יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בענין הצלת רוצח שנפל עליו הגל, בשבת ובחול ● דברי האור גדול ● דברי רבי דוד פוברסקי ● בדעת הרמב"ם ● החילוק אם הוא בעצמו גרם או לא, נמצא מעין זה בשו"ע ● חיסול מחבל גוי שמנוטרל, מדין רודף; מדין מלחמה; כדי שיטפלו ביהודי ולא במחבל ● החוק הבינלאומי ● הצלת גוי בשבת (לא מחבל) ● הרב ערוסי: מחבל פצוע? 'טוב שבגויים הרוג' ● להלכה ולא למעשה
13:40 (04/11/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בענין הצלת רוצח שנפל עליו הגל, בשבת ובחול שמות (פרק כא, לז): "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: (פרק כב, א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים: (ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ: (ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם". ואיתא במסכת סנהדרין (דף עב עמוד ב): "תנו רבנן: 'דָּמִים לוֹ', בין בחול בין בשבת, 'אֵין לוֹ דָּמִים' - בין בחול בין בשבת. בשלמא אֵין לוֹ דָּמִים בין בחול בין בשבת - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: מידי דהוה אהרוגי בית דין, דבשבת לא קטלינן - קא משמע לן דקטלינן. אלא דָּמִים לוֹ בין בחול בין בשבת, השתא בחול לא קטלינן ליה - בשבת מבעיא? אמר רב ששת: לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל. ופירש רש"י (שם): לפקח עליו את הגל - אם כשהיה חותר נפל עליו (את) הגל - מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה - גברא קטילא הוא משעת (סתירה) [במסורת הש"ס: חתירה]. עכ"ל. מפשטות רש"י משמע שאם נפל עליו הגל והוא 'אֵין לוֹ דָּמִים' אין מפקחים עליו את הגל אף בחול, שהרי הברייתא לא מחלקת בין שבת לחול. וכשנאמר שביש לו דמים אין חילוק בין שבת לחול ומפרשים לענין לפקח את הגל, זה הרי נאמר גם לענין חול, ומדוייק שכשאין לו דמים, ונפל עליו הגל אין מפקחים, ועל אף שכבר אינו יכול לעשות שום דבר, מ"מ יש לו דין של גברא קטילא. וכך משמע מן הרמ"ה (יד רמ"ה, שם) וז"ל: "אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל בשבת שאם הדבר ברור שלא בא על עסקי נפשות ונפלה עליו מפולת דרך מחתרת שחתר מפקחין עליו ואפי' בשבת אבל אם בא על עסקי נפשות אפי' בחול אין מפקחין עליו את הגל דהא ניתן להרגו בלא התראה". עכ"ל. אולם בשיעורי רבי דוד פוברסקי הבין ברש"י שדין זה הוא רק בשבת, עי' לקמן. ומפני כך נתקשה בזה, שאם בחול צריך להצילו למה בשבת לא. אולם אם באמת כוונת רש"י שגם בחול אין להצילו מיושב שפיר. אולם לכאורה מן המאירי (בית הבחירה למאירי, שם) משמע שרק בשבת נאמר זה, וז"ל: "כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו בין בחול בין בשבת אף על פי שהריגת בית דין אינה דוחה שבת בזו התירו שכמת הוא ואין לו דמים כלל ואין צריך לומר אם נפלה חתירתו עליו שאין מפקחין עליו את הגל בשבת וכל שאמרנו עליו שיש לו דמים כל שהרגו חייב כמו שביארנו ואם נפלה מחתרתו עליו מפקחין עליו את הגל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין". עכ"ל. ואולי כוונת המאירי כדי שלא תקשה מלשון הברייתא שמשמע שהדיוק שבאין לו דמים אין מפקחים נאמר בין בשבת ובין בחול, שהכוונה שבשבת אסור להצילו ובחול אין חיוב להצילו אבל אין איסור, וזה ניתן לפרש הברייתא, שביש לו דמים יש חיוב להצילו, אפילו בשבת שמחללין שבת עבורו, אבל כשאין לו דמים אין חיוב להצילו כיון שהוא גברא קטילא וממילא בחול אין גם איסור שאין כאן חילול שבת ואין איסור להציל גברא קטילא, אבל בשבת מכיון שאין חיוב, ממילא אסור להצילו מצד חילול שבת, וזה שהזכיר המאירי בשבת משום ששם אסור להצילו. הנה גם בשבת מחדש המאירי, שמה שאין מפקחים בשבת, זה רק בספק חי ספק מת, אבל בודאי חי מפקחים, שזה נחשב כהריגה בידים, ומכיון שכבר אין לו דין רודף, אין להורגו בידים וממילא גם מפקחים עליו. ואח"כ דן שבכל זאת אולי גם בודאי חי אין מפקחים עליו, "כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין". ולא הבנתי מה הוא כותב, ואולי כוונתו מה שכתב ה"אור גדול" בהסבר רש"י, שכיון שהוא בעצמו גרם לנפילתו אין חיוב להצילו. ובאגרות משה (שו"ת, יורה דעה חלק ב סימן קנא) נותן הסבר איך ניתן לחלק בין שבת לחול כשאין לו דמים, וז"ל: "דהא איתא בסנהדרין דף ע"ב בבא במחתרת באופן שניתן להרגו ונפל עליו הגל אסור לפקח עליו את הגל בשבת, שלכאורה תמוה דהא דינו דניתן להרגו הוא משום רודף שלכן אם יכול להצילו באחד מאבריו אסור להרגו וכיון שנפל עליו הגל הרי שוב לא יוכל להרוג את בעה"ב וממילא אסור לבעה"ב להורגו ונסתלק חשיבות גברא קטילא מיניה דברודף הוא גברא קטילא רק לזמן שיכול להורגו, וא"כ מ"ט אין מפקחין עליו את הגל בשבת להצילו, וצריך לומר דכיון דנפל עליו הגל בעוד שהיה רודף לא ניתר שוב להצילו באיסור שבת משום דאינו בכלל סתם אדם דנאמר בו וחי בהם". עכ"ל. אולם הפשטות הוא שגם בחול אין חיוב להצילו, וזה מבואר בלשון הברייתא. ואני לא הבנתי עוד דבר במאירי, לפי הגישה הראשונה, מה ההבדל בין ספק חי ספק מת ובין ודאי חי, שאם אתה אומר שמכיון שכבר אינו יכול להרוג, נחשב יש לו דמים, ומותר להצילו בשבת מדין פיקוח נפש, אז למה בספק חי ספק מת אסור, הרי זה כלל גדול שפיקוח נפש דוחה שבת גם בספק חי ספק מת. (שו"ר שנתקשה בזה בשיעורי רבי דוד פוברסקי, עי' לקמן שכתב שהפסוק 'אין לו דמים' מלמד שבכל ספק דנים אותו כמת). וא"כ לכאורה נראה יותר כדעה השניה, שאין נפ"מ בין ודאי חי לספק חי, רק שלא הבנתי הסברה שהוא כותב. ולהלכה ראיתי בהלכה למשה (על הגליון רמב"ם פרנקל, סוף הלכות גניבה), שגם בודאי חי אין מצילין אותו, ודלא כהמאירי. שו"ר שכבר עמדו על דברי המאירי בשיעורי רבי דוד פוברסקי ובאבן האזן ובאור גדול. וכנראה שעיקר התירוץ בשיטת המאירי שבספק חי ספק מת מכיון שבא להרוג ויש לו דין רודף יש לו חזקת מת ומספק אין להצילו אבל בודאי ניתן להצילו. וכן באחיעזר (שו"ת, חלק א, אבן העזר סימן יח) שואל על רש"י למה כשאין לו דמים ונפל עליו הגל אין מצילין אותו, וז"ל: "[וצ"ע בדרש"י סנהדרין ע"ב לפקח עליו את הגל אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להורגו בלא התראה גברא קטלא הוא משעת חתירה יעו"ש, וקשה דכיון דנפל עליו הגל הרי ניצל הנרדף הא אין עליו דין רודף ומה בכך שהי' רודף בשעת חתירה וע"כ צ"ל הא דאמר בגמ' דדמים לו לפקח את הגל בשבת אבל בשאין לו דמים אין לפקח את הגל משום דאפשר דאחרי פיקוח הגל יהפך לרודף, והרמב"ם בסוף הל' גניבה דקדק בלשונו כל גנב שיש לו דמים אם נפל גל בשבת מפקחים עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין אבל מי שאין לו דמים ששיבר כלים בביאתו פטור עכ"ל ולא סיים אבל מי שאין לו דמים אין מפקחים עליו את הגל משום דגם דאין לו דמים אם הוא תוך הגל משכח"ל דמפקחים עליו אם אין לנו לחוש שיהפך אח"כ לרודף ורק ביש לו דמים בכל גווני מפקחים עליו את הגל אבל מה שפרש"י בטעמא דמילתא משום דגברא קטלא הוא משעת חתירה צע"ג]". היינו שהאחיעזר מפרש בגמרא ע"פ הרמב"ם למה ב'אין לו דמים' אין מפקחים עליו את הגל אף שכעת אינו יכול להרוג, משום שאולי לאחר זמן יהרוג, ולכאורה סברה זו שייכת גם בחול. אבל בדברי רש"י לא נתן הסבר. אולם באבן האזל כתב שגם רש"י ס"ל כך, משום שאולי אח"כ יהרוג, ומה שכתב רש"י שהוא גברא קטילא, היינו משום שרש"י ס"ל באופן עקרוני שספק רודף אסור להרוג, וכאן החשש שמא יהרוג בסוף הוא רק ספק, ובזה אמרינן כיון שמקודם כבר היה ודאי רודף ממילא עכשיו הוא רק ספק רודף נשאר בחזקתו ואין להצילו. דברי האור גדול ובאור גדול מתרץ שכיון שהוא בעצמו גרם שיסתכן, אין אנו מצווין להחיותו. והביאו האבן האזל (הלכות גניבה פרק ט הלכה יג), וז"ל: "לשון הרמב"ם [יג] כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין, אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור כמו שבארנו. "בסנהדרין דף ע"ב ע"ב איתא ת"ר דמים לו בין בחול בין בשבת, אין לו דמים בין בחול בין בשבת, בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך סד"א מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן קמ"ל דקטלינן אלא דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן ליה בשבת מיבעי אמר רב ששת לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל, ופירש"י אם כשהיה חותר נפל עליו הגל מפקחין עליו היכי דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת חתירה עכ"ל והדברים תמוהים דהא כשיצא ממחתרת אסור להרגו, כיון דכבר אינו רודף, וא"כ כשנפל עליו הגל ואינו רודף אמאי הוא גברא קטילא במאי שאני מיצא ממחתרת, וכבר עמדו ע"ז הגאונים בספר אור גדול ובס' אחיעזר ושניהם לדבר אחד נתכוונו דהרמב"ם אינו סובר כרש"י מדלא כתב גבי מי שאין לו דמים דאם נפל עליו הגל אין מפקחין, וכתב רק דאם שבר כלים פטור, וטעמא משום דמי שאין לו דמים משכחת לה דאם יפקחו בגל ויצילוהו אז שוב יהרוג את בעה"ב ואז בודאי אין להצילו, ואם הוא ודאי דאחר שיפקחו הגל לא יוכל להרוג כגון שהוא שבור ורצוץ אז בודאי מפקחין, ובמה דאשמעינן גבי יש לו דמים דמפקחין כתב באור גדול דהוא דלא נימא ביש לו דמים הוי מיעוט דהוא רודף, ולכן אף דאסור להרגו מ"מ אין מחללין, ולי נראה יותר לבאר זה עפ"מ שהקשה הרמ"ה ז"ל ביד רמה דאמאי מפקחין אפי' ביש לו דמים, דמ"ש מרועי בהמה דקה דלא מעלין ולא מורידין ותי' דזהו דוקא בהוחזקו אבל זה לא הוחזק אלא באקראי וא"כ יש לומר דזה גופא אשמעינן קרא דלא רק דאסור להרגו, אלא דחייב להצילו אפי' בשבת דלא נימא דהוי כרועי בהמה דקה. "אכן בדעת רש"י נשאר בס' אחיעזר בצ"ע ובאור גדול כתב לתרץ דברי רש"י במה שהניח ליסוד דאם זה שאין לו דמים הפילו עליו הגל כדי להרגו בזה דאז אם הוא חי בתוך הגל והוא שבור באופן שכבר לא יוכל להרוג דמ"מ אין מפקחין עליו הגל בשבת כיון דע"י מעשיו התיר עצמו למיתה והביא עליו הסכנה דפשע בעצמו, ומש"ה אף בנפל עליו הגל בעצמו כשהיה במחתרת אין מחללין עליו כיון דמקודם היינו מפילים עליו הגל הוי גברא קטילא ואין מחללין עליו את השבת, ולפי דבריו יוצא לנו חידוש דמאבד עצמו לדעת אין מחללין עליו את השבת כיון דפשע בעצמו, ואף די"ל דדוקא הכא כיון דע"י פשיעתו נתחייב להרוג אותו והוי גברא קטילא, אבל המעיין בדבריו יראה דהעיקר נחת לה בשביל דפשע, ודימה זה לגבי הא דאומרים לאדם חטא בשבת דף ד' בתוס' שם, אכן לבד דעיקר יסודו באם הפילו עליו כדי להרגו אינו מבורר אך גם אם יהיה כן אינו מוכרח דמשום זה אין מחללין בנפל עליו הגל כיון דעכשיו יש לו דין יצא ממחתרת, והפלת הגל לא היה כדי להרגו. "ונראה דרש"י לשיטתו דסובר דדין מחתרת הוא דוקא כשהוא ודאי רודף דאמרינן דשאר כל אדם הוי ודאי רודף וכמש"כ רש"י בפסחים בהא דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא דאנפשות קאתי, דהיינו בבן על האב והתוס' הקשו שם וכאן דלא בעינן ברור כנהורא דהוא רוצח, עכ"פ מוכח דדעת רש"י דמספק לא היה לו דין מחתרת, א"כ נוכל לומר דאם נפל עליו הגל הוי ספק אצלנו אם אחר שיצילו אותו אם יוכל להרוג ולא הוי ודאי רודף, וא"כ י"ל לדעת רש"י דבזה מהני גם ספק רודף כיון דכבר היה עליו דין רודף, נחשב לענין זה כגברא קטילא שכבר אין לו חזקת חיים שיהיה חובה להצילו כיון דאכתי הוי ספק שמא יהיה רודף, אבל אינש דעלמא שיהיה לנו ספק שמא הוא רודף, לא רק דאסור להרגו אלא דחייב גם להצילו דאין מחזיקין אותו בספק רודף. "והרמב"ם לשיטתו דסובר דגם מספק שיהרוג אין לו דמים וכמש"כ בהל' י"א דאף דמעיקר דינא אמר רבא חזקה וכו', מ"מ גם אם הוי ספק כמו ביום אין לו דמים, א"כ ליכא כלל חידושא בהא דאין לו דמים, דממ"נ אם ודאי שלא יוכל להרוג ודאי חייב להצילו אפי' בשבת, ואם ספק שמא יהיה רודף הרי הוא כבתחלה, דגם מתחלה מטעם ספק כבר אין לו דמים ולכן לא כתב הרמב"ם בהא דאין לו דמים דין דאין מפקחין וכנ"ל". עכ"ל האבן האזל. מהאבן האזל יוצא, שאם יש ספק אם אח"כ יהרוג, לא רק שאין מפקחין עליו אלא מותר גם להורגו, וצריך כעת לחלק בין יצא מן המחתרת שאסור להרוג ובין נפל עליו הגל שאם יתכן שיהרוג אח"כ מותר להורגו, ולכאורה הנפ"מ, דביצא שהוא יצא מדעת עצמו, גילה בדעתו שכבר נגמר אפשרות הגניבה, וממילא לא יהרוג עוד, אבל בנפל עליו הגל, כיון שזה שלא מדעתו, א"כ אין לנו שום גילוי דעת מצידו שנגמר הסיפור וממילא יש מצבים שיש חשש שאח"כ יהרוג וממילא מותר להורגו כעת. דברי רבי דוד פוברסקי ונעתיק כאן משיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל בענין זה (סנהדרין דף עב עמוד ב, פג), וז"ל: "גמ' לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל, ופירש"י דאם כשחתר נפל עליו הגל, מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא משעת חתירה, ע"כ. "וקשה דהא קי"ל דאחר שיצא מן המחתרת, אסור להרגו כיון דכבר אינו רודף, וא"כ ה"נ כשנפל עליו מפולת, כיון דעכשיו אינו רודף הא הוי כיצא מן המחתרת, דתו לא הוי גברא קטילא ואמאי לא יפקחו עליו את הגל. "[וביותר צ"ב דממ"נ מ"ש שבת מחול, דהא משמע דרק בשבת אין מפקחין אבל בחול מפקחין, וא"כ כיון דבחול מפקחין מחמת פיקו"נ, בשבת נמי יפקחו, דפיקו"נ דוחה שבת ומ"ש שבת מחול]. "ובאבן - האזל (סוף הל' גניבה פ"ט הי"ג) כתב, דרש"י סובר דכיון דמעיקרא היה עליו כבר דין רודף, והיה כגברא קטילא, א"כ עכשיו נמי כיון דאכתי ספק הוא שמא יהיה רודף, נחשב לענין זה כגברא קטילא שכבר אין לו חזקת חיים שיהיה חובה להצילו. "משא"כ איניש דעלמא אם יהיה ספק אם הוא רודף כלל, לא רק שאסור להורגו, אלא דחייב גם להצילו דאין מחזיקין אותו בספק רודף. "[והיינו דרש"י לשיטתו (הובא בתוד"ה כאן) דספק רודף לא הוי רודף, ולכן בעלמא מחוייב נמי להצילו, משא"כ היכא דודאי בא על עסקי נפשות דהוי כבר גברא קטילא, אף דהוי רק ספק אם יהיה אח"כ רודף, אין לו חזקת חיים שיהיה חובה להצילו ע"ש]. "וצ"ב בכונתו [שכתב דכיון דכבר היה עליו דין רודף נחשב כגברא קטילא דאין לו חזקת חיים], דאי כונתו דיש לו חזקת רודף, הרי לא שייך ע"ז חזקה כלל, דהא כל רגע ורגע הוי רודף חדש, ואין זה השתנות בזה שנעשה אינו רודף, וא"כ לא שייך ע"ז חזקה לומר שלא נשתנה מלהיות רודף. [הערה מהמעתיק: יש כאן חזרה שנשאר רודף שרוצה להרוג עדיין, ע"כ ההערה]. "ועוד [דאי כונתו דיש לו חזקת רודף] הא אין זה ענין כלל למה שהיה לו מקודם דין גברא קטילא. "ולכאורה צ"ל דכונתו דיש עליו חזקת שאין לו דמים, דכיון דהיה גברא קטילא א"כ מספק נשאר דין גברא קטילא דאין לו דמים, דע"ז שייך שפיר חזקה, ומשו"ה אין להצילו. "אכן במאירי כתב וז"ל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת, אבל אם הוא ודאי חי, אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף, שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו, שאין לו עוד להורגו וזה כהריגה בידים הוא, או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין, עכ"ל. "וצ"ע בדבריו, דלפמש"נ ברש"י הא אף אי הוי ודאי חי נמי אין מפקחין עליו, כיון דהוי ספק רודף ונשאר עליו דין גברא קטילא כדמעיקרא. "ועוד דהא בדעת המאירי לא מצינו דסובר דספק רודף לא הוי רודף, וא"כ הא ממ"נ אי מיירי דעדיין הוי ספק שמא יהא רודף אח"כ, מה שייך חיוב להצילו אפי' אם ודאי חי, דהא מותר אף להורגו, [ונהי דעכשיו אין להרגו כיון שמוטל תחת הגל, (ואינו רודף בפועל), מ"מ להצילו לא שייך כיון דספק שמא יהיה רודף אח"כ ויהא דין להרגו]. "ואי דאיירי דודאי לא יהא עוד רודף אח"כ, אמאי אם הוא ספק חי ספק מת ליכא חיוב להצילו, דהא לא גרע זה מספק ישראל ספק עכו"ם דמפקחין עליו את הגל בשבת, משום ספק פיקו"נ. "ואולי כונתו של המאירי ברש"י דאי הוי ספק חי ספק מת, א"כ יש עליו חזקת מת, כיון דכבר היה עליו דין גברא קטילא דהוי כמת, ומשו"ה אין מפקחין. "אלא דצ"ע אם שייך חזקה ע"ז, ובעיקר הא דכתבנו דאזלינן הכא בתר חזקה צ"ע איך אזלינן בתר חזקה להכריע בספק נפשות לחומרא [דהא לא עדיפא מרוב דבכה"ג לא אזלינן בתר רוב]. "(ואפשר דעיקר הפי' אין לו דמים היינו שכל הספיקות שיש עליו, מצדדין למיתה). "ובאור - גדול (הובא באבן האזל שם) כתב ליישב דעת רש"י דאם ע"י שחתר הפיל על עצמו הגל, אין להצילו, כיון שפשע בעצמו וע"י מעשיו התיר עצמו למיתה והביא עליו הסכנה, ומשו"ה אף בנפל עליו הגל מעצמו כשהיה במחתרת, נמי אין להצילו, כיון דמקודם היינו מפילים עליו הגל, הוי גברא קטילא ואין מחללין עליו את השבת, ע"ש". עכ"ל שיעורי רבי דוד זצ"ל. אחר שראינו מה שכתבו הראשי ישיבות האבן האזל ורבי דוד פוברסקי וכן האחיעזר, מה שנראה יותר עיקר לפרש בדעת רש"י כפשוטו (דומה למה שכתב באור גדול), שמה שכתוב בתורה 'אין לו דמים' כולל בתוכו שני דברים, אחד שמותר להורגו, שנית כשנחבל מתוך המצב שניתן להורגו, אין חיוב להצילו, וזה ענין של גברא קטילא, וזה אינו דומה לאם כבר יצא מן המחתרת, ששם כבר פקע ליה דין רודף ואם אח"כ נפל עליו הגל מצילין אותו, אבל כל שנפל עליו הגל מתוך מצב שיש לו דין מחתרת, כלול בתוך הפסוק אין לו דמים, שעל גמר המיתה שלו אין אנו אחראים, ואין זה קשור כלל אם הרוצח יכול עדיין להרוג או לא, שגם אם אין לו עוד אפשרות להרוג, הוא בכלל אין לו דמים. וזה כמו מי שרודף אחר חבירו להורגו, וניתן להצילו באחד מאבריו, ועשה כך וחתך לו היד, אבל עדיין הוא במצב של סכנה בעקבות חיתוך היד, אין על הנרדף או המציל חיוב להצילו שזה נכלל בכלל היתר להרוג, שאף שצריך להשתדל להצילו באחד מאבריו, אבל לא מעבר לכך ואם ימות בעקבות חיתוך היד אין זה אחריות של החותך אף שיכול להצילו, וזה הכל בכלל אין לו דמים. ומדיוק הברייתא נראה שזה גם בחול, רק שיש חילוק בין חול לשבת, שבחול אם רוצה יוכל להצילו רק שאין חיוב, ובשבת אסור להצילו דרך חילול שבת שאילו בחול היה חיוב להצילו אז בשבת היה חיוב (וכמו שטען רבי דוד פוברסקי זצ"ל). אולם אם אח"כ שכבר אין לו דין רודף קרה לו מקרה אחר של נפילת גל שאינו קשור לחיתוך היד, מכיון שזה כבר קרה כשאין לו דין רודף אז צריך להצילו וגם לחלל עליו את השבת. בדעת הרמב"ם כתב הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ט הלכה יג) וז"ל: "כל גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין, אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור כמו שביארנו. בריך רחמנא דסייען". עכ"ל. נראה בפשטות שאין ללמוד שום דבר מהשמטת הרמב"ם דין של אין לו דמים אין מפקחים עליו את הגל, אלא הרמב"ם סומך על עצמו מן הדיוק של הרישא ביש לו דמים מפקחים עליו את הגל, ונלמד מזה שאם אין לו דמים אין מפקחים, וכמו שהרבה פעמים סומך הרמב"ם על הדיוק. ומה שלא כתב זה בהדיה, נראה לומר משום שכאן זה ההלכה האחרונה של הל' גניבה, והרמב"ם משתדל שלא לסיים בדבר רע, וזה נחשב דבר רע לומר שיש יהודי שלא מצילין אותו, על כן סמך על הדיוק. וכן ראיתי בכל הלכות הרמב"ם שמשתדל לסיים כל הלכה, אף שלא בסוף ספר, בדבר טוב, ואם אי אפשר אז לא טוב ולע רע אבל אף פעם לא מסיים בדבר רע. וכך נראה מן המגן אברהם (סימן שכט ס"ק ד), שמבואר מניה שכאילו זה כתוב מפורש ברמב"ם, וכן כתב ששיטת הרמב"ם הוא אותו שיטה כמו רש"י, וז"ל: "שנפלה עליו - איתא בסנהדרין דף ע"ב הבא במחתרת בענין שמותר להורגו אם נפל עליו גל אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא וכ"כ הרמב"ם סוף ה' גניבה ועבח"מ סי' תכ"ה. עכ"ל. ולכאורה קשה, איך כתב המג"א שכ"כ הרמב"ם, הרי הרמב"ם השמיט זה, אלא ודאי שהמג"א הבין שהדיוק ברמב"ם כאילו כך כתוב ברמב"ם, ויש לו אותו דעה כמו רש"י. וכך פסק המשנה ברורה (סימן שכט ס"ק ט) וז"ל: "הבא במחתרת בענין שמותר להרגו ובעת חתירתו נפל עליו גל אין מפקחין אותו דגברא קטילא הוא (פוסקים בשם הגמרא)". עכ"ל. וכן להלכה נאמר זה גם כשהרוצח עדיין ודאי חי ונפל עליו הגל, ודלא כצד הראשון של המאירי אלא כמו שפסק ההלכה למשה שהובא ברמב"ם (פרנקל, בגליון סוף הל' גניבה). וכן נאמר דין שאין מצילין גם בחול, שאין חיוב לפקח עליו את הגל, כי זה מבואר בברייתא שהדיוק שאין לו דמים כשנפל עליו הגל שייך גם בחול, רק שבחול אין איסור להצילו שאין איסור להציל גברא קטילא, והדיוק בחול הוא רק שביש לו דמים חייב להצילו ובאין לו דמים אין חייב להצילו, אבל עכ"פ מותר אם רוצה. אבל בשבת, כיון שיש כאן חילול שבת, ומצד דין הצלה אין חיוב להצילו, ממילא אסור להצילו. וא"כ אין אנו צריכים למה שכתבו ראשי הישיבות האבן האזל ורבי דוד פוברסקי וכן האחיעזר בדעת הרמב"ם שאין מפקחים עליו את הגל מצד שאולי ימשיך להרוג, אלא גם אם נפצע באופן שאין לו אפשרות להרוג, אין מפקחים עליו את הגל, וכמו שפסק המג"א והמ"ב בפשטות. החילוק אם הוא בעצמו גרם או לא, נמצא מעין זה בשו"ע יסודו של האור גדול שיש חילוק בין גרם לעצמו הסכנה לנעשה באונס, למד מן התוס' (שבת דף ד ע"ב), וזה אותו יסוד שלמדו תוס' שהובא בב"י (או"ח סי' שו) ובשו"ע (או"ח ס"ס שו סעיף יד) לענין להציל בתו מן השמד שמחללין שבת בשביל זה. וז"ל השולחן ערוך (שם): "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה (וע"ל סי' שכח סעיף י)". עכ"ל. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק נו) וז"ל: "שהוציאו בתו - אורחא דמלתא נקט וה"ה אחר רשאי לחלל שבת כדי להצילה מהאיסור הגדול וכ"ז מיירי שהוציאוה א"י מביתו באונס וע"כ התירו לו לשום לדרך פעמיו להצילה דקי"ל אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא. אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה". עכ"ל. חיסול מחבל גוי שמנוטרל מדין רודף כעת יש ויכוח גדול בין הרבנים, לגבי מחבל גוי שנפצע קשה, האם מותר או אסור או חייב לגמור ההריגה. הנה אם יש חשש שאולי גם עתה ימשיך להרוג בודאי מותר וצריך להרוג, וכבר ראינו בימים האחרונים שמחבל שכבר נפצע ניסה להמשיך להרוג, ואף אם פצע בסכין והסירו ממנו את הסכין הוציא סכין אחר. השאלה היא אם כעת כבר אינו יכול להרוג, רק החשש שאם ירפאו אותו ימשיך להרוג. הנה להציל אותו בודאי אין חיוב, השאלה היא אם מותר להורגו. והנה דעת הרב שמואל אליהו והרב בן ציון מוצפי שצריך להרוג אותו. והרב דוד סתיו כתב שאין להרוג את המחבל משום שזה נגד המוסר. והרב מוצפי צעק עליו ואמר שזה כן מוסרי להרוג אותו, ועל זה נאמר כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים. ויש רבנים כמו הרב יעקב אריאל שכתבו שלא להרוג אותו, רק אם יש עדיין סכנה ליהודי. כמדומני שטענת הרב שמואל אליהו משום שאולי אח"כ יתרפא ושוב יהרוג יהודי, ורק אם יש סברה שניתן להוציא ממנו מידע בטחוני אין להרוג אותו. באמת סברה זו מבואר גם לגבי יהודי רוצח שעכ"פ אין להצילו משום שא"כ אולי יהרוג, כמו שביארו האחיעזר והאבן האזל, ובאבן האזל מבואר גם שבמקרה הזה מותר גם להרוג, ואף לפי מה שכתבנו שהביאור בסוגיה הוא אחרת, ומה שנאמר אצל יהודי שאחר שכבר נפצע, ואינו יכול עוד להרוג, זה רק לענין שלא מחויבים להציל אותו אבל אין רשות להרוג, אבל אצל גוי שמוסת להרוג יהודים, הדין אחרת כי זה כעת דיני מלחמה. מדין מלחמה איתא בתוס' (מסכת עבודה זרה דף כו עמוד ב) וז"ל: וא"ת הא אמרינן במסכת סופרים [פט"ו] כשר שבכנענים הרוג, וי"ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ"וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות פרק יד פסוק ז), ומהיכן היו? מ"הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' [מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים]" (שמות פרק ט פסוק כ). ואף על פי שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם, ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתי' (דברים פרק כ פסוק יא) "וְהָיָה לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה יא), וז"ל: "אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמוד על דם רעך, ואין זה רעך". עכ"ל. ורואים מכאן שבשעת מלחמה מותר להרוג גוי. ועל אף שכעת אין עושים מלחמה ממש, אבל עכ"פ אצל הגוי הזה שכבר בא ממש להורג, ניתן להורגו, משום שכאן יש חזקה שרוצה להרוג יהודים ולא רק זה שבא להורגו, ואינו דומה לבא במחתרת שיש לו רק יצר פרטי לגנוב, אבל כאן יש הסתה להרוג איזה יהודי שבא לידו והסתה אידיאולוגית שיש בזה הרבה יותר חשש שימשיך להרוג. וסברה זו שאולי אח"כ יהרוג, זה שייך גם במחבל שנפצע כ"כ קשה שלא יכול אח"כ להרוג, מ"מ עדיין יכול להסית להרוג יהודים, כל שיש לו פה לדבר. כדי שיטפלו ביהודי ולא במחבל ראיתי עוד טוענים, מכיון שיש חוק במגן דוד אדום, שאם יש לפניו יהודי פצוע קשה ומחבל ערבי פצוע אנוש, צריך לטפל בערבי, שהכלל הוא שיש "דין קדימה" למי שהפציעה שלו יותר חמורה. ואף שזה חוק תמוה ביותר, וכבר יש שעובדים לבטל חוק זה, מ"מ מכיון שזה כך, אם יש מחבל פצוע יש חשש שאם יטפלו בו יעזבו לטפל ביהודי שפצוע פחות, וממילא יש פיקוח נפש ליהודי ומותר להרוג את המחבל כדי שמגן דוד אדום יצילו את היהודי. הרב יהודה משי זהב הי"ו מארגון זק"א אמר שההנחיה שלו הוא, שתמיד יטפלו ביהודי קודם אף שהוא פצוע פחות, וזה מוסרי ולא הפוך. החוק הבינלאומי יש חוק בינלאומי שצריך לטפל בכל פצוע ואין נפ"מ בין דת ולאום. אולם בפשטות חוק זה לא שייך בזמן שהצד השני לא נוהג כך. הצלת גוי בשבת (לא מחבל) הנה היום מתירים להציל גם גוי בשבת, משום שבזמנינו כל דבר מתפרסם תיכף בכל העולם, ואם אנחנו לא נציל כאן גויים, הם לא יצילו יהודים במקומות אחרים. כן פסקו הגרש"ז אויערבך, האגרות משה, והג"ר עובדיה יוסף זצ"ל. וראה מה שהביא בנשמת אברהם (מהדורת תשע"ד, חלק אורח חיים, סימן של, סוף ס"ק ח 1, ד"ה נמצא לבד עם העכו"ם), וז"ל: "וזה נכון אפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור לכאורה שאין כאן משום איבה. ובכל זאת, אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שאעפ"י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים". וכן פסק בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן עט) וז"ל: אבל כשנזדמן שהוא מוכרח להיות שבת בבית החולים או כשהוא כבר רופא קבוע שאף שהמשרד שלו סגור בשבת בא דוקא אליו נכרי חולה בדבר שהוא סכנה הוא מוכרח להזדקק לו אף בחלול שבת באיסור דאורייתא, וכ"ש כשנזדמן איזה אסון סמוך לביתו שקורין לרופא הסמוך יותר מאחר דלא מתקבל במדינותינו הדחוים שאמר אביי הוא סכנה ממש גם בעצם לגופו ממש מקרובי החולה, וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לעניני סכנה מתוצאות זה, ואף שהתוס' שם ד"ה סבר תמהין איך אפשר להתיר משום איבה איסורא דאורייתא, כפי המצב במדינותינו בזמן הזה איכא מצד איבה סכנה גדולה אף במדינות שהרשות לכל אדם מישראל להתנהג בדיני התורה, שהוא עכ"פ שלא כשע"י זה לא ירצה להציל נפשות. ופלא על הגאון הח"ח (מ"ב סי' ש"ל ס"ק ח') שכתב דהא הרופאים אפילו היותר כשרים נוסעים כמה פרסאות לרפאות עכו"ם ושוחקין סממנים בעצמן ומסיק דמחללי שבת גמורים הם במזיד אף שיהיה איבה מזה, הא ברוסלאנד [ברוסיה] בעיירות הקטנות שהיה רק רופא אחד לכל הסביבה הרי ודאי ברור אם לא היה הולך לרפאות את העכו"ם היה ברור שהיו הורגין אותו בטענתם שגרם מיתה לבנם ובתם וכדומה וגם שופטי המדינה לא היו מענישין אותם כל כך או לגמרי לא היו מענישין את העכו"ם שהיה הורגו ואפילו באופן שהשופטין היו מענישין באיזה עונש קל הא היה שייך לחוש שיהרגהו בצנעא, וגם הא חזינן שחשש לזה פן יעשה איבה מזה שלכן הדפיס למטה הגה על זה שכוונתו הוא רק במדינת אנדיא [הודו] ואם לא היה זה חשש סכנה לכלל ישראל לא היה צריך להגיד זה, וכיון שאיכא עכ"פ ספק הא אף בשביל ספק קטן הוא לקולא בפקוח נפש. ועיין בחת"ס חיו"ד סימן קל"א שכתב בפירוש ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא. ולשון הדברי חיים (ח"ב או"ח סי' כ"ה) אחר שכתב דמשום איבה לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא שמסיק, אך המנהג ברופאים שמקילין ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם, שלכאורה לא מובן איזה תקנה שייך בזה, וצריך לומר שכוונתו שאף שסובר בעצמו דאין לחוש לסכנה בשביל איבה, מ"מ לא אמר למחות בהרופאים שמקילין דהוא משום דלא ברור לו שליכא חשש סכנה מהטעם דאומדנא שלו שאין לחוש לסכנה הא היה זה רק על מקומו שאולי היה במקומו והסביבה הרבה רופאים ולא היה איכפת להו כל כך שאף שודאי ניתוסף שנאה יותר בשביל זה הוא שנאה בעלמא כסתם שמעולם מעכו"ם לישראלים שיש שונאים ביותר שמ"מ אין בזה ענין סכנה, אבל ידע שודאי איכא מקומות שלא מצוי רופאים שיש שם חשש סכנה, אבל כתב שנוהגין הרופאים להקל גם במקומו ואינו מוחה בהם כי שמע שאיכא תקנה להתיר להם בכל מקום מטעם שלא יטעו להחמיר אף במקומות שהאיבה יביא לסכנה, כהא דמצינו בט"ז סימן שכ"ח סק"ה שאף במזומן נכרי יעשו גדולי ישראל ומביא מהא דנמצא הרבה פעמים בגמ' נמצאת מכשילם לעתיד לבא, וכ"ש בזה שאיכא כשלון גם תיכף משום שמצוי חולי עכו"ם מסוכנים בכל מקום וזהו טעם תקנת הארצות ואין זה ענין תקנה אלא מעיקר הדין לדידהו ולשון תקנה הוא על שיפרסמו זה, (עיין במנחות דף ס"ח ע"ב איכא לשון התקין לכוונה זו). והדברי חיים בעצמו אולי היה סבור דממקום למקום לא יבואו למילף עכ"פ לא מיחה אף במקומו שלא היה חשש סכנה, אבל בזמננו יש לחוש לסכנה כמדומני בכל מקום, וגם מצד פרסום הידיעות ע"י העתונים תיכף מה שנעשה בכל העולם איכא המכשול למילף ממקום למקום וגם הסתה". עכ"ל האגרות משה. הצלת מחבל גוי השאלה היא אם זה שייך גם במחבל שכעת נורה ולא מת, בגלל שרצה להרוג יהודי או שהרג יהודי. ומבחינת החוק, צריך להציל אותו. ונביא כאן את דברי הרב רצון ערוסי שליט"א, וז"ל: הרב ערוסי: מחבל פצוע? 'טוב שבגויים הרוג' 15.10.1515:08 ב' בחשוון תשעו רבה של קרית אונו מתייחס לשאלת חיסול מחבלים פצועים ואומר "מדובר באויבים כאלה רצחניים, אז אם אתה מרחם עליו כעת, אתה מתאכזר על אחיך בעתיד" רבה של קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל הרב ד"ר רצון ערוסי, מתייחס גם הוא לשאלה האם יש לרחם על מחבל פצוע ולהימנע מחיסולו, ובהקשר להתבטאויות של רבנים בימים האחרונים בנושא. בשיעור שנשא אתמול בבית המדרש של תנועת 'נצח ישראל' התייחס הרב לאמירתו של מנכ"ל מד"א אלי בין על הקדמת הטיפול במחבל לפני פצועים יהודים. "האם להציל את הפצוע הקל היהודי – הנרדף, הקרבן, או לטפל בפצוע הקשה הטרוריסט שלא נהרג אלא נפצע קשה. כי בדרך כלל מטפלים בפצוע הקשה לפני הקל – כי זו שאלה של חיים ומוות. וכאן יש שאלה של סדרי עדיפויות", שאל הרב בשיעור. "ושאלה שנייה, האם לאחר שהרודף הוכה או נורה, והוא על הארץ אבל אין יודעים אם מת לגמרי, האם צריך או מותר לפגוע כדי להיות בטוחים שהוא מת או לא?" לשאלה האחרונה התייחסו גם הרב שמואל אליהו והרב בן ציון מוצפי שקראו לחסל את המחבלים, ולעומתם הרב דוד סתיו והרב יעקב אריאל שאמרו כי אין להרוג מחבל שהפסיק להוות איום. כהקדמה לתשובה, הביא הרב ערוסי משפט מהתלמוד הירושלמי ועימת אותו מול הלכה אחרת: "חכמי ישראל אמרו דבר מאוד קיצוני ומקומם "כשר שבגויים הרוג", חכמי ישראל ידועים שהם אומרים דברים קיצוניים כדי לזעזע ולעורר מחשבה. ואכן באמת תמהו גדולי מורי ההוראה, איך המימרא הזו מתיישבת עם מה שנאמר שגוי עובד עבודה זרה, אם הוא נפל לבור – אין מצילים אותו, אבל לא דוחפים אותו לבור – כלומר אין ממיתים אותו. לוודא הריגה, להרוג ולמוטט, איך זה מתיישב עם מה שנאמר בירושלמי? כתירוץ לסתירה, הביא הרב את דברי תוספות הרא"ש שהסבירו כי "דברי הירושלמי נאמרו בזמן מלחמה, לגבי אויב צמא דם – ובמקרה כזה טוב שבגויים הרוג. כי אתה צריך להיות שהוא לא יהווה עוד סכנה, ובאמת עיני כל ישראל רואות היום – בזכות המצלמות שפרושות בכל רחבי הארץ, איך גוי אכזר דרס במכונית אנשים זקנים וראית איך אנשים מתעופפים, ובסרט רואים איך הגוי האכזר הזה יוצא עם גרזן ומכה איתו את הקרבן שכבר שוכב על הארץ. זו עמלקיות ולא מלחמה רגילה." עכ"ד. להלכה ולא למעשה אולם למעשה צע"ג לעשות כך בעקבות הנהגת הממשלה שמענישים מי שהורג מחבל פצוע כשעכשיו אין סכנה מייידית מן המחבל. וכן כפי שכתבנו במאמר "זכויות יוצר האדם, וזכויות יוצרים בבני אדם", דינא דמלכותא דינא שייך היום בארץ ישראל, ולכן דברים אלו אינם למעשה, כל עוד לא ישתנה החוק. מרחשון תשע"ו