יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
והאם יש נפקא מינה בן קתולים ובין פרוטסטנטים ● הערה והבהרה ● פסק הרמב"ם ● דעת המאירי מחמת פחד הצנזורה ● הצנזורה בענין 'לא תחנם' ודעת הב"ח ● דעת החזון איש ● הנוצרים הם עובדי ע"ז ● הסנהדרין של נפוליאון ● שינויים בנצרות ● האם גוי מצווה על השיתוף? ● האם אבנגליסטים למען ישראל או למען עצמם? ● בזמננו צריך לחלל שבת כדי להציל גוי, כולל נוצרי וישמעאלי ● הסברה של היתר חילול שבת מחמת איבה חזקה לא שייך בעניני כיבוש ארץ ישראל
15:50 (06/09/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

הערה והבהרה אנו מתנגדים בתוקף להנהגה של שריפת כנסיות, אף לשם שמים, וזה קנאות שלא במקומו. ואנו מביאים דברי החזו"א הברורים בענין מורידין ואין מעלין, שהיום לא נוהג דיני מורידין (יו"ד סי' ב סעי' טז), וז"ל: "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאיו בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת". עכ"ל. עיקר הכוונה, שלא שייך דין מורידין אלא בזמן שיש תועלת בדבר, אבל כשאין תועלת בדבר, וכ"ש כשמביא תוצאה הפוכה, לא שייך כלל לעשות מעשה של מורידין. ומבואר בחזו"א שהסיבה לכך היא משום שדין מורדין הוא לא ע"פ בי"ד וכל דיני הריגה, אלא זה תקנת חכמים להרחיק הפירצות, וממילא במקום שאין זה גדר פירצה אלא הוספת פירצה, לא שייך כל זה. וממילא היום לא שייך כל זה גם במקום שמצד הדין בזמן חז"ל היה שייך, וכ"ש כשגם בזמן חז"ל לא היה שייך. וגם בזמן שכן נוהג דין ביעור והריגת עובדי ע"ז, יש הרבה הסתייגויות בפרטי דינים אלו. וכ"ש בזמננו שלא נוהג כלל דין זה. פסק הרמב"ם כתב הרמב"ם (פירוש המשנה, ע"ז, מהד' ירושלים תשס"ב, פ"א מ"ג): "ודע, שזאת האומה הנוצרית העומדת בטענת המשיח, על חילוף כיתותיה, כולם עובדי עבודה זרה, ואידיהן [=חגיהם] כולם אסורים, ונוהגים עמהם בכל התורה כמו שנוהגים עם עובדי עבודה זרה". וכן פסק במשנה תורה (הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה ד): "הנוצרים עובדי ע"ז הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם". דעת המאירי ראיתי מי שהעתיק סברה מדברי הראי"ה קוק זצ"ל (אגרת הראי"ה ח"א ס' פ"ט סד"ה והנה לך מכתבי) שנצרות היא לא ע"ז, וז"ל: "...לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם". כוונתו למאירי הזה בבבא קמא (דף לז עמוד ב) וז"ל: "שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו, ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק. ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך. הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם, ואין נושאין פנים בדין לעצמנו. ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים". עכ"ל. וכן כתב במסכת פסחים (דף כא עמוד ב) וז"ל: "כבר ביארנו במסכת עבודה זרה שהגוים ר"ל שהם מעובדי האלילים שאינם גדורים בגדר שום דת בעולם אין אנו מצווים להחיותם ומאחר שכן אף מה שאסור לנו אין נותנין להם בחנם שהרי אנו גוזלין בכך גר תושב שאנו מצווים להחיותו אחר שהוא מקיים שבע מצות של בני נח והוא שפירשנו בנבלה לגר בנתינה ולגוי במכירה ומ"מ פירשו בתוספתא שאם היה שכנו או חברו מותר מפני שהוא כמוכרו לו". המאירי עסק בדין המשנה והגמ' (דף כו ע"א) שאסור לבת ישראל ליילד את הגויה, ולבסוף כתב: "הרבה ראינו שמתפלאים על שבזמנים אלו אין אדם נזהר מדברים אלו כלל ואנו כבר ביארנו עיקר כונת הספר על איזו אומה היא סובבת כמו שיעידו ימי אידיהן שהזכרנו שהם כלם לאמות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והן אדוקות ומתמידות בעבודת האלילים והכוכבים והטליזמאש שכל אלו וכיוצא בהן הם עיקרי ע"ז כמו שהתבאר ומ"מ לענין חשש איסור שבת וחשש איסור מאכלות ומשתאות כיין נסך וסתם יינם ושאר איסורין הדומים לאלו הן שנאסרו בהנאה הן שנאסרו באכילה הן מאותם שגזרו עליהם מחשש חתנות כל האומות שוות בו חוץ מאיסור הנאה בסתם יינם לדעת רוב מפרשים כמו שיתבאר במקומו במסכת זו ומעתה יהו דברים אלו מיושרים על לבך ולא נצטרך להשיבם בכל דבר ודבר אלא שתהא אתה בוחן באיזו אתה מפרשם על האמות הקדומות ובאיזו אתה מפרש על כלל הכל ובין ותדע. "הגוים והרועים בהמה דקה ישראלים שסתמם מתמידים בגזל ומשוקעים בו עד שנעשו בכך כפורקים מעליהם עול תורה אלא שלא מחמת פיקור הם עושים אלא מחמת ממון ומ"מ כל שבא להם ההיזק מאליו אין אנו מצווים להשתדל בהצלתם ואף בזו של גוים צריך אתה לבחון מה שהקדמנו באיזה גוי הוא אומר כן ר"ל שבעובדי האלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם וכבר אמר ראש הפילוסופים הרגו מי שאין לו דת הא כל שהוא מעובדי האלהות אף על פי שאינו מכלל הדת אינו בדין זה חלילה וחס וכבר ידעת בגר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות שאתה מצווה להחיותו". ע"כ דברי המאירי. דברי המאירי הם מחמת פחד הצנזורה והנה ללמוד מן המאירי שנצרות אינה ע"ז, הוא צע"ג, שדברי המאירי הם מחמת גזירות הצנזורה, וא"א ללמוד שום דבר מחמת שרבים העתיקו דברי המאירי, אלא זה מחמת פחד הצנזורה. וחוץ מזה הראי"ה לא כתב שאינו ע"ז רק כתב לענין להתייחסות בדיני ממונות. ראיות וראיה ברורה לזה, דעי' יומא (דף פה עמוד א) לענין תינוק שנמצא במקום שיש מחצה על מחצה ישראל וגוים, שהתינוק מתנהג כספק יהודי ספק גוי. וז"ל הגמ' (שם): "מחצה על מחצה - ישראל, למאי הילכתא? אמר ריש לקיש: לנזקין, היכי דמי? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה - נייתי ראיה ונשקול! - לא צריכא, דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן, פלגא - יהיב ליה, אידך פלגא - נימא ליה: אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, ושקול". ע"כ. והרי כאן מחוייב להתנהג בכל דבר כספק יהודי ספק גוי, ובודאי לא שייך לומר שמתנהג בצורה הגרועה כמו שהמאירי מתאר את הגוים בזמן הגמרא, שהיו יותר גרועים מן הגוים שבזמן המאירי, וא"כ איך יש לבן אדם המסופק הזה דין ספק גוי כלפי דיני שור שנגח שור של ישראל ולהיפוך?! אלא ודאי שכל שהוא גוי הוא גוי אף שמתנהג בכל דבר כמו יהודי מספק, ויש לו כל דיני גוי כלפי דיני ממונות מספק. וא"כ איך מצמצם המאירי את כל הדינים האלו לגוים מסוימים שיש להם הנהגות גרועות ביותר? אלא ודאי שהמאירי כלל וכלל לא התכוון לזה, אלא כתב כך רק מפני פחד הצנזורא, כדי שלא ישרפו את הגמרות. וממילא כל מה שכתב על הנוצרים, ללמד עליהם זכות, הוא מן הצנזורא. וכן מבואר במאירי עצמו, שכתב שאין מחויבים להחיות ישמעאלי, וא"כ כ"ש נוצרי. דהנה כתב המאירי (עבודה זרה דף נז עמוד א): "ישמעאלים הללו יש מי שאומר עליהם שאינם עובדי ע"ז, ודנים אותם כגר תושב, ואין מגעם אוסר בהנאה. ואף על פי שאמרו איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות, ובקבלה לפני שלשה חברים, ואלו אינם מקבלים עליהם כך, כבר אמרו "כי תניא ההיא להחיותו", כלומר שלא נצטוינו להחיותו מתורת אח אלא בדרך זה". עכ"ל. ויש להקשות, מדוע לא נצטוינו להחיות את הישמעאלים, הרי כל הדינים האלו נוהגים רק בגויים עובדי אלילים הקדמונים וכו'? אלא ודאי שכל מה שכתב המאירי ללמד זכות על הנוצרים זה רק מחמת פחד הצנזורא, ורדיפת היהודים. וממילא א"א כלל ללמוד מדברי המאירי שהיה בזמן של גזירות ע"י הנוצרים וכתב ללמד זכות עליהם, וכך נהגו הרבה גדולי ישראל, וכל אחד יודע שזה לא כפשוטו אלא בגלל הצנזורה. הצנזורה בענין 'לא תחנם' ודעת הב"ח וכמו שקרה להב"ח (חו"מ סי' רמט) לגבי הישמעאלים, שבטור הישן הרגיל, כתוב שאין איסור 'לא תחנם' בישמעאלים, והב"ח תיקן זה, וכתב שיש צנזורה בטור, וצ"ל שיש לא תחנם. ואח"כ שוב צינזרו את הקטע הזה של הב"ח, עד שחשבו שהב"ח ס"ל שאין לא תחנם בישמעאלים. עד שנתגלה הטור "שירת דבורה" שי"ל עפ"י כתבי-יד ומהדורות-ראשונות וגילה את כל השקרים, ובירר שהכל היה ע"י הצנזורה. והנה בגלל ההתערבות של הצנזורה בדברי הב"ח, קרה כאן טעות חמור, ואבאר הדבר. ענין לא תחנם מתפרש בחז"ל (ע"ז דף כ ע"א) שיש איסור ליתן להם מתנת חינם, וכן איסור ליתן להם חניה בקרקע, וכן איסור לתת להם חן. ובענין לא תתן להם מתנת חינם, כתב הטור (חו"מ סי' רמט סעי' ב): "אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודת כוכבים, אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו". וכתב עליו הב"י (שם ד"ה אסור): "ומ"ש רבינו 'אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה' - לאו לאפוקי ישמעאלים, אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו, אבל שאר גוים כלם דין אחד להם". עכ"ל. וכתב הב"ח (שם ד"ה אסור) על הב"י (בנוסח הטור המקובל המצונזר, שהיה גם לפני הראי"ה קוק): "כתב הב"י לאו לאפוקי [ישמעאלים אלא לאפוקי] גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח, וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם עכ"ל. ולפי דבריו קשה למה לו לרבנו לכתוב לעובד עבודה זרה ולתת מכשול שיבינו למעט ישמעאלים". עכ"ל. הנה, עד כאן היה בגרסת הדפוסים הרגילים, ומשמע מזה שהב"ח הבין בטור שרק בעובדי ע"ז יש איסור 'לא תחנם', ולא בישמעאלים. ובאמת הראי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן סי' סג) כשדן על איסור 'לא תחנם' בנושא היתר מכירה, רוצה לעשות צירוף היתר מדעת הב"ח שס"ל שאין איסור לא תחנם בישמעאלים. אולם עכשיו זכינו לטור החדש שבדקו כל המקומות שהצנזורה הכניסה ידיה, ותקנו הדברים ע"פ הגירסה המקורית של הב"ח, ושם יש המשך בדברי הב"ח, וז"ל: "ולפע"ד נראה, דלפי שהמלכיות מקפידים אם יזכיר שם גוי בספרנו במקום שאינו לכבוד, על כן הסירו מלת גוי וכתבו במקומו לעובדי עבודה זרה, אבל עיקר נוסחא בספרי רבנו היא אסור ליתן מתנת חינם לגוי, וכו' וכדאיתא בסוף פ"ק דע"ז" עכ"ל הב"ח המקורי. וא"כ מבואר כאן בב"ח, ששלט הצנזורה בטור, ובמקום 'עובד ע"ז' היה כתוב 'גוי'. ואחר כך בזה גופא שכתב הב"ח ששלט הצנזורה בטור - שלט שוב הצנזורה, ומחקה קטע זה מן הב"ח. וא"כ אחרי שזכינו לנוסח המקורי של הב"ח, יוצא שלכל הפוסקים בין הטור ובין הב"י ובין הב"ח יש איסור 'לא תחנם' בישמעאלים, וא"כ ה"ה בענין לא תתן להם חניה בקרקע. וא"כ אם אפילו לתת להם קרקע אסור, על אחת כמה וכמה שאסור לבנות להם מסגד, שמשם יוצאת הכפירה הגלויה בעם ישראל, ומי שמטפל בזה כאילו מסכים שלאיסלם יש מקום עכ"פ בשביל ישמעאלים, וזה כפירה ממש בתורת משה, ובודאי גם הראי"ה זצ"ל היה אוסר בזה בלי שום ספק. דעת החזון איש ועי' בזה בחזו"א (שביעית סי' כד ס"ק ג) בענין איסור לא תחנם, וז"ל: "אף לדעת הראב"ד [ששייך גר תושב בזמן הזה לענין שאין חייוב לגרשו] דוקא שהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצות ובן נח בז', אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדיעותיו, אף שאין בהן ע"ז ממש, וגם הוא שומר ז' מצות מצד היושר, שאינו ראוי לקבלו לגר תושב, [כמש"כ הרמב"ם ס"פ ח' מהל' מלכים] הרי הוא באיסור לא תחנם ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם, ואע"ג דלענין יין בעובד ע"ז תלוי, וכמש"כ הר"מ פי"ג מהל' מאכלות אסורות הי"א, והט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד', הכא לענין לא תחנם אין חילוק". עכ"ל. ואם כתב זה על הישמעאלים כ"ש על הנוצרים שאף אם מתנהגים כשורה כדתיהם ובין אדם לחבירו, הרי בכל זאת הם אינן מאמינים שעם ישראל הוא עם הנבחר, וכ"ש שהם באמת עובדי ע"ז ויינם נסך לא רק מצד חתנות אלא גם מצד שם עובדי ע"ז. הנוצרים הם עובדי ע"ז ולענין הנוצרים האם הם עובדי ע"ז, פירש כך בטור בשם הגאונים שרק ישמעאלים אינן עובדי ע"ז, ומבואר שנצרות פשוט שהם כן עובדי ע"ז. וז"ל הטור (יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכד): "כתב הרשב"א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו שבע מצות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה וכן כתב הרמב"ם". עכ"ל. ומבואר שהנוצרים פשוט שהם עובדי ע"ז, שהרי הם היו באותו זמן במקום שהיו הרשב"א והטור, ולמה השמיט הנוצרים וכתב רק הישמעאלים? אלא ודאי שהנוצרים הם עובדי ע"ז. וכן בב"י הנ"ל בענין לא תחנם, שכתב שאיסור לא תחנם שנקט הטור בעובדי ע"ז הוא לאו דוקא עובדי ע"ז אלא גם ישמעאלים, ועכשיו, אילו נוצרים הם לא בכלל עובדי ע"ז למה נקט שלאו דוקא עובדי ע"ז אלא גם ישמעאלים, היה צריך לכתוב לאו דוקא עובדי ע"ז אלא גם נוצרים. אלא ודאי שעל הנוצרים אין מה לכתוב לאו דוקא כי הם בכלל עובדי ע"ז ממש, ורק כשבא לאסור ישמעאלים הוצרך לומר לאו דוקא. על מאמר שמוכיח הלכה מן המאירי וראיתי בגליון תחומין (כ"ב תשס"ב 68-78) מאמר מאת הרב אוהד פיקסלר מישיבת הר עציון, שבונה על דברי המאירי שנצרות אינה ע"ז, ומביא בשם הרב דוד חי הכהן (מובא בתחומין ט מאמרו בשם דרכי שלום) וכתב שרוב פוסקים חולקים על הרמב"ם שכתב שנצרות הוא ע"ז, וס"ל כדעת המאירי שאינו ע"ז. אולם דבריו תמוהין, שלא המאירי כיון למה שכתב הוא בעצמו, ובודאי לא אלו שהעתיקו זה, וכמו שכתבנו לעיל. ועוד ראיה, הרי בכל מסכתות ב"ק בסוגיה של בהמת גוי שנגח בהמת ישראל (דף לח ע"א), הועתקו דברי המאירי האלו, ואני שואל, האם באיזה מקום בש"ס הועתק מן הצד דברי המאירי, ומה קרה כאן שפתאום מעתיקים דברי המאירי, והרי אין מטרת המדפיסים להעתיק דברי כל הראשונים. אלא ודאי שכאן היה נחוץ לכתוב את זה מפני פחד הצנזורה כדי שלא ישרפו את ספרי הגמרא, אולם סומכים על זה שכל יהודי מבין שאין כאן כוונה אמיתית. וכן כל הספרים שמעתיקים נוסחאות מעין אלו בתחילת הספרים, שכל מה שנאמר בספר איזה מילת גוי, שאין הכוונה על הגוים שאנו גרים בצילם כי אנשי חסד הם וכו', וכל מיני נוסחאות מעין זה, כל אחד מבין שכתבו זה מחמת פחד הגוים שלא יעשו צרות ליהודים, אבל אין הכוונה כפשוטו, ואה"נ משום דרכי שלום צריך להתנהג עם הגוים בדרכי שלום, אבל אף אחד לא חשב שבגלל זה אינם עובדי ע"ז. אפילו גוי אמור להבין את זה ויסוד זה שאסור להיות תמים בענינים אלו, למדים מן התורה, וזה כמו שנאמר (בראשית פרק כ י): "וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (יא) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". הנה אברהם אבינו שיקר בגלל סכנת נפשות, ואמר על אשתו שהיא אחותו והעלים שהיא אשתו, ובכל זאת אבימלך נענש על זה שחשב שניתן לסמוך על אברהם אבינו ע"ה, והוא היה צריך להבין שבמקרה כזה אאע"ה משקר. וכמו שאיתא בבבא קמא (דף צב עמוד א): "דקא אמרת: הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי 'אחותי היא', והיא גם היא אמרה 'אחי הוא'! נביא הוא, וכבר לימד; אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד". ע"כ. היינו שאבימלך היה צריך להבין שיש כאן העלמה מן האמת ואברהם משקר, מכיון שנכנס לסכנה, וממילא מי שסומך אפילו על רב גדול כשמצטט דברים לזכות הגוים, כשכתב זה בגלל גזירות, הרי הוא לא למד כלום ולא מבין דברים שאפילו גוי אמור להבין. הסנהדרין של נפוליאון ולכן גם כל מה שנאמר ב"סנהדרין" שהקים נפוליאון, והוזמנו שם גם מגדולי ישראל כמו הרב דוד זיצהיים, ועיקר השאלות שנשאלו שם מפי נפוליאון, הם איך ההתייחסות של התורה כלפי הגוים, וכמובן שכל התשובות שם היו למען גוים ובשוייון זכויות, וכל אחד מבין שאי אפשר ללמוד משם שום דבר, וגם מי שלא הגיע לשם ושלח שלוחים לשם, אין ללמוד כלום ממה שכתב כי הכל היה אימת המלכות ולא שייך ללמוד שום דבר משם. וזה דלא כמו שראיתי במאמר של הרב אוהד פיקסלר שמביא מן המקורות של המאירי, ומן אלו ששלחו פסקים להסנהדרין של נפוליאון ללמוד שנצרות אינו ע"ז, אבל האמת שא"א ללמוד שום דבר משם, וכל מי שלמד משם איזה הלכה אינו אלא טועה. דברי הרב אהוד פיקסלר מתוך מאמר "נצרות - עבודה זרה?", וז"ל: "בשנת 1806 כינס נפוליאון את הסנהדרין של פריז בראשותו של הרב דוד זיצהיים. לא נדון כאן במשמעויות של כינוס זה, ובשאלה האם מסקנותיו של כינוס זה תואמות את ההלכה אלא נעיין בדברי אחד מן החכמים שלא הגיע לכינוס. הרב ישמעאל הכהן ממודינא, מחבר שו"ת 'זרע אמת' היה מגדולי ההלכה באיטליה בדור זה והוזמן גם הוא ליטול חלק בסנהדרין. בגלל שר' ישמעאל היה כבר בן 83 הוא נמנע מליסוע, אך שלח עם נציגיו את תשובותיו לשאלות ההלכתיות שעלו שם, כדי שידעו מהם הקווים האדומים של ההלכה. נצטט מתוך תשובתו על השאלה האם יש לראות בצרפתים כאחים או נכרים: "... אבל אע"פ דשם אחוה לא שייך אלא במי שיש ביניהם קורבה, ודאי בין הצרפתים בין שאר אומות שעובדים לאל אחד, כל אחד ואחד לפי יחוד שלהם, הם נחשבים בעיני עם בני ישראל כאחים, לענין שאנו חייבים להתנהג עמהם באהבה ואחוה שלום ורעות, כמו שהדין נותן בין אוהבים ורעים...". ע"כ. וכל זה זה תמוה ביותר, איך אפשר להביא ראיות מרבנים שהיו בזמן של נפוליאון, והסנהדרין שם היה כדי לדעת מה חושבים היהודים על הגוים. עכ"פ הנוצרים בתקופת הראשונים בודאי היו עובדי ע"ז. שינויים בנצרות מה שצריך לעיין הוא מה הדין בכמה שינויים שקרה בנצרות, כמו מרטין לוטר ימ"ש, הוא היה מייסד הדת הפרוטסטנטית ועשה מרד. (היה אנטישמי בצורה קיצונית, שבהתחלה קירב את היהודים משום שחשב שהם יקבלו את הדת שלו, ואח"כ כשראה שלא מקבלים את הדת שלו, רדף את היהודים, ראה מאמר בענין כאן). ובזה אין לנו מקורות מן הראשונים, מכיון שהוא היה הרבה אחרי תקופת הראשונים (מת לפני יותר מארבע מאות שנה), וצ"ע מה דינם, האם דינם כעובדי ע"ז. אולם כנראה אין שינוי מהותי בנושא זה, שהרי הם מאמינים באותו האיש, ובודאי כולם חושבים שהוא עומד להתגלות ולשלוט בירושלים על כל האנושות (יש הרבה פלגים ותת תת פלגים בפרוטסטנטים, ואין לנו כעת את האפשרות לבדוק כל אחד בנפרד אם זה ע"ז ממש או לא). ועכ"פ זה פשוט שהנצרות הוא דת של אנטישמיות מעצם מהותו שהם אומרים שהקב"ה עזב את היהודים בתור עם הנבחר וכעת נעשו העם הנבחר רק מי שמאמין באותו האיש, ומצוה לנוצרים להדיח את היהודים לנצרות, וזה יסוד של המיסיונרים, ובזה דוקא הפרוטסטנטים שחלק מהם נקראים אוונגלים, הם עוד יותר עוסקים בפעילות מיסיונרית. האם גוי מצווה על השיתוף? עוד רצו להביא ראיה שאין גוי מצוה על השיתוף, מכח הרמ"א (או"ח סי' קנו), וז"ל: "הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואף על גב דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דבכורות)". עכ"ל. אולם לא יתכן זה, שבודאי גוי מצווה על השיתוף, וראיתי בהגהות הנודע ביהודה (מהדורא תניינא, יורה דעה, הערות סימן קמח הערה 3), הובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' קמז ס"ק ב), שנכתב תשובה מבן הנוב"י שגוי מצווה על השיתוף, והמגיה (על הנוב"י שם) מביא ראיה חזקה לזה מן הגמרא, וז"ל: נ"ב נ"ל ראי' מסנהדרין ע"ד: מאי הוי עלה וכו'. עכ"ל. והכוונה בזה לגמרא בסנהדרין וז"ל: "בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם? - אמר אביי, תא שמע: שבע מצות נצטוו בני נח. ואם איתא - תמני הויין! - אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו. מאי הוי עלה? - אמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי רב: כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי, וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא - לא לימא ליה! - הא - בצנעה, הא - בפרהסיא". ע"כ. ופירש רש"י: "ואם איתא - דבן נח מוזהר על קדושת השם לא נימא ליה לך לשלום, דמשמע דהודה לו, נהי דלהוכיחו לא היה מצווה דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב (ויקרא יט) ולא גר תושב, מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי. "בצנעה - נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם, וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב, ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הנכרים אלא בתוך ישראל". עכ"ל. והיינו שהגמרא מביא ראיה שאין הגוי מצווה על 'יהרג ואל יעבור' בדין פרהסיא, ממה שנעמן שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז, התנצל שבשעה שהאדון שלו משתחווה לע"ז הוא מוכרח ג"כ להשתחוות, ואלישע הסכים לו. ומשם הביא הגמרא ראייה שאין גוי מצווה על קידוש השם. ועכשיו אילו גוי אינו מצווה כלל על שיתוף, הרי שם לא היה יותר משיתוף, שהרי נעמן האמין בהקב"ה רק מוכרח כעת להשתחות לע"ז, וא"כ אילו גוי אינו מצווה על השיתוף ואין זה כלל איסור ע"ז כלפי הגוי, למה זה ראיה שאינו מצווה על קידוש השם (היינו שאינו מחויב למסור נפש על איסור ע"ז) הרי שם אין זה חטא כלל? אלא ודאי שהוא כן מצווה על השיתוף, רק שאינו מצווה על קידוש השם. ויש שדחו ראיה זו, ששאני התם שבבית ע"ז של מלך ארם היה רק ע"ז בלי שיתוף, וכל מי שמשחוה שם הוא כאילו עובד ע"ז בלי שיתוף, משא"כ בנוצרים שיש תמיד שיתוף. אולם עי' בחזו"א (לקמן) שמן התוס' עצמו מוכח שאילו היו מזכירים שם של הע"ז שלהם היה אסור, ומוכרח שנצרות זה ע"ז באיסור. ובביאור התוס' מפרשים זה רק כלפי דין שבועה בשיתוף, כמו דאיתא בסוכה (דף מה עמוד ב) "בשעת פטירתן מה הן אומרים וכו'. והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר, ותניא: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה' לבדו! - הכי קאמר: ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחין, ליה אנחנו מודים, ולך אנו מקלסין". ועל זה הגוי אינו מצווה, והביאור בתוס' עי' בחזו"א שהסביר דברי התוס' שממנו נובע הרמ"א.וע"ע בנספח מאמר מאת אחד מבני החבורה שליט"א בביאור התוס' באופן שאין שום ראיה ממנו שגוי אינו מצווה על השיתוף. האם אבנגליסטים למען ישראל או למען עצמם? ויקיפדיה בענין נצרות פרוטסטנטית, ראה כאן. כעת מצאתי מאמר מאשה ששמה מינה פנטון שהיא מומחית בענין האוונגלים, וכותבת מפורש שהאוונגליום והאוונגלים של היום הם עובדי ע"ז ומיסיונרים, ולפי"ז יש לנו מקור שעכ"פ אחד מזרמי הפרוטסטנטים הם עובדי ע"ז (בפרוטסטנטים יש כמה זרמים). וז"ל: התרגשות עצומה סוחפת ישראלים רבים למראה כנסי ההזדהות של האבנגליסטים עם ישראל. הכרזות בומבסטיות, שירת הבה נגילה, הנה מה טוב והתקווה ממיסים לבבות. בכנס השנתי של CUFI נוצרים מאוחדים למען ישראל, בראשות הכומר המטיף ג'ון האגי התקיימו סממני הריגוש. אולם בהאזנה לנואמים, נוצרים ויהודים, עולה קו משותף המסוכן ליישות היהודית, טשטוש ההבדלים בין היהדות לנצרות. נזכיר שבכנס ב2007 התייחס האגי לתקיפת מתקני הגרעין כתנאי הכרחי לתחייתו המחודשת של ישו. הפסטור האגי מקושר לצמרת השלטון במדינה ותורם נדיב. במרץ 2012 הפיץ האגי וידאו ביוטיוב. בעומדו מול המקום הקדוש ביותר ליהודים, הר הבית והכותל הכריז "אני עומד מספר ירדים מהכותל ומבית המקדש, במקום שישו ושליחיו צעדו. אתם רואים את כיפת הזהב. אין שאלה שם יהיה בית המקדש של האל ישו, כשהוא ימלוך על ירושלים ל1000 השנים כשיהיה השלום המושלם. מלכים, ראשי ממשלות ושרים יעמדו בתור מרחוב בן יהודה כדי להשתחוות לפני בן הנגר". האבנגליסטים מאמינים באבנגליון, הבשורה ובישו. הם מצווים להפיץ אמונתם בעולם, לקרב ולהשפיע להאמין כמותם. to evangelize משמעו לנצר. הנוצרי המאמין של היום לא שונה מהנוצרי המאמין של פעם. בסיסי האמונה שווים. הכמיהה והפעילות לזירוז ביאתו השניה של ישו והמלכתו על ירושלים הולכת וגוברת. הנוצרי המאמין של היום מתאים את עצמו למציאות המאה ה21, למצבו ומיצובו של העם היהודי וקיום מדינת ישראל, מציאות שלא תסולא בפז. רק ריבונות יהודית בארץ הקודש תאפשר לנוצרים לפעול בחופשיות, להתבסס, לקדם אינטרסים נוצריים ולחזק את מעמדם וזכויותיהם בישראל. חלילה, אם ארץ הקדש או ירושלים יפלו לידי המוסלמים אזי קיומם של הנוצרים בסכנה, וכל קידום חזונם המשיחי לשליטה והמלכת ישו על ירושלים ישתבש. תקומת מדינת ישראל זעזעה את העולם הנוצרי. לא יתכן שהעם היהודי הנדכא והנענש הופך לריבון. הפתרון וההחלטה, "תקומת מדינת ישראל היא חלק מתהליך הגאולה הנוצרית, ביאתו השניה של ישו. ההשקפה ההיסטורית והתיאולוגית של הנצרות ניתנת להצדקה רק אם תקבל ישראל המתחדשת את האמונה במושיע הנוצרי". איך משלבים החלטות תיאולוגיות עם מהלכים אופרטיביים שיקדמו לנוצרים את חזונם המשיחי, ויהפכו אותם לשותפים בדרג מקבלי ההחלטות במדינה? 2000 שנות פוגרומים ושואה לא מחקו את העם היהודי ששרד ולא המיר את דתו. כיצד יחדרו לתוכו? התשובה בכסף. בכוח הכסף יצליחו לבנות עמדות כוח ולחדור לכל אושיות חיינו. "מסע צלב הכסף" יצא לדרך באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. הנוצרים והכנסיה הם המנחמים, המושיעים את העם היהודי. מיליארדי דולרים נשפכים למדינה. מאות ארגונים וקרנות אבנגליסטים, ביניהם מיסיונריים פועלים בישראל. הם מקדמים פרויקטים "שיבת ציון" ו"המסע הביתה" לנוצרים. הזכות על ארץ הקודש שווה ליהודים ולנוצרים. הקרן הנוצרית, "הקרן לידידות" המדגישה את התקווה שנותנת לעם בישראל, מפעילה מזה שנים פרויקטים אלו. הכומר האגי תורם מיליוני דולרים לרב ריסקין והביא להקמת "המרכז הנוצרי יהודי" באפרת, הוא שותף בפרויקט ה"גלילאון", "המרכז הבינלאומי הנוצרי" על שפת הכנרת, בראשות אן איילון אשת סגן שר החוץ. ומה בדבר עיוות חגי ישראל, ניכוס מערכות וערכים יהודיים, "תגלית" לנוצרים, הקונגרס הציוני הנוצרי, שותפות בסוכנות ועוד. האבנגליסטים למעננו או למענם? מינה פנטון, חברת מועצת עיריית ירושלים לשעבר. ע"כ. בזמננו צריך לחלל שבת כדי להציל גוי, כולל נוצרי וישמעאלי כל ענין שדברנו הוא שהגדרת הנצרות שיסודו ע"ז, אולם למעשה לענין להציל בחילול שבת יש היתר של הוראת שעה מצד סכנה של אויבים וחסרון הצלת ישראל בעולם. כך פסקו גדולי הפוסקים בזמננו, משום שאם לא, יש חשש שיתפשט השמועה ויהא סכנה ליהודי בסוף העולם. וז"ל שו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן עט): "אבל כשנזדמן שהוא מוכרח להיות שבת בבית החולים או כשהוא כבר רופא קבוע שאף שהמשרד שלו סגור בשבת בא דוקא אליו נכרי חולה בדבר שהוא סכנה הוא מוכרח להזדקק לו אף בחלול שבת באיסור דאורייתא, וכ"ש כשנזדמן איזה אסון סמוך לביתו שקורין לרופא הסמוך יותר מאחר דלא מתקבל במדינותינו הדחוים שאמר אביי הוא סכנה ממש גם בעצם לגופו ממש מקרובי החולה, וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לעניני סכנה מתוצאות זה, ואף שהתוס' שם ד"ה סבר תמהין איך אפשר להתיר משום איבה איסורא דאורייתא, כפי המצב במדינותינו בזמן הזה איכא מצד איבה סכנה גדולה אף במדינות שהרשות לכל אדם מישראל להתנהג בדיני התורה, שהוא עכ"פ שלא כשע"י זה לא ירצה להציל נפשות. ופלא על הגאון הח"ח (מ"ב סי' ש"ל ס"ק ח') שכתב דהא הרופאים אפילו היותר כשרים נוסעים כמה פרסאות לרפאות עכו"ם ושוחקין סממנים בעצמן ומסיק דמחללי שבת גמורים הם במזיד אף שיהיה איבה מזה, הא ברוסלאנד /ברוסיה/ בעיירות הקטנות שהיה רק רופא אחד לכל הסביבה הרי ודאי ברור אם לא היה הולך לרפאות את העכו"ם היה ברור שהיו הורגין אותו בטענתם שגרם מיתה לבנם ובתם וכדומה וגם שופטי המדינה לא היו מענישין אותם כל כך או לגמרי לא היו מענישין את העכו"ם שהיה הורגו ואפילו באופן שהשופטין היו מענישין באיזה עונש קל הא היה שייך לחוש שיהרגהו בצנעא, וגם הא חזינן שחשש לזה פן יעשה איבה מזה שלכן הדפיס למטה הגה על זה שכוונתו הוא רק במדינת אנדיא /הודו/ ואם לא היה זה חשש סכנה לכלל ישראל לא היה צריך להגיד זה, וכיון שאיכא עכ"פ ספק הא אף בשביל ספק קטן הוא לקולא בפקוח נפש. ועיין בחת"ס חיו"ד סימן קל"א שכתב בפירוש ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא. ולשון הדברי חיים (ח"ב או"ח סי' כ"ה) אחר שכתב דמשום איבה לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא שמסיק, אך המנהג ברופאים שמקילין ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם, שלכאורה לא מובן איזה תקנה שייך בזה, וצריך לומר שכוונתו שאף שסובר בעצמו דאין לחוש לסכנה בשביל איבה, מ"מ לא אמר למחות בהרופאים שמקילין דהוא משום דלא ברור לו שליכא חשש סכנה מהטעם דאומדנא שלו שאין לחוש לסכנה הא היה זה רק על מקומו שאולי היה במקומו והסביבה הרבה רופאים ולא היה איכפת להו כל כך שאף שודאי ניתוסף שנאה יותר בשביל זה הוא שנאה בעלמא כסתם שמעולם מעכו"ם לישראלים שיש שונאים ביותר שמ"מ אין בזה ענין סכנה, אבל ידע שודאי איכא מקומות שלא מצוי רופאים שיש שם חשש סכנה, אבל כתב שנוהגין הרופאים להקל גם במקומו ואינו מוחה בהם כי שמע שאיכא תקנה להתיר להם בכל מקום מטעם שלא יטעו להחמיר אף במקומות שהאיבה יביא לסכנה, כהא דמצינו בט"ז סימן שכ"ח סק"ה שאף במזומן נכרי יעשו גדולי ישראל ומביא מהא דנמצא הרבה פעמים בגמ' נמצאת מכשילם לעתיד לבא, וכ"ש בזה שאיכא כשלון גם תיכף משום שמצוי חולי עכו"ם מסוכנים בכל מקום וזהו טעם תקנת הארצות ואין זה ענין תקנה אלא מעיקר הדין לדידהו ולשון תקנה הוא על שיפרסמו זה, (עיין במנחות דף ס"ח ע"ב איכא לשון התקין לכוונה זו). והדברי חיים בעצמו אולי היה סבור דממקום למקום לא יבואו למילף עכ"פ לא מיחה אף במקומו שלא היה חשש סכנה, אבל בזמננו יש לחוש לסכנה כמדומני בכל מקום, וגם מצד פרסום הידיעות ע"י העתונים תיכף מה שנעשה בכל העולם איכא המכשול למילף ממקום למקום וגם הסתה להגדיל השנאה עד לרציחה גדול עי"ז לכן פשוט שבזמננו יש לדון זה כסכנה ממש, ויש להתיר כשנזדמן זה". עכ"ל האגרות משה. וראה מה שהביא בענין זה בנשמת אברהם (מהדורת תשע"ד, חלק אורח חיים, סימן של, סוף ס"ק ח 1) וז"ל: "הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרי"י נויבירט שליט"א, הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א, והגרא"י וולדינברג זצ"ל כתבו להתיר טיפול בעכו"ם ואפי' באיסורי תורה אם אי אפשר להשתמט בקלות. "נמצא לבד עם העכו"ם. וזה נכון אפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור לכאורה שאין כאן משום איבה. ובכל זאת, אמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שאעפ"י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים". עכ"ל. הסברה של היתר חילול שבת מחמת איבה חזקה לא שייך בעניני כיבוש ארץ ישראל יש להבהיר כאן, שכל מה שנאמר כאן שהיום מחמת איבה חזקה שאם לא מצילים גוי יכול להתפשט רשעות של גוים בעולם, ומשום זה מותר לחלל שבת גם להציל גוי, דבר זה לא נאמר לענין כיבוש א"י, והיינו שאם כובשים א"י או עושים מלחמה למען הצלת עם ישראל, אין כאן סברה לומר שלא לעשות זה משום שבעקבות זה יהא שנאה לגוים על היהודים, ויכולים להרוג יהודי באיזה מקום בעולם. והטעם בזה שרק לענין חילול שבת שהותרה במקום פיקוח נפש שייך סברות אלו, אבל לעשות מלחמה, הרי עצם מציאות מלחמה מסכן יהודים ועל דעת זה ניתנו דיני מלחמה. וכן כל כיבוש א"י מביא לידי טענה שהגוים יאמרו ליהודים לסטים אתם כמבואר ברש"י ראשון של התורה, ואדעתיה דהכי ניתנה מצות כיבוש א"י, וזה כולל גם להמשיך להחזיק השטחים שנכבשו. וכ"ש כשמוותרים על השטחים יהא יותר סכנה כמבואר בשו"ע (סי' שכט סע' ו), וזה דלא כמי שבא לדמות ענינים אלו זה לזה, כי אין לזה שום שייכות, ואכמ"ל בפרטים דינים אלו כי לא זה המקום, רק כתבתי להעיר שלא יבוא לדמות דינים אלו זה לזה. מקורות רבים בענין נצרות שהיא כפירה בבורא עולם ראה באתר ויקישיבה. נספח • האם נצרות הוא עבודה זרה\ מאמר מאחד מבני החבורה הנה בתוספות עבודה זרה ב' א' ד"ה אסור מבואר שהוא עבודה זרה. וכן מבואר ברמב"ם הלכות יין נסך פרק וכן הוא בכל הראשונים בענין יין נסך. ומרגלא דפומיה דאינשי לומר שדעת התוספות בכורות ב' ב' ד"ה שמא ובתוספות סנהדרין סג' ב' ד"ה אסור שאין הנצרות עבודה זרה, כי זה רק עבודה זרה בשיתוף ואין הגוי מצווה על איסור עבודה זרה בצורה כזאת. וכבר כתב בפרי מגדים או"ח סימן ק"נו ס"ק ב ובעוד הרבה אחרונים שהפירוש בדברי התוספות אחרת, ופירוש התוספות כלפי דין שיתוף שבועה, וכמו שנבאר. והאמת שהצנזורה הטעה את הקוראים, וכמו שנבאר. הנה רוב עובדי ע"ז מאמינים באיזה כח עליון שברא הכל, רק משתפין לזה עוד אלהות, ועיין רמב"ן על חטא העגל, וכן בשאר מפרשים, ועל כל זה יש איסור עבודה זרה גמורה, בין לישראל ובין לגוי, ואין על זה שום פקפוק בראשונים. ומה שכתבו בתוספות הנ"ל שהגוי לא מצווה על שיתוף הוא דבר אחר לגמרי ולא מדובר בענין אמונה אלא בענין נוסח שבועה. והענין הוא שיש שתי איסורים בשבועה: א) שלא לישבע בשם עבודה זרה, שלא לגרום לגוי שישבע בשם ע"ז וכמבואר בגמרא סנהדרין סג' ב': "ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו' ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו וכו' מסייעא ליה לאבוה דשמואל וכו': אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך". ב) בזמן שנשבעים עם השם הקדוש, שלא לשתף דבר אחר. ואיסור זה מבואר בסנהדרין סג' א': "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי להשם לבדו". וביאר הרמב"ם הלכות שבועות, פרק י"א הלכה ב' וג' : "מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו. ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם שאין שם מי שראו לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא". ויתכן שאיסור זה הוא לאו דוקא בשבועה, אלא גם בשאר דיבור אין לשתף כלום להקב"ה אם יש בדבר שמשתף ענין של אלקות. וכן מתבאר בתוספות סנהדרין סג' א' ד"ה כל המשתף: "לא דמי להא דכתיב: "חרב להשם ולגדעון" וכן "דברנו בהשם ובך", דלא אסור אלא במידי דאלהות". ונציע עכשיו את דברי התוספות הנ"ל בסנהדרין. וז"ל בד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות: "אמר ר' שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו. (כלומר, כיון שאסור אפילו לעשות שותפות, אף שלא בטוח שבסוף יבוא הגוי לישבע, כל שכן אם באמת הגיע בסוף לידי שבועה, שאסור לישראל להשביע את הגוי). ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ"ק דמס' ע"ג דמלוה ע"פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואע"ג דהתם ספק והכא ודאי מ"מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואע"פ שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך" עכ"ל. ודברי התוספות סתומים, כי מה פירושו של "בקדשים שלהם" ומה זה "וכוונתם לדבר אחר"? אבל הצנזורה השמיטה מילים, והם נמצאים בדברי הרבינו ירוחם בשם הר"י (מובאים בדברי הב"י יו"ד ס"ס קמז, במהדורת הטור החדש) שלא שלטה יד הצנזורה: "ורבינו ירוחם כתב בשם ר"י כי יש היתר אחר בזמן הזה כי נשבעים בקדשים שלהם הנקראים עון גיליון [Evangiles] ואין תופסים בהם אלקות ואע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם ליש"ו הנצרי מכל מקום אין מזכירין שם ע"ז וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"ג דמשתתפין שם שמים ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף וגם משום לפני עור ליכא דלא הוזהרו בני נח על השיתוף" עכ"ל. ומוסיף הב"י: "וכתב בארחות חיים בשם בשם הרשב"א ז"ל בתשובה גויים הללו שנשבעים באותם ארבע (חלקי העון גיליון) מותר לישראל להשביעם ואין בזה משום לא ישמע על פיך" עכ"ל. פירוש הדבר, שהם נשבעים במילים של: "אני נשבע בג"אט ובעון גיליון". וע"ז כתבו תוספות שאינם תופסין אלהות בעון גיליון, ואע"פ כשהם אומרים ג"אט הם מכוונים לאותו האיש, שהוא אצלם אלהות, וזה עבודה זרה, מ"מ כשאומרים ,ג"אט, מכוונים לעושה שמים וארץ, והכוונה לאותו האיש הלא אינם מוציאים מן הפה, ואם כן יש כאן מילה ג"אט שאפשר לפרש בתרי לישנא, לבורא שמים וארץ או לאותו האיש, ואם כן אין איסור הזכרת שם עבודה זרה. ואף שהם משתפין שם שמים ודבר אחר, הכוונה שהם משתפין עם המילה ג"אט את העון גיליון, ואם כן יש כאן איסור לישבע עם שם הבורא ביחד עם דבר אחר, מ"מ גוי לא הוזהר על צורת שבועה כזאת. ויתכן, שגם למכור חפץ לעבודה שלהם מותר אם לא מזכירים שם אותו האיש בעבודה שלהם, רק אומרים לשם גא"ט, וזה נראה דעת הדרכי משה והש"ך בסימן קנ"א ס"ק ז, ולדעת החולקים עליהם יש איסור מכירה, מ"מ איסור לישבע כך. ובענין כתיבת ספר תורה שכתבו נוצרי, שמותר ומצוה לשרוף עם האזכרות, כמבואר בגיטין מה' ב', כיון שבזמן שכותב את השם מכוון לאותו האיש, ואף שאין הדבר מפורש בפיו, רק בכוונה, מ"מ קדושת השם בכוונה תליא מילתא, וכיון שמכוון לע"ז, אין בו קדושת השם, אבל שבועה בהזכרת פיו תלויה, וכל זמן שלא הזכיר שם עבודה זרה, אף שמכוין, אין איסור שבועה בשם עבודה זרה, ולכל הפחות אין איסור לא ישמע על פיך. אדר ב' תשס"ח