יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
הסיבות שלא מתגייסים לצבא ● כיתות כוננות ● כיבוש ע"י התיישבות ● ראיה מן התוספתא ● המתנגד להתיישבות אין לו מה להשיב ● נספח מתוך הספר החשוב "בחר ה' בציון" ● עליית תלמידי הגר"א במסירות נפש ● משנתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל
16:51 (24/07/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

הסיבות שלא מתגייסים לצבאעי' במאמר ארץ ישראל לפני ה', שיש שני סיבות למה הציבור החרדי לא הולך לצבא, אחד מוצדק ואחד לא מוצדק.מה שלא מוצדק אם סוברים שאין כלל חיוב צבא בזמננו. או משום שמסתירים עיקר הסיבה, שמפחדים מן הסכנה הגשמית שיש בתוך הצבא.שנית סברה מוצדקת, משום שיש בעיות חמורות ביהדות בצבא, ע"י הבנות, ועוד הרבה דברים שמקלקלים את היהדות, וכן משום מי שלומד תורה.אולם מי שאינו הולך לצבא בגלל הסברות המוצדקות, צ"ב איך יכול לענות על הטענה (במדבר פרק לב פסוק ו) "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: (ז) וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'" וגו'. כיתות כוננותהנה מי שמתאמן בנשק שלא במסגרת צבאית ומשתתף בכיתות כוננות ביישובים, בודאי יוצא ידי חובת טענה נגד "האחיכם יבואו למלחמה", עי' בזה במאמר ללמד בני יהודה קשת שלא במסגרת צבאית, אולם מי שלא הגיע למעשה זו יש לעיין מה יעשה, ומצאנו תיקון גם לזה. כיבוש ע"י התיישבותהנה יש שני אופנים של כיבוש א"י, אחד מצד הליכה למלחמה כפשוטו, שנית מצד שדרים במקום שיש בו סכנה, אבל זה שמחזיק את א"י, שלא יתנו לגוים.ודבר זה למדנו מכל אלו שהגיעו לא"י בזמן סכנה, כמו האור החיים הקדוש, ותלמידי הבעש"ט והגר"א, שנכנסו לסכנות גדולות ליישב את הארץ, וכן כל אלו שייבשו הביצות, מתו ממחלות וכו'.כתב האור החיים הק' (הקדמה) וז"ל: "והאיר ה' עיני שכלי אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על א-להי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון ואזרתי כגבר חלצי סיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה' פה עיר ליוארני יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי". עכ"ל.ראה להלן בנספח הסיפורים שהעתקנו על תלמידי הגר"א והג"ר יוסף חיים זוננפלד. ראיה מן התוספתאויש להביא מקור ליסוד זה שבלי שמתיישבים שם, אין זה כיבוש, מן התוספתא (מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ד הלכה ה (יש ספרים שזה נמצא בפרק ה הל' ב) וז"ל:"הרי הוא אומ' (בראשית פרק כח פסוק כא) "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי [וְהָיָה י"י לִי לֵא-לֹהִים]", שאין תלמ' לומ' והיה י"י לי לא-להים. ואו' (ויקרא פרק כה פסוק לח) "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים".[והתירוץ הוא:] "כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם לא-לוה, אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לא-לוה."וכן הוא אומ' (עי' יהושע פרק ד פסוק יג) בארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני י"י ולפני עמו, וכי תעלה על דעתך שישר' מכבשין את הארץ לפני המקום? אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת, הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת."וכן הוא אומ' (שמואל א, פרק כו פסוק יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת י"י לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים", וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה? אלא דרש דוד ואמ': כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנ' (ירמיהו פרק לב פסוק מא) "וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי", כל זמן שהן עליה כאילו נטועין הן לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי, הא אינן עליה כאילו אינן נטועין הן לפני באמת לא בכל לבי לא בכל נפשי". עכ"ל.וא"כ מי שהולך בשטחים כדי להחזיק המקום שישאר לעם ישראל, הוא ג"כ בגדר כיבוש א"י וא"כ מי שגר בשטחים, יכול לענות על הטענה "האחיכם יבואו למלחמה", שעכ"פ חלקית שאנחנו לא מפחדים ממקום סכנה כדי לכבוש את א"י, רק לצבא אין אנו הולכים בגלל הקלקול הרוחני שיש שם. המתנגד להתיישבות אין לו מה להשיבאולם מי שמתנגד לגור בשטחים בגלל שזה מקום סכנה, ובגלל זה באמת מוכן לוותר על השטח הזה ולתת לערבים, א"כ הוא ממש בטענת "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", ואין לו מה להשיב. והטוענים הטענה הזו עוברים על הרבה עבירות, כולל (דברים פרק כ פסוק ח) "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". ועוד עושים מזה עיקרון להפוך את היוצרות, לומר שמי שמסתכן למען א"י הוא עובר על שמירת הנפש, במקום לומר האמת שהוא מוסר נפשו למען עם ישראל ולמען א"י. וע"ע באריכות בנושא זה במאמר גילוי יחוד ה' במלחמת ששת הימים. Qנספח ● מתוך הספר הנפלא "בחר ה' בציון" R עליית תלמידי הגר"א במסירות נפש[ו]עליית תלמידי הגר"א בשליחות רבם הגר"א היתה במסירות נפש ממש, ונביא כמה מקורות לכך: הג"ר ישראל משקלוב כתב בהקדמת פאת השולחן וז"ל: "..אשר זכיתי להסתפח בנחלת ה' ולהתגנדר בעפרה זה שבעה ועשרים שנה, והרבה נתייסרתי, והרבה יגיעות על תיקוני ישיבתה יגעתי, וכמה הרפתקאות עדו עלי מיום שבתי, פחד דבר ורעב טעמתי, ובשבי הקשה בסוגר ישבתי, סבוני גם סבבוני אויבי בנפש יקיפו עלי". ועי" שהאריך בכל התלאות שלו ובמיתת ילדיו ואשתו בזה אחר זה.ובאחד ממכתביו [מובא בס' בשליחות ירושלים]: "מה אומר לידידי, שיותר מעשרים שנה חיים נקחו מאתנו על ידי התפיסות וממש כולנו בסכנה .. כי עתה אה"ק בסכנה ח"ו כאשה המקשה לילד שהיא מסוכנת, והילד שהיא מולידה. בעת שאני כותב עיני זולגות דמעה ומעי חמרמרו". ובתשובות חת"ס (יו"ד רלה): "שאנשי ירושלים עטופים ברעבם וגם נתונים כתוא מכמר בסכנת נפשות".ובספר "קורות העיתים" של ר' מנחם מנדל מקמניץ – בן התקופה: "... אז קמו על העיר ופשטו בגדיהם, ואת העם גרשו מבתיהם, וכאשר עשו כן בחצר שהייתי בו ופשטו בגדינו, ראינו שרוצים גם כן להרוג אותנו בקנה השרפה, ... אח"ז באו השוללים לבית המדרש שאנחנו היינו בו, ולקחו משם את הרב ר' ישראל הנ"ל ורצו להרגו ... והרב מ' נתן נטע בהרב החסיד המקובל המפורסם מוהר"ר מענדל זל"ה מיושבי ירושלים בעת הזאת היה גם כן בעיר צפת .. ומצאוהו שם השוללים ודקרו את עינו וסבל אז יסורים רבים, ואנחנו ראינו כ"ז במקומנו, אז בכינו במר נפש, וחיל ורעדה אחזתנו. ועוד יהודים הרבה מכף רגל ועד ראש אין בם מתום, רק פצעים ודם הרבה יצא מהם...". [ועיין עוד באריכות בספר "רבי ישראל משקלוב" מעמ' 17 ואילך, בד"ה "תקופת היסורין שסבלו תלמידי הגר"א בין השנים תק"ע – ת"ר"]. [ז]ועיין דורש לציון עמוד מד (בשם רבי יושע רבלין זצ"ל): תלמידי הגר"א פעלו במסירות נפש, הכניסו מלכתחילה עצמם בסכנה, באו באש ובמים בעבודתם הנשגבה לקבוץ גלויות ויסוד הישוב בארץ ישראל כמסופר להלן... ועיין שם בעמוד נד בהערה 19.ובמכתב הערכה מהג"ר אליהו ראם ראב"ד בירושלים לספר "מדרש שלמה" (במהדורת "דורש לציון" עמוד ד) כתב: כאן יש לציין שכל הרעיונות של רבנו הגר"א על קבוץ גלויות וישוב אה"ק התבטאו לא רק ברעיון, אלא גם הוצאו מכח אל הפועל, על ידי תלמידיו עושי רצונו ומצותו, בעליתם לארץ ישראל בנסיעות קשות בים וביבשה, ומסרו נפשם וגופם בעבודה הקדושה של יסוד הישוב ובנין הארץ, בתוך תנאים מסוכנים, ואשר גם בספרים רבים אי אפשר לתת את התמונה הנשגבה הזאת, והם הם שהניחו את היסוד הגדול לקבוץ הגלויות ובנין הארץ בסיעתא דשמיא. ראויים לתודה רבה אלה מצאצאי תלמידי הגר"א, שהוציאו את הספר החשוב "חזון ציון". הנותן תמונה מקיפה על עלית תלמידי הגר"א לאר"י ועל מסירותם וסבלותם בעקשנות מרובה ביסוד הישוב, חזוקו ובנינו. עכ"ל.וכך כתב הג"ר חיים שרגא פייבל פרנק זצ"ל (חבר בית הדין לכל מקהלות האשכנזים בירושלים מיסודו של הג"ר שמואל סלנט. הובא ב"המעין" חלק י עמ' 76): "ובדור שלפנינו עמל מאורן של ישראל רבינו הגר"א זצוק"ל ותלמידיו הק' זי"ע, במסירת נפש ממש, למען קבוץ גלויות ויישובה של ארץ ישראל".ובספר "דברי ישעיהו" להג"ר ישעיה חשין זצ"ל, (בחלק - "רשומות וזכרונות" עמ' א): "השורש הגדול של הישוב עד כה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו הוא תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, שהם הם שיסדו והקימו את יסוד הישוב במסירות נפשם ומתוך סכנות נוראות. בזכות השרש הזה תלוי כל קיום הישוב והרחבתו...בכדי לדעת ולהבין לרוחם, התלהבותם, ומסירת נפשם - של תלמידי הגר"א, והסתכנותם בנסיעה לאר"י משך שנה בסירות קטנות על מים רבים אדירים, וסבלותם בהתישבות הראשונה בזמן של מחלות ומגפות ר"ל, ופרעות ר"ל, ולהבין לעקשנותם הגדולה בעבודה זו, צריכים קודם ללמוד הרבה את היסוד הרוחני שלהם, את "סערת אליהו" רבם הגר"א לקיבוץ גלויות וישוב ארה"ק, שזה היה יסוד היסודות שתלמידיו מסרו את נפשם ובאו באש ובמים, בכדי לקרב את הגאולה במצות רבם... זה מאה וארבעים שנה מיום שעלו אבותינו תלמידי הגר"א לאר"י בשנת תקס"ט. השיירה הראשונה בשבעים נפש משקלוב, יבנה דרייסין, הגיעה לצפת ביום ח' אלול תקס"ט. מי יוכל לספר ומי יוכל לתאר את מסירות נפשם ומכ"ש את רוחם הסוערת "בסערת אליהו" רבנו הגר"א..." עכ"ל.וב"ספר ארץ ישראל" להגרי"מ טוקצ'ינסקי (ח"א פרק כז סעיף ח): "ובמסירות נפש ממש עלו העולים הראשונים לא"י להתישב באחד מארבע העירות "צפת טבריא ירושלים וחברון", נסעו על ספינות שייט ששטו על יד החופים, והנסיעה ארכה עפ"י רוב קרוב לשנה, ונסעו מעיר לעיר אשר על שפת הים, ובכל עיר היו צריכים לחכות על ספינת שיט אחרת הנוסעת לכוון א"י. ומיפו לירושלים היו נוסעים על חמורים סוסים וגמלים, במשך יום ולילה, ופחד משודדים, גם רשיון הכניסה לא"י לא היה קל, וסבל היושבים בה היה קשה עד מאד (ראה למשל בהקדמת לפאת השולחן מגאון ישראל, ר' ישראל משקלוב, ובספרים רבים אחרים).ובכמה מסירות נפש הקימו שבעה בני ישיבה את שכונת נחלת שבעה במערבה של ירושלים, במקום חיתו טרף ושודדים שורצים, ואחריה, הקמת שכונת מאה שערים בצפון, ושכונת בית יעקב ומשכנות ואבן ישראל במערב, ואחריהן העוז והגבורה להקמת מושבה הראשונה פתח תקוה במדבר ציה ושממה, שם שרצו חיתו טרף וליסטים לרוב. ובכל הארץ לא היה שום כביש כי אם גאיות ועמקים מלאים סלעים וצוקים, והמתישבים סבלו גם מחוסר מצרכים חיוניים, וגם מחוסר מים ומחוסר דלק למאור, ועל כולם מרדיפות והתנפלויות מאדוני הארץ, ועם כל זה היו שמחים בחלקם שזכו לישב וליישב את הארץ, אשר גם היא, הארץ, שמרה אמונים לבני ישראל, ובכל הזמן הארוך שישבו בתוכה עמים אחרים לא הסירה הארץ את בגדי אלמנותה והיתה עטופה בשממון". [ואח"כ ממשיך: "ומה היום? מה קלה הנסיעה לא"י, מאמריקא אליה באוירון – 36 שעה. ובספינה עם כל הנוחיות של מטיילים – כשבועיים. מיפו לירושלים במכונית – שעה אחת. כל הדרכים סלולים כבישים, לא חסר מים ושאר צרכי מזון חיוניים, חשמל לדלק. אדוני הארץ – ממשלת ישראל, שערי הארץ פתוחים לרווחה, אין זכר לקבלת ה"פתקה האדומה" וללא מתנת שוחד ל"קיימקיימים"]. משנתו של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל[ט]השקפתו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מתוך דבריו ומעשיו, אשר הובאו בספר האיש על החומה שיצא לתולדותיו ע"י נכדו (הרב שלמה זלמן זוננפלד. הספר זכה להסכמת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הובאה בראש כרך ב), אנו רואים את השקפתו הברורה בנושאים אלו. בח"ב עמ' 173 אנו רואים את מסירות נפשו למען שמירת כל שטח בארץ ישראל, וכך כותב שם המחבר:חיבתו העזה לארץ הקודש מצאה לפעמים ביטויים מוחשיים שהדהימו גם את אלה שידעוהו והכירו את להט נפשו לחיבת הארץ, והנה מה שמספר הרב משה בלוי על אחד הגילויים האלו: "בפרוע פרעות בישראל בשנת תר"פ, והיציאה מפתח הבית היתה כרוכה בסכנת נפשות בפועל ממש, ורבינו זיע"א קיבל עליו מאתמול ליום זה מצוות מוהל בברית מילה, לא הועילו כל תחנוני בני הבית והוא הלך עטוף בטלית ותפילין לברית המילה לבדו, מביתו דרך שער שכם, המקום המסוכן ביותר, עד למקום הברית. ושמחתו אחרי כן היתה עצומה מאד, כשנתברר לו שאם לא היה בא לא היו מלים את התינוק מפני ששום מוהל לא רצה לבא בזמן סכנה כזה.שאלתי את רבינו: "אמנם שלוחי מצווה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן אבל היכא דשכיח הזיקא שאני"? והוא השיב לי: "אי, הם לא יעשו לי רעה", ועל שאלתי השניה: "מדוע בחר דרך שער שכם המסוכן ולא דרך שער יפו המסוכן פחות? השיב - מה? וכי נפקיר את שער שכם? הלא אם אנו נפחד ללכת ברחוב זה, יחשבו הם שבאמת הצליחו לגרש אותנו מהרובע, לא, זה לא! אסור לנו לוותר מפני הפחד על שום רובע ושום פינה בירושלים".יותר מרגש הוא הסיפור על ברית המילה בשנת תרפ"ט, בעיצומם של מאורעות הדמים. סיפור החי עד היום בפי זוכרי דבר.ביום השישי המר של י"ז באב השתוללו הפורעים הערבים בכל הארץ. מעשי ההרג וההרס התחילו ביום השישי והגיעו לשיאם ביום השבת, עם הטבח אכזרי בחברון שבו נרצחו באכזריות 59 יהודים וביניהם 27 בחורי ישיבת חברון.עם גמר תפילת יום שישי במסגד כפת הסלע, פנו אלפי ערבים מוסתים לכיוון שער שכם והתקדמו לעבר "מאה שערים" בצווחות פראיות, ובקריאות מאיימות של 'איטבח אל יהוד' – לשחוט את יהודי מאה שערים ובית ישראל. הפחד והאימה שנפל על הנשים והילדים גבלו בהיסטריה. הגברים תפסו כל אחד מכשיר כהה, מקל או גרזן, ובהם התכוננו לקבל פני הפורעים. גם אנשי ההגנה המעטים שהתרכזו על הגבול היו אובדי עצה נגד המון פרוע וצמא דם, שהלך והתקרב לרחוב סנט ג'ורג' (שבטי ישראל) כשבראשם צועד ראש הפורעים המלהיב את ההמון בקריאות קרב "עליהום"! "איטבח אל יהוד"!באותו רגע יצא בחור בשם אלפרשטיין[1] מטחנת הקמח של שבת'יל בכרך, בקצה הדרומי של מאה שערים, ומששמע את קריאת ההסתערות האחרונה של ראש הפורעים, שלף את אקדחו וכיוונו אל "ראש הפעור", שנפל שדוד ללא רוח חיים. מיד התחילה מנוסת בהלה של כל אותו המון פרוע ומוסת, ובקריאות יאוש ופחד נסו המומים על נפשם כשאחד דוחף ורומס את השני.למחרת אותו יום שישי עקוב מדם, היה מורנו מוזמן להיות מוהל אצל צעיר בניו של ר' יוסף אהרן וינגרטן, שגר ברחוב מאה שערים. אע"פ שבני המשפחה זכרו עדיין איך שמורנו הלך תוך סיכון נפש לברית מילה בשנת תר"פ, הרי הפעם לא העלו על דעתם אפשרות כזאת. והנה נדהמו בני המשפחה ומקורביו לראות, שאחרי שקידש על היין וסעד כשיעור, הוא קם, חוזר ולובש את הדז'ובע ומתכונן ללכת לברית. לא הועילו כל ההפצרות והתחנונים – הוא בשלו. הוא לא יוותר על המצוה, וראויה מצוה זו שתגן על שלוחיה שלא יארע להם כל נזק. מכיון שמורנו היה אז כבר כבן שמונים החליטו כמה ממקורביו להתלוות אליו. הלכו אתו עד קצה רחוב היהודים. כאן עצרם מורנו וביקשם לחזור, כי ראה שארכובותיהם דא לדא נקשו. ומה נדהמו המלווים לראות איך שהוא פונה בכיוון לרחוב השלשלת אל הדרך המובילה לשער שכם, שהיה מועד לפורענות גם בימי שלום, ולא דרך רחוב הבזאר העולה לשער יפו.ובאותה דרך עצמה שביום תמול התגודדו בה אלפי פורעים צמאי דם, התקדמה ובאה דמותו של ישיש מעוטפת בטלית שמראהו נורא הוד, כשהוא צועד בצעדים בטוחים ומאוששים, בשליחות של מצווה להכניס עוד יהודי בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ולהוסיף עוד יהודי ללגיונו של הקב"ה.בעיניים מביעות חרדה הבחינו דרי הטור החיצוני של שכונת בתי אונגרין מחלונות בתיהם הנשקפים לרחוב סנט ג'ורג' ביהודי ישיש המתקרב ובא מכיוון שער שכם. – הציצו ולא טעו – זהו ר' חיים... ובין רגע התפשטה השמועה בכל הסביבה, שרבי חיים יצא מהעיר העתיקה ובא לברית מילה אצל בנו של ר' אהרון יוסל.נתאספו ובאו מאות אנשים לראות את רבי חיים, שזה עתה עבר בשלום את שביל הדמים של שער שכם. באו גם בניו ונכדיו של מורנו לשאול בשלומו והזמינוהו להשאר אצלם עד יעבור זעם.אחרי גמר הברית ערך מורנו בשלוות נפשו ביקור נימוסין בבית בנו רבי יעקב מאיר שבשכונה, ופנה ללכת חזרה לעיר העתיקה. כאן כבר פקעה סבלנותם של בני המשפחה, שטענו שאין הכרח לחזור דוקא עתה ברגל לביתו, ובמקום דשכיחא הזיקא אין סומכין על הנס, והוא בשלו "שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתם ולא בחזרתם". משהתחיל ללכת בחזרה נתאספו ובאו אלפי אנשים מהסביבה וליווהו עד לבית החולים האיטלקי, כאן נעצרה כל הכבודה. הוא הסתובב אל הקהל ובמאור פנים קורנות בירך את כולם בשבת שלום, ניתק עצמו מתוך הקהל: קומתו השחוחה במקצת נזדקפה ונתיישרה, והוא התחיל לצעוד זקוף קומה בצעדים בטוחים ומאוששים כעלם צעיר, בכיוון לשער יפו, כשעיני הקהל מביטות אחריו עד שנעלמו עקבותיו. והעיד הרב אלקנה ויסנשטרן שהיה בין המלווים, שמעולם לא זכר את רבי חיים זקוף וצועד בעוז ובבטחה כבפעם הזאת.ולמה הלך מורנו אל הברית דרך שער שכם דווקא? "בכדי שלא יחשבו הערבים שהצליחו לגרש רגל יהודי אפילו מפינה אחת או מרחוב אחד בירושלים". ולמה חזר דרך שער יפו? משום שכך היה מנהגו מדי יצאו אל מחוץ לחומות – לצאת דרך שער שכם ולחזור דרך שער יפו וכל כך למה? בכדי לקיים מה שנאמר: "סובו ציון והקיפוה"! [1] ה"ה הצדיק רבי אהרן פישר זצ"ל, אביו של הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל ראב"ד הביד"ץ העה"ח, ורב זכרון משה. ב"האיש על החומה" חלק ג' עמ' 316 מסופר, שכאשר ביקר הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל אצל רופא אא"ג בשם ד"ר ירדן, סיפר לו הרופא שהיה יחד עם אביו ר' אהרן בשעה שהציל את שכונת מאה שערים מטבח נוראי ואכזרי, ע"י שירה בראש הפורעים שהסית את ההמון הערבי לטבוח ביהודים ח"ו. ר' אהרן לא היה חבר קבוע בהגנה אלא הצטרף למגינים כחבר שלא מן המנין, והסתתר תחת שם בדוי "אלפרשטיין", וזאת משום שבזהותו האמיתית הכירוהו החילוניים כאחד הלוחמים במסירות נפש במערכות היהדות החרדית. רבי אהרן זכה לארבעה בנים שכולם גדולי ומרביצי תורה ויושבי על מדין, ה"ה הג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל, המקובל הג"ר שלמה פישר שליט"א, דיין ואב"ד בירושלים, וראש ישיבת איתרי, ומח"ס 'בית ישי'. הג"ר אליעזר משה פישר שליט"א ראש ישיבת 'היכל התורה' ירושלים, ורב ומו"צ בשכונות כנסת ובתי ברוידא והסביבה, ומח"ס "אליעזר משה" על הש"ס ד' חלקים [הוא חתנו של הג"ר אליהו זלוטניק זצ"ל מחברי הבד"ץ, שהוציא את הספר "דברי ישעיהו" של חותנו הרה"ג ר' ישעיהו חשין, ובו עדות על הספר "קול התור" (עי' במילואים סי' ח)]. הג"ר מאיר צבי פישר זצ"ל רב ביהכנ"ס דברי בקדשו בשכונת הר נוף בירושלים ומו"ץ בד"ץ שארית ישראל, מח"ס אור בהיר. רבי אהרן פישר נלב"ע כ"ג טבת תש"ב.