יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
כשיש פקידה מתבטלים השבועות ● פקידה על ידי גוי ● רקע לועידת סן רמו ● מכתב מרן האור שמח: סר פחד השבועות ● פקידות נוספות ● סיבות נוספות לביטול שלוש השבועות ● ג' שבועות לא נפסקו להלכה ● רוב גדולי ישראל לפני השואה הסכימו להקמת המדינה (הכנסייה הגדולה השלישית בשנת תרצ"ז) ● השבועה שהקב"ה נשבע לאבותינו ● נספח: דעה 'סר פחד השְבועות' ● שירת קודש: על ביטול הג' שבועות ● מסמך מיוחד: הזכויות של העם היהודי על ארץ ישראל במשפט הבינלאומי
01:15 (31/05/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

מקור שלוש השבועות מקור שלוש השבועות בנויים על הפסוק בשיר השירים (פרק ב פסוק ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ואמרינן ע"ז במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "ורבי זירא, ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". ע"כ. יש גורסין שלא יעלו ישראל כחומה ע"פ הגמרא ביומא (דף ט ע"ב): "ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. אמר ליה: אלהא! סנינא לכו, דכתיב (שיר השירים ח ט) 'אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז', אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות - נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". ע"כ. וענין 'כחומה' פי' רש"י (מסכת כתובות דף קיא עמוד א): "שלא יעלו בחומה - יחד ביד חזקה". ורואים מכאן שיש זמנים שאסור לעלות ביד חזקה, ואם עולים נענשים. ויש זמנים שצריכים לעלות ביד חזקה, ואם לא עולים נענשים. וזה בנוי על הפסוק הנ"ל בשיר השירים (פרק ב פסוק ז): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". והיינו שאין לעלות לארץ ישראל שזה נקרא "האהבה", עד שהקב"ה מגלה שרוצה בכך, וכשהקב"ה רוצה בכך אז דוקא צריכים לעלות. כשיש פקידה מתבטלים השבועות איך יודעים שהקב"ה רוצה? הנה בגמרא הנ"ל (כתובות) בתחילת הסוגיה רואים שאם יש "פקידה", זה כבר סימן שהקב"ה רוצה, ונתבטלו השבועות. הרי שיטת רב יהודה (האמורא) שגם יחיד לא יעלה לארץ ישראל, דאיתא בכתובות (דף קי עמוד ב): "ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז כב) 'בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם ה''. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב ז) 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וגו' [אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ']. ורבי זירא? ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב (שיר השירים ג ה)". ע"כ. רואים מכל זה לדעת רב יהודה שהאיסור הוא ביחיד, ומ"מ כשיש פקידה מותר לעלות. כמו כן גם לרב זירא שהאיסור רק בכח יחד ביד חזקה, מ"מ כשיש פקידה כבר נתבטלו השבועות. פקידה על ידי גוי וענין פקידה שהיה בתקופת עליית אנשי שיבת ציון היה בזמן כורש, כמבואר במסכת מגילה (דף יב עמוד א): "מכל מקום קשו קראי אהדדי; כתיב (ירמיה כט י) מלאת לבבל, וכתיב (דניאל ט ב) לחרבות ירושלים! - אמר רבא: לפקידה בעלמא. והיינו דכתיב (עזרא א ב) כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם". ע"כ. והיינו שמה שכורש אמר לעלות לארץ ישראל, זה כבר פקידה, אף שהיה מלך גוי. רקע לועידת סן רמו לפני כ-95 שנה (ז' אייר תר"פ; אפריל 1920) התקיימה "ועידת סן רמו", זו הייתה ועידה בינלאומית שנערכה לאחר מלחמת העולם הראשונה בעיר סן רמו שבאיטליה. בוועידת סן רמו השתתפו מדינות בריטניה, צרפת, האימפריה הרוסית, סרביה, איטליה, ארצות הברית, ועוד. ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה. בועידה דנו בחלוקת האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופיות המנצחות. הוועידה החליטה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט (דהיינו, ייפוי כוח לשליטה זמנית). לאשר את הצהרת בלפור[1], ולהטיל על בריטניה את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917 (י"ז חשוון תרע"ח), ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד הבית הלאומי לעם היהודי בארץ-ישראל".‏ מכתב מרן האור שמח זצ"ל: סר פחד השבועות לאחר הועידה הנ"ל הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל ה"אור-שמח" כתב מכתב שנתבטלו פחד השבועות. הכרוז הנ"ל משנת תרפ"א, נתפרסם בכתב עת "התור" שנת תרפ"ב, בחיי מרן זצ"ל [ירושלים, גיליון ג'], וכן בספר אוצר ישראל שנת תרפ"ו (עמודים פ"ב פ"ד), ואנו מעתיקים כעת מתוך "התור" הנ"ל, וז"ל: "הנה מאז הכיר האחד היה אברהם אבינו את בוראו, קושר כל תקותו והבטחתו בהנחילו את ארץ הקדושה לבניו, והלך בה לארכה ולרחבה ונטע אשל (בראשית כ"א ל"ג) ואחריו יצחק זרע בה וחפר בארות מים (שם כ"ו) וכן יעקב בנה בית (שם ל"ג), וכל פסגת תקותם היתה כי בניהם ישבו בארץ המוריה. - ומיום מתן תורתנו הקדושה לא פסקה הנבואה מלצוות על ישוב הארץ, ואין לך פרשה שבתורה שלא נזכר בה ארץ-ישראל, ואף במצוות של חובת הגוף נאמר: "כי יביאך", "כי תבואו" - עשה מצוה כדי שתבוא אל הארץ, ואף במצוות מושכלות ונוהגות בכל מקום ובכל זמן, כמו כיבוד אב ואם נאמר: "למען יאריכון ימיך על האדמה" וגו' (שמות כ'). "והקפיד השם יתברך על כבוד הארץ יותר מעל כבודו, כביכול, עד שבעשיית העגל, אחרי שובם, מחל להם השי"ת, "וינחם על הרעה, אשר דבר לעשות" (שמות ל"ב י"ד). ועל הוציאם דבת הארץ וימאסו בארץ חמדה - נשבע ד' ולא ינחם, כמו שנאמר: "אל תעלו וגו' [כי אין ה' בקרבכם]" (במדבר י"ד מ"ב). "ומיום שנבחרו ציון וירושלים, דוד בתהלותיו, ישעיה בחזיונותיו, ירמיה בתוכחותיו ויחזקאל במשליו, לא פסקו מלהפליג במצות ישוב הארץ ולהשתפך נפשם בחרדת הקודש אשר בתוככי ירושלים, ואמר הנביא: "הציבי לך ציונים וגו' שובי אל עריך אלה וגו' (ירמיה לא); אכרים ונסעו בעדר וגו' (ירמיה ל"א). ודניאל, ואחריו אנשי כנסת הגדולה שמו לחוק לכל ישראל להתפלל תלת זמנין ביום (דניאל ו', ברכות ל"א ול"ג), על כי ירחם ה' עמו וישיב שבות ציון וירושלים, וכן בברכת מזונו בכל עת להתפלל על הארץ וירושלים. "אולם זה במאה הזאת זרחו קוי אור ע"י גדולי המעש כמו מאנטיפיורי וכיו"ב בהתעוררות רב, ומהרבנים ר' צבי הירש מטאהרן ור' אליהו מגריידיץ, לבנות ולשכלל ירושלים ולהסיר שוממותיה כמעט עד כי נתרחב הדבר ע"י הנלהבים. ורבנים הרבה עמדו מנגד, ואף אותם שהיה בלבם לקרב את הדבר שמו יד לפה, מפני כי חרדו מהנלהבים שלא יגדישו הסאה ומהג' שבועות שהשביע, לבנות-ירושלים (כתובות קי"א. ושיה"ש רבה ב' פסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים), ומצאנו לרב יהודה, גדול-חסידי האמוראים, אשר לדבריו הקל בכלל השבועה שאיש פרטי לא יעלה מבבל לארץ ישראל (כתובות שם), והיתה חביב עליו ארץ ישראל עד כי גם בנוסח הברכה רצה להזכיר שבח ארץ ישראל (ברכות מ"ג.), ואולי מפני זה, כי לפי דבריו לא היה יכול לראות את הארץ, לכן "אין פת בסלו", ולכן אמרו: בר מיניה דרב יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל (ברכות שם). ואולי משום זה אמרו: שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה (חולין צ"ד.) - משום דעולא "נחותא" קרו ליה (ירושלמי סוף כלאים), דהוה נחית וסליק לארעא דישראל, והיה חביב עליו לשמוע מפיו מה בארץ ישראל. "אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן-רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה (ספרי פ' ראה) - למקומה. ומצוה על כל איש לסייע בכל יכלתו לקיים מצוה זו, ואולי ע"ז נאמר: "עד מתי תתחמקין" (ירמיה ל"א כ"א), ואם יתן השי"ת ויתרחב הדבר ויגדל ויפרח כשושנה, כמו שנגדלו בימי התרשתא, אשר היו נתונים תחת פרס, דובא-ניידא (קידושין ע"ב.), ואף כי כעת תחת ממשלת ארץ-האי - עם בריטניה המתונה. אז בטח הוא ענין העומד ברומו של עולם. "הן אמנם, שאז היו הנביאים, בנבואה מן השמים, מחזיקים אותם. מי יודע - אולי כמו חרבן הבית השני היה שלא עפ"י הנבואה, (אשר מהאי טעמא כשגלו לא בטלה קדושת הארץ, כדברי נועם של התוס' יו"ט) (בעדיות פ' ח. משנה ו') - כן יהיה הנחת אבן פנה שלא עפ"י נביאים, וכנטילתו - כך נתינתו. - אכן במופלא ממך אל תחקור, כי זה תלוי בהופעת אור אלקי לראות אשר כל ענינים הכלליים וקנינים הצבוריים יהיו על טהרת הקודש והצניעות, וכמו שעשו אנשי כנה"ג. "אבל יהיה איך שיהיה, מצות ישוב ארץ ישראל לא נפטר מזה, כל מי שבכחו יעשה. וזכות המצוה הזאת תגן על עמו ישראל בכל מקומות מושבותיהם להצילם מכל רעה, ועיניהם ועינינו תחזינה בשובו לציון ולשמוע בעת יאמר לציון מלך אלקיך בב"א. דברי המצפה לראות בתשועת ישראל מאיר שמחה כהן חותם פה דווינסק (מקום החותם)עכ"ל. ועי' במאמר המצורף (נספח) על הרקע של ועידת סן רמו. ויוצא לפי"ז שמלחמת העולם הראשונה (תאריך התחלה: ה' אב תרע"ד; 28 ביולי 1914. תאריך סיום: ז' כסלו תרע"ט; 11 בנובמבר 1918) הכשירה את הקרקע למנדט הבריטי (תאריך התחלה: י"ח אלול תרפ"ב; 11 בספטמבר 1922. תאריך סיום: ה' אייר תש"ח; 14 במאי 1948) כדי לעשות שלב ראשון של הקמת המדינה. ומלחמת העולם השנייה (תאריך התחלה: י"ז אלול תרצ"ט; 1 בספטמבר 1939. תאריך סיום: ו אלול תש"ה; 15 באוגוסט 1945) הכשירה את הקרקע להקמת המדינה (ה' אייר תש"ח; 14 במאי 1948) בשלב שני. פקידות נוספות כ"ט בנובמבר ומאותו זמן היו עוד כמה פקידות, כמו בכ"ט נובמבר 1947 הסכמת אומות העולם להקמת מדינה. פירות ארץ ישראל וכן מה שנאמר בגמרא מסכת סנהדרין (דף צח עמוד א): "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל וגו' [כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא'"]. והיינו כשתתן ארץ ישראל פירות יפים, זה כבר זמן הגאולה, שהקב"ה רוצה שעם ישראל יגיע לארץ ישראל. ניסים במלחמות אחרי הקמת המדינה שנעשו נסים גדולים בכיבוש הארץ, זה פקידה נוספת שהקב"ה רוצה שעם ישראל יכבוש את ארץ ישראל. וכן הניסים העצומים במלחמת ששת הימים (כ"ו אייר עד ב' סיון תשכ"ז , 1967), שכבשו את מזרח ירושלים עם כל יהודה ושומרון, הגולן, רצועת עזה, עד תעלת סואץ. וכן במלחמת המפרץ (ר"ח שבט עד פורים תשנ"א, 1991) שהיו שם הרבה נסים. וזה אפילו בלי השתדלות מצד עם ישראל, כל זה פקידה נוספת. סיבות נוספות לביטול שלוש השבועות הגוים עברו על השבועה אולם כבר הרבה זמן לפני זה טענו גדולי ישראל שנתבטלו השבועות (בשם הגאון ר' הלל מקולומיא), בגלל שגם הגוים עברו על אחד מן השבועות, ששיעבדו את ישראל יותר מדאי, ויש כלל שאם שני בני אדם נשבעים זה לזה ואחד עובר על השבועה, אז השני כבר מותר לעבור. עי' סוטה (דף ט עמוד ב): "והוא יחל להושיע את ישראל - אמר רבי חמא ברבי חנינא: הוחל שבועתו של אבימלך, דכתיב: אם תשקר לי ולניני ולנכדי". ופי' רש"י (שם): "הוחל שבועתו של אבימלך – בטלה, לשון לא יחל דברו (במדבר ל), לפי שהם עברו על השבועה תחילה". וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רלו סעיף ו): "שנים שנשבעו לעשות דבר אחד, ועבר אחד מהם על השבועה, השני פטור ואינו צריך התרה. לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר, והלה מותר ואינו צריך התרה. וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו". וכתב בביאור הגר"א: "שנים כו' לפיכך כו'. כמ"ש בסוטה י' א' וערש"י שם ד"ה הוחל כו' ועבב"ר ס"פ ויצא". עכ"ל. על פי הקבלה יש בכתבי האר"י ז"ל שכל השבועות היו רק עד סוף אלף החמישי, או עד אלף שנים אחרי החורבן. לא שייך אחרי שכבר עלו אחרי שכבר עלו הרבה יהודים אין שייך כלל ג' שבועות. כל הענין הוא שלא יעלו כחומה ביד חזקה, אבל כשעם ישראל כבר עלו לא שייך לומר שלא יעלו, שהרי הם כבר נמצאים. וע"ע בקריינא דאיגרתא מן הסטייפלער (חלק א סי' רה) שאחרי שכבר עלו לארץ ישראל לא שייך ענין של ג' שבועות. לא שייך בארץ ישראל וכן מה שנאמר אחד מן השבועות שלא ימרדו באומות העולם, זה שייך כשהולכים למרוד בחו"ל נגד הגוים, אבל בארץ ישראל כשעם ישראל כובש את ארץ ישראל לא שייך לומר שלא ימרדו באומות העולם אלא הגוים שעושים מלחמה הם שמורדים בנו. ג' שבועות לא נפסקו להלכה ג' שבועות הללו לא הוזכרו ברמב"ם (ביד החזקה), ולא בשולחן ערוך. ועי' באבני נזר (סי' תנד) שכתב שכל הענין של ג' שבועות הוא לא ענין של הלכה, אלא הקב"ה נשבע לשורשן של נשמות ישראל שלא יתרצו לעלות כחומה, אבל אם באמת רואים שעם ישראל רוצה לעלות זה גופא ראיה שכבר נתבטלו השבועות. השבועה שהקב"ה נשבע לתת לנו את ארץ ישראל מי שעדיין טוען שיש ג' שבועות וצריך לתת שטחי ארץ ישראל לגוים, הוא עובר על השבועות שהקב"ה נשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ, וכופר בשבועות אלו, והופך הקערה על פיה. ליקטנו כאן חלק קטן מן המקומות שהוזכר בתורה השבועה שהקב"ה נשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ ישראל. ואי אפשר לפורטם, כי רבים הם: בראשית (פרק כד ז): ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. בראשית (פרק נ כד): וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. שמות (פרק יג ה): וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. דברים (פרק א ז): פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם. דברים (פרק ו י): וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. דברים (פרק יא כא): לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. ועי' במאמר המשל והנמשל של שיר השירים, בביאור שיטת סאטמר בענין שלש שבועות. ומה שהקמת המדינה נעשה ע"י חילונים, זה מבואר ביחזקאל (ט"ז מפסוק נ"ג ואילך), הארכנו בזה במאמר "ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה". היסוד של ג' שבועות מגלה את המהות של מצוות יישוב ארץ ישראל, ע"ע במאמר "האם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוה חיובית, קיומית, או הגדרה אחרת". רוב גדולי ישראל לפני השואה הסכימו להקמת המדינה בכנסיה הגדולה השלישית (שהתקיימה בעיר מרינבאד בין י' לי"ח באלול תרצ"ז; 1937) דנו על תוכנית החלוקה שנקרא "ועדת פיל", ורוב גדולי ישראל שהיו באסיפה הסכימו להקמת המדינה. בירחון הפרדס שיצא בזמנו (קובץ תורני, תשרי שנת תרח"צ, חוברת ז עמוד 8) נדפס תיאור מהאסיפה הפומבית של הכנסייה הגדולה, וז"ל: "ביום א' בערב, ט"ז אלול, התאספו גדולי התורה לדון על שאלת מדינת היהודים, ולעשות החלטה להכנסי', אשר עיני כל ישראל צופיות אליה. "האסיפה היתה סוערה, והשתתפו באסיפה האדמורי"ם מגור, טשארטקוב, באיאן, סדיגורי, וגדולי הרבנים, חברי מועצת גדולי התורה. האסיפה דנה שבע שעות, ומלחמה גדולה התנהלה באסיפה זו, ונסחו החלטות, ונלחמו על כל קוצו של יו"ד. "הרב ווסרמן, הרב קאטלער, הרב ראטענבערג מאנטוורפן, רבני טשעכין, ואונגארין, הי' בדעתם לדחות כל ההצעה על דבר הקמת מדינה יהודית. ואף משני עבר הירדן, ואף אם תהא בנוי' על יסודות הדת, מפני שזהו כעין כפירה באמונת ביאת המשיח. ובפרט שמדינה יהודית קטנה זו תבנה על יסודות הכפירה ונמצא שם שמים מתחלל. "טענו כנגדם האדמורי"ם מבאיאן, סדיגורי, הרב צירלסאן, נשיא הכנסי', הרב [אהרן] לעווין מרישא, ראש מועצת גדולי התורה, הרב [זלמן] סעראצקין, כי אפשר להסכים לפי חוקי התורה להקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל, בלי לכפור על ידי כך באמונת ביאת הגואל. ואין לחשוש שהחפשים ירדפו במדינה היהודית את הדת, ועל כן אסור לדחות בהחלט דבר מדינה היהודית אלא צריך לדרוש את הרחבת גבולותי', ולחייב שחוקת מדינה היהודית תהא על יסודות הדת והמסורה, וכן למחות נגד זה, שלא שאלו את פי היהדות החרדית ולא צרפו את באי כחה למשא ומתן. "ונצחו אומרי הן! וכל ההחלטה נתקבלו בנוסח של חיוב. עכ"ל. שיטת המתנגדים היו שם גם מתנגדים כמו הגאון הרב אלחנן וואסרמן הי"ד, וכן הגרי"ז סולוביציק מבריסק זצ"ל שלא היה באסיפה, התנגד. אולם עיקר טעמם משום שחשבו שאחד מי"ג עיקרים על ביאת המשיח הוא שלא לעשות פעולות לקרב את הקץ ע"פ דרך הטבע. והרב שך זצ"ל מרבה לצדד את הדעה הזו כאילו זה עיקר השיטה, עי' ב"ראש אמנה" (פר' תולדות) שהובא אצלנו במאמר "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם". אבל כבר יש ראיות חזקות שבגאולת-בעתה הקב"ה מביא את הקיבוץ גלויות בדרך הטבע. ועי' אור החיים על הפסוק דרך כוכב מיעקב, ובגמרא מגילה (יז ע"ב). עי' בראיות במאמר "ימות המשיח לחוד ותחיית המתים לחוד". לאחר השואה, והניסים במלחמות וצריך לדעת שכנסיה הגדולה הזו היתה לפני השואה, שעדיין הקהילות בליטא והונגריה ושאר אירופה היו קיימים, והיה מקום לחשוב שיש תקוה ואחרית ליהודים באירופה, אבל אחרי השואה שנחרבו כמעט כל הקהילות והישיבות באירופה, ולא היו לניצולי השואה איפה ללכת, ואילו בארץ ישראל שלטו האנגלים שלא נתנו כמעט ליהודים להכנס, לא היה ע"פ הטבע אפשרות לקיום ישוב ארץ ישראל והצלת היהודים בלי להקים מדינה, וא"כ אמור להיות שאלו גדולים שהתנגדו אז להקמת המדינה צריכים לחזור בהם, וכ"ש אחרי הקמת המדינה, וכ"ש אחרי מלחמת ששת הימים, וכ"ש אחרי מלחמת המפרץ שראו הנסים הגדולים, היו צריכים להבין שזה הנהגה עליונה לקירוב הגאולה. ומי שעדיין מתעקש ומתנגד לעצם המדינה, הוא רק מי שאינו רוצה לבדוק את הדרך והגישה, וממשיך מה שחשבו מקודם מבחינת "חדש אסור מן התורה בכל מקום". כמובן שלכל הדברים שהם נגד התורה שנעשים כאן במדינה, צריך להתנגד, וכל מה שנאמר כן הוא רק לעצם המדינה. נספח דעה: 'סר פחד השְבועות' בימים אלה ממש, מבלי שנרגיש, מלאו 95 שנה לוועידת סן רמו, שבה חתמו אומות העולם על קושאן בינלאומי בדבר בעלות העם היהודי על ארצו מאת: מנחם רהט, ערוץ 7 סן רמו. מי מכיר, מי יודע? סקר שנערך בקרב מידגם מייצג של הציבור היהודי בישראל, בשאלה מה משמעות המונח המוזכר לכאורה סן-רמו, העלה כי ששה מכל אלף ישראלים מודע למשמעותו. מדהים. נכון שמדובר באירוע שהשבוע, ליתר דיוק: ב-25 באפריל, מלאו בדיוק 95 שנה להתרחשותו, אבל השלכותיו במשפט הבינלאומי, חיות וקיימות עד ימינו ויש להן משמעות הנוגעת לסלע זכויותינו תחת השמש המזרח תיכונית. במלים אחרות: הוועידה הבינלאומית שהתכנסה בעיירה האיטלקית הקטנה סן רמו, היא זו שחתמה ב-25.4.1920 על קושאן ראשון מזה אלפיים שנה, שהעניק לעם היהודי בעלות מוחלטת ובלעדית, ללא שותפים, על ארץ ישראל, מאז - ולעולם. ובכל זאת, מפתיע שרק ישראלים מעטים מודעים לתשתית המשפטית הבינלאומית הזו, היצוקה בבטון, לגבי עצם זכויותינו הבינלאומיות כאן. אבל מה הפלא? בבתיה"ס לא עוסקים בסן רמו, אפילו כבדרך אגב, ולא מציידים את התלמידים בנתונים חיוניים לגבי מעמדנו המשפטי בחבל ארץ זה. משל למה הדבר דומה? לאדם המתגורר בדירה מבלי שיחזיק שטר בעלות פורמלית עליה. אז זהו, שבניגוד לדייר שבמשל, לעם ישראל דווקא יש קושאן בינלאומי, ע"ע סן רמו, אפריל 1920. כמובן שעם ישראל כשלעצמו, אינו נזקק לקושאן הזה. הקושאן המקורי שלו כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. ראשיתו בהבטחה האלוקית לאברהם אבינו. אבל בפועל, יש בקרב שלומי אמוני ישראל שדווקא כן נזקקים לקושאן שהושג בסן רמו. "הממלכות הנאורות בסאן רעמא" וזאת למה, אם התנ"ך הוא הקושאן האמיתי שלנו? מפני שהיו שחששו שמא פעילות התנועה הציונית ליישוב ארץ ישראל בראשית המאה שעברה הינה בגדר הפרת 'השְבועות' (על פי אגדתא תלמודית אחת, שלא נפסקה להלכה, הן אוסרות יישוב מחדש של ארץ ישראל, מפני שיש בכך משום 'עליה בחומה': מרידה באומות העולם). בסן רמו הם הבינו שהחלטה זו מרוקנת את תפיסת 'העליה בחומה' ופותחת את שערי הארץ לרווחה. וכך התבטא גדול פוסקי הדור ההוא, רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חוכמה' ו'אור שמח', אחרי המהפך הגדול בסאן רעמא (בלשונו): "...רבנים הרבה עמדו מנגד, ואף אותם שהיה בלבם לקרב את הדבר, שמו יד לפה, מפני כי חרדו... מה-ג' שְבועות (כתובות קי"א, א')... [אך] כעת הסבה ההשגחה [העליונה], אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השְבועות, וברשיון המלכים – שבה למקומה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה... ומצווה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו". סן רמו היא אם כן נקודת מיפנה בתולדות עם ישראל בארצו, אפילו מבחינה אמונית. ובימים אלה, במלאות 95 שנה למיפנה אדיר זה, חובה לחזור אליו. קצת היסטוריה: בינואר 1920, שנתיים אחרי תבוסת האימפריות הוותיקות, במלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים, שמנה 51 מדינות. אלה דנו בגורלם של השטחים שהותירו ארבע האימפריות שהתפרקו: הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, הקיסרות הצארית והאימפריה העותומנית, שהותירה אחריה שטחים נרחבים נטולי בעלים במזרח התיכון. ההתפרקות הולידה מדינות לאום חדשות: פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה. נותרה רק שאלת השטחים שנתפנו משליטה עותומנית באסיה: סוריה, עירק ופלשתינה. לפתרון עניין זה כונסה ועידת סן רמו, שהחליטה לחלק את השטח בין צרפת ובריטניה, שיחזיקו בו כפיקדון זמני עבור המדינות שיוקמו בהם. בחללה של הוועידה עמדו שני מיסמכים העוסקים בדיוק בנושא הנדון: הסכם סייקס-פיקו שנחתם בין צרפת לבריטניה ב-1916 באשר לחלוקת המזרח התיכון ביניהן, לאחר הניצחון; והצהרת בלפור, שבה הצהירה בריטניה כי היא רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על כן הוחלט על חלוקת השלל בין שתי המעצמות שקיבלו עליהן ניהולו הזמני: סוריה ולבנון לשליטת הצרפתים; עירק ופלשתינה בגבולותיה התנ"כיים, לשליטת הבריטים. בטרם תקבלה ההחלטה, הופיעו בפני הוועידה 3 משלחות: שתיים ערביות (ואף אחת מהן לא היתה פלשתינית, מפני שאז לא היה קיים עם פלשתיני, ומפני שבעיני הערבים פלשתינה נחשבה מאז הכיבוש הפרסי, במאה ה-7 למיינם, חלק מסוריה), שהתעניינו רק בגורלן של סוריה והלבנון; והמשלחת היהודית, הציונית, בראשות חיים וייצמן, ביקשה למסור את המנדט על פלשתינה לבריטים, רק כדי שיממשו התחייבותם בהצהרת בלפור. הפלשתינים הומצאו כעבור 40 שנה בהיעדר התנגדות לבקשתו של וייצמן, הוחלט פה אחד להיענות לבקשתו. תמכו בהחלטה 51 מדינות חבר הלאומים, ושני בתי הקונגרס של ארה"ב (שלא היתה אז חברת האירגון). כבר בדברי ההקדמה להחלטה, מכירה הוועידה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה כבסיס לבנייתה מחדש של הארץ. מצד שני, ההחלטה מבטיחה "זכויות אזרחיות ודתיות" לכל תושבי הארץ. ודוק: בשום אופן לא דובר על זכויות פוליטיות ולא אוזכרה כלל המילה ערבים, אלא "תושבי הארץ". רק כעבור 40 שנה ויותר הומצאו 'הפלשתינים'. החלטות סן רמו הפכו למיסמך בינלאומי מחייב. אלא שלמרבה הצער, דווקא שני 'מחותניו' התעלמו ממנו. 12 מיליון יהודי אירופה העדיפו את ארצותיהם, על פני ארץ ישראל שפתחה זרועותיה לקראתם, פרט למעטים שנענו ועלו ארצה (מה שאולי גזר גורל יהודי אירופה לשואה המזוויעה); ואילו הבריטים חילקו את הארץ בזדון לב ומסרו את כל חלקה המזרחי לשושלת ההאשמית, ובניגוד למחוייבותם תמכו במאבק האנטי יהודי. עד היום מהווה סן רמו אבן יסוד משפטית, מבחינת החוק הבינ"ל, המקבעת את זכותם הבלעדית של היהודים לבנות את מדינתם בארץ ישראל. בשבת האחרונה מלאו 95 שנה לאישרורה מחדש של הזכות היהודית הבלתי מעורערת על הארץ. [1] נוסח הצהרת בלפור: משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917 לורד רוטשילד היקר, לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית. בכבוד רב, ארתור ג'יימס בלפור

 
שירת קודש - על קדושת ביטול הג' שבועותמסמך מיוחד: הזכויות של העם היהודי על ארץ ישראל במשפט הבינלאומיכתב עת "התור" ירושלים, תרפ"ב, גיליון ג'
קרדיט ותודה: ספריית הרמב"ם (בית אריאלה) תל אביב
פסק מועצת גדולי התורה
מאמר ביטול ג' שבועות וקיום השבועה שנשבע הקב"ה לתת לנו את הארץמכתב מרן האור שמח על סן רמו