יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
מהות ברית מילה ● ראיות מהפסוקים וחז"ל ● הקשר של מילה לכיבוש ארץ ישראל ● דעת הרמב"ם, במילה ובחיי אישות ● המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן אם זיווג הוא דבר מגונה או קדוש ● הג"ה: ביאור פסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" ● השפעה על מצות ואהבת את ה' א-לקיך ● השפעה על מצוות יחוד ה' ● ראיות על יחוד ה' ● האמונה מכח כיבוש ארץ ישראל ● הנפקא מינה למעשה בין דרך החובת הלבבות ובין דרך הכוזרי ● למה לא הוזכר בתורה סיפור שבירת הצלמים של אברהם אבינו

מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד כפי שנביא להלן מפסוקים מפורשים, ע"י מצוות מילה זוכים לארץ ישראל, וצריך ביאור מה הקשר בין שני הדברים האלו. וכן יש לעיין במה שאמרו חז"ל (יבמות דף עא ע"ב) שאברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה, אלא על המילה, ורק יהושע בן נון נצטווה על זה, צריך לעיין מה הסברה בזה. מהות ברית מילה הנה בתורה וכתובים מפורש שעיקר הברית הוא מתנת ארץ ישראל, ואילו מעשה חיתוך הערלה הוא רק הכניסה לברית, ואות ברית, וגם זה נקרא ברית, אבל עיקר ברית המילה הוא שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל ואנו צריכים לקבל את ארץ ישראל. וזה כמו ברית נישואין שנעשה ע"י חופה וקידושין, אבל כל זה הוא רק הכניסה לברית, אבל עיקר הברית הוא ההמשך של כל החיים, כמו שנאמר (מלאכי פרק ב פסוק יד) "וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". וכן ברית מילה היא הכניסה לברית כמו שאומרים בנוסח הברכה, וכן אות ברית היינו שזה האות שיש כאן ברית, אבל מהות ועצם הברית היא שהקב"ה נותן ארץ ישראל לעם ישראל ואנו מקבלים את זה. ראיות מהפסוקים וחז"ל וכן פשטות הפסוקים, שמקודם דיבר הקב"ה עם אברהם על מהות הברית, ואח"כ על אות ברית שהוא מילה וגם זה נקרא ברית. כמו שנאמר (בראשית פרק יז פסוק ב): "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: (ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ:(ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים: (ט) וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". ופירש רש"י (שם ב): "ואתנה בריתי - ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו". ע"כ. וכן בנחמיה (פרק ט) פסוק שאומרים אותו בכל יום: (ז) אַתָּה הוּא ה' הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם: (ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה". כאן מדובר בברית מילה ששם ניתן לו שם "אברהם", וכן מפורש במדרש תנחומא (פרשת לך לך סימן כד) וז"ל: "ואתנה בריתי ביניך וביניך, א"ל אברם ומי ימול אותי, א"ל אתה לעצמך, נטל אברהם את החרב ואחז בערלתו והיה מתירא, לפי שהיה זקן היה מרתת, אמר לפניו רבונו של עולם זקן אני, מה עשה הקדוש ברוך הוא כביכול, שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך עד שמל, כך עזרא משבח ואומר אתה הוא ה' לבדך וגו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט ו ח), וכרות לו הברית אין כתיב כאן, אלא וכרות עמו הברית, וכתיב בסוף הפסוק, ותקם את דבריך כי צדיק אתה (שם ח). ע"כ. וכן היה מנהג המוהלים לומר בקול רם מן הפסוק וכרות עמו הברית, ואף במקום שכבר לא קיים מנהג זה, אבל בסידורים האשכנזים מתחיל כאן קטע חדש אף שזה באמצע הפסוק, וזה מצד מנהג המוהלים. וכן אומרים בכל יום (בתפילת שחרית) שיסוד ברית מילה הוא שהקב"ה נותן לנו את ארץ ישראל, כמ"ש בדברי הימים (א, פרק טז פסוק טז): "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: (יז) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יח) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם". וזה מדובר בברית מילה, שהרי בברית מילה אומרים את הפסוק המקביל בתהילים (פרק קה פסוק ט) בשינוי קל: "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם". רק שבברית מילה לא גומרים את המשך הפסוקים שנאמרו שם שעיקר הברית הוא לקבל את ארץ ישראל, אבל עכ"פ מכל זה רואים בבירור שעיקר ברית מילה הוא לקבל את ארץ ישראל. שמות (פרק ו פסוק ד) "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ". ופירש רש"י (שם): "וגם הקמתי את בריתי וגו' - וגם כשנראיתי להם בא-ל ש-די הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לתת להם את ארץ כנען - לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני א-ל ש-די וגו', (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך". ע"כ. ברכות (דף מח עמוד ב): "תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים - לא יצא ידי חובתו; נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו נתנה בשלש בריתות". ופירש רש"י (שם): "צריך שיזכור בה ברית - בברכת הארץ, שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. ע"כ. הקשר של מילה לכיבוש ארץ ישראל הסיבה שהקב"ה כרת הברית לתת את ארץ ישראל דוקא ע"י מילה, אולי ניתן להסביר, משום שזה יסוד הזיווג, והיינו שהערלה חוצץ בין איש לאשה בשעת הזיווג, וע"י חיתוך הערלה נעשה החיבור בשלמות. וכן ארץ ישראל לעם ישראל הוא יסוד החיבור בין הקב"ה לכלל ישראל. ונקרא ברית האהבה כמ"ש רש"י, וכן נקרא "האהבה" בספר שיר השירים, כמ"ש (שיר השירים פרק ב) "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ", וזה ביאת עם ישראל לארץ ישראל כמבואר בסוף כתובות כשהגיע הזמן של תחפץ, ועי' במאמר המשל והנמשל של שיר השירים שביארנו שהחיבור הפרטי והחיבור הכללי תלוים זה בזה. וע"ע ברמב"ן פרשת אחרי מות (ויקרא פרק יח פסוק כה) שהנהגת הקב"ה בארץ ישראל הוא ישיר בלי אמצעים, אבל בחו"ל מתנהג דרך אמצעים. וא"כ מובן היטב שע"י מילה שנעשה בחיבור בלי חציצה זוכין לארץ ישראל שהוא חיבור של הקב"ה לכלל ישראל בלי חציצה. ובזה ניתן גם להסביר למה מצוות מילה ניתן לאברהם אבינו ולא מצוות פריעה, שהרי מצוות פריעה ניתן רק ליהושע בן נון. והענין בזה שארץ ישראל ניתנה לאברהם אבינו רק כמו אדם פרטי, ואילו ליהושע בן נון ניתן ארץ ישראל בתור כללות עם ישראל. ואף שאמרו חז"ל (ע"ז דף נג ע"ב) שארץ ישראל היא ירושה לעם ישראל מימות אבותינו, מ"מ בפועל ממש נתקיים רק בזמן יהושע בן נון, ואצל אברהם אבינו היה זה רק בכח. וממילא החיבור השלם בין הקב"ה לכלל ישראל נתקיים רק כשעם ישראל כובש בפועל את ארץ ישראל, ולכן רק אז יש גם חיוב של פריעה שהיא ביטול החציצה בשלימות בין איש לאשתו, וממילא נתקיים גם ביטול המחיצה בשלימות בין הקב"ה לכלל ישראל. דעת הרמב"ם, במילה ובחיי אישות וזה הסבר אחר מן הרמב"ם, שהרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מט) כתב בסיבת המילה שהיא משום שממעט ההנאה, וז"ל: "וכן המילה אצלי אחד מטעמים למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה, וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר, איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ, עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא, ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות, והנזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא, הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כח הקושי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחלת בריאתו, יחלש בלי ספק, ובבאור אמרו החכמים ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו, זהו החזק בטעמי המילה אצלי, ומי היה מתחיל בזה המעשה רק אברהם אבינו ע"ה, אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו החכמים ז"ל באמרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. ויש במילה עוד ענין אחר צריך מאד, והוא שיהיה לאנשי זאת האמונה כלם, רצוני לומר מאמיני יחוד השם, אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא נכרי, כי פעמים יעשה האדם כן כדי להגיע אל תועלת או כדי להתנכל על אנשי זה הדת, אך זה הפעל כלומר המילה לא יעשהו אדם בו או בבניו רק מתוך אמונה אמתית, כי אין זה שרט בשוק או כויה בזרוע אבל ענין שיהיה קשה מאד". עכ"ל. ולפי דבריו מיעוט הנאה יש בזה מעליותא. ולפי מה שכתבנו הדבר בהיפוך, שהמילה גורם לחיבור יותר בין איש לאשתו, משום שע"י המילה מבטלין הערלה שחוצץ בין איש לאשתו.(שאלתי גר צדק שחיי עם אשה לפני הגיור כשהיה לו ערלה, ואחר הגיור התחתן עם אותה אשה, ואמר לי שאין שום חסרון הנאה ע"י המילה בחיי אישות, אדרבה, הערלה מעכבת קצת התהליך, וצריך יותר זמן). (עי' לקמן שכל הגישה הזו של הרמב"ם באה מהשפעת אריסטו כמבואר במו"נ בתחילת הפרק, ושהרמב"ן חולק על כל היסוד). (הנהגת חביבות בין איש לאשתו בחיי הפרט, משפיע על הילדים בחיי הכלל, ואם אין חביבות בין איש לאשתו בחיי הפרט אז הילדים שיוצאים מזה אין חביבות בחיי הכלל, ויש התנגדות להרבה ענינים שנוגע לארץ ישראל. עי' בזה במאמר וברותי מכם). ראיה מבית המקדש וכן עומד להיות ההמשך של חיבור הקב"ה עם כלל ישראל, בנוגע לבנין בית המקדש, ששם החבור הרבה יותר חזק. והראיה שבבית המקדש החבור הרבה יותר חזק, שלכן היו שם תמונות של חיבור איש ואשה, כמבואר ביומא (דף נד עמוד א), וז"ל: "רב אחא בר יעקב אמר: לעולם במקדש שני, וכרובים דצורתא הוו קיימי. דכתיב ואת כל קירות הבית מסב קלע... כרובים ותמרת ופטרי ציצים וצפה זהב מישר על המחקה וכתיב כמער איש וליות. מאי כמער איש וליות? אמר רבה בר רב שילא כאיש המעורה בלוייה שלו. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה". ע"כ. ופירש רש"י (שם): כאיש המעורה בלוייה שלו - הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו. ע"כ. בבית ראשון היו כארבעים תמונות כאלו בעזרה, שהיו שם עשר מכונות וכל מכונה ארבע צדדים ובכל צד היה תמונה כזה. וכן בבית שני היו תמונות כאלו בהיכל כמבואר בגמרא. המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן אם זיווג הוא דבר מגונה או קדוש עי' בזה באגרת הקודש של הרמב"ן (מודפס בסוף ספר בעלי נפש של הראב"ד, פרק שני) בביאור ענין זה, שמביא ראיה שחיבור איש ואשה הוא דבר קדוש, שהרי בבית המקדש היו תמונות כאלו. וחולק בזה על הרמב"ם במורה נבוכים שכתב שענין זיווג הוא דבר מגונה. וז"ל הרמב"ן: הדרך הראשון - במהות החבור "דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו. שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך כאמור (שמואל א, פרק א פסוק יט) 'וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ'. וזהו סוד טפת הזרע כשהיא נמשכת ממקום הקדושה ובטהרה נמשכת הדעה [והחכמה] והבינה והוא המוח. ודע שאלו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קוראין אל החבור ידיעה. "[ואין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים (ח"ג סי' מט) בהיותו משבח לארסט"ו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היוני, לפי שדעתו היוני יש שמץ מינות שאינו מורגש, שאלו היה מאמין שהעולם מחודש בכוונה לא היה אומר כך זה היוני הבליעל. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם] (והשי"ת) ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור, שאם יאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם במאמרו דכתיב (דברים פרק לב פסוק ו) 'הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ' ואז"ל במסכת חולין (דף נו ע"ב) שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם. ובמדרש קהלת (ב, יב) אמרו אשר כבר עשוהו מלמד שהוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל גנאי, היאך ברא הש"י דבר שיש בו משום חסרון או גנות חלילה, אלא פעולותיו של הקדוש ברוך הוא תמימות שנאמר (דברים פרק לב פסוק ד) 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ'. [ואומר (בראשית פרק א פסוק לא) 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד']. "אבל הענין הוא כמו שהש"י הוא טהור עינים מראות ברע (חבקוק א, יג) אין לפניו קלקול או גנאי והוא ברא איש ואשה וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית (בראשית פרק ב פסוק כה) 'וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ', כל זה קודם שחטאו לפי שהיו עסוקין במושכלות וכל כונתם לשמים, ולא היו בעיניהם אלא כעינים ושאר אברי הגוף. אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר (בראשית פרק ג פסוק ז) 'וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם', ופי' כאשר הידים בעת שכותבין ס"ת בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר ואבר מהאברים מהלל ושבח בעשות הטוב וגנאי בעשות הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא כי הקדוש ברוך הוא הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם. על זה אמר שלמה המע"ה (קהלת פרק ז פסוק כט) 'לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים', כלומר אין בכל אברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור כי הכל בחכמה עליונית דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם בהיות סכל מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאוד. "והנה סוד הידיעה שאני רומז לך הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה והאשה סוד התבונה והחבור הטהור הוא סוד הדעת. וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא"כ ענין החבור הזה ענין עילוי גדול כשיהיה כפי הראוי. "[והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי לא היה מצוה רבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עלוי החבור הראוי. וזהו סוד בנין שלמה שכתוב (מלכים א, פרק ז פסוק לו) 'כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת', איש המעורה בלויות שלו, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים פרק סט, פסוק כא) 'חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה', אמרו רז"ל (מדרש איכא פתיחתא ט) כשהרגישו עמונים ואמרו ראו א-להיהם של אלו עושה כזו וחירפו וגידפו בענין הכרובים. ואם תבין סוד הכרובים ממה שנאמר והקול נשמע מביניהם, תדע מה ש]אמרו חז"ל בשעה שאדם מתחבר עם אשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם. נתחממו שכינה מסתלקת מביניהם וישאר אש ואש. כדגרסינן בסוטה (יז א) היה דורש ר"ע איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם, תמצא בשם האיש יו"ד ובשם האשה ה' הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא מצוי ביניהם. אבל אם לא נתכוונו לחבור קדושה אלא למלאות תאותם ומתוך התאוה והחמוד נתחממו כאש, יו"ד של שם האיש וה' של שם האשה שהוא י"ה מסתלק מביניהם ונשאר אש ואש. [והבן זה כי בכאן יש כל הסוד]". עכ"ל הרמב"ן. ויש להוסיף שהרמב"ם באותו פרק (מורה נבוכים ח"ג פרק מט) כתב גם לענין סיבת המילה משום שממעט ההנאה, ולפי דבריו מיעוט הנאה יש בזה מעליותא. ולפי מה שכתבנו הדבר בהיפוך, שהמילה גורם לחיבור יותר בין איש לאשתו, משום שע"י המילה מבטלין הערלה שחוצץ בין איש לאשתו. (הג"ה: ביאור פסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" על-פי שיטת הרמב"ן נראה לתרץ קושיה אחת, מה שנאמר בתורה (שמות כא י) "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע", למה כתבה התורה דין זה רק באמה שלוקח לו אשה אחרת ולא בכל אשה על אף שהדין פשוט שנוהג בכל אשה. ונראה לתרץ שבאמת חיוב עונה זה לא רק בשביל האשה, אלא גם בשביל האיש להשלים תיקון נשמתו, שהוא בגדר פלג גופא ורק ע"י האשה נשלם, וזה שנאמר (בראשית ב יח) "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", והחיבור הוא תיקון הבריאה שבזה נשלם האדם, וזה דומה לחיבור הקב"ה עם כנסת ישראל. וא"כ אין צורך לחייב עונה רק בשביל האשה כי זה שייך גם בשביל האיש. אולם כשנושא אשה אחרת, ממילא התיקון הזה כבר יש לו באחרת, ואין צורך לחיוב עונה לעצמו ע"י עונת האמה, ומשום זה הזהירה כאן התורה שגם כאן יש חיוב עונה עכ"פ בשביל האמה. והרמב"ם (הל' דעות פ"ג הל' ב) הזכיר ענין זיווג רק בשביל רפואה או קיום הזרע, והראב"ד הזכיר חיוב עונה בשביל האשה, ונראה שהרמב"ם לשיטתו שעצם הזיווג הוא דבר מגונה, רק שהותרה לצורך רפואה או קיום הזרע, אבל לפי הרמב"ן שיש בזה קדושה יש בזה ענין לעצמו להשלים תיקון הבריאה של האדם שלא יהא רק פלג גופא אלא גוף שלם. ע"כ הג"ה). השפעה על מצות ואהבת את ה' א-לקיך ובאמת אולי ניתן לומר שיש השפעה משיטת הרמב"ם שלא מחשיב הזיווג כדבר קדוש, גם לענין האהבה בין עם ישראל להקב"ה. שהנה במצוות ואהבת את ה' א-לקיך, כותב הרמב"ם (פ"ב-ג מהל' יסודי התורה) כל הדברים איך יכול אדם להגיע לאהבת ה', וחשיב שם כל הדברים ע"י התבוננות בבריאה. ובודאי צדק הרמב"ם שאחד מן הדברים שגורמים אהבה להקב"ה הוא התבוננות בבריאה, וכן ספר תהילים מלא מזה. אולם לא הזכיר בכל הפרק הזה ענין אהבה מיוחדת ליהודי ע"י הידיעה שהקב"ה בחר בעם ישראל, וכל הסברות שהוזכר ברמב"ם הם סברות ששייכים גם לגוי, ואילו בפשטות הפסוק משמע שמצוות ואהבת את ה' א-לקיך כולל בתוכו שיש ענין מיוחד ליהודי לאהוב את הקב"ה בגלל שהוא א-לקיך (וכ"כ האור החיים הקדוש). וכן חז"ל תיקנו, שלפני שאומרים בק"ש ואהבת את ה' א-לקיך, מדברים על אהבת הקב"ה לעם ישראל בבחירת הקב"ה את עם ישראל ונתינת התורה, כמו שמאריכים בברכת אהבת עולם ואהבה רבה, ואחר שאומרים הבוחר בעמו ישראל באהבה בשחרית ואוהב עמו ישראל בערבית, אומרים שמע ישראל, והיינו ע"י התבוננות באהבת הקב"ה לעם ישראל מגיעים לאהבת ה'. וכן מגיעים לאהבת ה' ע"י לימוד התורה, כמו שאיתא בספרי (דברים פרשת ואתחנן פיסקא לג): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רבי אומר: למה נאמר? לפי שנאמר ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". ע"כ. וכל זה צע"ג על הרמב"ם שלא הזכיר שום דבר במצוות אהבת ה' על האהבה המיוחדת שיהודי צריך לאהוב את הקב"ה בגלל שבחר בעם ישראל, וכ"כ באור החיים שלשון אלקיך אומר שצריך לאהוב את הקב"ה גם מצד שהוא א-להיך שבחר בך מכל העמים. השפעה על מצוות יחוד ה' וזה גם מושפע בענין מצוות יחוד ה', שהרמב"ם (ריש הלכות יסודי התורה) בביאור הפסוק אנכי ה' א-לקיך ובביאור הפסוק שמע ישראל ה' א-לקינו ה' אחד, לא הזכיר כלל ענין בחירת עם ישראל. ואילו הרא"ש (אורחות חיים ספ"א) מבאר יחוד ה' לענין בחירת עם ישראל. והיינו שהרמב"ם מבאר עיקר ענין של יחוד ה' כמו שהזכיר במורה נבוכים על דרך החובת הלבבות שבונה על חקירות פילוסופיות ושם אין ענין מיוחד של בחירת עם ישראל, ואילו הרא"ש מבאר יחוד ה' שכולל גם בחירת עם ישראל. ולכן כתב הרמב"ם שאמונת הישמעאלים היא יחוד שלם, על אף שאינן מאמינים בא-לקי ישראל, וז"ל (שו"ת הרמב"ם סימן תמח): "תשובה, אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לא-ל יתע' יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי". ואילו הרא"ש כותב שכל שאינו מאמין שהקב"ה בחר בעם ישראל אין זה יחוד השלם. וז"ל (אורחות חיים לרא"ש ליום הראשון אות כו): לבטוח בה' בכל לבבך ולהאמין בהשגחתו הפרטית ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם בהאמין בו כי עיניו משוטטות בכל הארץ ועיניו על כל דרכי איש ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין אשר הוצאתיך מארץ מצרים אף באנכי ה' אלקיך אינו מאמין ואין זה יחוד שלם כי זה הוא סגולת ישראל על כל העמים וזה יסוד כל התורה כולה. ראיות על יחוד ה' יש מחלוקת בביאור הפסוק (דברים ד לט) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד", האם ענין של "וידעת" הוא ע"פ ראיות פילוסופיות (שיטת חובת הלבבות ודעימיה). או מצד ראיות של יציאת מצרים ומעמד הר סיני (שיטת הכוזרי ודעימיה). ועי' ריא"ז (הובא בש"ג ע"ז דפי הרי"ף ה ע"ב) שחולק בתוקף על החובת הלבבות. ומאידך נראה בשיטת הרמב"ם (ריש הלכות יסודי התורה) שהולך בכיוון של החובת הלבבות. וז"ל חובות הלבבות (שער א, שער היחוד פרק ב): "והחלק הרביעי הוא יחוד הא-להים בלב ובלשון, אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות, וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא, באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים וגומר" עכ"ל. ואח"כ ממשיך הראיות מכח השכל ולקוח מדברי הפילוסופים. אולם מלשון הפסוק לא משמע כלל שחיוב של והשבות אל לבבך הוא מצד סברות מסוג של חובת הלבבות, אלא מצד ההסטוריה של מעמד הר סיני ויציאת מצרים וכיבוש ארץ ישראל, כמו שכתוב (דברים פרק ד לב): כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: (לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: (לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: (לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: (לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: (לז) וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם: (לח) לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: (לט) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: (מ) וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים". ע"כ. ופירש רש"י (שם פסוק לה): הראת - כתרגומו אתחזיתא. כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת. וכתב הכתר יונתן (שם): "אתה הראית את הנִפלאות האלה בשביל לדעת כי יי הוא הא-להים אין עוד חוץ מִמנו". וז"ל המלבי"ם (שם): "אתה, עתה מפרש תכלית הפליאות האלה התכלית מה שהתגלה לפני העם כולו במתן תורה היה שבזה הראית לדעת בידיעה ברורה שה' הוא הא-להים, ר"ל שהסבה הראשונה שברא את העולם הממציא כל נמצא הוא עצמו הוא הא-להים, ששם א-להים מציין כל הכחות הפרטים המתפשטות בכל המציאות, ואין עוד מלבדו שלא כדעת עע"ז שחשבו שהגם שה' הוא הסבה הראשונה וקרי לי' א-להא דאלהיא אינו לבדו המנהיג את העולם כי יש תחתיו אלהים שהם השרים העליונים והכוכבים והמזלות המשפיעים בעולם וע"כ היו עובדים אותם בפסיליהם להפיק מהם רצון". עכ"ל. ועכ"פ הפסוק "אתה הראית לדעת", שהוא מבאר היסוד האמונה ביחוד ה', כל אחד לפי דרכו, שלפי רש"י היה כאן עוד גילוי נוסף על כל הנסים, ולדעת היונתן מדובר על הנסים שכתוב בפסוק הקודם. וא"כ הפסוק אח"כ "וידעת היום והשבות אל לבבך" היינו ההתבוננות שיוצא מכח הפסוק של אתה הראת לדעת, אבל אין כאן דבר נוסף שאין כאן שום זכר, ולומר שהם הבירורים מכח הפילוסופים, אלא ודאי שעיקר החיוב הוא מכח מה שקרא ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. אולם בשל"ה הקדוש כתב כדעת חובת הלבבות שהפסוק מחייב גם השגה בראיות על דרך חובת הלבבות, וז"ל השל"ה (עשרה מאמרות מאמר ראשון ד): "המאמר הראשון, הוא מאמר 'ה' אחד'. שורש הדברים הוא שורש השרשים: 'וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא הא-להים' (דברים ד, לט). רצה לומר, ידיעה בלב בהשגה מופתיית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד. וזהו מרומז במה שכתוב (דברי הימים א, כח ט) 'דע את א-להי אביך', רצה לומר, נוסף על מה שהוקבע אמונה הא-להות בלבבך מצד אביך, דהיינו הקבלה איש מפי איש, דע אתה בעצמך מצד ההשגה" עכ"ל. אולם פשטות הפסוק לא נראה כלל כך, אלא זה המשך ממה שנאמר מלמעלה. וידוע דברי הגר"א שאמר שיש מצווה ללמוד ספר חובת הלבבות חוץ משער היחוד, ובמקום זה ללמוד ספר הכוזרי. האמונה מכח כיבוש ארץ ישראל מהפסוק (דברים ד לח) "לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה", רואים שהכיבוש של מלחמת סיחון ועוג שהיה בזמן שמשה רבנו אמר זה ונכתב לפני הפסוק של וידעת היום, ג"כ מחייב אמונה, והיינו אמונה שהקב"ה שולט כאן ובחר בעם ישראל ורוצה שארץ ישראל יהא בבעלות ישראל, וע' בביאור הרשב"ם ואבן עזרא על לשון כיום הזה שזה מלחמת סיחון ועוג וכן יוצא גם מפירוש רש"י, שמדובר על השטח שכבר נכבש בנסים גדולים. ומכאן ראיה חזקה להנהגת הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שדיבר הרבה אחרי מלחמת ששת הימים על הנסים ועל הכיבוש, ואמר שהארץ היא שלנו, וזה מחייב לחזק יסודי האמונה, וזה מקורו כאן בפסוק זה שאחרי שנאמר כיבוש סיחון ועוד נאמר וידעת היום וגו'. הנפקא מינה למעשה בין דרך החובת הלבבות ובין דרך הכוזרי ויש נפקא מינה גדולה בין אם הבירור הוא מצד ראיות פילוסופיות, או מצד נסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש ארץ ישראל. שאם זה מצד ראיות פילוסופיות, אין זה קשור בדווקא עם בחירת עם ישראל, וזה לבד לא מחייב שמירת התורה, ובכל הסברות האלה אין שום נפקא מינה בין ישראל לגוי. משא"כ אם זה מצד ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש ארץ ישראל, הרי זה מחייב לעם ישראל לומר שאנו עובדי ה' ומחויבים לשמור התורה. ולדברי החובת הלבבות, כדי להאמין שאנו מחויבים לשמור התורה צריך את ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש ארץ ישראל, אלא יסוד של יחוד ה' אנו מחויבים לדעת גם בלי נסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני. ובודאי פשטות הפסוק כדברי הכוזרי ודעימיה שהפסוק אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לקים היינו בגלל זה שלך נתגלה בבירור יחוד ה' ממילא אתה מחויב לשמור התורה, והיינו שאצל הגוי שלא נכנס למעמד הר סיני אינו יכול להבין עיקרו של יחוד ה' ורק עם מישראל זכה לזה. (ומ"מ גם הגוים צריכים לדעת שעם ישראל הוא עם הנבחר ולכן נכתב התורה בשבעים לשון, עי' סוטה (דף נה ע"ב ודף נו ע"א). ויש כמה ראיות ליסוד זה, שעיקר מטרת הנסים לדעת שצריך לקיים התורה, אחד שהרי המשך הפסוק של וידעת היום הוא שמירת התורה כמו שנאמר (דברים פרק ד) "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", ואילו לדברי החובת הלבבות הרי עדיין הבירור על יחוד ה' לא מחייב מצוות רק צריך עדיין הכרת ניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכן כיבוש ארץ ישראל, וא"כ על כרחך שכוונת הפסוק כאן הוא הכרה בניסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש ארץ ישראל, שזה שמביא לידי שמירת המצוות. ויש ראיה חזקה לדעת הכוזרי, מתפילת עלינו לשבח, ששם יש שני חלקים, חלק הראשון של עלינו לשבח שמדבר על מעלת עם ישראל, וחלק השני של ועל כן נקוה, שזה מדבר על קבלת מלכות שמים של כל העולם. אולם הפסוק של וידעת היום והשבת אל לבבך, נכתב בקטע של עלינו לשבח שמדבר על מעלת עם ישראל ולא בקטע של ועל כן נקוה, וא"כ מבואר מכאן שכוונת הפסוק כדעת הכוזרי שהבירור צריך מכח יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש ארץ ישראל, שמתייחס לעם ישראל, שאילו לדברי החובת הלבבות, היו צריכים להביא הפסוק הזה בקטע של ועל כן נקוה שמתייחס לכל העולם. הרמב"ן כתב בענין (דברים פרק ד פסוק ט) וז"ל: "אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו: "והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם, הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה. והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד, אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים, אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק, ונשקר אותו, לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו היודעים בשקרותו: "זהו שאמר שם (שמות יט ט) וגם בך יאמינו לעולם, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם. והענין הזה יבוא עוד בפרשת כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו' (להלן יג ב), וכבר הזכרתיו שם בפרשת בחדש השלישי (שמות יט ט)". עכ"ל הרמב"ן. למה לא הוזכר בתורה סיפור שבירת הצלמים של אברהם אבינו הנה התורה העלימה כל הסיפור של אברהם אבינו שמסר נפשו לשבור את העבודה זרה של אביו, ונשלח לכבשן האש וניצל, ויש רק דעה, שבפסוק של אני ה' אשר הצאתיך מאור כשדים מרומז ההצלה, אבל כל הסיפור לא הוזכר כלל, לכאורה זה סיפור יסודי והסברה שלנו היה שזה אמור להיות כתוב בתורה וא"כ צריך להסביר למה זה לא כתוב. ונראה לתרץ משום שמה שזכה אברהם אבינו להוכיח שיש בורא עולם, הוא ע"פ סברות של החובת הלבבות וכדומה, אולם כל זה אינו מתייחס מיוחד לעם ישראל, ועיקר כוונת התורה בסיפור של אבותינו הוא שהקב"ה בחר בעם ישראל, וזה ע"י שהקב"ה נתן ארץ ישראל לאברהם ולזרעו, כי זה יסוד של בחירת עם ישראל, על כן התחילה התורה בסיפור של אברהם אבינו אחרי תיאור היחוס ואשתו, את המסע שלו לארץ ישראל, וגם מה שהגיע לחרן היה בגלל שרצה להגיע לארץ ישראל, והציווי שלו ללכת לארץ ישראל מפי הקב"ה בפרשת לך לך, וכן הגילוי של הקב"ה שמה שנתעורר לצאת מאור כשדים זה היה הערה עליונה מהקב"ה במטרה לתת לו את ארץ ישראל לרשתה כמבואר בפסוק (בראשית טו ז) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". ואילו היתה התורה כותבת את כל המאבק של אברהם אבינו נגד הע"ז, היינו יכולים לחשוב, שאנו צריכים להבין יחוד ה' ע"פ דרך החובת הלבבות, כמו שעשה אברהם אבינו. על כן הסתירה התורה זה, וכותבת רק עיקר תפקידינו שהקב"ה ציוה לאברהם אבינו ללכת לארץ ישראל כדי שעי"ז הוא מקים את עם ישראל ומכאן ולהבא עיקר תפקידינו להבין שאנו עם הנבחר ויסודות האמונה הוא מכח ההסטוריה שהקב"ה בחר בעם ישראל, וזה בא לידי גילוי אצלינו מזמן שאברהם אבינו יצא מאור כשדים כדי ללכת לארץ ישראל.

 
 

[חלק ראשון] רדיפת מאיר אטינגר נ"י ● הבטחת שילטון הדעה ה"נכונה" ● חילוף מלכות שאול למלכות דוד ● מקורות על המדינה מספר יחזקאל. [חלק שני] חיוב האב להשתתף במילת בנו ● מעשה עם החפץ חיים ● בירור בריתו של אברהם אבינו שהוא הבטחה לארץ ישראל ● השלכות של מצוות הכנסה לבריתו של א"א ע"י האב