יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
יסוד מסכת הוריות - בי"ד הגדול בירושלים יכולים לטעות ● בי"ד טועים בדבר מפורש בתורה או שאפי' צדוקין מודים בו ● כל הטעויות האלו מדובר בבי"ד שכולם ראויים להוראה ● גם בזמננו יש בחינת לשכת הגזית ● איך מתמודדים עם טעות חמורה של הבי"ד ● גם כשבי"ד טעו בהלכה אפילו הכי חמורה, לא נתבטל שם בי"ד מהם ● כל הוראת בי"ד הוא מדין חזקה ולא מדין ודאי ● טעות היתר פאה נכרית ברחוב, וכן היתר מכירה להפקיע שביעית ● דיני כיסוי בתורה ● כעת לענין פאה נכרית, אם נחשב כיסוי לקיים חיוב כיסוי ראש של נשואה ברחוב ● פאה נכרית בחז"ל משמשת בתור שער ולא בתור כיסוי שער ● הטעות מצד הסברא ● תוצאה אחרת מהיתר פאה נכרית ברחוב - איסור גילוי שער בבית ● איפה החילול השם יותר גדול? לומר שגדולי עולם טעו במציאות, או שהתורה נגד המציאות ● מי שאין בידו למחות ● אלו שהתירו פאה נכרית עדיין בכלל פוסקי הדור וגדולי ישראל ● טעות היתר מכירה ● הסבר למה אסור לעשות היתר מכירה ולמה לא חל
13:45 (30/07/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

כלל ישראל מורכב מהרבה חוגים: ספרדים, אשכנזים, תימנים, חסידים, ליטאים, דתי לאומי, ותת חוגים ותת תת חוגים. וכללות התורה נמצא כשמצרפים כל החוגים, אבל אם תחפש שלימות בחוג אחד, זה מאוד קשה למצוא. ויש חוגים שמתייהרים שהם המדקדקים ביותר ומבזים חוגים אחרים, שאין מדקדקים בזה. ולפעמים אם מסתכלים על עצם הטענה בפרטות הדין הזה, יש בו אמת, כי מה שסומכים בחוג השני אפילו על פוסק גדול, תראה במקורות שהיא סברה תמוה ביותר. אולם כל זה נאמר כשמתנגדים ותוקפים את ההיתר עצמו. אולם אם בגלל שחוג מסוים לא שומרים הלכה מסוימת, באים להתקיף בעקבות זה את כל החוג, התוקף צריך לבדוק את עצמו ואת החוג שלו אם יש בו דברים דומים שבדרגות התמיה הם אותו דבר, או עוד יותר תמוהים. הנה כל אחד סומך על הרב שלו, אולם הרי יש דברים שמבינים שיש בו טעות, ובפרט דברים שהשכל אומר והבדיקה במקורות רואים שההיתר לא יתכן, וכל מה שצריך לעשות הוא להראות באצבע איפה נמצא הטעות, ואז כל אחד יכול להבין שיש כאן טעות. וכאן נבאר מקודם שיש דבר שבי"ד הגדול בלשכת הגזית יכולים לטעות אף בדברים שהם פשוט שזה טעות, ובזה א"א לסמוך על ההיתר. ואח"כ ניקח שני דוגמאות שההיתרים קשים מאוד והטעות ברור, אבל יש חוגים שמשתמשים בהיתר זה, וכל אחד חושב שבעקבות זה החוג השני לא מדקדק בכללות המצוות. אולם כשתעיין בזה תראה שאם לא מלמדים זכות על השני, יהא אצלך אותו בעיה, כי גם אתה משתמש בהיתר תמוה ביותר. וניקח לדוגמא היתר מכירה, ופאה נכרית ברחוב. אחד מן המטרות של מאמר זה לומר, שאם יהודי מחייב את אשתו ללכת בפאה נכרית ברחוב, לא יחשוב את עצמו יותר מדקדק במצוות ממי שסומך על היתר מכירה, שהרי שני ההיתרים תמוהים ביותר, וכן בהפוך. וכמובן שצריך להמשיך לצעוק ולמחות נגד הקלקול, אבל להזהר למחות רק נגד עצם הקלקול, אבל לא לפסול בגלל זה את החוג השני, שברגע זה שאתה פוסל את כל החוג של השני בגלל טענה זו, אתה פוסל גם את החוג שלך בגלל טענה אחרת, וזה הרי אתה לא מוכן. יסוד מהלך זה שמן החטאים של חוג השני וצעקה עליו, מחייב את חוג הצועק לחזור בתשובה, למדים גם מן הפסוקים של יחזקאל פרק ט"ז, ששם מבואר שבתקופת גאולת בעיתה, אלו שהם בראש העם, הם בגדר אנשי סדום, ותחתם אנשי שומרון, ותחתם אנשי יהודה. ואנשי יהודה צועקים על אנשי סדום שהם חוטאים ופושעים. והנביא מוכיח את אנשי יהודה שגם הם חוטאים וצריכים לחזור בתשובה, וכן שלא לפסול לגמרי את אנשי סדום, עי' בזה במאמר ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה. גישה זו הפוכה ממה שראיתי גישה אחרת בנושא זה, שיש נוהגין ללמוד מפסקים תמוהים, שמזה יש ללמוד שמותר לעשות פסקים תמוהים, ומרחיבים הרבה כל מיני פסקים תמוהים, ואומרים הרי פסק זה שנהגו בה כלל ישראל הוא תמוה ובכל זאת עושים, וא"כ גם פסק אחר אפשר להתיר על אף התמיה. אולם גישה זו באה לעקור את כל התורה. אבל באמת זה לא בכיוון הזה, אלא בכיוון הפוך, שאם תראה הנהגה תמוה בחוג מסוים, תבדוק אם גם אצלך ואצל החוג שלך יש דברים כאלו, ותתקן אותם. וכן לא תפסול את כללות החוג השני, כמו שאתה לא פוסל את כללות חוג שלך. יסוד מסכת הוריות - בי"ד הגדול בירושלים יכולים לטעות יש מסכת הוריות שבנוי על הפסוקים של "פר העלם דבר של ציבור", שיש מציאות שבי"ד הגדול בירושלים בלשכת הגזית, יטעו באיזה הלכה שחייבים עליו כרת, כולל ע"ז, ועשו רוב ישראל על פיהם, הבי"ד חייב פר העלם דבר של ציבור בשאר כריתות, ובע"ז חייבים פר לעולה ושעיר לחטאת והיחיד פטור. ואם לא עשו רוב ישראל על פיהם, הבי"ד בודאי פטור. ואם היחיד חייב, פליגי תנאים, וקיי"ל שחייב, שמכיון שאין הבי"ד חייב, ממילא היחיד חייב חטאת יחיד. [עי' רמב"ם (הל' שגגות פרק יב הל' ב)]. ואולם תלמיד שהגיע להוראה ויודע שהבי"ד טעה, אסור לו לסמוך על הבי"ד. הוריות (דף ב עמוד א): "מתני'. הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - פטור, מפני שתלה בב"ד. הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן, בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשו ועשה אחריהן, בין שלא עשו ועשה - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב"ד. זה הכלל: התולה בעצמו - חייב, והתולה בב"ד – פטור". ע"כ. הוריות (דף ב עמוד ב): "ראוי להוראה וכו'. כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. א"ל אביי: כי האי גוונא מזיד הוא! ולטעמיך, הא דתניא: בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת (ויקרא פרק ד פסוק כז), יחיד העושה מפי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור, כיצד? הורו ב"ד שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? ת"ל: בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת, יחיד העושה על פי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור! אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי', לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמי'". ע"כ. (משנה זו ס"ל שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ואנן קיי"ל שחייב ורק בעשו רוב ישראל פטורים ישראל והבי"ד חייב). תלמוד ירושלמי (מסכת הוריות פרק א הלכה א): "אם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון בן עזאי. כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל". ע"כ. ועי' בזה ברמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש א) שמסביר שגמרא זו אינה זה סותרת את הכלל שנאמר בספרי (פר' שופטים פיסקא יא) "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו", וז"ל: "כי התורה נתנה לנו ע"י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים וחתך לנו ית' הדין שנשמע לב"ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כן ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם. כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה. וכעניין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה א). "ויש בזה תנאי, יתבונן בו המסתכל בראשון שלהוריות (ב ב) בעין יפה, והוא שאם היה בזמן הסנהדרין חכם וראוי להוראה והורו בית דין הגדול בדבר אחד להתר והוא סבור שטעו בהוראתן אין עליו מצוה לשמוע דברי החכמים ואינו רשאי להתיר לעצמו הדבר האסור לו אבל ינהג חומר לעצמו וכל שכן אם היה מכלל הסנהדרין יושב עמהן בבית דין הגדול ויש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו להם והם שישאו ויתנו עמו ואם הסכימו רובם בבטול הדעת ההוא שאמר ושבשו עליו סברותיו יחזור וינהוג כדעתם אחרי כן לאחר שיסלקו אותו ויעשו הסכמה בטענתו. וזהו העולה מן ההלכות ההם. ומכל מקום חייב לקבל דעתם אחר ההסכמה על כל פנים". עכ"ל. בי"ד טועים בדבר מפורש בתורה או שאפי' צדוקין מודים בו ויש מצב של טעות יותר חמורה, שבי"ד טועים בדבר מפורש בתורה, או בדבר שהצדוקין מודים בו שזה אסור, והבי"ד התיר, ועשו רוב ישראל על פיהם, הדין הוא שהבי"ד פטור מחטאת, משום שכל יחיד אפילו לא תלמיד חכם גדול, היה צריך לדעת שזה אסור, והוא קרוב למזיד, וכל יחיד מחויב לבדוק את הנושא ולא לסמוך על הבי"ד. הוריות (דף ג עמוד ב) במשנה: "הורו ב"ד לעקור את כל הגוף, אמרו: אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודת כוכבים בתורה - הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת - הרי אלו חייבין. כיצד? אמרו: יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור, יש עבודת כוכבי' בתור' אבל המשתחוה פטור - הרי אלו חייבין, שנא': ונעלם דבר, דבר - ולא כל הגוף". ואמרינן בגמרא (הוריות דף ד עמוד א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו - פטורין; מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא". ופירש רש"י (שם): "זיל קרי בי רב הוא - דכיון דאפשר לו ללמוד ולידע לא הוי שוגג מעליא וקרוב למזיד הוי". כל הטעויות האלו מדובר בבי"ד שכולם ראויים להוראה הוריות (דף ד עמוד ב): מתני'. "הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן, טועין אתם, או שלא היה מופלא של ב"ד שם, או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין, או זקן שלא ראוי לבנים - ה"ז פטור, שנאמ' כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן - כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן - עד שיהיו כולן ראוין להוראה". גם בזמננו יש בחינת לשכת הגזית החזון איש כתב על הבית יוסף ומגן אברהם ומשנה ברורה שהם בחינת לשכת הגזית, ראה בספר "החזון איש בדורותיו" (הרב אהרן סורסקי, עמוד 47) וז"ל: "היה זה ביטוי אחד מני רבים של הערצתו היתירה ל"חפץ חיים" כפוסק אחרון. אביו רבי שמריהו יוסף היה אומר: "אינני מבין איך מסוגל אדם לחבר ספר כ"משנה ברורה" אם לא שרתה עליו רוח הקודש" (והשוה: קובץ אגרות חזו"א (ח"א אגרת טו) "רוח הקודש היא יגיעת העיון ברב עמל ובמשנה מרץ עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי"). החזון אי"ש נהג למנותו בשורה אחת עם פסוקי הדורות שסמכותם מקובלת בכל תפוצות ישראל, כלשונו באגרת: "הוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו מרן הבית-יוסף ומגן-אברהם ו"משנה ברורה" היא הוראה מקויימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית ואין שום צד קולא בזה". ה"חפץ חיים" הוא היחיד מגדולי תורה בימיו שהזכיר בספר "חזון איש" בתואר ממצה "רבינו" בלא תוספת כלשהי". עכ"ל. אולם כמובן שלא החשיב אותם יותר גדול מסנהדרין בלשכת הגזית, וכשם שבסנהדרין בלשכת הגזית יכול להיות טעות, ולפעמים גם טעות בגדר עוקר את כל הגוף, או צדוקים מודים בו, ממילא שייך זה גם על גדולים אלו, שהם רבותיהם של כל ישראל. איך מתמודדים עם טעות חמורה של הבי"ד ויש לעיין, אם יתגלה שהבי"ד טעו בדבר חמור, כ"ש בדבר שכל אחד אמור לדעת שיש כאן טעות, ובא אחד ומפרסם שזה טעות חמורה, הרי יתערער כל הסמכות של הבי"ד, והרי יש חיוב לשמוע מה שהבי"ד אומר, כמו שנאמר (דברים פרק יז י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". ע"כ. וכאן נשמע שאם הבי"ד טעו בדבר שהצדוקים מודים בו, אמור כל יהודי לדעת שיש כאן טעות. והתירוץ על ההתמודדות זו היא, שזה כלול בתוך התורה שיתכן טעויות כאלו, ואדעתיה דהכי ניתנה תורה לישראל שיש גם טעויות. אבל עדיין יש לשאול, אולי כדאי שלא לפרסם את זה. שאם מפרסמים שבי"ד טעו כאן טעות גדולה, זה יגרום שיתערער סמכות הבי"ד, ולא ישמעו כלל לבי"ד, ויתערער היהדות ח"ו. אולם על זה נאמר שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, עי' ברכות (דף יט עמוד ב): "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב". עירובין (דף סג עמוד א): "אמר רבא: ולאפרושי מאיסורא - אפילו בפניו שפיר דמי. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה. אמר ליה: ליהוי האי גברא בשמתא! - אמר ליה: כי האי גוונא מי מתחזא כאפקרותא? - אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב". ע"כ. ופירש רש"י (שם): "ולאפרושי מאיסורא - ראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק - מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור". והכוונה בזה שאה"נ שיש קלקול אם אומרים דברים כאלו, אבל הקלקול שיתבטל איזה מצוה בתורה הוא יותר חמור. גם כשבי"ד טעו בהלכה אפילו הכי חמורה, לא נתבטל שם בי"ד מהם מזה שלמדים שב"ד הגדול בלשכת הגזית יכולים לטעות שאין שבת בתורה ואין ע"ז בתורה, מ"מ לא נתבטל שם בי"ד וצריך לשמוע להם במקום שאין סותרים דברי תורה, שהרי כל מסכת הוריות מדבר בבי"ד שכולם ראוים להוראה. כל הוראת בי"ד הוא מדין חזקה ולא מדין ודאי הנה יש כלל שסומכים על החזקה, היינו אף שאין הדבר בוודאות גמורה, מ"מ התורה סומכת על זה, וזה כל הכלל שסומכים על סברות של בי"ד ורבנים שפוסקים. אלם אם נתברר שיש כאן טעות, אז א"א לסמוך על זה. (הדברים הנדונים כאן לא מדובר בענין הקרבות קרבנות שהרי א"א היום להקריב קרבנות, וכן מדובר גם בדברים שאין בהם כרת ולא שייך כלל קרבן, אלא הנידון הוא שיש מציאות שגדולי עולם טעו בדברים מפורשים). אולם רבים חושבים שאין מציאות כזה בזמננו, שאיך יתכן שגדולי ישראל יטעו בדברים מפורשים, אולם יש מ"מ דברים כאלו, ונביא קצת דוגמאות לזה. ● ● ● טעות היתר פאה נכרית ברחוב, וכן היתר מכירה להפקיע שביעיתומקודם נדבר על פאה נכרית ברחוב שזה היותר מוקדם דיני כיסוי בתורה בתורה כתוב שצריך לכסות בור ברשות הרבים, וכן צריך לכסות צואה כדי לקרוא קריאת שמע, וכן צריך לכסות ערוה כדי לקרוא קריאת שמע ושאר דברי תורה, וכן אשה נשואה צריך לכסות שערה ברחוב, וכן כל אשה כולל פנויה צריכה לכסות חלקי גופה המבוארים בחז"ל, וכן איש צריך לכסות ערותו. אולם לא כל הכיסויים דומין, ערוה וצואה אפשר לכסות בקש, אבל בור לא מהני קש, משום ששוב יפלו בתוכו. צואה אפשר לכסות בזכוכית, וכן בור בזכוכית עבה שלא יפלו בתוכו, אבל ערוה א"א לכסות בזכוכית משום שרואים הערוה. וכן חזינן בגמ' ברכות (דף כה עמוד ב): "אמר רבא: צואה בעששית - מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ערוה בעששית - אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה - דצואה בכסוי תליא מילתא, והא מיכסיא; ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ולא יראה בך ערות דבר, אמר רחמנא, והא קמיתחזיא". ע"כ. וטעם החילוקים האלה, משום שחיוב כיסוי הוא להסיר את הבעיה שלשם זה צריך לכסות, ואם מכסים בדבר שאינו מסיר את הבעיה אין זה כיסוי, וכל אחד מהנ"ל יש לו בעיה אחרת, על כן גם על הכיסוי יש דינים אחרים. ולכן צואה בעששית מותר לקרות, מכיון שזה ברשות אחרת אף שרואים, אבל אם למשל כיסו הצואה בגרף של רעי אף שזה מכוסה בגרף, אבל הגרף עצמו יש לו דין צואה, כמושכתב השו"ע (או"ח סי' פז סעיף א) "גרף של רעי ועביט של מי רגלים, של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה". וכן בענין ערוה, אם מכסים בדבר שהכיסוי עצמו ערוה, לא מהני. כי חיוב כיסוי של ערוה נובע מצד הרהור, וחיוב הכיסוי במקומות המגולים אצל אשה הוא מצד הרהור האיש, עי' מ"ב (סי' עה ס"ק ח), ואם מכסים הערוה בערוה, לא תיקנו כלום. וכן חיוב כיסוי שער נשואה ברחוב הוא מצד הרהור האיש, על כן כל חיוב כיסוי ראש נאמר בהלכות הרחקה מעריות בשו"ע אבן העזר (סי' כא וסי' קטו), ולא נאמר בהלכות לבישת בגדים באורח חיים (סי' ב), כי כל ענין הוא הרחקה מעריות, ע"ע לקמן. כעת לענין פאה נכרית, אם נחשב כיסוי לקיים חיוב כיסוי ראש של נשואה ברחוב כל אדם יודע, שמה שגורם הרהור לאיש לא משנה אם זה טבעי או מלאכותי, שהרי כל תמונות של פריצות משפיעים כמו האדם בעצמו, וכן מפורש בגמרא (נזיר כח ע"ב) בענין פאה נכרית שאף שזה לא ממש מן האשה עצמה מ"מ זה משפיע כמו שערות עצמה, עי' לקמן. אולם אחד מגדולי ישראל, רבינו יהושע בועז, (בעל שלטי הגבורים על הרי"ף ובעל מסורת הש"ס ועין משפט ותורה אור על כל גליוני הש"ס) טעה בביאור הגמרא בענין פאה נכרית, שכל בר בי רב דחד יומא יכול להבין שיש כאן טעות, וזה הועתק ברמ"א (אוה"ח סי' עה, בשם הגהות אלפסי החדשים, הוא השלטי גבורים), וכן במג"א ובמ"ב ועוד הרבה גדולים הבאים אחריהם. פאה נכרית בחז"ל משמשת בתור שער ולא בתור כיסוי שער ונבאר כאן, שיש כלל שאשה נשואה מחויבת מן התורה לכסות את שערה, כשהולכת ברחוב במקום שיש רבים מצויים, ויסוד האיסור משום הרחקה מעריות (אה"ע סי' כא). אולם בבית לפני בעלה, במקום שאין רבים מצויים שם, מותרת לגלות השער, או עכ"פ חלקית, שאף שראוי לכסות השערות גם בבית אבל לא הכל כדי שתהיה יפה לבעלה. ומה תעשה אשה שאין לה שערות, או ששערותיה לא יפות או מועטות או לבנות וכדו', איך תתקשט בפני בעלה, לכן יש פאה נכרית. ראיה מדברי חז"ל ותפקיד זה של פאה נכרית למדים מן הגמרא בנזיר (דף כח ע"ב) ששם כתוב שאשה שנדרה נזירוּת, ויש דין שנזירה אחרי גמר הנזירות צריכה לגלח את השערות, ולכן זה לבד סיבה שהבעל יכול להפר הנזירות, משום שלא רוצה באשה מגולחת. ובזה פליגי התנאים, אם יכול להפר, שדעת רבנן שאינו יכול להפר, משום שאפשר לה ללבוש פאה נכרית. ודעת רבי מאיר שעדיין יכול להפר משום שלא ניחא ליה, משום שהשערות באות מאשה אחרת, ויש קצת זוהמא. וחכמים לא חוששים לזה, מכיון שהמראה הוא מראה שער ויש לו את הנאה הזו. אולם לכאורה יכולה ללבוש מטפחת יפה, שאין בה זוהמא, ולמה ר"מ מתיר להפר הנזירות, אלא זה לא טענה, משום שהוא רוצה לראות שערות אשתו, ואין דבר שיכול להחליף ולהשלים הנאת שערות של ראשה אלא פאה נכרית, ועל כן יכול להפר את הנזירות. דעת השלטי גבורים והנה בא כאן הגאון רבינו יהשוע בועז בעל מסורת הש"ס וכותב הלכה בגליון הגמרא, שלומדים מכאן שאשה יכולה להשתמש בפאה נכרית, גם במקום שאסורה לגלות השערות. מכיון שפאה לא אותו דבר כמו שער עצמה, והיינו שפאה נכרית הוא שימוש כיסוי שער, ולא שימוש שער. וכאן הבן שואל ותמה תמיה רבה, איך כתוב כאן שפאה נכרית הוא בשימוש כיסוי שער, הרי כאן מדובר שהפאה משמשת בתור שער ולא בתור כיסוי שער. וכן מביא הגאון רבינו יהושע בועז בשלטי גבורים (על הרי"ף שבת פרק ו) עוד ראיות מן גמרות שנשים נשואות הולכות בפאה נכרית, מהגמרא ערכין (דף ז ע"ב) ושבת (דף סד ע"ב), אבל הרי בכל מקום כתבו הראשונים מפורש שמדובר בתור שימוש שער, ולא בתור שימוש כיסוי השער, (בלשון הרמ"א נקרא השלטי גבורים "הגהות אלפסי החדשים", משום שהש"ג היה בן דורו של הרמ"א). ראיות מדברי הראשונים ערכין (דף ז עמוד ב): "אמר רב: בפאה נכרית". ופירש רש"י: "בפיאה נכרית - לאו שערה ממש קאמר אלא שהיתה לה פיאה משיער אשה אחרת קשורה לשערה [דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית]". עכ"ל. שבת (דף סד עמוד ב): "משנה. יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה. ובטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין, בכבול ובפאה נכרית לחצר". ופירש ר' עובדיה מברטנורא (מסכת שבת פרק ו): "פאה נכרית - אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה". לשון זה הוא העתק של הערוך (ערך פאה) וז"ל: פאה. שבת (דף סד ע"ב): בכבול ובפאה נכרית לחצר. נזיר (דף כח ע"ב): ת"ק סבר אפשר בפאה נכרית, ורבי סבר פאה נכרית איידי דזהמא לי'. ערכין (ו [דף ז ע"ב]): אמר רב(א) בפיאה נכרית טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו גופא הוא (ומחסר) [ומיתסר] והא מיבעיא בעי ליה ר' יוסי בר' חנינא. סנהדרין (דף קיב ע"א): שיער נשים צדקניות מהו וכו' עד לא צריכא דתלו בסיכתא. פי' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שיער מנשים אחרות ומשימ' על ראשה שנראה כמו שהוא שער". עכ"ל. והיינו אם יש לה הרבה שערות אין לה צורך בפאה נכרית, ורק בגלל שיש לה מעט שערות. וא"כ מדובר כאן במקום שמותרת לגלות שער עצמה, או עכ"פ חלק מהשער, ועל זה מהני פאה נכרית, וכגון בחצר שאין רבים מצויים שם, אף שיש קצת אנשים, שהרי מדובר בחצר שאינה מעורבת, והיינו שיש עוד דיירים שם. אבל במקום שאסורה לגלות השער, אז הפאה הוא כמו שער כמו שלמדנו מן הגמרא בנזיר. וכן הוא בכל הראשונים על שבת, עי' חידושים המיוחסים להר"ן והמאירי. בית הבחירה למאירי (מסכת שבת דף סד עמוד ב) וז"ל: "וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה, אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן". חידושי הר"ן (המיוחסים לו, מסכת שבת דף סד עמוד ב) וז"ל: "וכן פיאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חבירתה לפי שיש לה שער מועט א"נ דיש לה שער לבן ושער חבירתה שחור, אלא דהתירו אלו להתיפות בשבת בעודה בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה כדאיתא בגמר'". ועוד כתב חידושי הר"ן (מסכת שבת דף סה עמוד א) וז"ל: "דכפה של צמר נמי אין דרך לישא אותה אלא אשה שהיא קרחת מפאת פניה ומידי דמגניא ביה הוא וזה ששנה אותה בהדי פאה נכרית לפי שכולן מטעם אחד הן". וכן הוא ברשב"א (דף סה) ובריטב"א (שם). וכן מפורש בנזיר, שפאה נכרית משרת בתור שער ולא בתור כיסוי שער. ואין דבר כזה בשום אחד מן הראשונים שיפרש שפאה נכרית משרת בתור כיסוי שער. הנה כתבו גדולי עולם בפירוש של פאה נכרית שמשמשת בתור כיסוי שער לשם צניעות והרחקה מעריות במקום שאסור לגלות שער עצמה, ואילו בכל מקום מפורש שפאה נכרית משמשת בתור שער במקום שמותרת לגלות גם שער עצמה או חלקית. הטעות מצד הסברא אולם, לא רק מצד הראייה הוא תמוה, אלא גם מצד הסברה, שהרי ההרחקה מעריות הוא המראה ולא החומר, כידוע לכל בן אדם שפאה נכרית יש לו אותו מראה כמו שער, ולפעמים עוד יותר יפה. ולא משמשת כלל וכלל לשם הרחקה מעריות, שזה הטעם של חיוב כיסוי ראש כמבואר סוף גיטין (דף צ עמוד א) "ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק". תרומת הדשן (סימן י) בחילוק בין כיסוי ראש של אשה לאיש, וז"ל: "יש חילוק, בין גילוי הראש, דהתם להכא, דאמרינן התם דבחצר, האשה אינה צריכה שום כיסוי. וגילוי הראש לענין ברכה, קפידא אפי' בבית, י"ל דודאי איסור גילוי הראש דהתם, איננו אלא משום פריצות דגברי, והיכא דלא שכיחא רבים, כגון בחצר אין קפידא; אבל איסור גילוי ראש דהכא, משום קלות ראש כלפי שמיא, דמדכר שם מקום ב"ה שלא באימה וביראה; ואין לחלק בין בית לרשות הרבים דמלא כל הארץ כבודו". רא"ש (מסכת כתובות פרק ז): "האי דעוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובה היינו בדבר שהיא מכשילתו כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם כגון שהאכילתו חלב או דם וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה". והיום זה ידוע לכל באי עולם שמה שזה הפריצות, זה המראה, ולא משנה מאיזה חומר, שהרי כל קלקול הטלויזיה ותמונות של פריצות בנוי על יסוד הזה שההשפעה על גבר הוא המראה, ולא משנה מאיזה חומר נעשה. וא"כ המציאות הזאת שההשפעה הוא מצד המראה ולא מצד החומר מעוגן בגמרא ובכל הראשונים, וכן לפי המציאות שידוע לכל באי עולם בלי יוצא מן הכלל. הנה השלטי גבורים מנסה לחלק בין מראה שער עצמי ובין פאה נכרית, שבמראה שער עצמי נראה גם קצת בשר בין השערות משא"כ בפאה נכרית, אולם מנא ליה שזה מחלק, הרי כוונת הגמרא לא לומר שיש כאן פחות הרהור אלא שזה אותו דבר ומשמש לשם שער ולא לשם כיסוי שער. וא"כ אלו גדולי עולם שטוענים שפאה נכרית משרת בתור כיסוי שער וגדר צניעות יש שני סוגי טעויות, אחד הם טועים בדבר משנה ובדברים מפורשים בכל הגמרות ובכל הראשונים שפאה נכרית הוא שער ולא כיסוי שער. ושנית, טעות במציאות שידוע לכל העולם. ריבוי המתירים (ולא משנה כאן כלל וכלל כמה גדולי עולם מוסיפים, לא המספר ולא הגדלות ולא רבותיו לא של זה ולא של זה, לא אדמו"ר ולא מרן, ולא פוסק הדור ולא רשכבה"ג, כל גדול בישראל ופוסק שבאים להוסיף שאמר שפאה נכרית משמשת בתור כיסוי שער, הוא נכלל בכלל המשנה הראשונה של הוריות "הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה". ויש שחושבים שאם מוסיפים עוד גדולי ישראל ברשימה של ההיתר, זה יחזק את ההיתר, אולם אין הדבר כן שמכיון שהטעות ברור, אז במקום לחזק את ההיתר, שולחים עוד גדול בישראל ברשימה של הורו ב"ד וכו', והרי כולם זה העתק של הש"ג ורמ"א וכו'). מכסים בור בקש וזה כמו שאם הורו בי"ד שמי שעושה בור ברשות הרבים יכול לכסות בקש, וטוענים, שאף שבני אדם ובעלי חיים נופלים, אין בזה חשש שהרי הבור מכוסה, העיקר הכיסוי ולא משנה מה. אולם זה טעות חמורה, שהרי עיקר הכיסוי צריך להיות שבני אדם ובעלי חיים לא יפלו, וכאן אין שום תיקון. וכן בענין כיסוי השער שזה כדי שלא יהא פריצות, והפריצות הוא במראה, ולא משנה איזה חומר, וא"כ פאה נכרית הוא גילוי שער ולא כיסוי שער. תוצאה אחרת מהיתר פאה נכרית ברחוב - איסור גילוי שער בבית הנה מהיתר פאה נכרית ברחוב נתגלגל קלקול אחר, שעשו איסור לגלות שער בבית, והרי בחז"ל מבואר שהקפידו לא לעשות מזה איסור, כדי שלא תתגנה על בעלה. רק יש מקום לכסות חלקית השערות ע"פ הרמב"ם (הל' סוטה פ"ג הל' ח), וכן המנהג לכסות השער בבית המבואר בטור (אבן העזר סי' קטו), אבל לא כל השערות, ובודאי לא בחדרי חדרים, וזה למדים ממה שתיקנו חז"ל פאה נכרית בחצר בשביל אשה שאין לה רוב השערות, ולא חששו חשש של דילמא שלפא ומחויא, והטעם שהתירו כדי שלא יתגנו על בעליהן. ומבואר שאשה שיש לה רוב שערות אין צריך פאה נכרית ומגלה את השערות, ומבואר שחז"ל הקפידו שלא לאסור לאשה לגלות בחצר חלקית השערות שלה. וזה דלא כהזוהר (פר' נשא) אם נפרש אותו שמזהיר גם כשהבעל מקפיד, וכן דלא כהמג"א שהביא מנהג הזוהר כהנהגה כללית. ובגמרא מבואר ע"פ הפירוש האמיתי של פאה נכרית שזה בשימוש שער, שחז"ל הקפידו שלא לאסור גילוי מקצת שער בבית, כדי שלא תתגנה על בעלה. (המג"א חשב שפאה נכרית משמש כיסוי שער, על כן לא ראה כאן בגמרא צורך של גילוי שער לבעלה, אבל לפירוש האמתי שפאה נכרית הוא שימוש שער מבואר כאן שחז"ל הקפידו שלא לאסור גילוי שער לבעלה או עכ"פ חלקית, במקום שאין רבים מצוים שם). ויש כלל שגמרא וזוהר הלכה כהגמרא. וכן מבואר בתורה בפר' נדרים שנאמר אל ראשי המטות, שגדולי ישראל ידאגו שלא תימאס אשה על בעלה, ובתוכו כלול שינהגו הפרת נדרים אם אשה נדרה בנזירות וצריכה לגלח שערותיה, שאם זה יפריע לבעלה יכול להפר הנזירות כדי שיוכל לראות שער אשתו, (אף שזה מצוות עשה דאורייתא לגלח שערות הנזירה). וכעת נתהפך כל הענין של כיסוי ראש, שבבית מכסים במטפחת והרבה פעמים מתגנה על בעלה, וברחוב הולכת בפאה ומגרה אנשים אחרים, ונתהפך חיוב כיסוי ראש בין בבית בין ברחוב לקלקול, ולא נאריך בזה כאן, ועי' בזה במאמר האם פאה נכרית בשביל הבית או בשביל הרחוב?, ועי"ש גם לענין קריאת שמע מול שערות אשתו או פאה נכרית בבית. [מעשה קמחית הוא הנהגה פרטית ומדבר כשזה לא מפריע לבעל, ולא שייך לתת בזה הנהגה כללית, עי' בזה באג"מ (אבן העזר חלק א סימן נט)]. חומר הענין "שמא תתגנה על בעלה" בגמרא שבת (דף סד ע"ב) מבואר שאם לא מתירים לאשה לגלות פאה נכרית או שערה לבעלה יבוא לגרש אותה, וממילא מי שלא מגרש מכמה סיבות, יש חשש שעכ"פ יחשוב לגרש אותה או ששונא אותה. וזה מביא לידי בני ט' מידות המבואר בנדרים (דף כ ע"ב) ורמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יב) וז"ל: "וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מטתו ולבו מחשב באשה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה ולא יבוא עליה על כרחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה, ואם עשה כן הבנים אינן הגונים אלא מהן עזי פנים ומהן מורדים ופושעים". (עי' במאמר חומר בני ט' מדות והתיקון). איפה החילול השם יותר גדול? לומר שגדולי עולם טעו במציאות, או שהתורה נגד המציאות הנה אם התורה כותבת דברים שאנו לא מבינים, כגון פרה אדומה, אז יש לנו חיוב להתבטל לתורה ולהנהגה עליונה. אולם אם התורה וחז"ל אומרים לנו בדיוק מה שמתאים לפי המציאות, ובאו חכמי ישראל ואומרים לנו שבתורה כתוב נגד המציאות, יש כאן חילול השם נורא לומר שבתורה כתוב נגד המציאות, ויותר טוב שאנו נכריז ונאמר שגדולי עולם טעו והתורה היא אמת, ממה שנאמר שהתורה מדברת כאן נגד המציאות. מי שאין בידו למחות אולם מי שאין בידו למחות באשתו זה כמו שאשתו הולכת בגילוי ראש שכמו שנהגו בליטא, שלמעשה אין מחייבים לגרש את אשתו, כי השניה לא יותר טוב ממנה, ולמעשה היום אין שום הבדל בין גילוי ראש ובין פאה נכרית, וכן מי שאינו מוצא אשה אלא מי שלא מוכנה לכסות במטפחת אלא בפאה, יכול לקחתה, וזה כמו במקום שהולכות כולם בגילוי ראש שמותר לשאת אשה, עי' בזה בסוטה (דף כז ע"א) בענין דומה. רק שהוא צריך לדעת שמה שלוקח אותה זה לא בשביל שפאה נכרית נחשב כיסוי, אלא משום שאף שהיא הולכת בגילוי שער, מותר לקחת אותה כי אין לו עצה אחרת. ויש מי שטוען, מכיון שכולם הולכים כך כבר אין בה הרהור, אולם הרי בליטא נהגו כמעט כל הנשים ללכת בגילוי ראש ובכל זאת צעקו הגדולים על זה, ועי' בערוך השולחן (סי' עה) שכתב סברה זו רק לענין קריאת שמע, ולא לענין עצם הליכה ברחוב, כי לענין זה לא מהני סברה זו. ובמ"ב (סי' עה ס"ק י) כתב שזה לא מהני גם לענין ק"ש, וכ"כ החזו"א, שבמקום שזה אסור מצד הדין לא מהני גם לענין ק"ש. וכן ידוע שאלו שאומרות לנשים ללכת בפאה ברחוב, אם אשה הולכת בגילוי ראש אומרים שזה פרוצה, ועוד מוסיפים לומר שפאה נכרית יותר טוב שבמטפחת אולי יצא איזה שער החוצה משא"כ בפאה מכסים הכל ממש. אולם מה זה מהני, הרי אם יצא איזה שער, הוא בכלל יציאת שערות מחוץ לצמתן שיש מתירין, ואף אם מתגלה מקצת שערות, עכ"פ מכסה שאר שערות. משא"כ בפאה נכרית הכל גלוי, שהפאה הוא כמו שער עצמו, שהרי למדנו בחז"ל שאין שום הבדל בין גילוי שער ובין פאה ששניהם אותו פריצות, ולפעמים פאה נכרית עוד יותר פריצות. ובשלמא מי שיש לו היתר של אין בידו למחות, זה היתר מקובל ומהני גם באיסורי תורה, אבל אם הוא יכול למחות וכ"ש אם הוא בעצמו אומר לאשתו לצאת לרחוב בפאה, אז הוא לא יותר מדקדק במצות ממי שסומך על היתר מכירה, ששני ההיתרים לא שווים כלום והכל פיקטיבי, עי' לקמן. וצריך לדעת שמה שהבאנו בשם רב יוסף גאון על החילול השם הנורא במכירה פיקטיבית, שייך הכל גם על פאה נכרית ברחוב, לאלו שטענים שזה נחשב כיסוי ראש. בבית מותר ללכת בפאה נכרית מכיון שגם בשער עצמה מותר ללכת, ואין כאן חילול השם, משום שזה לא בא במקום כיסוי אלא במקום שער וזה נכון ולא שקר. אלו שהתירו פאה נכרית עדיין בכלל פוסקי הדור וגדולי ישראל הנה הרמ"א והמג"א והמ"ב וכל אלו שהתירו פאה נכרית ברחוב, לא נתבטל מהם ח"ו שם גדולי ישראל וגדולי הפוסקים, אף שבענין פאה נכרית טעו, שהרי גם בי"ד שהורה לעבור על אחת ממצות התורה לא נתבטל מהם שם בי"ד הגדול בלשכת הגזית, ונשאר להם דין של "כאשר יורוך", ורק בדבר שיש כאן טעות בגילוי אסור לשמוע להם. ועי' לעיל דברי החזו"א על גדלות המג"א והמ"ב, שזה כמו סנהדרין בלשכת הגזית (אבל כמובן לא יותר מהם) עי' בזה קובץ אגרות (ח"ב סי' מא). ● ● ● טעות היתר מכירה אותו טעות וכל הטענות האלו יש גם בהיתר מכירה, שאחד מן הדברים שמבטל היתר מכירה הוא שאין כאן גמירות דעת לא לישראל לתת את הקרקע, ולא לגוי לשלם את המחיר ולא מקבל עליו אונסא וזולא, ועי' במה שכתבנו במאמר לקמן. הסבר למה אסור לעשות היתר מכירה ולמה לא חל (מאמר משנת תשס"ח) נתבקשתי לפרסם לכל החקלאים, ולכל הציבור, שמכירת קרקעות להפקיע שביעית שנקרא 'היתר מכירה', היא דברים בטלים ומבוטלים ולא חלים כלל, והכל פיקטיבי ועורבא פרח, ואין בו חלות מכירה לא לכתחילה ולא בדיעבד, וכן יש איסור גמור לעשות דבר כזה, ובקשוני להסביר זה במילים פשוטות, לציבור הרחב. והריני מסביר זה, שיש כלל במכירה, שעיקרו גמירות דעת, זאת אומרת שהמוכר אחר המכירה מוכן לתת החפץ למי שקנה אותו, אבל אם כל אחד יודע שהמוכר אינו מוכן לתת החפץ למי שקנה אותו, אינו מכירה, ולא נוהג כאן הכלל שדברים שבלב אינן דברים, שהכלל הזה נוהג רק במקום שלא יודעים כוונתו, אבל במקום שכל אחד יודע כוונתו, ואומדנא דמוכח שאין בלבו להקנות או להתחייב, זה נחשב כאילו התנה מפורש, כמו שכתוב ברמ"א (חו"מ סי' רז סעי' ד), וכן בשו"ע (סי' צט סע' ז). ובמכירת הארץ שכל אדם יודע שאילו הגוי היה אומר ליהודי תן לי הקרקע שמכרת לי, לא היה נותן לו, אפילו לא לשנת השביעית, שהרי כל מה שעושה הוא כדי שישאר אצל היהודי ולא כדי שיקח הגוי, וממילא זה מכירה פיקטיבית ולא חל כלל. וחוץ מזה גם אסור לתת לגוי משום לא תחנם, וגם מי שסובר שאם זה לתועלת ישראל אין בו איסור לא תחנם, אבל אם באמת הגוי היה לוקח הקרקע היה עובר הישראל על איסור לא תחנם, וא"כ כל מה שמוכר לגוי משום שלא רוצה לתת לו, וממילא אין כאן גמירות דעת והכל דברים בטלים, וזה אחד מן הטעמים שמכירת הארץ יותר גרוע ממכירת חמץ, שהרי במכירת חמץ אין אדם עובר על לא תחנם, ואילו היה הגוי תובע החמץ וישלם לו מה שהתחייב, היה הישראל נותן לו, שאין איסור למכור חמץ לגוי, מה שאין כן במכירת א"י, אולם גם אם מוכרים לגר תושב שאין בו איסור לא תחנם, מ"מ מכח שאר הטעמים המכירה לא חל. וכן חמץ אדם מוכן לתת לגוי אם משלם לו, אבל שדה שלו אין אדם מוכן באמת לתת לגוי, אף בלי איסור לא תחנם, וכל מי שעושה היום היתר מכירה משום שיודע בודאי שהגוי לא יקח הקרקע. וכן אילו היו תובעים הגוי לשלם את הקרקע שקנה לא היה מוכן לשלם כי הוא יאמר שכל אדם יודע שהמכירה היא פיקטיבית, שלא היה כאן דעת הישראל לתת קרקעו לגוי, ואינו מחייב אותו בשום דבר. וכן אין הגוי מקבל על עצמו שאם הוזל או הופסד ישלם, וזה דבר מעכב בקנין להפקיע איסור כמו שמי שמוכר בהמתו לגוי אינו מפקיע מאיסור שביתת בהמתו אלא אם הגוי מקבל אונסא וזולא כמבואר בשו"ע (או"ח ס' רמו סע' ד), (ומקורו מיבמות (דף סו ע"ב) לענין בהמת ישראל ששם אותה לכהן). ויש להוסיף, שגם אלו שעושים המכירה, מפרסמים ברבים שהמכירה היא פיקטיבית, עי' כתבה בגליון שבת בשבתו (פר' נצבים וילך שנה זו) מההיסטוריון זאב ולק שכתב על ההסטוריה של המכירה: "והם הוציאו היתר מכירה בתנאים אלו, א, האדמה תימכר לגוי במכירה פיקטיבית". הנה הבין בפשטות שהמכירה היא רק פיקטיבית, וממילא אף אחד, לא החקלאי ולא הגוי, חושב שהמכירה מחייב אותו למעשה באיזה דבר. וחוץ מזה בשמירת שביעית נאמר (סנהדרין דף לט ע"א) "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי הוא". והנותן ארץ ישראל לגוי להסיר שביעית, יש כאן חטא ופשע, שמכחיש ח"ו שארץ ישראל שייכת להקב"ה. ובשביל מי שחושב שאפשר לסמוך על רבנים שהתירו, הריני מפרסם תשובת רבנו יוסף גאון (מתקופת הגאונים) להודיע על חומר איסור להפקיע מצוה ולעשות מכירה פיקטיבית, גם במקום שהאיסור הוא רק מדרבנן. הנה בענין למכור ולחזור ולקנות להפקיע איסור, מצאנו בעה"י תשובת רבינו יוסף גאון מקורית, ונתוספו בו עוד הרבה איסורים חמורים לעשות מכירות מסוג כזה. התשובה הוזכרה בקיצור בביאור הלכה (סוף סי' רמו ד"ה רק שיפרסם), רק שאלו שמביאים אותו לא ראו מקור התשובה רק הקיצור שהובא ב'הלכות פסוקות' מן הגאונים (סי' קכז) ובסוף ספר 'כל בו', ושם העתיקו רק שאסור, אבל במקור התשובה רואים שהאיסור הרבה יותר חמור, ואיסור שבשורש דרבנן, נתהפך ע"י מכירה לדאורייתא, שיש חילול ה' וגניבת דעת עליון. וז"ל התשובה ממקורה בגיאוניקה (ב' עמ' 196): "ישראל שמבקש לעשות ערמה עם שותפו גוי שיש לו עמו שורים לחרישה וחנות של מקח וממכר, ומוכרין לו בערב שבת וחוזיר לוקחן ממנו לאחר שבת זה מנהג של פושעי ישרא' ואסור לעשות כן מפני שני דברים [כאן מתחילים ג' דרגות בדרך לא זו אף זו]. [א] ואין צריך לומר אם לא לקח ישראל דמי שורים וחנות ומה שבתוכה מן הגוי אילא בדברים בעולם שמכר לו, שאין שוה כלום ואין בו מכירה כלל ואסור לעשות כן. [ב] ואפלו לקח ממנו דמים ומכר לו מכירה גמורה והעיד עליו עדים שמכרת לי שורים אילו וחנות זו, אף על פי כן, כיון שמתנה עמו על מנת שתחזירם לי לאחר שבת אסור, מפני שעשה ערמה להשתכר בשבת ולעשות מלאכה בשבת בכונה ואיסור גמור הוא: [ג] אילא (או) אפילו מכר לו מכירה גמורה ואין מתנה עמו על מנת שתחזירו לי וקנאו גוי קנין גמור, כיון שבמוצא שבת חוזר ובא ישראל לחנותו כמנהגו: הוכר הדבר שבערמה עשו להיתערם במצות ולגנוב דעת עליונה ודעת הבריות ויש כאן איסור שבת ... וחילול שבת וחילול השם בפני ישראל וגוים שאפלו הערמה ...ב... [בכ"י חסר כמה אותיות] אפילו בדבר הרשות אסור לעשות לכתחילה ערמה דאמרו ליה רבנן לרב (ששי) [אשי] חזי מר האיי מרבנן ורב (חייה) [הונא] בן חיון וכול' (שבת דף קלט ע"ב) ומעשה מעברא שבות בעלמא הוא ואף על פי כן צורבא מרבנן לא אתי למעבר, כן [נדצ"ל כאן] שיש חרישה שהיא איסור מלאכה ופתיחת חנות בשבת לא כל שכן שאסור מכל צד וצד, ויש בו חילול השם". עכ"ל. הנה בנוגע למכירת א"י בשביעית, הוא בודאי כולל כל האיסורים שאמורים כאן, "מנהג פושעי ישראל, הוכר הדבר שבערמה עשו להיתערם במצות ולגנוב דעת עליונה ודעת הבריות ויש כאן איסור שבת ... וחילול שבת וחילול השם בפני ישראל וגוים", והרי כולל גם איסור דרבנן, שהרי בחנות בודאי אין בו רק איסור דרבנן של אמירה לנכרי ושכר שבת, וא"כ כל זה שייך בודאי בשביעית בזמה"ז אף למי שסובר שהוא רק מדרבנן. וכאן זה עוד יותר חמור, ששם עכ"פ בשבת היה החנות תחת פיקודו של הגוי, אבל כאן, בשביעית עצמו, הישראל נוהג בעלות גמורה על הקרקע, ואין כלל זכר לגוי שקנה את השדה, ודומה באופן מוחלט למה שנאמר (חו"מ סי' צט סעי' ז) לענין מי שנותן מתנה לחבירו כדי להפקיע מבעל חוב שילוה ממנו אחר כך, והנותן ממשיך להשתמש בו, שהמתנה בטלה, כי כל אחד יודע שלא היתה כאן מתנה אמיתית, והבעל חוב גובה ממנו. ומי שמתיר היום, זה מי שאינו מוכן עוד לבדוק הדברים מחדש, אבל בודאי שכל אלו גדולי ישראל שהתירו, לא היו מוכנים לזה, אילו היו רואים בעיניהם תשובת גאון (עי' בכללי הפסק (שו"ע חו"מ סי' כה סעי' ב) בהג"ה וש"ך (ס"ק כא)) שעל הגאונים נאמר שכל דבריהם דברי קבלה, שאומר על מכירה כזו שיש בו איסור חמור להתערם במצות והוא מנהג פושעי ישראל ושיש בו חילול ה' וגנבת דעת עליון. וכ"ש כשמפרסמים זה בפומבי לעיני כל ישראל. (ע"כ המאמר על היתר מכירה משנת תשס"ח). ● ● ● מי שטוען שהיתר מכירה דומה למכירת חמץ, הנה אם יש מקום לחלק בין זה לזה, שהיתר מכירה הפיקטיביות יותר חמור, משום שגם הישראל לא היה מוכן לתת הקרקע לגוי א"כ אין ראיה ממכירת חמץ, ומי שטוען שאין מקום לחלק, משום שגם במכירת חמץ עכ"פ הגוי לא היה מוכן לשלם החמץ ולא לקבל על עצמו יוקרא וזולא, זה ראיה שגם מכירת חמץ לא חל, והיינו שדמיון זה לא מכשיר היתר מכירה אלא פוסל מכירת חמץ, ועי' במאמר שאור וחמץ דאינון ערב רב, ובמאמר הבדלים בין מכירת חמץ למכירת בכור. נכתב בעזהי"ת ע"י מורנו הרב שליט"אי"א מנחם אב תשע"ה