יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
הקדמה בדברי אגדה ● טענות מתנגדי העליה להר הבית ● הוכחות שקודש הקדשים וההיכל נמצאים תחת כיפת הסלע ● טענה שאחרים יעלו במקום האסור ● חשש זיבה ● האם יש מצוה לעלות להר הבית \ תפילה בלב \ חשיבות התפילה בהר הבית \ שפע רוחני בעמידה במקום \ דרישת ציון במעשה \ מצוות כיבוש \ מורא מקדש ● עלייה בדורות עברו ● טענה שיכשלו בלי כוונה באיסור כרת ● המסורת על מקום המקדש \ תאור הר הבית מבחוץ ומבפנים \ הדעה המקובלת בזיהוי מקום המקדש \ הסתמכות על המסורת בקביעת הלכה \ בניית כיפת הסלע \ השלמת התמונה ההיסטורית \ לסיום
00:00 (03/12/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
תגיות: הר הבית, בית המקדש, מורא מקדש, כיפת הסלע, תפילה, כרת, זיבה, אגדה

כ"ט מרחשון תשע"ו הקדמה בדברי אגדה איתא במס' פסחים (דף פח ע"א): "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב ג) 'וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב' וגו'. א-להי יעקב, ולא א-להי אברהם ויצחק? "אלא: לא כאברהם שכתוב בו "הר", שנאמר (בראשית כב יד) '[וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה] אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה'. "ולא כיצחק שכתוב בו "שדה", שנאמר (בראשית כד סג) 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה'. "אלא כיעקב שקראו "בית", שנאמר (בראשית כח יט) 'וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל'. עכ"ד חז"ל. נראה לבאר דברי הגמרא על השינוי בשמות, שאברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה, ויעקב קראו בית. אברהם קידש את הר הבית, ומשום זה קראו הר. יצחק קידש את העזרה, דהנה מקום העזרה הוא להקריב קרבנות. ואחד מתפקידי הקרבנות הוא לתת פרנסה, כמבואר בכתובות (דף י עמוד ב) "אמר רבי אלעזר: מזבח - מזיח ומזין", ופירש רש"י: "מזין - בזכות הקרבנות העולם נזון, שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה". [ועי' באריכות מש"כ הנצי"ב בהעמק דבר (פרשת קרבנות של פנחס)]. והרי שדה הוא ג"כ לפרנסה, ולכן יצחק קראו שדה. וכן הר הוא משופע, וזה מאפיין את ההר. אבל שדה צריך להיות חלק, ואף אם הוא משופע אבל לא זה מה שמאפיין את השדה. יעקב קידש את מקום בית המקדש עצמו. וענין שינוי מקומות האלו, כי מקודם צריך לקדש את הר הבית, ואח"כ את מקום העזרה, ואח"כ את מקום המקדש עצמו, וזה הולך בשלבים. ובאמת גם אצל אברהם הלך בשלבים, מקודם אמר לו הקב"ה (בראשית יב א) "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", היינו שהוא צריך לטפל מקודם בארץ ישראל. ורק בעקידה אמר לו ללכת להר הבית, ושם קידש את המקום הזה. (אין הכוונה קידוש בהלכה לאיסור כניסת זרים, אלא לחשיבות המקום). גימטריה יש לציין ש"מחנה" בגימטריה 103. "הר" עם הכולל בגימ' 206, שזה פעמיים 103. "שדה" בגימט' 309, שזה שלוש פעמים 103. "בית" בגימט' 412, שזה ארבע פעמים 103. והכוונה בזה, כי ירושלים הוא מחנה ישראל, ובהר הבית נוסף עוד קדושה של מחנה לויה, וזה פעמיים מחנה. והעזרה הוא גם מחנה שכינה, וזה שלש פעמים מחנה. ובית המקדש הוא מחנה נוסף, וזה ארבע פעמים מחנה. כמו דאיתא בזבחים (דף קטז עמוד ב) "כשם שמחנה במדבר, כך מחנה בירושלים, מירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער נקנור מחנה לויה, מכאן ואילך מחנה שכינה, והן הן קלעים שבמדבר". שלב אחר שלב וזה גם היסוד של עם ישראל מעת יציאת מצרים, שהדברים הלכו בהדרגה. בהתחלה יצאו ממצרים, ואח"כ קבלת התורה, ואח"כ נכנסו לארץ ישראל. וגם שם, בהתחלה לא נבנה בית המקדש, אלא היה רק המשכן בגלגל, ואח"כ מקדש שילה שהוא בנין זמני, ויותר מאוחר בית המקדש. בדורינו התהליך הוא דומה, בהתחלה היה עליה לארץ ישראל. ואח"כ בשנת תש"ח כיבוש ארץ ישראל, אבל לא ירושלים המזרחית שזה העיר העתיקה. ובמלחמת ששת הימים (אייר תשכ"ז) נכבשה ירושלים, אולם היה התנגדות גדולה על עליה להר הבית. אולם לאט לאט נתברר יותר מקום המקדש, וניתן לעלות על הר הבית. טענות מתנגדי העליה להר הבית וכעת ראיתי מה שכתבו המתנגדים לעליה להר הבית, ואין אנו מדברים כאן על אלו שכותבים סתם שכל העולה להר הבית חייב כרת, כיון שעל אלו אין אנו צריכים להשיב, שהרי זה משנה מפורשת במסכת כלים (פרק א משנה ח) שכרת שייך רק בעזרה, וכן הוא בגמרא פסחים (דף סז ע"א) ובגמ' נזיר (דף מה ע"א) ובסוטה (דף כ ע"ב) שטמא מת מותר להיכנס במחנה לויה שהוא הר הבית. ורק בחיל ובעזרת נשים אסור מדרבנן, עי' משנה כלים (שם). ובהר הבית אסור מן התורה רק למי שיש טומאה היוצאת מגופו, וכ"פ הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הל' טו, והל' ביאת מקדש פ"ג הל' ד). ועל זה מהני מקוה לזכרים (לנשים יותר מסובך, עי' מש"כ במאמר עליית נשים להר הבית). וממילא אין מה לדון עם מי שמכחיש דברי חז"ל מפורשים. אלא אנו מדברים על מי שבא בטענות שאינם מתנגדים ישר למשנה וגמרא מפורשת. ועי' בזה באריכות במאמר "הר קדשי" של הרב שלמה בניזרי (מהדורא ראשונה, ניסן תשע"ה), שליקט את כל המתנגדים לעליה, וצירף גם חתימות של הרבה רבנים, ומתוכם גדולי הפוסקים שמתנגדים לעליה להר הבית, וזה כולל חרדים ודתים לאומים. ועיקר הטענה היא שאין אנו יודעים איפה מקום העזרה, וממילא יש חשש שהעולים יכנסו למקום העזרה. וגם אם יודעים את מקום העזרה, מ"מ יש לחשוש שבעקבות העולים במקומות המותרים יבואו אחרים לעלות במקומות האסורים. וכן אסור לעלות בלי צורך, וצורך זה רק תפילה, והיום בין כך לא נותנים להתפלל. ויש עוד שטוענים שיש לחשוש לזיבה, וצריך טבילה שבעה נקיים ומים חיים. התגרות באומות וגם הביא טענה שזה מסכן את כלל ישראל ומתגרה באומות. אולם צריך לדעת שכל הרבנים שחתמו על המכתב שאסור לעלות על הר הבית, (אלול שנת תשכ"ז, שלושה חודשים אחרי שנכבש המקום במלחמת ששת הימים), לא כתבו שום דבר מהתגרות באומות, אלא משום שלא יודעים מקום העזרה, ואילו טענה של התגרות באומות, מי שחושש לזה, צריך לחשוש על כל ארץ ישראל. וכן באמת אלו טענו גם שאסור לגור בחלק שנכבש במלחמת ששת הימים, אולם כשבלית ברירה בנו את מודיעין עילית וביתר, שנמצא בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הוצרכו להבליג על הטענה הזו, אולם המשיכו לטעון אותה על מקומות אחרים, אף שבאמת אין שום נפקא מינה ביניהם, (כנראה שבמקום של הפסד מרובה של אנ"ש ניתן להקל על איסור התגרות באומות). החליטו מראש שאי אפשר לדעת מכל המאמר מבואר יסוד אחד, שלפי דבריו אין לנו את האפשרות להוכיח איפה נמצא המקום של קודש הקדשים ומקום העזרה, אלא רק ע"י ביאת המשיח. והיינו שכבר פסק מעיקרא לפני בירור הענין, שאין כאן מה לברר, כי הדבר מוכרח להיות ספק עד ביאת המשיח, ואין רשות לשום אדם לחלוק על מצב הספק, כי בעצם בירור והבאת ראיה אפילו ראיה חזקה ביותר, הוא חולק בזה על כל גדולי ישראל שכבר הכריעו במוחלט שאין כלל אפשרות להביא ראיה על מקום המקדש. וכתוצאה מכך, אף אם ע"י כל מיני אפשרויות של תצלומי אויר, חפירות ארכיאולוגיות, שאר בירורים, והוכחות מספרים וסופרים יתברר התמונה יותר, ויודעים איפה נמצא קודש הקדשים וההיכל, ומזה יודעים גם איפה עזרת ישראל ועזרת נשים, מ"מ אנו בבחינת חמורים בני חמורים לעומת גדולי ישראל בדורות הקודמים, שכבר אמרו שלא שייך כלל להביא ראיה בענין לפני ביאת המשיח. אולם יש כאן טעות יסודית, שגדולי ישראל האלו כתבו שאין אנו יודעים מקום המקדש. ולא כתבו פסק שלא שייך לדעת עד ביאת המשיח, אלא כתבו לפי המצב שהיה להם שלא ידעו, אבל לא אמרו שזה הלכה שלא שייך לברר כלל עד ביאת המשיח. ואילו הרבנים שהוסיפו פיסקם לאחרונה (חשון תשע"ה), כתבו רק שאנו סומכים על מה שנפסק אז, ולא הלכו לברר את הנושא מחדש. וממילא כעת שהדבר נבדק עוד הפעם, ונתברר שקבלת הרדב"ז הוא מוכרח מכמה צדדים, הוכרע הספק שהיה אז. [ועי' מש"כ במאמר "העליה להר הבית היא סיבה להצלה, או לפיגועים?"]. והראיה שהוא אינו מעונין כלל לבדוק את הנושא, למשל, הוא הביא ראיה שלא שייך להביא ראיה מכיפת הסלע שזה מקום המקדש, שהרי בגמרא זבחים (דף סב עמוד א) אמרינן "בשלמא בית מינכרא צורתו, אלא מזבח מנא ידעי", ופירש רש"י "שניכרים צורתו - יסודות החומות". וטוען שאם ניתן להביא ראיה מאבן השתיה איפה נמצא מקום קודש הקדשים, למה צריך להביא יסודות החומה, הרי אפשר להוכיח מעצם אבן השתיה שנמצא כעת, אלא ודאי משם א"א להוכיח. אולם טענה זו אינה נכונה, שבוודאי ניתן להוכיח באופן כללי מאבן שתיה איפה נמצא קודש הקדשים, אולם זה אבן גדולה מאוד, וא"א לדעת את המקום המדוייק של המקדש, כי אולי הוא קצת ימינה או קצת שמאלה וכו', ולכן צריך את יסודי החומות. אבל אם לא באים להוכיח את המקום המדוייק, אלא לדעת בערך את המקום, וכדי לוודא עכ"פ שתחת כיפת הסלע נמצא ההיכל וקודש הקדשים, וכדי למדוד איפה כבר אין ספק של עזרה, זה כן ניתן להוכיח. דעתו הפוך מדברי החזון איש וזה בהיפוך גמור ממה שכתב החזון איש (אבן העזר סי' ב סוף ס"ק ז) שכל הבעיה של הקרבת קרבן פסח לפני ביאת המשיח, הוא אם צריך לחוש מדרבנן על יוחסי כהונה או לא, וכן על תכלת באבנט שלא נתברר בתקופתו, אבל לא מתנה תנאי של ביאת המשיח. וכן מוכח משאר האחרונים שדנו על הקרבת קרבן פסח לפני ביאת המשיח ולפני בנין בית המקדש. ויוצא ברור מדבריהם, שגם לפני ביאת המשיח ניתן לדעת איפה מקום העזרה. ואילו היה סוברים שיש כלל שאין שום אפשרות לברר מקום העזרה לפני ביאת המשיח, איך עלה בדעתם שניתן להקריב קרבנות לפני ביאת המשיח, והרי מי שמקריב קרבן מחוץ לעזרה חייב כרת, ואיך לא חששו לזה. אלא ודאי שס"ל שזה ניתן לברר כבר עכשיו. או שסמכו על המסורת הרצופה שכבר נתברר ברדב"ז שמקום המקדש הוא תחת כיפת הסלע. הוכחות שקודש הקדשים וההיכל נמצאים תחת כיפת הסלע ההוכחה שמקום ההיכל וקודש הקדשים נמצאים תחת כיפת הסלע בדיוק, ולא דרומית ממנו ולא צפונית ולא מזרחית ולא מערבית. יש תשובה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרצא) שזה דבר פשוט בלי ספק שההיכל וקודש הקדשים נמצאים תחת כיפת הסלע.ודברי הרדב"ז הובאו בהרבה אחרונים, כגון החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' תקסא, ג), ובשערי תשובה (שם אות ה), וכן בליקוטי הלכות של החפץ חיים (זבחים דף נה ע"ב). ויש שני סוגי הוכחות למה שכתב הרדב"ז, אחד מצד מסורת רצופה שתחת כיפת הסלע נמצא מקום ההיכל וקודש הקדשים, ושנית מצד הטופוגרפיה של ההר. תמצית הראיות של המסורת, אנו מעתיקים בסוף מאמר זה את דברי הרב יוסי פלאי שליט"א (מחבר ספר "אל הר המור", תלמיד חכם גדול, שכל מה שכותב הוא בעיון ובדקדוק הלכה ובצורה מסודרת עם מקורות נאמנים). ראיה מהטופוגרפיה ותמצית ההוכחה של ספר חצרות בית ה' של הרב זלמן קורן מצד הטופוגרפיה של ההר, הוא שאבן השתיה בלטה שלוש אצבעות בקודש הקדשים כמבואר במס' יומא (דף נג ע"ב), ובמשנה מס' מידות (פרק ב משנה ג) מבואר המדרגות שעלו בהם לבית קודש הקדשים, שעד עזרת נשים היה שתים עשרה מדריגות של חצי אמה וזה שש אמות (פ"ב מ"ג) ומן עזרת נשים לעזרת ישראל היו חמש עשרה מדריגות וזה שבע וחצי אמות (פ"ב מ"ה), וזה מתאים בערך עם גובה הרמה מהר הבית שהוא כשלשה מטר וחצי, היינו שמקום המזרח של הרמה מתאים עם שער הנקנור (שער הנקנור הוא השער מזרחי של עזרת ישראל), ומן עזרת כהנים עד ההיכל היו שתים עשרה מדריגות שהם שש אמות (פ"ג מ"ו). וזה מתאים עם המציאות שאבן השתיה שהוא סלע בגובה שלושה מטר בערך ממפלס הרמה שהוא העליה מעזרת כהנים לאולם. וזה מתאים עם המציאות. אולם אילו אתה אומר שמקום המקדש היה לצד דרום, שם ההר הרבה יותר נמוך, ולא רק כדרגה של עכשיו, אלא עצם ההר שם יותר נמוך בהרבה (וזה התברר מכח חפירות ארכיאולוגיות שהתבצעו ע"י האגנלים). והרי מקום המקדש היה בפסגת ההר כמבואר במשנה, וכך מתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ספר ה, א) שמקום המקדש נמצא על המקום הגבוה של ההר. ואם אתה אומר שמקום המקדש הוא בדרום א"כ צריך לומר ששם היה פסגת ההר הרבה מטרים גבוהים עד כחמש עשרה מטר, והיינו יותר גבוה מן האבן שנקרא צ'חרא שנמצא תחת כיפת הסלע. וזה מאוד קשה לומר שחתכו כ"כ הרבה מעצם ההר. וכמו שכבר כתב בנושא מעין זה בכפתור ופרח (פ"ו) שלא מסתבר שנחתך מן ההר כל כך הרבה. וכן, אף אם תאמר שמקום המקדש לא היה בפסגת ההר, אלא בדרום שנמצא יותר נמוך, א"כ אתה צריך לרדת לכיוון מזרח עד עזרת כהנים ואח"כ עד עזרת ישראל ואח"כ עד עזרת נשים ואח"כ עד החיל, בצורה שמתאימה עם המשנה במידות, וזה לא נמצא כי כעת יודעים איפה שיש סלע ואיפה לא. ודבר זה מתאים אך ורק כשההיכל היה תחת כיפת הסלע שהוא גבוה, ושם ניתן למצוא ירידה לכיון מזרח בצורה שמתאימה עם המשנה. ראיה מרוחות העולם ראיה נוספת, קיר הרמה המזרחי הוא בדיוק לכיוון רוח העולם, ואילו שאר קירות הרמה וכן חומות הר הבית הם לא מדויקים לרוחות העולם, וזה מתאים עם מה שנאמר בירושלמי (ערובין פ"ה הל' א) שדקדקו לעשות את שער הנקנור בדיוק לפי רוחות העולם. וזה ראיה שהקיר המזרחי של הרמה הוא המקום המזרחי של עזרת ישראל ושם נמצא שער הנקנור. וז"ל התלמוד ירושלמי (ונציה, מסכת עירובין פרק ה הלכה א, דף כב טור ג): "אמר ר' יוסה: אם אין יודע לכוין את הרוחות צא ולמד מן התקופה ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת אילו פני מזרח ממקום שהחמה שוקעת באחד בתקופת טבת עד מקום שהיא שוקעת באחד בתקופת תמוז אילו פני המערב והשאר צפון ודרום הדא הוא דכתיב (קהלת א) הולך אל דרום וסובב אל צפון הולך אל דרום ביום וסובב אל צפון בלילה סובב סובב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח אילו פני המזרח והמערב ניחה בשילו ובבית העולמים דמר רבי אחא בשם שמואל בר רב יצחק כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז שבעה שמות נקראו לו שער סור שער היסוד שער חריסית שער איתון שער התווך שער חדש שער העליון, שער סור ששם היו טמאים פורשין הדא הוא דכתיב סורו טמא קראו למו שער היסוד ששם היו מייסדין את ההלכה שער חריסית שהוא מכוון כנגד זריחת החמה". ע"כ. ופירש בקרבן העדה (שם): "ששם היו טמאים. טומאת מת ושרץ, פורשין, שמשער מזרח ולפנים והוא השער נקנור נקרא מחנה שכינה ואסורין מדאורייתא ליכנס לשם והא דתנן בפ"ק דכלים מהחיל ולפנים אין טמאי מתים נכנסים היינו מדרבנן". עכ"ל. וא"כ מבואר שמסורת הרדב"ז שתחת כיפת הסלע הוא מקום המקדש מוכח גם מצד הטופוגרפיה של ההר. ועי' בזה באריכות בספר בחצרות בית ה', וכן מה שכתב הרב זלמן קורן ביותר אריכות בביאור דבר הרדב"ז (קונטרס "מעלין בקודש" אלול תשע"ה), ושם מבאר גם הסתירות שיש בתשובת הרדב"ז, ומבאר איזה דברים היו מוחלטים אצל הרדב"ז ואיזה בא מחמת שלא ראה את הר הבית מבפנים. טענה שאחרים יעלו במקום האסור ומה שטוענים שאם אחד עולה למקום המותר יעלו אחרים במקום האסור, יש לנו ראיה שלא צריך לחוש לזה במקרה שלנו. עי' בגמרא שבועות (דף טז ע"א) שהכניסו חלק מהר הזיתים לחומת העיר, וקראו לזה ירושלים, על אף שלא נתקדש בקדושת ירושלים, כדי שעמי-הארץ ימסרו נפשם על המקום הזה בראותם שקוראים לזה ירושלים, וחז"ל עשו את זה על אף שיצא מזה מכשול שעמי-ההארץ אכלו קדשים קלים באיסור. עי' בזה בתוס' (שם ד"ה אלא בבני גולה) וז"ל: "אף על פי שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוה, כדי שימסרו עצמם עליהם יותר כשיש בה שם קדושה". עכ"ל. וחזינן מהא שיש מצבים שלא חוששין שיבוא לידי קלקול, כגון כאן שעם ישראל צריך להבין שהמקום קדוש, וצריך למסור נפש על זה. וזה מיישב גם הטענה שאם עולים יש שוטר משגיח שלא יתפללו שם, והוא לא טבל, ומכח התוס' הזה נראה שאין חוששין לזה, ובענין זה יש עוד סברות להתיר. ובממשלת רבין היה הצעה למסור כל מזרח ירושלים לערבים, אולם הצורר התעקש לקבל גם הר הבית, וראש הממשלה התנגד כי זה לא היה מוכן לתת. וכן לאחרונה ממש פורסם שרה"מ נתניהו לא הסכים לוותר על הר הבית. ובודאי שזה בעקבות שיהודים עולים לשם ונותן חשיבות עצומה למקום. וזה דומה מאוד למה שנאמר בגמרא (שבועות דף טז ע"א) הנ"ל, שהכניסו חלק מהר הזיתים לחומה וקראו לזה ירושלים על אף שלא נתקדש בקדושת ירושלים, כדי שעמי-הארץ ימסרו נפשם על המקום הזה בראותם שקוראים לזה ירושלים, וחז"ל עשו את זה על אף שיצא מזה מכשול שעמי-הארץ אכלו קדשים קלים באיסור. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן ג) שכתב לא לסגור בית כנסת בגלל שיש יהודים שבאים לשם במכונית, וז"ל: "שלא יצוייר לומר למשל שלא יפתחו הבית כנסת בשבת להתפלל בו מפני שעי"כ ישמעו מחללי שבת שישנו בכאן בית כנסת ותפלה בצבור ויסעו במכונית לבית כנסת לעת מצוא שלהם (דבר שמצוי בעו"ה באמריקה)". עכ"ל. חשש זיבה עוד יש טוענים שיש לחשוש לזיבה [עי' בספר של הרב יעקב עדס בשם רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל (הסטייפלר)], וממילא יצטרכו מים חיים לטהר. אולם במשנה במס' טהרות (פרק ז משנה ו) מבואר שבסתם לא חוששין לזיבה: "הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא". ע"כ. ופירש התוס' יום טוב (שם): "או אשה - פי' הר"ב דשמא היא נדה או זבה משא"כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי' הר"ב בפ"ה משנה ח'". ע"כ. וכן מפורש במס' נזיר (דף סו ע"א) שספק ראה ספק לא ראה, טהור. האם יש מצוה לעלות להר הבית אחד מן הטענות שכתב הרב שלמה בניזרי הוא שאין שום מצווה לעלות על הר הבית, כי הרי המשטרה לא נותנים אפילו להתפלל, וברמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ז) מבואר שרק לצורך מצוה מותר לעלות להר הבית, שכתב וז"ל "ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה". אולם טענה זו לא נכונה, שעל אף שלא נותנים להתפלל, ניתן למלמל כמה מילים, כגון אנא ה' הושיעה נא, או רק מילה אחת "הושענא". תפילה בלב וגם, בשעת הדחק ניתן להתפלל בלב, והקב"ה מקבל גם תפילה בלב במקום שאין אפשרות אחרת, כמו שמצינו בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא כד) וז"ל: "שובה תני בשם ר' לעזר מקוה ישראל (ירמיה יז יג), אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אני אמרתי לך שתהא מתפלל בבית הכנסת שיש בעירך, ואם אין את יכול, התפלל בתוך שדך, ואם אין את יכול, התפלל בתוך ביתך, ואם אין את יכול התפלל על מיטתך, ואם אין את יכול, הרהר בליבך, אמרו בלבבכם על משכבכם (תהלים ד ה) וגו' ". ע"כ. והעתיקו הבית יוסף (אורח חיים סימן צד) וז"ל: "כתוב בארחות חיים בשם פסיקתא, אם אין אתה יכול, התפלל על מטתך, אם אין אתה יכול ואתה אנוס מחולי או מדבר אחר אמור בלבבך שנאמר (תהלים ד ה) אמרו בלבבכם". עכ"ל. והובא גם ברמ"א (סי' צד סע' ו בהג"ה). חשיבות התפילה בהר הבית ובאמת זה גופא שהערבים אוסרים על היהודים להתפלל על הר הבית, מראה כמה הם מבינים את חשיבות התפילה של יהודי בהר הבית, שמזה יודעים שהקב"ה יקבל תפילתנו וסופו של האיסלאם יגיע עי"ז, וא"כ בוודאי שיהודי צריך להבין חשיבות תפילה על הר הבית. וכן מבואר ברש"י, שהביא את דברי חז"ל על החשיבות להתפלל בהר הבית (בראשית פרק כח פסוק יז), וז"ל: "ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו שם. איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל, כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ע"ב) וקרא מוכיח 'וילך חרנה', כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר, וחזר עד בית אל, וקפצה לו הארץ." עכ"ל. שפע רוחני בעמידה במקום ועי' בכלי יקר (בראשית פרק יג) שגם עצם העמידה בהר הבית הוא דבר גדול כשמכוון לקבל השראה מן השמים, וז"ל: "ותועלת רוחני זה לא יסור מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבנינו מכל מקום הבית המקדש שלמעלה המכוון נגדו נצחי לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו'". עכ"ל. דרישת ציון במעשה וכן יש מצווה לתבוע בנין בית המקדש, וידוע שאין דומה כלל התביעה לבנין בית המקדש כשיהודי עולה על הר הבית מיהודי שרק מתפלל תפילות הקבועות, ועל זה אמרו חז"ל (סוכה דף מא ע"א) ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה, וז"ל: "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיה ל יז) 'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ - מכלל דבעיא דרישה". ע"כ. ועל אף ששם מדובר על תקנות כלליות לעם ישראל, מ"מ כל יהודי יכול להוסיף הנהגות לדרישת ציון. גודל החשיבות של דרישת ציון רואים בחז"ל, דאיתא במדרש שמואל (בובר, פרשה יג), וז"ל: "תני רבי שמעון בן יוחי: אותי מאסו, גם אותי מאסו, כי גם אותי מאסו, א"ל בשלשה דברים הן עתידין למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש. "אימתי מאסו בשלשתן? בימי רחבעם, הדא הוא דכתיב (מלכים א, יב טז) 'וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד', זו מלכות שמים. 'וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי' (שם), זו מלכות בית דוד. 'לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד' (שם), זה בנין בית המקדש. "אמר רבי שמעון בן מנסיא: אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן. הדא הוא דכתיב (הושע ג ה) 'אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱ-לֹקֵיהֶם', זו מלכות שמים. 'וְאֵת דָּוִיד מַלְכָּם' (שם), זו מלכות בית דוד. 'וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' (שם), זה בנין בית המקדש. ע"כ. מצוות כיבוש יש כאן גם מצוות כיבוש, שע"י שאנו הולכים שם מחזקים את אחיזתינו, שהיא כעת מרופה בידינו, והרב שלמה בניזרי דחה את הטענה. ובמקום אחד כתב (עמוד 160) שאין צורך בכיבוש היום, שהרי המקום שלנו על אף שהערבים הם שם, ומאידך בית המקדש ירד מן השמים ואין הקב"ה צריך אותנו (על אף שמודה שהרמב"ם חולק, מ"מ ס"ל שזה יעשה משיח ואין צורך בנו גם להכנה לזה). אולם לא הבנתי טענה זו, שהרי כל כיבוש ארץ ישראל הוא על אף שארץ ישראל שייך לעם ישראל מימות האבות, כמו שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף נג עמוד ב) "ירושה היא להם מאבותיהם", ובכל זאת כל זמן שאין זה בידינו ממש יש בזה קיום מצוות כיבוש, וכעת שזה מרופה בידינו כבוש ואינו כבוש, ממילא כל העליה מחזק את בעלותינו במקום, וכן מציל את המקום שלא ימסרו לגמרי לאויבינו. מורא מקדש וכן האריך הרבה שעצם העליה אף בטהרה כרוכה באיסור מורא מקדש, אולם למעשה עיקר מורא מקדש הינו לדקדק בדינים, אולם טענה זו לא מבטל ממצוה ללכת להר הבית, שהרי נזהרים באלו הדברים, שלא עולים במקום שאסור לעלות, ונטהרים במקוה, והולכים בלי נעלי עור, ובלי ארנק מגולה. עלייה בדורות עברו וכן כתב (שם) שלמעלה מאלף שנים לא עלו יהודים להר הבית, אולם מודה שלפני כאלף ומאה שנה כן עלו (עמוד 97, 106), וזה גם אחרי שנתבטל אפר פרה בימי אביי ורבא, וכתב שם שבתקופת הישמעאלים הראשונים התירו לעלות להר הבית ורק כשהגיעו הצלבנים אסרו לעלות, וא"כ מודה הוא שהיהודים ידעו עד אז איפה הוא מקום המקדש, וזה היה כמאתיים שנה אחרי שנבנה כיפת הסלע, וא"כ זה מחזק את הטענה שעומר שבנה את כיפת הסלע שאל את היהודים איפה מקום המקדש והם ענו לו, ויש ששאלו איך ידעו היהודים איפה נמצא מקום המקדש, והרי כאן יש הוכחה שיהודים עלו להר הבית כמאתיים שנה גם אח"כ וכ"ש בשעה שבנה את כיפת הסלע, וא"כ הם ידעו איפה מקום המקדש, וכיון שבכל התקופות העידו הראשונים שנמצא תחת כיפת הסלע, זה ראייה שזה מה שהיה מפורסם באותן הימים. טענה שיכשלו בלי כוונה באיסור כרת עוד טענו שמכיון שלא ניכר כלל איפה יש כרת, ממילא ילכו שלא בכוונה למקום שיש כרת. אולם טענה זו שייך רק כשלא יודעים איפה מקום העזרה, אבל כעת שיודעים שמקום העזרה שחייב כרת הוא רק על הרמה שהיא גבוהה שלושה מטר מהר הבית, א"כ מי שאינו עולה על הרמה לא שייך להכשל בכרת. ובאמת כל הרבנים שמדברים על עליה להר הבית מזהירים שלא לעלות על הרמה. ויש מחמירים להתרחק מן הרמה כ-12 מטר, מכל הצדדים, מפני חשש חיל, ועי' במפה המועתקת לקמן. וכן בצד מזרח יש עזרת נשים וחיל שאינו על הרמה, ובאמת מזהירים להתרחק במזרח הרבה וללכת רק סמוך לכותל. אבל עכ"פ גם מי שנכנס אין שם כרת ולא לאו אלא איסור דרבנן [עי' סוטה (דף כ ע"ב) ותוס' יבמות (דף ז ע"ב ד"ה וראה קרי)]. • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • הריני מעתיק כאן מאמר שכתב הרב יוסי פלאי שליט"א מיצהר, בענין המסורת על מקום המקדש. וז"ל: המסורת על מקום המקדש סקירה כללית האם ידוע לנו כיום מקומו של בית המקדש? – שאלה זו מעניינת אנשים רבים בכל העולם, וודאי שהיא אמורה לעניין כל יהודי באשר הוא, וודאי-וודאי שהיא מעניינת מאוד אותנו, כשומרי מצוות המבינים את מרכזיותו של בית-המקדש בעבר ובעתיד, ואת המשמעויות ההלכתיות של ידיעת מקום המקדש גם בהווה. לפני שנגיע אל שאלה זו עצמה, נמסור תאור קצר של הר הבית כפי שהוא נראה היום, ולמעשה במשך תקופה ארוכה מאוד עד היום הזה. תאור הר הבית מבחוץ ומבפנים המתחם המכונה כיום בשם "הר הבית", ובערבית "ח'ראם א' שריף", הוא שטח מלבני גדול. אורכו הכללי מדרום לצפון קרוב לחמש-מאות מטר, ורוחבו ממערב למזרח מגיע עד לשלש-מאות מטר. בצדו המזרחי, גובל הר הבית בחומה ארוכה, שבמקום זה היא גם חומת העיר העתיקה. חלקה הגדול של החומה הוא מהתקופה העות'מנית, אך יש בה חלקים קדומים מאוד, ללא ספק מזמן המקדש. את החומה המזרחית, ואת "שער הרחמים" (או "שער הזהב") הסתום שנמצא בה – ניתן לראות יפה מכיוון הר הזיתים, המתנשא ממזרח להר הבית. בקצה הדרומי תוחמת את ההר חומה יפה, שהנדבכים התחתונים שלה הינם עתיקים ביותר, ובהם נמצאים שרידי שערים מזמן המקדש, וחלקיה העליונים מתקופות מאוחרות יותר. צידו המערבי של הר הבית הוא אולי הידוע ביותר, בו נמצאת רחבת הכותל המערבי המשמשת כיום כמקום תפילה מרכזי. למעשה, כיום ניתן לעקוב אחרי שרידיה המרשימים של החומה המערבית מזמן המקדש – החל מהקצה הדרומי ו"קשת רובינסון" הסמוכה אליו, דרך רחבת הכותל, ובהמשך: מתחת ל"קשת וילסון" ובתוך "מנהרות הכותל" מתחת לפני הקרקע. בצדו הצפוני של הר הבית, אין כיום שרידים בולטים של חומה, אך קו ארוך של מבנים מוסלמים – ובהם שרידים ארכיאולוגים שונים – מסמן באופן ברור את קצה רחבת ההר. הכניסה להר הבית כיום נעשית בסדרה של שערים בצדו הצפוני והמערבי – שערים שאינם מזמן המקדש – ואילו הצד המזרחי והדרומי חסומים כיום לכל אורכם. עד כאן באשר לחומות ההר מבחוץ, וכעת נעבור לתאור ההר מבפנים. רוב שטחו של הר הבית הוא שטח פתוח, המכוסה כיום במטעי זיתים וחורשות מחד, וברחבות מרוצפות מאידך. מבין המבנים השונים הנמצאים בהר הבית, ראויים לציון שני מבנים גדולים מרכזיים [כמובן, כיהודים מאמינים, בטוחים אנו שמבנים אלו הינם זמניים בלבד, עד שיבנה המקדש בקרוב]: בקצהו הדרומי של ההר נמצא כיום מבנה גדול, הוא מסגד "אל אקצה", אותו ניתן לזהות על-פי הכיפה הגדולה בצבע הכסף הבנויה מעליו. אולם מעניין אותנו יותר המבנה השני, הנמצא במרכז הר הבית – על גבי רחבה גדולה מרוצפת התופסת את שטחו הגבוה של ההר – מבנה זה הוא "כיפת הסלע" (ובערבית "קובת א' צחרה") הניכרת למרחוק בכיפה המוזהבת הגדולה שמעליה. קירות המבנה החיצוניים הם בצורת מתומן, שאורכו ורוחבו המרבי כחמישים מטר. במרכז המבנה נמצאת שורת עמודים התומכים את הכיפה הגבוהה, ומתחת לכיפה, בתוך המעגל הפנימי שיוצרים העמודים, נמצא סלע גדול-מימדים. הסלע חשוף כיום באורך כ-17 מטר וברוחב כ-13 מטר, וגובהו מעל המשטח שסביבותיו מגיע לקומת אדם. זהו סלע ההר הטבעי, המהווה למעשה את הנקודה הגבוהה ביותר בהר הבית (גובהו כ-744 מטר מעל פני הים). בתוך הסלע חצובה מערה, ומתחת המערה מצויה גישה לחללים נוספים שאיננו יודעים כיום לתארם בוודאות. כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הראשונה, שהחלה בשנת 638, עם כיבוש הארץ בידי החליף המוסלמי עומר אבן-אל-חטאב. למעשה, המבנה עצמו נבנה בידי הח'ליף המוסלמי עבד-אל-מליךּ בשנת 691. למרות כל פגעי הזמן, המבנה השתמר מאז ועד היום ללא שינוי משמעותי. על חשיבותו המיוחדת של המבנה, ושל הסלע שבו, לנו כיהודים, נרחיב יותר בהמשך [אנו מתנצלים על כי אנו משתמשים כאן בתאריכים לועזיים, אע"פ שהיינו מעדיפים את העבריים]. במאמר מוסגר נציין שבשונה מהמתחמים הסמוכים להר הבית מבחוץ, בהם נערכו, ונערכות עד היום, חפירות ארכיאולוגיות נרחבות – הרי בהר הבית עצמו לא נעשתה מעולם כל חפירה ארכיאולוגית שהיא, בשל רגישותם של המוסלמים השולטים בהר. כיון שנמנע מהחוקרים לחפור בהר הבית, הם הסתפקו בעבודות סקר מקיפות על מבנהו של הר הבית ועל החללים התת-קרקעיים הרבים שתחתיו – עבודות שנעשו החל משנת 1833, ואשר היסודיות והמפורסמות שבהן היו מחקרי "הקרן לחקירת ארץ ישראל" היושבת בבריטניה. הדעה המקובלת בזיהוי מקום המקדש נחזור כעת אל השאלה שהצגנו בתחילה, היכן הוא מקום המקדש? ונאמר בצורה ברורה כי אין ספק שבמשך דורות רבים – למעלה מאלף שנים בודאי – היה מקובל זיהוי אחד ויחיד למקום המקדש בתוך הר הבית. הדעה המוסכמת הזו זיהתה את "כיפת הסלע" כמקום המקדש עצמו, ואת הסלע שבתוך המבנה – כ"אבן השתיה". להזכירנו, אבן השתיה היתה חשופה בתוך רצפת "קדש הקדשים", ככתוב במשנה יומא (ה, ב): "משניטל הארון, אבן היתה שם... ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות" (ובתוספתא יומא פ"ב מבואר "שמתחילה היה ארון נתון עליה", וראה בתפארת-ישראל על המשנה). אין כאן המקום להאריך בחשיבות שיחסו חז"ל לאבן מיוחדת זו, "שממנה הושתת העולם" (יומא נד, ב ועוד), ורק נזכיר כי מדברי חז"ל עולה ש"אבן השתיה", הנקראת בדבריהם גם "סלע", היא אבן טבעית מסלעי ההר, אשר בזמן המקדש היתה מובלעת בתוך יסודות ההיכל, ורק חלקה העליון היה גלוי ברצפת קדש הקדשים (ראה תוספות-יום-טוב למידות ד, ו). אם כן, במשך דורות רבים היה מקובל להצביע על האבן שבכיפת הסלע כאבן השתיה, וממילא לזהות כאן את מקום קודש הקדשים. אמנם, מידותיו של קודש הקדשים עצמו (אורך ורוחב של 20 אמה, כ- 10 מטר) קטנות ממידות הסלע כיום, אך כאמור בזמן המקדש היה רוב הסלע מכוסה ביסודות המבנה, ורק חלק קטן ממנו בלט החוצה. נזכור כי קודש הקדשים הוא חדר אחד בתוך המבנה הענק של "ההיכל", שמידותיו הכלליות הם מאה על מאה אמה (כ-50 מטר) – ומעניין כי אלו הם גם המימדים החיצוניים של מבנה כיפת הסלע, מה שמביא לחשוב שאולי קירות המבנה (לפחות בחלקם) נבנו על יסודות חורבות ההיכל ממש! על כל פנים, העובדה המרכזית של זיהוי מקום קודש הקדשים והאבן, נחשבה כדבר ידוע מלפני כ-1300 שנה – וליתר דיוק: משנת 691, תאריך בניית כיפת הסלע – ועד הדורות האחרונים ממש. בקרב מי היה מקובל הזיהוי הזה? – למעשה מוטב לשאול: אצל מי לא? שכן ידיעה זו מופיעה אצל כולם; הן אצל היהודים, יושבי ארץ-ישראל ועולי-הרגל, פשוטי העם וגדולי הדורות, והן להבדיל אצל המוסלמים והנוצרים. אם נבחן את כל המקורות המצויים בידינו – בכל נקודת זמן שהיא, מלפני 1300 שנה, ועד לפני כ-150 שנה (תחילת המחקר המדעי בנושא) – נגלה שוב ושוב את הידיעה הזו מקובלת על הכל כדבר שאין עליו עוררין. אנו כמובן נתמקד יותר במקורות היהודיים, ואי אפשר שלא לפתוח בדברי הרדב"ז, ר' דוד בן זמרא, מגדולי הפוסקים (עלה לירושלים בשנת 1553). הרדב"ז נשאל להלכה על כניסה למקומות מסויימים סביב, או בתוך, הר הבית. את תשובתו בונה הרדב"ז על יסוד עיקרי אחד: "כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא", ושוב: "אין ספק כי האבן הזאת, אשר תחת הכיפה, היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קדש הקדשים" (שו"ת רדב"ז ח"ב סימן תרצא). מניין יודע הרדב"ז את "הדבר הברור" הזה, שעל-פיו הוא פוסק הלכה בשאלות שיש בהם חשש איסור כרת? זאת לא טורח הרדב"ז לומר לנו! ונראה ברור כי הרדב"ז מסתמך בזה על המסורת הקיימת הידועה בזמנו. המקור היהודי הקדום ביותר שבו נזכרת הידיעה הזו הוא לא פחות מאשר פרקי דר' אליעזר, שם נאמר (פרק ל): "חמשה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הם:... ויגדרו פרצות חומות בית המקדש. ויבנו בנין בהיכל" [כמובן שמקור זה, בהיותו מוכר לכל וידוע בחשיבותו, הוסיף משקל משמעותי אצל כל גדולי ישראל שעסקו בנושא]. מקורות נוספים מדברים בצורה הרבה יותר ברורה, שאינה מותירה מקום לספק בכוונתם. כך למשל במקור קדום, הכתוב בצורה מדרשית והקרוי "נסתרות דר' שמעון בר יוחאי": "המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל, וחוצב הר המוריה ועושה אותו מישור כולו, ובונה לו שם השתחויה על אבן שתיה" ("מדרשי גאולה", י. אבן שמואל). כך כותב ר' בנימין מטודלה, שביקר בארץ בתקופת הצלבנים: "ושם 'טמפלו דומינו' [מקדש האדון] ובנה עליו עומר בן אל-כטאב כיפה גדולה ויפה עד מאד". ותלמיד הרמב"ן שעלה לארץ לפני כשבע-מאות שנה, כותב: "על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד, עשו אותו בית תפלה, ובנו למעלה מן הבניין כפה נאה מאד, והבניין על בית קדשי הקדשים ועל ההיכל". כאמור, תאורים דומים של המבנה שבנו הישמעאלים על אבן השתיה ומקום קודש הקודשים – מופיעים אצל נוסעים מכל התקופות. גם אצל חכמי הקבלה אנו מוצאים התייחסות לנושא, כאשר הם דנו בשאלה המהותית כיצד יתכן שהמקום הקדוש ביותר הפך להיות בית למוסלמים. כך כותב למשל ר' מרדכי הכהן, מתלמידי-תלמידיו של האר"י הקדוש, בספר שפתי כהן (פרשת בראשית): "איך מקום השכינה מצומצם בין בדי הארון לפני ולפנים, מקום שאפילו כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין... איך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים" ("בית תורפה" הוא כינוי לגנאי). וכך תמה גם ר' נתן שפירא בספר "טוב הארץ": "ואמנם יש לדקדק עתה שמקום הבית נעשה בית מרגז לישמעאלים, ומאי איכא למימר?" ("בית מרגז" – כינוי רווח למסגד). הסתמכות על המסורת בקביעת הלכה מעניין הדבר כי גם בקרב פוסקים רבים היה ברור כי ניתן להסתמך על הידיעה המקובלת הזו, עד שבדרך-כלל לא הועלה הדבר לדיון. כבר הבאנו את דברי הרדב"ז בהקשר זה, ונוסיף כי דבריו צוטטו במשך הדורות הבאים על-ידי פוסקים נוספים כמו החיד"א בספר "ברכי יוסף" (או"ח תקסא ג), שו"ת בנין ציון (סימן ב), ועוד. בין הפוסקים הנוספים המזכירים את העובדה הזו, אנו מוצאים את בעל החפץ-חיים זצ"ל, שבספרו "לקוטי הלכות" (זבחים נה, ב) כותב: "ומכל מקום נראה פשוט, דעל כל פנים אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין, כמו שבנוי היום בעוונותינו הרבים, ממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח" – לא נכנס כאן לפרטי הדיון ההלכתי (וכדאי לעיין במקור), אך רק נשים לב שהחפץ-חיים מקבל בפשטות את הידיעה המקובלת שבמקומו של ההיכל בנוי כיום "איזה בנין" (כיפת הסלע). בדומה לזה, כאשר דנו הפוסקים בשאלת חידוש הקרבת הקרבנות בימינו, ונשאלה השאלה כיצד נדע את המקום המתאים לבניין המזבח, השיב ר' אליהו גוטמאכר: "יש לנו מדידה לכל הפחות מן האבן שתיה. וידוע לרבים... שהאבן שתיה עדיין שם בבית התפילה שלהם" (שו"ת ר' אליהו גוטמאכר, עניינים שונים סימן טז). בנקודה זו כדאי אולי לעצור ולברר מעט: מהו באמת המשקל ההלכתי שניתן לייחס לידיעה כזו, מפורסמת ככל שתהיה? ובכן, בהלכה אנו מוצאים את המושג "מסורת" – דהיינו, ידיעה העוברת במסירה מדור לדור. למעשה כמעט בכל תחום בתורה אנו נזקקים לידיעות העוברות במסורת: מהי החיטה ומהו הלולב והאתרוג, מהי שנת השמיטה ומהי מידת 'רביעית', ואפילו מהי האות אלף ומהי האות בית! וכך למשל נפסק: "עוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור" (שו"ע יו"ד פב, ב. ראה שם פרטי הדינים). כלומר: אם תושבי המקום יודעים שעוף מסוים הוא עוף טהור, אנו מניחים שידיעה זו עברה ברציפות מדורות קודמים, ויסודה במקורות מהימנים! ברור שגם כאשר אנו דנים על זיהוי מקומות, אנו נזקקים למסורת, כמו שנאמר בגמרא (שבועות טז, א): "כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כל מצוות אלו נוהגות בה". בהקשר זה, ניתן אפילו לשאול "קלוץ קאשע": מניין לנו שירושלים שלנו היא אותה ירושלים של חז"ל? אך מדוע באמת ברור לנו שזו אינה שאלה כלל? – כיון שידועה לנו הרציפות של המסורת על ירושלים, ולכן אנו מחשיבים את הידיעה הזו כידיעה ודאית, חזקה הרבה יותר מכל מיני הוכחות שהן. ואם הדוגמא של זיהוי ירושלים נראית לנו מוזרה, נוכל לשאול: וכי מניין יודעים אנו שמקום המקדש נמצא בתוך השטח הקרוי היום "הר הבית", ולא למשל בכיכר המרכזית של הרובע היהודי דהיום? – ושוב נזקקים אנו למושג של "מסורת". – מעניין למצוא ששאלה דומה לזו נשאל בזמנו רבי ישעיה הלוי הורוויץ זצ"ל, השל"ה הקדוש, לאחר שעלה לירושלים עיר הקודש, וכך כתב: "מה שתמה על דירתי בירושלים... מחמת קדושת מקום המקדש... ואין לנו קבלה ודאית איזהו מקום מקדש ואם-כן כל ירושלים בספק כרת (!) – דע אהובי... מכאן והלאה לא ישמע על פיך, פה קדוש, לדבר כן, להוציא לעז על דירת ירושלים אף עתה בחורבנה... והנה באתי על דברי אמת באמיתה של תורה להודיעך דברי אמת: דע כי מעולם לא היה ספק במקום בית המקדש... כי הוא זה, ולא היה נתעלם מהעין אפילו רגע אחד. אע"פ שהיתה ירושלים הולכת ממלכה למלכה מכל מקום לא נפסקה הקבלה [-מסורת] והידיעה" (נדפס ב'קובץ על יד' כרך 16, ירושלים תשס"ב). נראה אם כן, כי הפוסקים שהסתמכו בפשטות על הידיעה המפורסמת, כדוגמת הרדב"ז, עשו זאת על פי היסוד ההלכתי של הסתמכות על מסורת קיימת, גם ללא הוכחות נוספות. מבחינה הלכתית, מסתבר שרק אם מתעוררות קושיות ופירכות חזקות על המסורת הקיימת, אז צריך להתחיל ולדון בה, כאשר הורעה חזקתה. בניית כיפת הסלע אמנם מבחינת ההלכה נראה שניתן להסתמך על מסורת ללא צורך 'לחטט' אחר שורשיה, אבל מחמת חשיבות הנושא וחביבותו קשה לעצור כאן, ואנו רוצים לדעת יותר כיצד 'נולדה' אותה ידיעה, שהמשיכה לעבור במסורת הדורות, שכיפת הסלע בהר הבית היא היא מקום קודש הקדשים ואבן השתיה. והנה מתברר שכאשר אנו בוחנים את מכלול הידיעות ההיסטוריות על בניית כיפת הסלע, מתקבלת התמונה הכללית הבאה: לפני הכיבוש המוסלמי, היתה ארץ ישראל תחת שלטון הנוצרים הביזנטים (יורשיהם של הרומאים), אשר ביזו את הר הבית ואף הפכו אותו למקום אשפה. עם הכיבוש המוסלמי, החלו בעבודות לניקוי הר הבית; בקצהו הדרומי של הר הבית בנו המוסלמים מסגד גדול (אל אקצה), ואילו במרכז ההר הקימו מבנה מיוחד במקום שהראו להם היהודים כמקום המקדש! עובדה זו נזכרת, בניואנסים שונים, במקורות יהודיים, מוסלמיים ונוצרים. כך למשל מתארים ראשי הקהילה בירושלים (מתקופה מאוחרת יותר): "בעת אשר [המוסלמים] פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי [ארץ-ישראל] מיד אדום [הביזנטים] ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל, הראו להם מקום המקדש" ("אגרות ארץ ישראל" עמוד 47). סיפור דומה שומע בירושלים ר' פתחיה מרנשבורג, מבעלי התוספות: "והיכל נאה שם שבנה מלך ישמעאלים, בימי קדם כשהיתה ירושלים ביד הישמעאלים, ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים, ואמרו: זקן אחד יש בינינו, שיודע מקום היכל והעזרה. ודחק אותו המלך עד שהראה לו" (סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג, מהדורת גרינהוט,עמוד 32). והנה, תאורו של בישוף ארמני, להבדיל, אשר חי בזמן המדובר: "אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם או מחסותם של הערבים, עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה. נתגלה המקום הנקרא קדש הקדשים. הם בנו, עם היסודות ועם שרידי הבניין, בית תפלה בשבילם הם. הערבים מקנאתם ביהודים גרשו אותם משם"... מכל מקום, הנתון היסודי החוזר בכל המקורות העתיקים, הוא שהיהודים הראו למוסלמים את מקום המקדש. גם בכל המקורות המוסלמיים הקדומים קיימת תמימות דעים כי כיפת הסלע נבנתה בכדי לשמר את המקום שבו עמד בית-המקדש! [יתכן ששיתוף-הפעולה בין היהודים למוסלמים נעשה תחת כפיה, אך נראה יותר שלאחר השלטון הנוצרי השנוא, קידמו היהודים בברכה את המוסלמים בכלל, ואת מעשיהם לכבוד מקום המקדש בפרט, כמו שניתן להתרשם מדברי "נסתרות דרשב"י שהובאו לעיל]. בהקשר זה כדאי לציין כי בדורות הראשונים של האיסלם לא ייחסו אנשי הדת המוסלמית כל משמעות מיוחדת לירושלים ולהר הבית כמקום קדוש לאיסלאם, וחשיבות המקום בעיניהם היתה רק משום שבמקום זה היה בית-המקדש (על כל המשמעויות שיש ביהדות ביחס למקום זה). כידוע, בקוראן המוסלמי ירושלים אף אינה מוזכרת כלל, ורק בזמן מאוחר יותר – הרבה לאחר התקופה המדוברת – החלו חלק מחכמי המוסלמים לפרש למפרע קטע מסוים בקוראן כאילו הוא מתייחס להר הבית. על כל פנים, הדבר ברור שהזיקה של המוסלמים להר הבית בכלל, ולכיפת הסלע בפרט, נבעה רק מהעובדה שזהו מקום המקדש, כפי שהועבר במסורת היהודית [מומלץ גם לעיין במאמריו של הפרופסור המוסלמי פאלאצי בעניין זה, כמו בגליון 'נתיב' מס' 1]. השלמת התמונה ההיסטורית וכעת אנו מגיעים אל השלב האחרון. ננתח את הנתונים שבידינו: א. עד שנחרב המקדש, בערך בשנת 70, היה מקומו גלוי וידוע, כמובן. ב. לאחר 600 שנה מצביעים יהודים על מקום המקדש והמוסלמים בונים עליו את כיפת הסלע. ג. מאז, ידוע לכולם כ'דבר ברור' שמבנה זה משמר את מקום קודש הקודשים ואבן השתיה. לא נותר לנו אלא לשאול: האם אפשרי הדבר שבמשך אותם שש-מאות שנים – מהחורבן ועד בניית כיפת הסלע – אכן עברה, מדור לדור, מסורת על מקום המקדש? – אם אמנם נוכל לענות על שאלה זו בחיוב, הרי שהצלחנו לסגור את המעגל; שכן אין צל-של-ספק שליהודים היה חשוב מאוד לשמור את הידיעה על מקום המקדש, ולכן ברור שאם רק התאפשר הדבר – מבחינת רציפות הנוכחות היהודית בירושלים – ודאי שהמסורת הזו אכן הועברה מדור לדור. במילים אחרות: ההגיון אומר שמאז החורבן המשיכו היהודים להחזיק בעקשנות את הידיעה על מקום המקדש, ואם אנו פוגשים שוב ידיעה כזו לאחר שש-מאות שנה, נוכל להניח שאכן היא מהווה חוליה ממשיכה בשרשרת. ובכן, מאז חורבן המקדש ועד למרד בר-כוכבא, בשנת 135, ברור מכל המקורות שיהודים המשיכו לעלות לירושלים, ואף להגיע לקרבת מקום המקדש: כך עולים ר' עקיבא וחבריו אל קרבת המקדש החרב (מכות כד, ב); כך אנו מוצאים שרבן גמליאל דיבנה עמד בהר הבית ושלח משם אגרות על עיבור השנה (סנהדרין יא, ב, ורש"י שם); וכן שהיה מקובל אז להעלות מתים לקבורה בירושלים (מסכת שמחות פ"י), ועוד. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, גזר אמנם הקיסר הרומאי הדריינוס שיהודים לא יכנסו לירושלים, אך למרות זאת אנו מוצאים עדויות רבות על עליות לירושלים שהמשיכו גם אז, בימי התנאים: כמו ר' אלעזר בן שמוע שפוגש בעולים לרגל (קהלת רבה יא), כמו ר' יוסי שנכנס לחורבה בירושלים (ברכות ג, א), וכבנו ר' ישמעאל ברבי יוסי שעולה להתפלל בירושלים (בראשית רבה פא, ג), ועוד. בדורות הבאים אנו גם מוצאים הרבה עדויות בשם "קהלא קדישא בירושלים" (ברכות ט,ב. יומא סט, א. ועוד). יתירה מזו, גם בזמן שהרומאים הקפידו על הגזרה שלא לעלות לרגל, היו יהודים מסתננים דרך המשמרות הרומאים בתחבולות שונות, כמו שמתואר במדרש (איכה רבה א, נב). ראוי להזכיר כאן כי באותם הזמנים היתה הציפיה לבניין המקדש כה חזקה, עד שיהודים בגליל היו מכינים יין ושמן בטהרה על מנת להביא למקדש כאשר יבנה, כמו שנאמר בגמרא (חגיגה כה,א) – דבר שהיה אפשרי, כי עדיין השתמשו אז באפר-פרה אדומה בכדי להטהר מטומאת-מת! (ראה למשל: רא"ש למסכת חולין פרק ח, ד. משנה-למלך הלכות אבל ג, א). גם בדורות האמוראים (לאחר שנת 200) אנו ממשיכים לשמוע על עליה לירושלים, למשל: "ר' חנינא ורבי יונתן ורבי יהושע בן לוי עלו לירושלים" (ירושלמי מעשר שני ג, ו. וראה בבבלי מכות יט, ב). ראוי לציין במיוחד מקור מפורש בירושלמי המעיד שהאמוראים היו רגילים לעלות להר הבית החרב (ירושלמי פסחים ז,ב. (צ"ל ז' י"ב) האמוראים הנזכרים שם חיו בסביבות שנת 350), וכן את דברי התוספות (שבועות יד, ב) המוכיחים מהגמרא שבני ארץ ישראל הכירו את מקום המקדש. גם אצל הנוצרים, להבדיל, אנו מוצאים שמקום המקדש היה ידוע ומפורסם. כך מתאר הירונימוס (מת בשנת 420) בפירושיו לכתבי הנוצרים, את הפסל הרומאי "הניצב עד היום הזה במקום קודש הקדשים!". הובאו כאן רק חלק מן המקורות בנושא. ומכל מקום, המחקר מראה שניתן לעקוב אחרי קו רצוף של נוכחות יהודים בירושלים בכלל, וסמוך למקום המקדש בפרט, אם כתושבי ירושלים ואם כעולי רגל – לאורך כל התקופות מאז חורבן המקדש ועד הכיבוש המוסלמי. כעת, כשהשלמנו את החוליה האחרונה בתצרף [פאזל], נוכל לראות לפנינו את התמונה השלמה. לסיום במסגרת מאמר זה יכולנו רק לעבור ברפרוף על הנושא. במקורות רבים לא נגענו, וסוגיות שלמות לא הוזכרו. על כל פנים, נראה כי המידע ההיסטורי המצוי בידינו כיום רק מחזק את המסורת שהיתה מקובלת במשך הדורות. ברור כי שאלת מקום המקדש צריכה להבדק גם מכיוונים אחרים: מבחינת ההתאמה הטופוגרפית לפני השטח, ומבחינת השרידים הארכיאולוגים. אכן, מאז שהתחילה החקירה המדעית של הנושא, ירדה במקצת קרנה של המסורת ההיסטורית לכשעצמה, שהרי המדע אוהב להטיל ספק בכל דבר... באמת ראוי היה שנעבור כעת אל שדה המחקר, אך זהו כבר נושא למאמר אחר, בעזרת ה'. עריכה: יוסף פלאי מאמר זה נכתב על-פי ספר מקיף בנושא, המסכם מחקר היסטורי והלכתי שנערך על-ידי חברי אגודת "אל הר המור". הספר יצא לאור בע"ה כאשר נשיג את הממון הדרוש לכך... • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • ע"כ המאמר של הרב יוסי פלאי וזה מצטרף לזיהוי מקום המקדש ע"פ טופוגרפי של ההר שלא שייך להיות במקום אחר, כמו שכתבנו לעיל.

 
מפה 2מפה 1ראיות על מקום ההיכל וקודש הקדשים - גודל A4ראיות על מקום ההיכל וקודש הקדשים - גודל A6