יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
האם יש לחשוש לאיסור נזרע בפשתן או בכותנה (צמר גפן) או פרחים שאין להם ריח ● קודם נדון על איסור ספיחים במינים אלו, ואח"כ על איסור נזרע ● אם יש איסור נזרע בפשתן ופרחים וכיו"ב ● אמירה לנכרי בקרקע של גוי בשביעית ● סיכום בענין ספיחים ונזרע ● מנהג ירושלים אחרי הב"י בענין קדושת שביעית בפירות נכרי ● אם ניתן להפקיר מה שנקנה מגוים אחר זמן הביעור
תגיות: כותנה, פשתן, שביעית, שמיטה, נזרע, ספיחים, פירות נכרי, אמירה לנכרי

מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד || חורף תשס"ח. מתוקן יד כסלו תשע"ו קודם נדון על איסור ספיחים במינים אלו, ואח"כ על איסור נזרע לכאורה הדין הוא שאין בו איסור ספיחים, שלא גזרו על ספיחים בפשתן מכיון שאינם אוכל, כמו שמשמע מסקנת הירושלמי (מסכת מעשרות פרק ה הלכה ג), שמסתפק על איסור ספיחים בכרכמין (דבר שאין בו מאכל רק קיסמין), ובמסקנא אמרו שלא אסרו ליקח רק מן החשוד משום קנס, ולא משום ספיחים, והקנס הוא בכל דבר שיש עליו זיקת שביעית, (ושם לא נאסר בדיעבד, רק שאסור ליקח ממנו) ואינו נוגע לאיסור ספיחים, [וכ"כ החזו"א (שביעית סי' י ס"ק יב) מן הירושלמי הזה שכל דבר שאין בו קדושת שביעית שאינו מאכל אדם ובהמה ומיני צובעים אין בו איסור ספיחים, ורק אסור לקנות מן החשוד]. וז"ל הירושלמי (שם): "רבי ירמיה בעי כרכמין מהו שיהו מותרין משום ספיחין. התיב רבי תנחום בר ירמיה והתנינן (בכורות פ"ד מ"ח) והחשוד על השביעית אין לוקחין מהן פשתן אפילו סרוק. ופשתן לאו קיסמין הוא. אמר רבי חיננא מפני זרעה. רבי מנא אמר אם מפני זרעה והתנינן החשוד להיות מוכר תרומה לחולין אין לוקחין ממנו מים ומלח. אית לך מימר מים ומלח מפני זרעו, לא משום קנס, אף הכא משום קנס. מנחם בר מבסימא אחוי דיונתן קיפא בשם רבי אמי פשתן נלקחת מכל אדם בשביעית. הדא דתימר כשאינו יודע אם חשוד הוא אם אינו חשוד הא דבר בריא שהוא חשוד אסור". ע"כ. ביאור הירושלמי מדברי הדרך אמונה, ונקדים דברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ח הלכה יד) וז"ל: "בד"א בעם הארץ סתם, אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור". עכ"ל. וביאר ב"דרך אמונה" (ביאור ההלכה שם) וז"ל: "והנה רבנו פסק כאן דכל דבר שיש עליו זיקת שביעית אין לוקחין ממנו ואין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק, ובבכורות כ"ט ב' תנן החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו, ורבנו בפי"ב ממעשר הט"ז פסק כר"ש דדוקא דבר שיש בו זיקת תרומות ומעשרות אסור, משום דסוגיית הגמ' שם מסקא כר"ש, וכ' המפרשים דלשיטתו פסק גם כאן כר"ש דדוקא דבר שיש בו זיקת שביעית, ולפי זה מתני' דהתם דתנן החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק אבל לוקחין ממנו טווי ואריג כר"ש אתיא דלר"י הכל אסור דלא גרע ממים ומלח, ויתכן דגם מפני זה פסק כר"ש דסתם משנה כוותי'. "אמנם בירו' סוף מעשרות איתא ר' ירמי' בעי כרכמין מהו שיהו אסורין משום ספיחין (כיון שאינו אוכל אדם עי' פ"ז ממע"ש ה"י) התיב ר' תנחום בר ירמי' והתנינן והחשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן אפי' סרוק ופשתן לאו קיסמין הוא (וס"ד דאסור משום ספיחין אלמא דגם דבר שאינו אוכל אסור משום ספיחין) א"ר חיננא מפני זרעה (שם הטעם מפני שזרע פשתן ראוי לאכילה אף על גב דקתני אפי' סרוק י"ל דמשום זרעה כבר אסרו הכל שמא ימכור גם זרעה עם הפשתן) ר' מנא אמר אם מפני זרעה והתנינן החשוד להיות מוכר תרומה לחולין אין לוקחין ממנו מים ומלח אית לך מימר מים ומלח מפני זרעה לא מפני קנס אף הכא משום קנס. "וקשה מאי פריך ממים ומלח הרי התם ר' יהודא אמרה ומשנתינו דפשתן כר"ש מדלא אסר רק פשתן ולא טווי ובגדים וכנ"ל ומאי קשיא לי', וי"ל דה"ק כמו דחזינן לרבי יהודה דקניס אפי' מים ומלח משום קנס הכי נמי לר"ש א"צ לומר מפני זרעה אלא אפי' בלי זרעה כיון שהמין הזה שייך בו שביעית הו"ל זיקת שביעית לגבי זרעה ואסור משום קנס, ובזה יש ליישב מה שהביא הכ"מ תי' הירו' מפני זרעה וכבר תמה ע"ז הפאת השולחן דהא מסקנת הירו' אינו מפני זרעה אלא משום קנס ולפמש"כ א"ש דגם למסקנא הטעם מפני זרעה אבל לא שחוששין שימכור גם הזרע אלא מפני זרעה מקרי דבר שיש בו זיקת שביעית וכל דבר שיש בו זיקת שביעית אסרו משום קנס ועי' כסף משנה פי"ב ממעשר (הט"ו) [הט"ז] ואולי כוונתו כנ"ל. והנה מסקנת הירו' שם דפשתן נלקחת מכל אדם בשביעית הדא דתימא בשאינו יודע אם חשוד הוא הא דבר בריא שהוא חשוד אסור, והיינו משום שיש בו זיקת שביעית כנ"ל ומשמע דמסקנת הגמ' שאין בפשתן משום ספיחין דאל"כ מה שייך לקנותו וה"ה בכרכמין וצ"ע שרבנו השמיטם וכ"כ בחזו"א סי' י' סקי"ב דלמסקנת הירו' אין בפשתן וכרכמין משום ספיחין והבאנו לעיל בפ"ד ה"ב וצ"ע על הפה"ש שכ' כאן דכרכום אסור משום ספיחין". ע"כ ביאורו. הנה פליגי רב תנחום ורב זריקה ורב מנא אם גזרו איסור ספיחים על כרכמין ופשתן היינו דבר שאינו מאכל, רב תנחום ס"ל שגזרו, רב חנינא ס"ל שלא גזרו אלא על פשתן שיש בו גם זרע שראוי לאכילה וממילא גזרו גם על הפשתן עצמו, משא"כ בכרכמין שאין בו זרע שראוי לאכילה לא גזרו ספיחים, ורב מנא ס"ל שלא גזרו כלל על הפשתן אלא שאסור לקנות מהם משום קנס, אבל אם כבר קנו לא נאסר, וכן אם נתנו לו במתנה אין בו איסור, כמבואר בחזו"א (סי' י ס"ק יב). וביאר החזו"א, שבשני הביאורים, אם האיסור של המשנה שאין קונים מחשוד על השביעית משום גזירת ספיחים או משום קנס, יש נפ"מ גם בהיתר של קנין טווי ואריג, המבואר במשנה, שלפי הדעה שהאיסור הוא משום ספיחים, אז ההיתר של טווי ואריג הוא משום שאינו חשוד למכור איסור ספיחים מפני שחכמים יכירו בדבר ויפקירו זה וממילא בוודאי זה לא ספיחים, וכמו שהגמרא מסביר עוד דברים בפרק זה בענין עורות בכורות, שאינם עבודים אין קונים מהם ועבודים קונים מהם. אבל אם אין כאן איסור ספיחים אלא משום קנס לאסרו כל דבר שיש עליו זיקת שביעית, אז היתר של טווי וארג הוא משום שלא גזרו אלא בדבר שהוא כברייתו אבל לא דבר שאינו כברייתו, [הטעם שכאן שינה החזו"א סיבת היתר טווי ואריג, ממה שנאמר בגמרא לענין עורות בכורות, שמכיון שהאיסור משום קנס, היינו אף שאין כאן איסור ספיחים ואסרו משום זיקת שביעית, וא"כ מאי סברה להתיר טווי מטעם שבודאי לא נעשה בו איסור, הרי מכיון שאסור משום קנס, היינו שאסרו כל דבר שיש עליו זיקת שביעית, אמור להיות אסור אף אם בוודאי לא נעשה איסור בחפץ הזה, ומשו"ה כתב היתר אחר שלא גזרו אלא דבר שהוא כברייתו]. ולפי"ז יוצא, שדבר שאינו ממאכל, וממילא אין עליו איסור ספיחים, מותר לקנות ממי שאינו חשוד ודאי על שביעית, ואם הוא חשוד בוודאי על שביעית אסור לקנות ממנו פשתן או כותנה ופרחים, שכל זה יש עליו זיקת שביעית, אבל אם כבר עשו ממנו חוטין או אריג, מותר לקנות ממנו [ומיהו לפי מה שכתב בכ"מ בביאור הדרך אמונה, שדבר שיש עליו זיקת שביעית זה רק דבר שיש לו פרי כמו פשתן אז גזרו גם על הפשתן עצמו, א"כ בכותנה שאין בו פרי לא גזרו שלא לקנות ממנו, אולם הפאת השולחן חולק וס"ל שגם בכותנה היינו כמו כרכמין גזרו. וכ"כ בחוט שני (עמוד שפד) שגזרו על כל דבר ששייך לזורע אותו אף שאין בו פרי שיש עליו קדושת שביעית, ולכן אוסר לקנות כותנה מחשוד על השביעית, אולם אם זה צמר גפן שנעשה מכותנה מסתפק אם זה דומה לחוטים ואריג שלא גזרו או שזה שלב מקודם שכן גזרו, ונוטה להתיר]. [כל מפרשי המשנה מסבירים ההיתר של טווי ואריג משום שאין חשש שזה בא מאיסור, מסברת הגמרא שאילו היה בו איסור היה מפחד שחכמים יקחו ממנו, אבל לפי מה שפסק החזו"א כדעת רב מנא בירושלמי יוצא שההיתר הוא מסיבה שזה אינו כברייתו, ותמהני שהדרך אמונה (פ"ח הל' יד) וכן החוט שני (עמוד שפג) שפוסקים כדרך החזו"א, כתבו היתר טווי ואריג משום שאין חשש שזה בא מן האיסור מכיון שמפחד שחכמים יקחו ממנו, ובפשטות בזמננו לא שייך היתר זה כי היום חכמים לא לוקחים הדברים מבני אדם, ואמור להיות אסור ע"פ סברה זו. אבל למעשה החוט השני (עמוד שפד) כן פוסק שמותר לקנות חוטים וכ"ש בגדי כותנה מחשוד על השביעית. ולפי סברת החזו"א שלא גזרו אלא דבר כברייתו, ממילא מובן שגם בזמננו שייך היתר זה של חוטים ובגדים]. אם יש איסור נזרע בפשתן ופרחים וכיו"ב אולם לכאורה כל זה שכתבנו להתיר זה משום איסור ספיחים, אבל לכאורה יש כאן ג"כ איסור נזרע, לדעות שסוברים איסור נזרע כמו הראב"ד ועוד. באופן כללי מה שאיסור נזרע מוסיף על איסור ספיחים, שגם אחרי חנוכה של שמינית שכבר פקע דין ספיחים, מ"מ נאסר מדין נזרע. וכאן אנו דנים על איסור נזרע בדבר שאין בו איסור ספיחים משום שאין בו כלל קדושת שביעית בגלל שאינו מאכל. וא"כ לכאורה תלוי הדבר אם גזרו על איסור נזרע או לא, ותלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה טו) אם יש איסור נזרע או לא, שלפי הרמב"ם אין איסור נזרע, ולפי הראב"ד יש איסור נזרע. וז"ל הרמב"ם (שם הלכה יג): "וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי, והירק אחר לקיטתו. הלכה יד: "פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית, ואם זרעו לירק ונכנסה עליו שביעית בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית, וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור. הלכה טו: "עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים, ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר, זרעו לזרע ולירק זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר". השגת הראב"ד: "עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית וכו' עד וירקו מותר. א"א לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר שהרי אמרו הנוטע והמבריך פחות מל' יום לפני ר"ה אסור לקיימן בשביעית והנוטע בשביעית במזיד יעקור ואין הולכין לא לחנטת פרי ולא לגמרו אלא משהשריש בשביעית יעקור ואין הולכין אחר חנטה אלא בפירות האילן הישן ולא אחר גמר פרי אלא בספיחין שיצאו מאליהן ואי משכחת לה בנזרעו לא משכחת לה אלא בשזרעו עכו"ם אי נמי במקומו' שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בהו יעקור". עכ"ל. [למעשה ספיחי שביעית שנלקטו בשמינית אסורים עד חנוכה או עד שיעשו כיוצא בו, כמבואר ברמב"ם (שם הל' ה) ובחזו"א (סי' ט ס"ק יג), וכל מה שהוצרך הראב"ד לאסור זה כשנלקט אחרי חנוכה]. אולם בפשטות הירושלמי שם למסקנא אליבא דרב מנא משמע ממה שמותר ליקח מכל אדם פשתן, אף שיש חשש שמא בא מן הספיחים, שגם איסור נזרע אין כאן, שהרי לא אסרו שם ליקח ממנו משום איסור נזרע, ורק בוודאי חשוד אסור ששם אסרו כל דבר שיש עליהם זיקת שביעית, אבל זה רק לענין לקנות ממנו אבל לא אסרו כשקנו ממנו או שנתנו לו במתנה, כמבואר בחזו"א (סי' י ס"ק יב). ובאמת קשה מן הירושלמי הזה על שיטת הראב"ד ודעימיה שס"ל שיש איסור נזרע. ואף שיש עוד קושיות על הראב"ד מן הירושלמי (שביעית פ"ב הל' ה) בפול המצרי שזרעו בשביעית ויצאו לשמינית, שמשמע שאין איסור נזרע, מ"מ שם הראב"ד מתרץ שאיירי בזרעו גוי, או במקומות ששביעית מדבריהם, שלא גזרו על איסור נזרע [מקומות ששביעית מדבריהם כנראה שהכוונה על גבולות עולי מצרים שנאמר עליהם נאכל אבל לא נעבד, שהרמב"ם בפרוש המשנה שס"ל שיש איסור נזרע, מפרש שמ"מ לא גזרו בעולי מצרים על איסור נזרע, ומיהו הרמב"ם ביד החזקה חזר בו ומפרש המשנה בענין איסור ספיחים, ועל זה נאמר במשנה שבמקומות של עולי מצרים אין בו משום איסור ספיחים, והראב"ד ס"ל כדעת הרמב"ם בפירוש המשנה]. אולם כאן בירושלמי מעשרות בסוגיה של כרכמין א"א לפרש בעולי מצרים, שהרי מדובר במקום שיש איסור ספיחים, והרי בעולי מצרים לא גזרו על איסור ספיחים כמבואר ברמב"ם (פ"ד הל' כה), אלא שמדובר בעולי בבל, וא"כ למה מותר לקנות מכל אדם, ואף שאינו ודאי חשוד, מ"מ הרי אילו היה בו איסור ספיחים היינו אוסרין מצד זה, וא"כ אף אם אין בו איסור ספיחים שלא גזרו רק על מאכל, או דבר שיש בו קדושת שביעית, למה לא נאסר מצד נזרע, וצ"ל שלא גזרו נזרע על דבר שאינו מאכל ואין בו קדושת שביעית. ולכאורה משמע מכאן שלא גזרו איסור נזרע על פרחים שאין בהם ריח שאין בו איסור ספיחים, גם לדעת הראב"ד (ורק לקנות מחשוד אסור כמו כל דבר שיש עליו זיקת שביעית). ויש לדון בשיטת הראב"ד שאוסר נזרע, אבל בזרע גוי אינו אוסר, האם ההיתר הוא רק כשהגוי זרע מעצמו בלי צווי היהודי, כיון שלא נעשה כאן שום איסור. אבל כשהיהודי ציוה, שנעשה כאן איסור, לא התיר. או שהתיר אפילו כשהיהודי ציוה לו לזרוע. ואם נאמר שהתיר בכל גוני, אפשר ללמוד מכל זה שאין למדים דיני נזרע שאסור בדיעבד, ממה שנאסר לענין שבת. ולא מבעי לדעת הרמב"ם שס"ל שנזרע מותר במקום שאין איסור ספיחים, אלמא שאינו דומה לשבת, שהרי בשבת אסרו כל דבר שנעשה בו מלאכה. אלא אפילו לדעת הראב"ד שס"ל שיש איסור נזרע, מ"מ אינו אותו חומר של שבת, שהרי בשבת גם מלאכה מדרבנן נאסר, עי' בזה בביאור הלכה (ריש סי' שיח), וכאן הרי כתב הראב"ד שבעולי מצרים לא גזרו איסור נזרע, וכן משמעות הדברים בדברי הראב"ד שאם גוי זרע אין בו איסור נזרע, ואף אם נאמר דאיירי בקרקע שלו, מ"מ הרי היהודי אסור לומר לגוי לזרוע ומסתימת הדברים לכאורה משמע שגם באופן כזה אין בו איסור נזרע אף שעשו שלא כדין, דומיא דזרע בעולי מצרים, שעבר איסור ובכל זאת לא נאסר. וממילא לכאורה למדים שאם ציוה לגוי לזרוע בקרקע של הגוי, אף שאסור לעשות כן, כמו שביארנו במקו"א מכח הגמרא (גיטין דף סב ע"א) והירושלמי (שביעית פ"ד הל' ד), שרק לומר לו "תצליח" מותר, אבל לא לצוות לו במפורש, מ"מ אם עבר על זה לא מצאנו שנאסר, וא"א ללמוד זה מהל' שבת שהרי על כרחך שביעית אינו דומה לגמרי לשבת ולא נאסר רק מה שמצאנו שנאסר בשביעית (עי' לקמן שהעתקנו זה ד"ה אמירה לנכרי). אולם אולי מה שהראב"ד התיר נזרע אם נזרע ע"י גוי, זה רק אם עשה מעצמו ולא אם היהודי אמר לו, ויש משמעות גם לצד הזה, שהרי הראב"ד בענין עולי מצרים כתב שאפשר שלא גזרו על עולי מצרים, ואילו בנזרע ע"י גוי לא כתב לשון אפשר שלא גזרו יעקר כשנזרע ע"י גוי אלא בלשון מוחלט, אלמא שמה שהוזכר בהיתר גוי זה היה פשוט אצלו, וא"כ אילו מדובר באופן שבשבת היה אסור, למה כ"כ פשוט לו שבשביעית מותר, אלא איירי במקום שאילו היה בשבת לא היה נאסר וא"כ איירי שהגוי עשה מעצמו, אבל אם אמר ישראל לגוי לזרוע באמת אסור משום נזרע. ועכ"פ גם לפי הראב"ד שיש איסור נזרע, אבל כל זה במאכל ששייך עליו קדושת שביעית, אבל בדבר שאינו מאכל מבואר בירושלמי לעיל סוף מעשרות בסוגיה של כרכמין, שאין בו ספיחים וגם אין בו איסור נזרע. ויותר מזה ניתן לומר שאם זה דבר שהוא מאכל, שיש בזה איסור ספיחים, אסור אף בקרקע של גוי, כשהיהודי אמר לו לזרוע, שהרי הטעם שאין איסור ספיחים בשדה של גוי כתב הרמב"ם משום שהגוי אינו מצווה על זריעה אבל כאן שהישראל ציווה לגוי לזרוע, וא"כ יש כאן איסור, ממילא יתכן מאוד שיש בזה איסור ספיחים, היינו על המינים שגזרו עליהם איסור ספיחים ובזמן שנאסר איסור ספיחים היינו עד חנוכה, וכן ראיתי כעת בשם הג"ר חיים קניבסקי שאם ציוה לגוי לזרוע בשביעית שנאסר באיסור ספיחים. וז"ל הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כט): "עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם". ע"כ. ובשו"ת נכפה בכסף מרבני ירושלים (יו"ד סי' ד, נדפס שנת תק"ח), כתב שגוי שזרע חיטים בשביל ישראל לא נאסר, ושם לא מדובר שהישראל אמר לו, אלא הגוי עשה מעצמו [ראיתי באיזה מקום שכ"כ גם השדה הארץ, אולם כעת לא מצאתי הספר]. ומה שטען רבי חיים קניבסקי שיש איסור ספיחים, אינו סותר היתר של הנחפה בכסף, שהנחפה בכסף דיבר כשהגוי זרע מצד עצמו שלא בהסכם עם היהודי, ורבי חיים קניבסקי דיבר כשאמר לגוי לזרוע ששם אין היתר מצד שהגוי לא מצווה על השביעית, שהרי הישראל עבר שציוה לגוי לזרוע. אמירה לנכרי בקרקע של גוי בשביעית כשמדברים מפורש עם הגוים שיזרעו הרבה ויקנו מהם, זה אסור. דהרי איתא בשביעית (פ"ד מ"ג, ופ"ה מ"ט, וגיטין דף סא ע"א) "מחזיקין ידי נכרים בשביעית", ופליגי בירושלמי (שביעית פ"ד הל' ג), דעה ראשונה, שאומר לגוי יישר, והיינו כמו שכתב הרמב"ם (פ"ח הל' ח) "שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח", והדעה השניה בירושלמי שאומר לו תחרוש ואני אקנה ממך לאחר שביעית. והנה רוב הראשונים פסקו כדעה הראשונה, שמותר לומר לו רק יישר, עי' ר"ש (שביעית שם), ורמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ח הל' ח). והטעם שפסקו כך, משום שבבלי גיטין (דף סב ע"א) ס"ל כדעה זו. אבל אפילו לדעה השניה שמתיר לומר חרוש ואקנה לאחר שביעית, [וכך פסק הסמ"ג (עשין קמח), וע"ע בדרך אמונה (שביעית פ"ח הל' בבה"ל ד"ה מחזיקים) שכך גם דעת הרא"ש], משמע שרק שאקנה לאחר שביעית, אבל לא שיקנה בשביעית עצמו. וא"כ אם אומרים מפורש שיזרע ויקנו ממנו בשביעית, אסור לכל הדעות. וכמבואר במהרש"ל (ב"מ דף צ ע"א על התוס' ד"ה אבל הכא), וכ"כ בחוט שני מהגאון ר' נסים קרליץ שליט"א (על הרמב"ם פ"ח הל' ח, עמוד שעה). וזה דלא כמו שכתוב בתשו' מהריט"ץ (סי' מז). סיכום בענין ספיחים ונזרע בפשתן וכותנה וכן בפרחים אין איסור ספיחים ואין איסור נזרע, גם לדעת הראב"ד ודעימיה שיש איסור נזרע בדברי מאכל. אולם מי שהוא חשוד על השביעית אסור לקנות ממנו דברים אלו, משום קנס. אולם כשעשו חוטים או בגד מן הכותנה, מותר לקנות ממנו משום שלא גזרו אלא על כברייתו. דין איסור לקנות מן החשוד, יש בו חומרא וקולא כלפי איסור ספיחים, חומרא שגם אם רוצה לקנות לאבד אסור. קולא, שאם קנה מותר להשתמש בו, וכן מותר לקבל במתנה, כך מבואר בחזו"א (שביעית סי' י ס"ק יב). גוי שזרע ירקות בשביעית, אין בו איסור נזרע, אלא קדושת שביעית לדעת המהרי"ט ודעימיה. ועי' בחזו"א (סי' כ) שהאריך שכך עיקר לדינא, דלא כדעת מרן הב"י. אולם אם היהודי מצווה לגוי לזרוע, או שעושה הסכם אתו, יתכן שיש בזה איסור נזרע לדעת הראב"ד. וכן יתכן שיש בזה איסור ספיחים, מכיון שאסור לומר לגוי לזרוע בשביעית. ואין כאן היתר הרמב"ם על יבול נכרי שאין בו איסור ספיחים, שכל ההיתר הוא רק כשלא עברו על איסור, וכאן עברו על איסור אמירה לנכרי. וזה שייך גם לדעת הב"י שאין קדושת שביעית בפירות נכרי, אבל הרי מודה שאסור לעבוד בשדה נכרי וממילא גם אמירה אסור. איסור נזרע ממשיך גם אחרי חנוכה אף שכבר התבטל איסור ספיחים מירקות שנלקטו אחרי ראש השנה, אבל עדיין אסורים מצד איסור נזרע לדעת הראב"ד ודעימיה, ולדעת הרמב"ם שלא ס"ל איסור נזרע, מותרים מכ"ה בכסלו ואילך. אחרי שעשו כיוצא בו מסתבר שאין בו איסור נזרע, גם לדעת הראב"ד, כמו לענין שבת שלא גזרו על מעשה שבת אחר בכדי שיעשו (או"ח סי' שכה סעי' ח וי"ד). מנהג ירושלים אחרי הב"י בענין קדושת שביעית בפירות נכרי בעקבות שנחשפתי לתשובה של הנחפה בכסף (יו"ד סי' ד), נתעוררתי בנושא של יבול נכרי שגם נידון בתשובה זו. [ספר נחפה בכסף נכתב בשנת תק"ח, יותר ממאה ושבעים שנה אחרי פטירת מרן הבית יוסף, שנפטר שנת של"ה], הוא כתב בפשטות שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, וכותב שגם הב"י הסכים לזה, וזה דלא כמו שאומרים שדעת הב"י שאין קדושת שביעית, וכנראה שבסוף ימיו חזר הב"י וס"ל שיש קדושת שביעית בפירות נכרים, [עי' בזה בחזו"א (שביעית סי' כ כמעט בסוף ד"ה ולא מצינו בראשונים)]. המעשה שם היה, שאשה אחת הלוותה כסף לגוי, והגוי מעצמו אמר שהוא יפרע החוב ממה שיזרע חיטים, וזה היה בשנת השביעית, והגוי קיים מה שאמר ונתן החיטים לאשה, וכעת שאלה האשה אם מותר לה לקבל חיטים אלו. ופסק הנחפה בכסף שהחיטים מותרים, אבל יש עליהם קדושת שביעית, וצריך להפקיר בפני שלשה כשיגיע שעת הביעור. וז"ל הנחפה בכסף (הועתק מספר שדה יחזקאל) בתו"ד: "ואין לישראל חלק בו, וגם אין הישראל אומר לו לעסוק בשבת, וגוי כי טרח בנפשיה קא טרח לקיים תנאו. עכ"ל. כ"ש בנ"ד דאפי' משכון ליכא אלא שהגוי קיבל עליו ליתן לה מה שישביח קרקעו ואין לה חלק בקרקע, והיא לא אמרה לגוי שיזרע אותו בשביעית אלא גוי כי טרח בנפשיה קא טרח לקיים תנאו, פשיטא דמותרת לאכול פירות אלו ולא עברה על איסור שביעית. אכן לענין ביעור אם צריכין ביעור או לא הרי זה תלוי בפלוגתא דהרב המבי"ט עם מרן הב"י בתשובה, ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך. אכן כפי מ"ש הרב מוהרי"ט בתשובה ח"א סי' הנז"ל שנתוועדו כל חכמי צפת והסכימו שלא לעשר, ומרן הב"י ג"כ עמהם, נראה ודאי דצריכין ביעור כמ"ש הרב המבי"ט אפילו בפירות הגוי, ופירות אלו לא גרע משאר פירות הגוי שאנו קונים, והביעור בזמן הזה דיד עניים אנן הוא לעשותם הפקר בפני שלשה בזמן הביעור ולחזור ולסכות בהם כמ"ש מהרי"ק, גם המבי"ט כתב כן בשם ר"ש הזקן, והם דברי הירושלמי, ועל זה אנו סומכים בזמן הזה, דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי בשנת שביעית, ואוי לי כי ראיתי כמה אנשים שאינם עושים זה ולא מעשר, והם תרתי דסתרן וכמ"ש מרן בתשובה באורך, וה' יכפר. אכן הנכון בעיני הוא שלא לעשר כמו שנהגו מזמן הראשונים ז"ל, אכן צריכין אנו לעשות זה להפקיר אותם בפני ג' ולחזור ולזכות בהם כשאר עניי ישראל, ובודאי הראשונים ז"ל היו נזהרים בזה". עכ"ל הנחפה בכסף. אולם הברכי יוסף, תלמיד הנכפה בכסף, דחה דבריו לענין זה שפוטר ממעשר, אבל לא לענין זה שחייב בשביעית. ונצטט מקודם חלק הראשון של הברכי יוסף, ואח"כ מה שמביא בשם הנחפה בכסף, וז"ל (יורה דעה סימן שלא): "ועתה אמת אגיד כי הן כל יקר ראיתה עיני ואשמעה אחד קדוש אש'ל אלוני מור'ה שבתשובות מרן כ"י (אבקת רוכל סי' כב - כה) שם נקבצו דיו'ת וכמה תשובות בדבר זה, ובסוף דברי מרן בתשובתו הראשונה (שם סו"ס כד) כתב וז"ל: "וכתבו לי מירושלם תוב"ב כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומות ומעשרות בשביעית מפירות שזרע העכו"ם בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמו שכתבתי והנהגתי. גם אלה דברי יוסף קארו". עכ"ל. ושוב חזר הרב המבי"ט (שם סי' כה) להעמיד דבריו, הן לו הובא שם פסק דינו באורך, וחזר מרן וכתב וז"ל: "אמר יוסף קארו אחר שכתב הר"ם מטראני אגרת הזאת השנית, רצה לעשות מעשה כדבריו ביד רמה, וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים ואחרונים, וראו שאין בהם ממש, ובשמיטה שעברה מיחו בידו, ובשמיטה הזו שהיא שנת השל"ד, הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו, והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות עכו"ם שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר השנים. נאם יוסף קארו. הכרנו וידענו שנטפס מכתיבת יד מורנו הרב ז"ל והיא היא כתב ידו ממש כל הנזכר אות באות. וחתמתי שמי משה גאלנטי". עד כאן לשון הכתוב בשו"ת מרן כ"י שראיתי והעתקתי ובא לידי מיד הקדש הרב הנז' אות באות". עכ"ל הברכי יוסף. ועוד כתב הברכי יוסף (יורה דעה סימן שלא): "ואולם פש גבן חקור דבר אנן מה נענה לשני כתובים המכחישים זה את זה, אסהדתיה דרב הוא הקדוש מהר"א אזכרי בספר החרדים, ועדות ביהוסף אבי התעודה מהרימ"ט, [הכוונה שהסכימו שלא לעשר בשביעית פירות של גוי שנגמרה מלאכתו ביד ישראל, וטענו שגם מרן הב"י הסכים לזה] וכל קבל דנא זה כתב ידו של אבא אביהן של ישראל רבינו הגדול מרן זצ"ל העד העיד בנו ביד חזקה ועל ספר חוקה. [הכוונה שצריך לעשר בשביעית פירות של גוי שנגמרה מלאכתו ביד ישראל]. "והקרוב אלי דמכי סליק ר'ב לבי קברי, והיתה מנוחתו של מר"ן זצ"ל, הנהיג הרב המבי"ט להפך, שהאריך ימים כעשר שנים אחריו, ולדעת קצת שאחרי מרן כשש שנים מש'ה עלה אל הא-להים, יתכן דבשנת של"ה עצמו איזה חדשים קודם שנפטר מרן והיה שוכב בדמשק ערש בחוליו אשר מת בו, ובו כפרק שרצו להפריש מהיין של פירות שביעית גברה יד הרב המבי"ט שלא בידיעת מרן ז"ל שהיה בדבקי מיתה, והנהיג שלא לעשר, והיינו דכתב הרב מהרימ"ט, אח"כ הכריחו אבא מארי וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו, כלומר שהכריחו הרב המבי"ט וחביריו אחר פטירת מרן או סמוך ממש לפטירתו לרבנן דהוו סברי כמרן שלא יעשרו, ומשם גמרו שלא לעשר בצפת ת"ו, והיינו דכתב הרב ספר החרדים וכן עמא דבר. אבל לא שמרן ז"ל נמצא במעמדם וביטל דעתו או חזר והודה להם, כאשר חשב מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף י"ד סוף סימן ד', שכתב משם מהרימ"ט שנתוועדו כל חכמי צפת ומרן עמהם והסכים שלא לעשר. ע"ש. דכבר נתברר להפך. וממה שהוצרך הרב המוסמך להעיד על כתב מרן, ונכתב בספר דבריו של גדול הרב מהר"ם גאלנטי הזקן, יש מקום לצדד דאחר רבות בשנים רבני צפת עצמם היו מסופקים אם מרן חזר בו, וכאשר ניכר מדברי הרב ספר החרדים, ולזה הוצרך הרב המוסמך מהרמ"ג להעיד על כתב מרן בשנת השל"ד שהיתה השמיטה אחרונה לימי חייו, ללמדנו דעד זבולא בתרייתא הנה זה עומד מרן בסברתו אלא שגברה יד הרב המבי"ט אח"כ. ולכל הדברות ידענו נאמנה כי דעת מרן מתחילה ועד סוף כרבני ירושלם ת"ו לעשר". עכ"ל הברכי יוסף. ועי' מה שתמה החזו"א (שביעית סי' כ ד"ה ולא מצינו), על דברי הברכי יוסף הזה. ועכ"פ הדבר פשוט שכל דברי הברכי יוסף בדעת הב"י הוא רק לענין שצריך לעשר פירות גוי שנתמרחו ביד ישראל, אבל לא לקולא שלא יהא נוהג בהם קדושת שביעית, ובודאי לא היה חרם על זה מן הב"י שלא להתנהג קדושת שביעת על פירות, אלא החרם היה שצריך לעשר לחומרא פירות נכרי. וכל זה מבואר גם לשון הב"י מחתימת ידו שהובא שם בברכי יוסף, שהחרם היה שחייב לעשר, ולא שפטר מקדושת שביעית, ואף אם הוא סובר בעצמו שאין בו קדושת שביעית אבל לא על זה החרים ולא על זה היה המאבק, שיש מקום לחלק, שאף אם יש קדושת שביעית צריך לעשר משום שהגוי אינו מפקיר שדהו. וזה דלא כמי שטוען שהיה חרם של הב"י שלא להתנהג בקדושת שביעית בפירות נכרי. אם ניתן להפקיר מה שנקנה מגוים אחר זמן הביעור כתב בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן מג) וז"ל: "ומיהו ע"כ אף לסברת רבי' שמשון ז"ל לאחר הביעור אין אנו יכולים לקנות מן השוק כלל אף מן העכו"ם כדמוכח מההיא דסוף אהלות אהא דהתירו קסרי לומ' שאינ' ארץ ישראל, שהניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום ופי' הוא ז"ל ולא חששו משום שביעית לאחר הביעור והיינו טעמ' דכל שלא הופקר בשעת הביעור שוב אין לו תקנה כדמוכח בנדרים דקרי' פירות שביעית לאחר הביעור דבר שאין לו מתירין". עכ"ל. [הכוונה רבינו שמשון היינו דעת הר"ש שביעור הוא הפקר ולא כדעת הרמב"ם שביעור הוא איבוד]. וא"כ יוצא שפירות גוים אחר זמן הביעור אסור לאכלם שכבר נאסרו. וזה דלא כמו שכתב החזו"א (סי' כו אות ה) שניתן להפקירם ביום שקנו מן הגוי ולהפקיר אותם באותו יום. וע"ע במאמר שמירת שביעית מקורי מה שכתבנו בענין זה.