת התורה מעיקר הדין מסתיים בסוף פרשת נשא שנגמר חנוכת המזבח, ורק מצד מנהג יפה מוסיפים ריש פרשת בהעלותך את הנרות. ואילו כל חג חנוכה היה רק בגלל נס הנרות ובלי זה לא היה חג, איך שייך להשמיט קריאת פרשת בהעלותך את הנרות. אלא ודאי שעיקר החג הוא הנוכת המזבח, ואילו נס הנרות הוא תוספת נס, וגם בלי זה היה חג חנוכה. וז"ל הטור (אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפד): "ויש מקומות שמתחילין בברכת כהנים ומנהג יפה הוא לפי שנעשה הנס על ידי כהנים וכן הסדר ביום הראשון מתחיל ביום כלות משה וקורא אותו עם כהן ולוי וישראל קורא ביום הראשון ביום השני קורא כהן וביום השני עד פר אחד בן בקר ולוי עד וביום השלישי וישראל חוזר וקורא וביום השני וכן בכל יום ביום השמיני מתחילין ביום השמיני וגומרין כל הסדר ויש מקומות שקורין עד פרשה ראשונה של בהעלותך כדי להשלים של חנוכה בסדר הנרות ומנהג יפה הוא". ע"כ. ובזה מאוד ניחא מה שאמרו חז"ל שנשים חייבות בנר חנוכה כיון שהיו באותו הנס, ולכאורה איך היו הנשים בנס של הנרות שדלק שמונה ימים, אלא מכיון שהעיקר כאן הוא מה שזכו לטהר את בית המקדש ולהקריב קרבנות ולהדליק הנרות וזה בא ע"י נצחון המלחמה שזה נעשה גם ע"י אשה, וכן הגזירה של ביטול עבודת הקרבנות שנעשה ע"י היונים כלל גם גזירות על הנשים, וממילא הן באותו הנס, שאותו נצחון המלחמה כולל ביטול הגזירה על הנשים וחידוש עבודת הקרבנות [וכמובן אחר שכבר תיקנו גם מהדרין בגלל נס הנרות, גם אשה בכלל מהדרין להוסיף נרות]. כוונה בשעת הדלקת נרות של חנוכה מכיון שעיקר המילה חנוכה הוא על שם חנוכת המזבח וחנוכת בית המקדש וחנוכת הנרות שחידשו עבודת בית המקדש, שהיה בזמן החשמונאים, והכוונה, שבעקבות שלחמו נגד היוונים וטיהרו את המקדש ובנו מחדש את המזבח נתאפשר הדלקת הנרות. ממילא אחד מן הכוונות בשעת ההדלקה הוא לזכור את חנוכת בית המקדש שכולל חנוכת המזבח וחנוכת הנרות, וזה נוסח הברכה להדליק נר של חנוכה. אולם יש להוסיף שלא רק לזכור את חנוכת המזבח שהיה אז, אלא לזכור שצריך לעשות תפילות והשתדלות לבנין בית המקדש והקרבת קרבנות והדלקת הנרות בבית המקדש, ובסופו של דבר זה מאחד כל כלל ישראל. ועי' בב"ח (אורח חיים סימן תרע) שעיקר מסירות הנפש של הכהנים היה כדי לחדש את העבודה, וז"ל: "בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא (אוצר מדרשים אייזנשטיין עמ' 193 ד"ה דור) שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין כו' עמדו וטימאו כל השמנים. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם יי' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית יי' ע"כ נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב". עכ"ל הב"ח. יש לעשות תפילות והשתדלות לממשלה שתבנה את בית המקדש כל עבודת חנוכה כולל גם שאנו צריכים לעשות השתדלות להקים ממשלה על פי תורה כמו בזמן החשמונאים, שממשלה זו כוללת שיעשו תוכנית והשתדלות איך לבנות מזבח להקריב קרבנות ולהדליק נרות ובנין בית המקדש. ועי' במה שכתבנו במאמר מקום המקדש, על חשיבות העליה להר הבית. וזה כולל גם להקים ממשלה זמנית, אף אם אינו ראוי לממשלת בן דוד, וכמו אצל החשמונאים, שהיו כוהנים ולא ראוים למשיחת מלכות בית דוד, כמבואר ברמב"ן (ראה להלן), מ"מ באופן זמני ניתן גם להקים ממשלה כזאת. וז"ל הרמב"ן (בראשית פרשת ויחי פרק מט): "וראיתי בירושלמי במסכת הוריות (פ"ג ה"ב) אין מושחין מלכים כהנים, אמר רבי יהודה ענתוריא על שם לא יסור שבט מיהודה, אמר רבי חייא בר' אבא למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל (דברים יז כ), מה כתיב בתריה לא יהיה לכהנים הלוים (שם יח א). הנה שנו בכאן שאין מושחין מלכים מן הכהנים בני אהרן, ופירש תחלה שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו". עכ"ל הרמב"ן. ובנין בית המקדש ניתן לעשות גם בממשלה זמנית, לפני ביאת המשיח, כמבואר בירושלמי (מעשר שני פ"ה) הובא בתוס' יום טוב (מסכת מעשר שני פרק ה משנה ב) וז"ל: "כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין. וכל שכן קודם לתחיית המתים". וז"ל הירושלמי (וילנא מסכת מעשר שני פרק ה הלכה ב): "אמר רבי אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד דכתיב (דברים לב יד) ודם ענב תשתה חמר". ע"כ. וכן הוא בבבלי בסדר הברכות, דאיתא במסכת מגילה (דף יז עמוד ב): "וכיון שנבנית ירושלים - בא דוד, שנאמר (הושע פרק ג ה): 'אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם'". ע"כ. ירושלים כולל גם בית המקדש כמבואר בנוסח ברכת הביננו שהוא קיצור של הברכות, כדאיתא במסכת ברכות (דף כט עמוד א): "הֲבִינֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינו לָדַעַת דְּרָכֶיךָ, וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתֶךָ, וְתִסְלַח לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים, וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹבינו, וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ, וּנְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ, וְהַתּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשָׁפֵטוּ, וְעַל הַרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶךָ, וְיִשְׂמְחוּ צַדִיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקוּן הֵיכָלֶךָ, וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבְעֲרִיכַת נֵר לְבָן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה". כ"ד כסלו תשע"ו