יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
על חומר האיסור להוליד ילד שהוא גוי (למשל ע"י תרומת ביצית גויה) ● שתי שיטות בענין הבחנה ● עוד אסור כל זה מסברות רבא ● איך נשא אברהם את הגר ואת קטורה ● עיקר ברית מילה הוא לקבל את ארץ ישראל ● לתרץ שיטת הרמב"ם איך בני קטורה חייבים במילה אף שאין להם חלק בארץ ● עוד קושיה על הרמב"ם בענין בני קטורה ● סיכום לדינא בענין תרומת ביצית מגויה ● ביצית של יהודיה
13:32 (07/06/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

במדבר (פרק א פסוק יח): "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". ופי' רש"י (שם): "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם - הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתייחס על השבט". מפסוק זה רואים את החשיבות של הייחוס שיהיו מיוחסים אחרי שבטיהם. הנה בזמננו אין לנו את יחוס של השבטים חוץ משבט לוי, אולם יש לנו את היחוס של כלל ישראל, שלא יעשה אדם ילד שאינו מכלל ישראל, דהיינו שעושה פעולה להוליד ילד שהוא גוי (אף שמגיירו אח"כ) אבל הילד הזה אינו מתייחס אחריו. ואף שיש גיור, והתורה מחשיבה מאוד את גר הצדק, אולם זה שייך למי שהוא גוי ונכנס לתוך כלל ישראל. אבל יהודי אסור לו להוליד בן שהוא גוי אף שרוצה לגייר אותו אח"כ. ולא מבעי שאסור ליהודי להתחתן עם גויה או לבוא על גויה, שהרי יש כאן ביאת איסור. אלא אפילו שאינו עושה ביאת איסור, כגון שמוציא זרעו דרך הזרעה מלאכותית ומכניס לגויה, זה אסור משום שאין הזרע מתייחס אחריו. וזה יכול להיות גם כשמכניס זרעו לתוך אשתו היהודיה, אבל הביצית שלה בא מגויה, שזה מצוי היום הרבה בהפריה חוץ-רחמית ע"י תרומת ביצית, אבל ביארנו באריכות במאמר לא תהא כהנת כפונדקאית, שהולד מתיחס אחרי בעלת הביצית והיא האמא (ולא כאותם רבנים שאמרו שהאמא היא בעלת הרחם) וממילא יוצא שהולד הוא גוי, וזה אסור לעשות. וזה למדים מן הגמרא (יבמות דף ק ע"ב): "גבי אברהם דכתיב: להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך, התם מאי קא מזהר ליה רחמנא? הכי קאמר ליה: לא תנסב עובדת כוכבים ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה". הגמרא הזו הובאה להלכה בביאור הגר"א. דהנה איתא בשו"ע (אבה"ע הלכות אישות סימן טז סעי' ב): "הבא על העובדת כוכבים, אם לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו בית דין, הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר (מלאכי ב, יא-יב) כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר: יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה ולא יהיה לו עֵר וְעֹנֶה, אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים". הגה: "ועון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות, שבנו הבא מן השפחה ומן הכותית אינו בנו, משא"כ בשאר עריות" (טור בשם הרמב"ם). עכ"ל. וכתב בביאור הגר"א (שם ס"ק ח): "ועון זה כו'. יבמות ק' ב' התם מאי קמזהר כו'". עכ"ל. מן המקור שהביא כאן הגר"א רואים שהאיסור לא מצד ביאת איסור, אלא מצד שמוליד בן שאינו מיוחס אחריו. ועוד למדים מזה שגם כשחושב שלא יצא קלקול מצד שהילד הולך להדבק בע"ז כי האב חושב לגיירו, מ"מ יש בו איסור מצד שאינו מיוחס אחריו. ולא תימא הרי הוא יכול לומר שאני הולך אחרי הלידה לגייר את הולד, אבל הרי הוא עובר על מה שכתוב בתורה "ולזרעך אחריך". הנה הגמרא (מסכת יבמות דף מב עמוד א) דורשת מאותו פסוק דין אחר, לענין חיוב הבחנה בין זרע ראשון לזרע שני: "וכן שאר כל הנשים. בשלמא יבמה - כדאמרן, אלא שאר כל הנשים אמאי? אמר רב נחמן אמר שמואל, משום דאמר קרא: 'להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך', להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". וכבר העיר תוס' (שם ד"ה ולזרעך) שכאן בגמרא לומדת דין אחר, וז"ל: "לזרעך אחריך - לקמן בפ' נושאין (דף ק ע"ב) דריש מהאי קרא דאזהר ליה רחמנא לאברהם לא תינסיב עובדת כוכבים ושפחה דלא יתייחס זרעך בתרה". עכ"ל. אולם תוס' רק מעיר, אבל לא מקשה. ובאמת זה לא קושיה, שהכל מונח באותו פסוק שצריך לדאוג שהזרע יתייחס אחריו, וזה כולל גם שלא יהא ספק מי האבא, וכ"ש שלא יהא מצב שהילד בכלל לא מתייחס אחריו. ועי' באריכות במאמר בשר חמורים בשרם על חומר האיסור להביא זרע של גוי לתוך יהודיה, שג"כ נאסר מכח פסוק זה שהולד לא מתיחס אחרי אביו הגוי. ואף שיש מחלוקת בדין הבחנה שמי שהביא את הפסוק לחיוב הבחנה הוא שמואל, ודעת רבא הוא מסיבות אחרות, מ"מ גם שמואל הוא להלכה, והרי הרי"ף והרא"ש הביאו שני השיטות ולא פסקו, ובדרך כלל אם הרא"ש פוסק כדעה אחת הוא אומר את זה, וכן משמעות הרמב"ם והארכנו בזה, וכן בשאילתות רב אחאי גאון (שאילתא יב) פוסק בין כשמואל ובין כרבא. שתי שיטות בענין הבחנה והריני מעתיק כאן מה שכתבנו במאמר בשר חמורים בשרם: בגמרא (יבמות מב ע"א) בחיוב הבחנה, שאשה אסורה להתחתן אחרי מות בעלה עד ג' חדשים, כדי שלא יהא ספק אם הילד הנולד הוא מן הראשון או האחרון, יש שני דעות, דעת שמואל משום הפסוק "להיות לך לא-לקים ולזרעך אחריך", ולדעת רבא משום כמה גזירות. דעת שמואל: "אמר רב נחמן אמר שמואל, משום דאמר קרא: להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". ופי' רש"י: "ולזרעך אחריך - שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו והכי נמי קיימא לן בנדרים (דף כ ע"ב) 'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' - אלו בני ערבוביא". וא"כ יש ללמוד מזה, שאם רק ספק מי האב נקרא שאין זרעו מיוחס אחריו, על אף שיודעים מי האמא, א"כ כ"ש כשאין כלל אב. "רבא אמר: גזירה שמא ישא את אחותו מאביו, וייבם אשת אחיו מאמו, ויוציא את אמו לשוק, ויפטור את יבמתו לשוק". וא"כ לדעת שמואל בודאי אסור בזרע גוי לתוך יהודיה אפילו בפנויה, אולם השאלה כמי קיי"ל להלכה, ולכאורה הלכתא כבתרא, היינו כרבא ולא כשמואל. אולם בכסף משנה משמע שהרמב"ם פוסק כשמואל. דאיתא ברמב"ם (הלכות גירושין פרק יא הלכה יח): "כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה בו וחוץ מיום שנתארסה בו, כדי שיודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". וכתב הכסף משנה (שם): "כל אשה שנתגרשה או שנתאלמנה וכו' ה"ז לא תנשא וכו' להבחין בין זרעו של ראשון וכו'. בפרק החולץ (דף מ"ב) בגמ' יהיב טעמא משום דכתיב 'להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך', ופי' רש"י שאין השכינה שורה אלא על הוודאים שזרעו מיוחס אחריו" ולא הביא טעם של רבא, וא"כ נראה שס"ל שדעת הרמב"ם לפסוק כמו שמואל. ובאמת כך משמע ברמב"ם, שהרי לרבא זה גזירה, ולא הזכיר הרמב"ם גזירה, ורק אח"כ (שם הלכה כ) הזכיר גזירה: "וגזירת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לולד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום, אפילו קטנה או זקנה או עקרה או אילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפילו בתולה מן האירוסין צריכות להמתין תשעים יום". ומשמע שעיקר הדין לא מטעם גזירה, ורק במקום שאין חשש של טעות אז זה רק גזירה. מכל זה נשמע עכ"פ לדעת הרמב"ם שהלכה כשמואל, וא"כ לדעת שמואל יש כאן איסור להוליד ולד שאינו מיוחס לאביו. והטעם שהרמב"ם פסק כדעת שמואל ולא כרבא, נראה משום שהגמרא מתקשה בדעת רבא מן הברייתא ומיישבו בדוחק, וס"ל להרמב"ם שלא סמכינן אשנויי וסמכינן על הדעה שמתיישב בלי דוחק. יבמות (דף מב עמוד א): "מתיב רב חנניה: בכולן אני קורא בהן משום תקנת ערוה, וכאן משום תקנת ולד; ואם איתא, כולהו משום תקנת ערוה! האי משום תקנת ולד, דלא לפגע בהו ערוה". ואילו הקושיה שהקשה רבא על שמואל מן הדין של גר וגיורת, מתיישב בלי שום דוחק, וממילא פסק הרמב"ם כדעת שמואל שאין כאן דוחק. או שפסק כשמואל משום שהם בכלל בני ט' מידות כמו שכתב בהל' איסורי ביאה (פי"ב הל' י"ג): "ומי שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים והרי הבן ספק, כל אלו הבנים הילודים מהם הם המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותן". וכבר הובא בפתחי תשובה (אה"ע סי' י"ג) דעת הרדב"ז (ח"א סי' רס"ד) שהרמב"ם פסק כשמואל. בשו"ע הביא לשון הרמב"ם, ונשמע שהשו"ע פסק כדעת שמואל, או כדעת שניהם. ברי"ף וברא"ש הזכירו שני הדעות ולא כתבו כמי ההלכה, ובדרך כלל אם הרא"ש פוסק כותב וקיי"ל כדעה זו, וכאן לא כתב. ולכאורה ס"ל שקיי"ל כשני הדעות. וכ"כ המהש"ל (ים של שלמה, פ"ג סי' כ"ב) בשם חכם אחד שהלכה כשניהם, ואף המהרש"ל לא חלק עליו בענין זה. וא"כ כאן אסור גם מצד חיוב ולזרעך אחריך. וזה דלא כדעת הבית שמואל (סי' יג ס"ק א) שכתב שהלכה במוחלט כדעת רבא. וא"כ אסור להכניס זרע של גוי לתוך יהודיה גם פנויה מצד חיוב ולזרעך אחריך. וכן אסור להכניס ביצית של גויה לתוך רחם יהודיה שאז הזרע לא מתייחס אחרי אביו גם אחרי שמגיירים את הילד. עוד אסור כל זה מסברות רבא דאיתא במסכת יבמות (דף מב עמוד א): "רבא אמר: גזירה שמא ישא את אחותו מאביו, וייבם אשת אחיו מאמו, ויוציא את אמו לשוק, ויפטור את יבמתו לשוק". ובאמת גם סברות רבא לאסור הבחנה מארבע טעמים, שייכים עכ"פ חלקית במי שמכניס זרע של גוי לתוך יהודיה וכן במי שמכניס ביצית של גויה לתוך רחם של יהודיה. שבמכניס ביצית של גויה לרחם של יהודיה שנקרא תרומת-ביצית, והזרע של בעל בעלת-הרחם שהוא יהודי, בני אדם יחשבו שהולד מתייחס אחרי בעל בעלת-הרחם, שהוא באמת באופן ביולוגי האבא, אבל ע"פ הלכה לא מתייחס אחרי אביו, מפני שהוולד הוא גוי ומתייחס אחרי אימו בעלת הביצית הגויה, וא"כ אם ימות האב יבואו להתיר אשתו בלי חליצה, כיון שחושבים שלאבא יש בן, אבל למעשה אין לו בן מפני שהולד אינו מתיחס אחריו. יבמות (דף כב עמוד א): "מתני' מי שיש לו אח מכל מקום - זוקק את אשת אחיו ליבום, ואחיו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים. מי שיש לו בן מכל מקום - פוטר אשת אביו מן היבום, וחייב על מכתו ועל קללתו, ובנו לכל דבר, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העובדת כוכבים". ע"כ. וכן יש חשש שאם יוליד האב עוד שני בנים מאשה יהודיה וביצית יהודיה, ואחד נושא אשה ומת, ואז אשתו צריכה חליצה, ובאמת יכול לחלוץ רק האח שנולד מביצית היהודיה, וכעת חושבים שגם מי שנולד מביצית גויה הוא אח והוא יחלוץ, וחליצה זו אינו עולה, מכיון שהוא גוי או גר, ואין לו דין אח, נמצא פוטרים את אשת אביו מן החליצה שלא כדין וזה בכלל גזירת רבא. איך נשא אברהם את הגר ואת קטורה יש לעיין לפי מה שנאמר בגמרא (יבמות דף ק ע"ב) "גבי אברהם דכתיב: 'להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך', התם מאי קא מזהר ליה רחמנא? הכי קאמר ליה: לא תנסב עובדת כוכבים ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה". וא"כ איך נשא אברהם את הגר ואת קטורה? ובענין הגר לא קשה, שהוא נשא אותה לפני הציווי הזה. אבל יש לעיין על קטורה, שנשא אותה אחר הציווי הזה. וצ"ל שהוא גייר אותה, וממילא בני קטורה אינן עבדים ומתייחסים אחריו. אולם בכל זאת בני קטורה אינן בכלל הברית של נתינת הארץ, כי הקב"ה אמר לו שאך ורק מה שנולד משרה הם בכלל הברית, ואמר לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. וכן מפורש בגמרא (בבלי סנהדרין דף צא עמוד א): "ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב 'ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם', וכתיב 'ואלה תולדת יצחק בן אברהם'. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני - אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם: נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת'. אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום?". ע"כ. ואף שבני קטורה הם עצמם מחויבים במילה, אבל דעת רש"י שהתולדות אחריהם אינן בכלל הברית (עי' סנהדרין נ"ט ע"ב), ואף שלמדים מן הפסוק 'את בריתי הפר' לרבות בני קטורה, זה כולל רק ששה הבנים, ולא בני הבנים. וז"ל הגמ' (סנהדרין דף נט עמוד ב): "מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם, אתה וזרעך - אין, איניש אחרינא - לא. - אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו! - כי ביצחק יקרא לך זרע. - בני עשו לחייבו! - ביצחק - ולא כל יצחק. - מתקיף לה רב אושעיא: אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו? - האמר רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר חנינא: את בריתי הפר - לרבות בני קטורה. ע"כ. ופי' רש"י (שם): בני קטורה - אותן ששה שנולדו לאברהם, הן עצמן לא לחייבו, ונימא: השתא דלא מל אברהם כל בניו שהיו לו בחייו. לרבות בני קטורה - אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו. ע"כ. אולם שיטת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י הלכה ח) שכל בני קטורה בכל הדורות מתחייבים במילה, וז"ל: "אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה". ע"כ. אולם שיטת הרמב"ם צע"ג, שהרי עיקר הברית הוא לקבל את ארץ ישראל, כמבואר בפסוקים רבים (עי' בזה להלן), ובשלמא שש הילדים עצמם, הם מחויבים מילה בגלל שנולדים בביתו של אברהם בחייו וזה כמו עבדים כנענים שמחויבים במילה על אף שאין להם חלק בא"י, ורק שצריך ריבוי מיוחד לזה מכיון שהם לא עבדים אלא שנולדים מאשה גיורת ולא משפחה, ומ"מ יש עכ"פ דמיון לעבדים. אבל דורות הבאים שאינם נולדים בבית אברהם וגם אין להם חלק בארץ ישראל כמבואר בגמרא (שהובא לעיל) במשפט של המלך אלכסנדרוס מוקדן, בפשטות אין הם בכלל ברית מילה. ויותר קשה על הרמב"ם מאי מקשה הגמרא "אלא בני קטורה לא לחייבו", והיינו שהגמרא ידע שכן מתחייבים רק מקשין מהיכא למדים זה, וזה קשה איך ידע הגמרא שהם חייבים. וזה באמת קושיית הרמ"ה (יד רמ"ה, מסכת סנהדרין דף נט עמוד ב): "ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה לרב הושעיא דבני קטורה חייבין דקא מקשי ליה 'אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו' דמשמע דפשיטא לן דחייבין. ואי משום דמשמע ליה את בריתי הפר לרבות בני קטורה א"כ מאי קושיא דקא מקשי. ע"כ. ולרש"י ניתן קצת ליישב, שלגמרא היה הרגשה שלא מסתבר שיש בבית של אברהם מי שלא נימול, אבל מכיון שנתמעט מן הפסוק 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ממילא מתמעט אף נגד השכל, וזה מקשה הגמרא איך יתכן דבר כזה, ועל זה משיבים שיש פסוק 'את בריתי הפר', אבל עכ"פ לא נתרבה אלא מה שהסברה אומרת שצריך לרבות. אבל לפי הרמב"ם כל בני קטורה נתרבו, ועל זה קשה קושיית הרמ"ה, מאי סברת הגמרא להקשות 'אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו' דמשמע דהסברא דחייבין, ומאי פשוט ליה להגמרא שחייבים, הרי אין להם חלק בא"י ואינן בכלל הברית. וראייתי בחידושי הר"ן (מסכת סנהדרין דף נט עמוד ב) שמבאר דעת הרמב"ם, אבל לא נתיישב לי. וז"ל: "אלא מעתה בני קטורה לא לחייבי. רש"י ז"ל מפרש אותן בנים שילדה קטורה לאברה' בלבד שהיה אברהם חייב בהן. ולא מחוור שהרי לכל הפחות היה אברהם מצווה בהן כדין ילידי בית. ועוד שאם אין המצוה אלא לאברהם בלבד ודאי שאינו בחיוב כרת עליהם וא"כ והיאך אמרו את בריתי הפר לרבות בני קטורה. וע"כ אנו צריכין לומר שבני קטורה כולן נתחייבו במילה וכל יוצאי ירכיהן מפני שנולדו לאחר שנצטוה אברהם במילה שאעפ"י שעשו לא נצטוה היינו משום דמיעטי' קרא כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מלכים". עכ"ל. אולם לא הבנתי מה שכתב שעשו מתמעט מן הפסוק 'כי ביצחק' ולא כל יצחק אבל לא בני קטורה, מפני שנולדו אחרי שנצטווה אברהם אבינו, הרי יצחק שעיקר הברית נאמר עליו ובכל זאת מתמעטים חלק מזרעו, אף שנולדו אחר שנצטוה אברהם אבינו, וא"כ כ"ש בני קטורה שאינם כלל מזרעו של יצחק, בודאי אותו פסוק בא למעט גם בני קטורה אף שנולדים אחר שנצטוה אברהם אבינו על המילה. ובשיטת רש"י מיושב קושיה גדולה. דלהרמב"ם קשה, איך שלח אברהם אבינו את בני קטורה מעל פניו, הרי מן הפסוק 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ולא כל יצחק, לא מתמעטים בני קטורה כלל, שהפסוק 'את בריתי הפר' מרבה אותם, וא"כ הם בכלל זרע שלו ויש להם חלק בארץ שזה עיקר ענין של הברית, ואיך שלח אותם לחוץ. ובשלמה לפי רש"י ממעטים את בני קטורה באופן כללי מן הפסוק 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ורק בני קטורה עצמם היינו אותם שש מחויבים במילה, ניחא ששלח אותם מעל פניו כדי שהנכדים לא יקבלו חלק בארץ, כי הנכדים כבר לא בכלל הברית, אבל להרמב"ם קשה. עיקר ברית מילה הוא לקבל את ארץ ישראל ונביא ראייה שעיקר הברית הוא לקבל את ארץ ישראל. בראשית (פרק יז ב): "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר: (ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ: (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים". בראשית (פרק יז ט): "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". ע"כ. ופירש רש"י (בראשית פרק יז ב): "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי - ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו". עכ"ל. וכן בנחמיה (פרק ט) פסוק שאומרים אותו בכל יום: (ז) "אַתָּה הוּא ה' הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם: (ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה". כאן מדובר בברית מילה ששם ניתן לו שם "אברהם". וכן מפורש במדרש תנחומא (פרשת לך לך סימן כד): "ואתנה בריתי ביניך וביניך, א"ל אברם ומי ימול אותי, א"ל אתה לעצמך. נטל אברהם את החרב ואחז בערלתו והיה מתירא, לפי שהיה זקן היה מרתת, אמר לפניו רבונו של עולם זקן אני, מה עשה הקדוש ברוך הוא כביכול, שלח ידו ואחז עמו, והיה אברהם חותך עד שמל. כך עזרא משבח ואומר אתה הוא ה' לבדך וגו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט ו ח), וכרות לו הברית אין כתיב כאן, אלא וכרות עמו הברית, וכתיב בסוף הפסוק, ותקם את דבריך כי צדיק אתה (שם ח). וכן היה מנהג המוהלים לומר בקול רם מן הפסוק "וכרות עמו הברית", ואף במקום שכבר לא קיים מנהג זה, אבל בסידורים האשכנזים מתחיל כאן קטע חדש אף שזה באמצע הפסוק, וזה מצד מנהג המוהלים. וכן אומרים בכל יום שיסוד ברית מילה הוא שהקב"ה נותן לנו את א"י, דברי הימים (א, פרק טז טז): "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: (יז) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: (יח) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם". וזה מדובר בברית מילה, שהרי בברית מילה אומרים את הפסוק המקביל בתהילים בשינוי קל, תהלים (פרק קה ט): "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק: (י) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (יא) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם". רק שבברית מילה לא גומרים את המשך הפסוקים שנאמרו שם שעיקר הברית הוא לקבל את א"י, אבל עכ"פ מכל זה רואים בבירור שעיקר ברית מילה לקבל את א"י. לתרץ שיטת הרמב"ם איך בני קטורה חייבים במילה אף שאין להם חלק בארץ ביארנו במאמר "חג השבועות עיקרו ארץ ישראל" שעיקר התורה היא בא"י, ומ"מ נצטווה כלל ישראל לשמור חלק גדול של התורה גם בחו"ל, וכן יסוד של חג השבועות הוא בגלל שתי הלחם, ומ"מ נתרבה חג השבועות גם כשאין בית המקדש ואין כלל שתי הלחם. אולם צריך לזכור שעיקר חג השבועות הוא שתי הלחם, וכן היהודים בחו"ל העיקר שיחשבו שיגיעו לא"י. ולכן ניתן להסביר שיטת הרמב"ם בענין בני קטורה, שבוודאי עיקר הברית של המילה הוא לקבל את א"י אולם כל זרע אברהם אלו אשר לא נתמעטו מפורש, מתחייבים במילה כדי לזכור שעם ישראל שכן זוכים לא"י הם בגלל אברהם אבינו, אף שבני קטורה עצמם אין להם זכות בא"י אבל עכ"פ הם מזרע אברהם שניתן לו את א"י והם מחויבים יותר ויותר לדאוג שהיהודים יקבלו את א"י. אולם כעת למעשה הם עוברים על זה והם הלוחמים העיקריים נגד עם ישראל בא"י. עיקר הענין כאן הוא, שכשהתורה אומרת מצוה מסוימת שמטרתו בגלל איזה דבר עיקרי, אין פרטי המצוה מצטמצמים במקום ששייך העיקר אלא מתרחבים מעל ומעבר לכך, ועל כן נוהג חג שבועות גם בזמן שאין בית המקדש ואין שתי הלחם, ולכן נתן להסביר שיטת הרמב"ם שנתחייבו בני קטורה במילה בגלל שניתן א"י לאברהם אבינו והם קצת זרעם על אף שהם עצמם אין להם חלק בארץ. ולרש"י לא תקשה איך נשא את קטורה באופן שהילדים לא מתייחסים אחריו, דזה ניתן לומר שהפסוק 'את בריתי הפר' שבא לרבות בני קטורה בא גם ללמד שבני קטורה עצמם מתייחסים אחריו, והא גייר את קטורה, ומכיון שהם לא עבדים ממילא מתייחסים אחריו אבל רק דור הראשון אבל שאר הדורות מתמעטים מ'ביצחק יקרא לך זרע'. אולם צ"ל שגיור זה הוא לא גיור גמור להכנס לעם ישראל, מכיון שעדיין מתמעטים בניה שלא יהא חלקם בכלל ישראל לדורות, ואינו דומה לנשים שנשאו השבטים לחד מ"ד שהיו גויות שנתגיירו, ששם כבר נתרבו כל בני יעקב שנחשבים כבניו של יעקב ועל כן מהני אז הגיור של גויות להיחשב לכלל ישראל גמור. עוד קושיה על הרמב"ם בענין בני קטורה ועוד קשה לי על הרמב"ם שס"ל שבני קטורה חייבים במילה וא"כ אמור להיות שאחר שמלו עצמם נחשבים מהולין, ואילו בגמרא מבואר שאין דבר כזה שגוי נחשב נמול. דאיתא במסכת יבמות (דף עא עמוד א): "ורבי עקיבא, האי 'תושב ושכיר' מאי עביד ליה? אמר רב שמעיא: לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. והני מולין נינהו? והא תנן: קונם שאני נהנה לערלים - מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים, קונם שאני נהנה למולין - מותר במולי עובדי כוכבים ואסור בערלי ישראל! אלא, לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול, וקסבר: צריך להטיף ממנו דם ברית". ע"כ. ופי' רש"י (שם): "רבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה - הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל. לאיתויי ערבי וגבעוני מהול - שלא יאכל בפסח. גבעוני - שם אומה שמוהלין עצמן. והני מולין נינהו - בתמיה ול"ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי". עכ"ל. ולפי הרמב"ם היה הגמרא יכול לתרץ שהפסוק 'תושב ושכיר לא יאכל בו' בא ללמוד על בני קטורה נימול שנחשב נימול ובכל זאת אסור לאכול קרבן פסח וצע"ג. רוב הראשונים ס"ל כדעת רש"י שבני קטורה לא נתחייבו במילה אלא הדור הראשון בלבד בית הבחירה למאירי (מסכת סנהדרין דף נט עמוד ב): "בני ישמעאל לא נתחייבו במילה כלל שהרי נאמר לאברהם 'בריתי תשמור אתה וזרעך' ונאמר 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וכן בני עשו שהרי נאמר 'ביצחק' ולא כל יצחק ועוד שהרי ליעקב נאמר 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך' אבל בני קטורה שנולדו אחרי יצחק וישמעאל חייבים והוא שאמרו 'את בריתי הפר' לרבות בני קטורה ומכאן כתבו גדולי המחברים שבזמן הזה מאחר שנתערבו בישמעאל כולם חייבין במילת שמיני ומ"מ רוב מפרשים פירשו לרבות בני קטורה הם עצמם ולא זרעם". עכ"ל. סיכום לדינא בענין תרומת ביצית מגויה מכל זה נראה להביא ראייה על חומר האיסור להוליד בן כשאשתו אין לה ביציות מתוקנות, והיא מכניסה ביציות מגויה, שבררנו באריכות בראיות חזקות שהבן הוא גוי, עי' במאמר לא תהא כהנת כפונדקאית. וממילא אף אם רוצה לגייר אח"כ הילד שנולד, אבל הרי הוא לא מתייחס אחריו, והוא עובר על מה שהזהירה התורה לאברהם אבינו שלא ישא שפחה וגויה כדי שהוולד לא יתייחס אחריה, שאם יקח שפחה או גויה הולד יתיחס אחריה ולא אחריו. וזה שייך גם אם מוליד מביצית של גויה. וחוץ מזה אסור מצד שמא יחשבו שהוא בנו ויפטרו את אשתו מחליצה. ועוד קלקולים בענין זה. ביצית של יהודיה לקחת ביצית של יהודיה, יש בזה בעיות אחרות, שאם היא אשת איש יש בעיה של ממזר, עי' בזה במאמר בענין הזרעה מלאכותית לתוך אשת איש אם הולד ממזר. וזה שייך גם כאן, שאם הממזרות לא תלוי בביאת איסור גם כאן שייך ממזר. ואם הביצית היא מפנויה, שאז אין חשש ממזרות, מ"מ יש חשש שהאשה בעלת הביצית תתן לעוד אשה אחרת וישא אח את אחותו, עי' גמרא מסכת יומא (דף יח עמוד ב): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשה במדינה זו, וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדווגו זה אצל זה, ונמצא אח נושא אחותו, וממלא כל העולם כולו ממזרות, ועל זה נאמר 'ומלאה הארץ זמה'!" ע"כ. וכן פסק בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן ב סעיף יא) "לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת, שמא יזדווגו הבנים זה לזה ונמצא אח נושא אחותו. ואדם גדול ששמו ידוע וזרעו מפורסם אחריו, מותר". ע"כ. וכאן בדרך כלל מסתירים הדבר מי היא בעלת הביצית. וא"כ אין שום עצה להביא ביצית מבחוץ אלא מביצית של אשתו וזרע של הבעל.