יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
המקור בחז"ל ● דברי המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין בביאור מלחמת ששת הימים ● זכירת יציאת מצרים ושיעבוד מלכויות לעתיד לבוא ● האם צריך ניסים גלויים כמו ביציאת מצרים ● בנוגע למלחמת ששת הימים ● לא מצוות חדשות, ללמוד מהעבר ● הנס שילדים וילדות משחקים בירושלים ● הדיון הוא עם מי שמכיר בניסי הקב"ה ● האם כבר עכשיו יש לומר חי ה' אשר העלה מכל הארצות ● האם בשביל לומר צריך: קיבוץ גלויות של כל עם ישראל; בית המקדש; שלטון שומר תוצ"צ; משיח? ● כשיש ספק אם הגיע הזמן ● כמה ספיקות במצווה: האם החיוב מדאורייתא; כל יום; בלילה? ● האם המצוה לעלות לארץ ישראל כפוף לביאת המשיח ● הפסק של הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א ● דעת מרן החזון איש בענין עליה לא"י ● מרן החזו"א: מקום שגרים יהודים הוא כשר, מקום שלא הוא טרף
22:33 (30/03/15) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

המקור בחז"ל ברכות (דף יב עמוד ב) במשנה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח". ובגמרא (שם): "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו". הפסוקים בשלמות בירמיהו (פרק כג פסוק ז): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". התחלה של הדיון: דברי המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין בביאור מלחמת ששת הימים כדי לנסות לפשוט את השאלה, האם אנו כעת במצב של ימות המשיח בנושא זה, על אף שמשיח עצמו לא הגיע. נביא קודם דברי המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שאמר אחרי מלחמת ששת הימים, שאינו יודע מה יותר גדול האם נסי מלחמת ששת ימים, או נסי יציאת מצרים. (ועי' בדבריו באריכות ובביאור בספר "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם"). ביאור דבריו ונשאלתי על זה, הרי בוודאי נסי יציאת מצרים יותר גדולים, שהם היו ניסים גלוים, משא"כ נסי ששת הימים היו ניסים נסתרים? וחוץ מזה, הרי בעקבות נסי יציאת מצרים אנו מקיימים הרבה מצוות, משא"כ בעקבות ניסי מלחמת ששת ימים לא נתנו לנו מצוות. ועל זה השבתי: הגדרת ענין 'מה יותר גדול מן השני', לפעמים הוא לא חד משמעי, ויכול להתפרש שבבחינה אחת הראשון גדול מן השני, ובבחינה אחרת השני גדול מן הראשון. ואקח דוגמה, אדם שואל מה יותר חמור, חילול שבת או שפיכת דמים, והתשובה היא שבבחינה אחת חילול שבת יותר חמור, ומבחינה אחרת ש"ד יותר חמור. דהנה בענין עונש - חילול שבת יותר חמור, שחילול שבת בסקילה וש"ד בהרג. ואילו לגבי ייהרג ואל יעבור - ש"ד יותר חמור, שש"ד בכלל ייהרג ואל יעבור, וחילול שבת לא. וכן לענין 'ניתן להצילו בנפשו', שחילול שבת לא ניתן, וש"ד כן ניתן (סנהדרין דף עג ע"ב). זכירת יציאת מצרים ושיעבוד מלכויות לעתיד לבוא הנה לעתיד לבוא כשתהיה גאולה שלימה, לא תשתנה שום מצוה מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם (פר' י"א מהל' מלכים הל' ג') וע"ש בגרס' רמב"ם פרנקל דברים חריפים מאוד, וזה יסוד הדת, וכל יסוד המצות אנו מחויבים לשמור בגלל הניסים של יציאת מצרים, ולא בגלל הניסים של קיבוץ גליות. ואולם בכל זאת נאמר בירמיהו (פרק כג פסוק ז): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". פסוק דומה לזה נאמר גם בירמיה טז יד. ובביאור הפסוק הזה פליגי להלכה בן זומא ורבנן (ברכות יב ע"ב), דעת בן זומא שבימות המשיח לא יזכירו עוד יציאת מצרים. וחכמים אומרים מכח ריבוי הפסוק "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" שגם אז יזכירו יציאת מצרים, אולם שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, והכוונה טפל לו שהניסים והישועות של ביטול שיעבוד מלכויות הם יותר גדולים מן הניסים והישועות של יציאת מצרים. והנה בפשטות גם בן זומא מודה שבליל פסח צריך להזכיר סיפור יציאת מצרים, שהרי מצות מצה מיוסדת על יציאת מצרים ולא על ביטול שעבוד מלכויות, אלא כוונת בן זומא על המצוה שבכל יום צריך להזכיר יציאת מצרים, שלמדים מן הפסוק "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", זה לא יאמרו בימות המשיח. ולכאורה קשה הרי לא ישתנה שום מצוה בימות המשיח, וא"כ איך לדעת בן זומא יתבטל מצוה זו, וכן למה לרבנן צריך ריבוי מיוחד למצוה זו. אלא מאי, מכיון שעיקר הזכרת יציאת מצרים כל יום הוא כדי שאנו נדע שהקב"ה נמצא אתנו ועזר לנו, וזה בימות המשיח אפשר לדעת יותר ע"י ביטול שיעבוד מלכויות ממה שאפשר לדעת ע"י יציאת מצרים, ממילא מתקיים המצוה של הזכרת יציאת מצרים כל יום, דרך הזכרת הניסים של ביטול שעבוד מלכויות. ודעת רבנן שצריך לעשות ביטול שעיבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים לטפל. ולכל הדעות מבואר שביטול שעבוד מלכויות והיינו קיבוץ גליות מכל הארצות הוא יותר גדול מיציאת מצרים. ועל אף שבענין לחייב כללות המצוות, העיקר הוא יציאת מצרים, מ"מ לענין ההכרה שהקב"ה נמצא אתנו, ביטול שיעבוד מלכויות וקיבוץ גלויות מכל הארצות הוא יותר גדול. האם צריך ניסים גלויים כמו ביציאת מצרים וצריך לדון, האם גדלות ביטול שיעבוד מלכויות מוכרח לבוא דוקא דרך ניסים גלויים בשינוי הטבע, או גם דרך ניסים שלא בשינוי הטבע. הנה בפשטות הפסוק משמע, שמה שביטול שיעבוד מלכויות הוא יותר גדול מיציאת מצרים, זה לא מחמת גודל שינוי הטבע, שהרי לא זה הוזכר בפסוק, אלא מחמת שינוי איכות היציאה, והיינו שביציאת מצרים יצאו בני ישראל רק ממצרים ולא משאר ארצות, ואילו בביטול שעבוד מלכויות יצאו מכל הארצות, וזה עושה שהוא יותר גדול. איך שהוא אנו מוכרחים לומר, שבענין גדלות יציאת מצרים וגדלות ביטול שיעבוד מלכויות, מה יותר גדול, יש בזה שני בחינות, מבחינה אחת יציאת מצרים יותר גדול, ומבחינה אחרת, ביטול שיעבוד מלכויות יותר גדול. ולכן, הפשטות הוא שבאכילת מצה בליל פסח שיש חיוב לספר ביציאת מצרים, אז מספרים בעיקר יציאת מצרים שהרי על זה מראה מצות מצה ומרור ופסח. אולם בכל ימות השנה שמזכירם יציאת מצרים, אז לדעת רבנן מזכירים ביטול שעיבוד מלכויות, ובתור טפל מזכירים גם יציאת מצרים. ודעת בן זומא שמזכרים רק ביטול שיעבוד מלכויות. וכל זה בימות המשיח. בנוגע למלחמת ששת הימים כעת צריך לדון בנוגע למלחמת ששת הימים. הנה כעת המצב שחלק גדול של בני ישראל יצאו משאר ארצות, אבל לא כולם, ומבחינה אחת זה יותר גדול מיציאת מצרים, משום שהגיעו מהרבה ארצות, ולא רק ממצרים. אולם מאידך הרי שם הגיעו כולם, וכאן רק חלק. ועכשיו ניסים של ששת הימים שהוא אחד מתהליכים הגדולים של קיבוץ גליות, שעל ידי זה נתאפשר להרבה יותר יהודים להגיע לא"י, ולהוסיף שטחים ובעיקר ירושלים, ונעשו ע"י הרבה ניסים, בנצחון גדול נגד שבע אומות שרצו להשמיד כל עם ישראל כאן, אף שאינו בדרגת ניסים של שינוי טבע כמו יציאת מצרים, מ"מ מבחינת ההיקף של ידיעה שהקב"ה נמצא איתנו, מי שרוצה לראות את זה, יכול לדון מה יותר גדול, אף שמבחינת שינוי הטבע יותר קטן. וכן אינו בכלל לחייב מצות, אלא בכלל ידיעה שהקב"ה נמצא אתנו ונתן לנו את א"י. ואף שעדיין לא הגענו לסוף הדרך, מ"מ תחילת הדרך יש כבר. וא"כ מי שטוען שהניסים היו יותר גדולים מיציאת מצרים אין זה סותר יסודי הדת. והיינו בבחינה שגם חז"ל מתייחסים למצב שיהיו דברים יותר גדולים מיציאת מצרים, וכאן הוא התחלה של המצב. לא מצוות חדשות, אלא ללמוד מהעבר ולא מבחינה של לחייב מצוות חדשות, היינו מצוה שלא נצטווינו אף פעם, שזה לא שייך ע"י ניסים של ביטול שיעבוד מלכויות, ואין מצוה חדשה בתורה. אולם מצוה שכבר יש, כמו כיבוש א"י ודיני מלחמה, שלענין זה צריך חיזוק בכל פעם לעשות את המלחמה [עי' ברכות (לב ע"ב) ת"ר ארבעה צריכין חזוק... וברש"י שם], ובענין זה כן אפשר להתפעל וללמוד ע"י ניצחונות הקודמים שהקב"ה עוזר במלחמה. וכמו שלמדנו מאסא מלך יהודה בספר דברי הימים (ב פרק טז ז), שבגלל שלא למד מהניצחונות הקודמים, ולא לחם בעצמו אלא סמך על הגוי, נענש: "וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' א-לֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ: (ח) הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ: (ט) כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת". (עי' עוד בזה במאמר למען תדעון כי א-ל חי בקרבכם, ובמאמר תקיפה באיראן, שיש להתקיף את איראן ולא לסמוך על ארה"ב). הנס שילדים וילדות משחקים בירושלים ומצאנו בלשון הפסוק שהנס שילדים וילדות משחקים ברחובות ירושלים הוא נס יותר גדול מלידת יצחק אבינו ע"י שרה אמנו בגיל תשעים. שהרי בשרה אמנו כשלא האמינה את הנס נאמר בבראשית (פרק יח יד) "הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן". והיינו בעיני הקב"ה זה לא פלא, רק בעיני בני אדם. ואילו כשילדים משחקים ברחובות ירושלים נאמר בזכריה (פרק ח ה) "וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". (ו) כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְב-ָאוֹת". והיינו שזה פלא גם בעיני הקב"ה, ובכל זאת יתקיים, וא"כ היום שכבר נתקיים נבואה זו אנו במצב של ניסים יותר גדולים מלידת יצחק אבינו. הדיון הוא רק עם מי שמכיר בניסי הקב"ה (אולם כל זה שייך רק למי שמכיר שהקב"ה עזר כאן למען כבוד שמו להוסיף שטחים ולקיים הברית שכרת עם אבותינו לתת לנו את א"י. אולם מי שטוען שכל הוספת שטחים הוא באיסור של התגרות באומות, ואנו עדיין במצב של ג' שבועות ולא במצב של עד שתחפץ, וצריך להחזיר השטחים ואסור לדור שם, ולדעת האדמו"ר מסטמר אסור גם ללכת לכותל, וכן ראוי לתת את כל העיר העתיקה לערבים כדי שיהודים לא יעלו להר הבית, ואין כאן לא גאולה ולא אתחלתא דגאולה אלא העתק מגלות פולין לגלות הציונים ודברים כיו"ב - אז בודאי לא שייך לדון מה יותר גדול האם ניסים של מלחמת ששת הימים או ניסים של יציאת מצרים). המשך הנידון (תשע"ה) האם כבר עכשיו יש חיוב לומר חי ה' אשר העלה מכל הארצות צריך לדון מה הגדר שמחייב לומר הפסוק "חי ה' אשר העלה", האם כפוף לבית המקדש, או לקיבוץ גלויות כללי של כל עם ישראל, או שמספיק קיבוץ גלויות חלקי, אף שנשארו חלק מהיהודים בארצות חו"ל, רק שלמעשה מכל הארצות הגיעו חלק מהיהודים (שאנו מכירים שהם יהודים). האם בשביל לומר הפסוק צריך קיבוץ גלויות כללי של כל עם ישראל לכאורה נראה להביא ראיה מן הרמב"ן (שמות פרק יב) שכבר הגיע הזמן, על אף שעדיין אין לנו קיבוץ גלויות בשלמות, אלא רק חלקי. וז"ל: "וטעם 'החדש הזה לכם ראש חדשים', שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר 'בחדש השלישי' (להלן יט א), ואומר 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן' (במדבר י יא), 'ובחדש השביעי באחד לחודש' וגו' (שם כט א), וכן כלם. "וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב) 'וחג האסיף תקופת השנה', וכתיב (שם כג טז) 'בצאת השנה', אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם 'ראשון הוא לכם', שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזכרון גאולתינו. "וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו) 'ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון', חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א) ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב 'בחדש הראשון הוא חדש ניסן', כמו 'הפיל פור הוא הגורל' (שם). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה". עכ"ל. הנה הרמב"ן הזכיר רק חלק של הפסוק מארץ צפון, והכוונה מארץ בבל שהוא יחסית צפונו של א"י, ומשום זה כבר נתבטל מצוות 'החודש הזה לכם' להזכיר תמיד ניסן בתור ראש חודש ראשון ולא בשמות החדשים, אלא אנו אומרים שמות החדשים ניסן אייר כדי להזכיר גאולת עזרא. ואף ע"ג שגם בגאולה מבבל הגיעו רק חלק, שהרי רובם נשארו בבבל, כולל שתי הישיבות, ונשארו שם מסלתה ומשמנה של עם ישראל ושולשלת ריש גלותא. מ"מ החלק שהגיעו מבבל שהם עשרה יוחסין, כבר מספיק לבטל מצוות עשה דאורייתא, ולהחליפו בהזכרת שמות של חדשים. וא"כ כיום שנתקיים המשך הפסוק 'מכל הארצות', ממילא על אף שגם מכל הארצות הגיעו רק חלקית, ויש עדיין הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות וחילונים בחו"ל, מ"מ מכיון שכבר הגיעו הרבה יהודים מכל הארצות, (רוב ארצות נחשב ככל ארצות) נחשב זה כבר לחיוב לומר הפסוק בשלימות שכולל מכל הארצות. בית המקדש ובענין בית המקדש, משמע בפשטות שזה לא לעיכובא שהרי בפסוק לא הוזכר כלל בית המקדש, רק קיבוץ גלויות. שלטון חילוני ומה שהשלטון חילוני, זה לא מעכב, שהרי לא הוזכר כאן באיזה שילטון. והרי בגאולה 'בעתה' יעשה קיבוץ גלויות ע"י אנשים המכונים אנשי סדום כמבואר ביחזקאל (ט"ז מפסוק נ"ג ואילך), וכבר הארכנו בכמה מאמרים שהשלטון היום לא יותר גרוע מאנשי סדום, ועי"ש הסיבה לכך, ועי' בזה במאמר "ושבתי את שבות סדום ובנותיה". ויש להוסיף, שניתן להבין הנהגת הקב"ה שהנהיג שהחילונים שולטים ולא שומרי תורה. שהרי ראינו לצערינו הנהגת שומרי תורה, שכל אחד דואג בעיקר לעצמו ומוכן להרוס את השני. ולמשל, אם החרדים קרובים לשלטון, מוכנים להרוס ולהחריב את הציבור הדתי, ולהחריב יישובים שלמים. ואם הציבור הדתי קרובים לשלטון, מוכנים להרוס את הישיבות החרדיות ולעשות קיצוצים משונים. ואם מישהו מקים מפלגה שמצרף את כולם, כמו שקרה כעת בבחירות, אז נרדפים משני הכיוונים, ועושים הכל לשבור אותם. וכנראה שהקב"ה בחר החילונים בראש שאז איך שהוא כולם יקבלו מה שצריכים לקבל, פעם יותר אלו ופעם יותר אלו. ועי' במאמר "איחוד נאמני התורה". ומה שיש עדיין צרות מן האומות, זה היה גם בתקופת עזרא, וזה לא מעכב בנוגע לעניננו. קושיה על הסברה שכבר הגיע הזמן ויש להקשות על מה שכתבנו שכבר עכשיו יש מקום לומר שיש חיוב לומר 'חי ה' אשר העלה', שהרי בפסוק שלפני פסוקים אלו כתוב במשיח ממש. ירמיהו (פרק כג פסוק ה): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: (ו) בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ". וא"כ לכאורה הפסוק הבא אחריו "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה'", מדבר במשיח ממש ולא רק בקיבוץ גלויות. אולם יש לומר, שזה לא מחייב, שאף שהפסוק שלפני זה מדבר במשיח ממש, אולם הפסוק של חי ה' מדבר בקיבוץ גלויות, שהרי לא הוזכר שם הודאה על משיח אלא על קיבוץ גלויות. והרי מבואר בגמרא מגילה (דף יז ע"ב) ע"פ סדר ברכות שמונה עשרה שתחילת ברכות גאולה כללית הוא קיבוץ גלויות, ואח"כ תיקון המשפט, ואח"כ ביעור הרשעים, ואח"כ הרמת קרני צדיקים, ואח"כ בנין ירושלים, ואח"כ מלכות בית דוד. וא"כ רואים שיש בגאולה כמה שלבים, וא"כ כעת שהתחיל חלק גדול של שלב ראשון היינו קיבוץ גלויות ויש כבר כשש מיליון וחצי יהודים בא"י, ועי' רש"י שם (ד"ה אתחלתא דגאולה) שקיבוץ גלויות הוא כבר גאולה מן הגלות, על אף שעדיין לא הגיע משיח ולא בית המקדש ועדיין הרשעים שולטים, וממילא בפשטות ניתן לקיים כעת הפסוק של "אשר העלה מכל הארצות". כשיש ספק אם הגיע הזמן ונראה לומר, שאם יש ספק אם כבר הגיע הזמן לומר 'חי ה' אשר העלה', ניתן לאומרו מספק, היינו לומר שני הפסוקים האלה ולכוון, שאם הגיע הזמן לומר, יהא לשם הודאה להקב"ה על זה, ואם לא הגיע הזמן שיהא כקורא פסוקים בעלמא. רק שלכאורה צריך לעיין מה יכול להזיק אם אומרים בתור ודאי על אף שטעו, הרי זה רק הודאה להקב"ה, ואין כאן נוסח של ברכה. אולם יש מקום לומר שמכיון שההודאה מטרתו למעט הזכרת יציאת מצרים ולעשות קיבוץ גלויות העיקר, וממילא כשעדיין לא הגיע הזמן יש כאן חשש של זלזול בהזכרת יציאת מצרים. אולם אם עושים תנאי אין חשש, וכמו שכתבו הפוסקים לענין הנחת תפילין בחול המועד, שאם יש ספק אם מצוה להניח או שאסור, ניתן לעשות תנאי, שאם מחויבים זה יהא לשם מצוה, ואם לא מחויביים זה יהא שלא לשם מצוה. עי' משנה ברורה (סימן לא ס"ק ח') וז"ל: "גם קודם ההנחה יחשוב בדעתו: אם אני מחוייב אני מניחן לשם מצוה, ואם לאו אין אני מניחן לשם מצוה. ובזה יצא ידי כו"ע, דאף להסוברים דחוה"מ אינו זמן תפילין אינו עובר על בל תוסיף כיון שאינו מכוין בהנחתם לשם מצוה ודאי, וכ"ש שאין לחוש בזה לאיסור זלזול של אות חוה"מ דזה ג"כ אינו אלא במתכוין לשם מצוה כנ"ל". (בעצם הנושא של תפילין בחול המועד, עי' במה שכתבנו במאמר "תפילין בחול המועד", שהעיקר לדינא שחייבים בתפילין). כמה ספיקות במצווה צריך לדון האם כשהגיע הזמן לומר 'חי ה' אשר העלה', האם זה חיוב מדאורייתא, או מדברי הנביאים. ועוד צריך לדון האם זה חיוב לומר כל יום. וכן אם החיוב רק ביום, או גם בלילה. האם החיוב מדאורייתא הנה כשיגיע הזמן בפשטות זה חיוב מדאורייתא, ולא רק מדברי נביאים, על אף שהפסוק הזה נאמר בדברי נביאים. וראיה לזה שהרי לדעת בן זומא, כשיגיע הזמן שצריך לומר זה, מתבטל מצוות עשה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים כל יום, ואומרים רק הפסוק הזה, וזה בא במקום זכירת יציאת מצרים כל יום. ואם החיוב הזה היה רק מדרבנן איך יכול לבטל מצות עשה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים? אלא ודאי שהחיוב הוא מדאורייתא. וא"כ גם לדעת חכמים דקיי"ל כוותייהו, שלא יתבטל לגמרי חיוב הזכרת יציאת מצרים רק שהוא נטפל להזכרת חי אשר העלה, מ"מ נשמע שהזכרת פסוק חי ה' הוא מדאורייתא. האם החיוב כל יום וכן נשמע מזה שהחיוב הוא כל יום, שהרי כמו שחיוב הזכרת יציאת מצרים הוא כל יום, ה"ה הזכרת חי ה' אשר העלה. האם החיוב גם בלילה אם יש חיוב גם בלילה, מדאורייתא או רק מדרבנן, לכאורה תלוי האם יש חיוב להזכיר יציאת מצרים בלילה מדאורייתא או מדרבנן. ולכאורה מכיון שפוסקים כדעת רבנן שהריבוי של כל ימי חייך נאמר לענין ימות המשיח, אין לנו מקור לחייב בלילה, והמשנה שכותב שיש חיוב בלילה, זה רק מדרבנן. אולם הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ג) פוסק שגם בלילה חייב מדאורייתא, וז"ל: "אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". וכתב המשנה ברורה (סימן סז ס"ק ג'): "ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים, ועיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן, ונ"מ לענין ספיקא ע"ש, ובשאגת ארי' סי' ח' כתב בהדיא דהוא דאורייתא. וחייב להזכיר בזמן שהוא לילה ודאי ולא קודם, וע"כ אם הזכיר בין השמשות כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא, וכן משמע מרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש דהוא דאורייתא וכמו שכתב הפמ"ג בעצמו". על הקושיה שהרמב"ם פסק כבן זומא ולא כרבנן, וזה לכאורה קושיה חזקה, ראיתי במפרשי הרמב"ם שהרמב"ם ס"ל שגם בלילה וגם בימות המשיח יש חיוב להזכיר יציאת מצרים. שארית נתן (הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ג) וז"ל: "ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה וכו'. כבן זומא וחכמים מודים לו, רק מוסיפים להביא לימות המשיח, אבל בן זומא פליג אחכמים ולא ס"ל לחייב להזכיר יצי"מ בימות המשיח כמבואר בברכות י"ב ע"ב בברייתא. וכן סתמא דגמ' דף י"ד ע"ב דחייבים להזכיר יצי"מ בלילה. (א"ה בא ליישב מ"ש הרבה אחרונים ע"ד הרמב"ם למה פסק כבן זומא ולא כחכמים, והרי זה סתם ואח"כ מחלוקת דבהא אין הלכה כסתם. וע"ז מיישב דבהא כו"ע לא פליגי. וכעי"ז אי' בצל"ח לברכות שם ומוכיח גם מפיהמ"ש דהרמב"ם מפרש "ולא זכיתי" לא זכיתי לידע הרמז מהכתוב, ולא מלשון ניצוח כפי' הרע"ב)", עכ"ל. אולם הרשב"א בשם הראב"ד כתב (מסכת ברכות דף יב עמוד ב) שחיוב להזכיר יציאת מצרים בלילה לדעת חכמים הוא רק מדרבנן. וז"ל: "מתני' 'אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא'. כתב הראב"ד ז"ל תמה אני בתחלה שלא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות, נמצא שלא היו אומרים לא פרשת ציצית ולא אמת ואמונה, אם כן שתים לאחריה היכא משכחת לה. ונראה לי כי מה שאמר 'ולא זכיתי שתאמר' - מן התורה קאמר, ולעולם היו קורים פרשת ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים ע"כ". עכ"ל. ונלמד מכל זה כשיגיע הזמן לומר הפסוק 'חי ה' אשר העלה', אז יש חיוב מדאורייתא לומר זה כל יום. לסיכום, ביום יש חיוב מדאורייתא, ובלילה לדעת הרמב"ם זה חיוב מדאורייתא, ולדעת הראב"ד זה חיוב מדרבנן. וכעת אם מסתפקים בדבר ניתן לעשות תנאי. האם המצוה לעלות לארץ ישראל כפוף לביאת המשיח הדברים פשוטים שאין לזה קשר, כמבואר במשנה (כתובות קי ע"ב) 'הכל מעלים לארץ ישראל'. וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק יג הלכה יח) וז"ל: "וכשמוציאה ממדינה למדינה או מכפר לכפר באותה הארץ, אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע, ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים, ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו גוים למקום שרובו ישראל. "במה דברים אמורים מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל. אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין לעלות, אפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גוים מעלין. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ ואפילו מנוה הרע שרובו גוים לנוה היפה שרובו ישראל". עכ"ל. וכן הובא בשו"ע (אה"ע סימן עה סעיף ד): "אמר האיש לעלות לא"י, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה". שולחן ערוך (יורה דעה הלכות עבדים סימן רסז סעיף פד): "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל, כופין את רבו לעלות עמו, או ימכור אותו למי שיעלהו שם. רצה האדון לצאת לחוצה לארץ, אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה. ודין זה בכל זמן, אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עובדי כוכבים". הפסק של הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א וכן בא אלי בשבוע שעבר יהודי חרדי מבורו פארק בנוי יורק, שהוא רוצה לעלות לא"י ואשתו מתנגדת, כי יש לה שם פרנסה מרווחת ועוד דברים, ושאל את הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א מה לעשות, והשיב לו, שהוא יעלה לבד ואח"כ אשתו ובניו ילכו אחריו. וכן הגר"ח קניבסקי שליט"א התלוצץ על אלו שאומרים שכדי לעלות לא"י צריך לחכות על ביאת המשיח. דעת מרן החזון איש בענין עליה לא"י אצל מרן החזון איש היתה חביבות ישוב א"י ועליה לא"י חזק מאוד, עי' אגרות חזו"א (ח"א ס' קע"ה) וז"ל: "...מצב הארץ נפרז מרחוק כידוע ואינו גרוע מן הגלות בחו"ל חלילה, ומצות א"י הוכרעה ע"י הרמב"ם והרמב"ן וש"פ וידוע עד כמה שאף ה"חפץ חיים" זללה"ה לעלות". עכ"ל. מקורות לדברי החזו"א מצות ישוב א"י הוזכר הרבה פעמים בין ברמב"ם בין בשו"ע. הל' מזוזה (פ"ה הל' י'), הל' שבת (פ"ו הל' י"א), הל' שמיטה ויובל (פ"ד הל' כ"ה כ"ז), הל' אישות (פי"ג הל' כ'), הל' נזקי ממון (פ"ה הל' ב'), הל' שכנים (פ"ד הל' י', ובפ"ו הל' ב'), הל' גזילה ואבידה (פ"י הל' ה' בראב"ד), הל' עבדים (פ"ח הל' ט'), הל' מלכים (פ"ה הל' ט' עד י"ב), הובא חזו"א (שביעית סי' כ"ד. הל' מלכים פ"ז הל' י"ד). ושו"ע או"ח סי' רמ"ח (סעי' ד'), סי' ש"ו (סעי' י"א). יו"ד סי' רנ"א (סעי' ג'), סי' רס"ז (סעי' פ"ב עד פ"ה), סי' רפ"ו (סעי' כ"ב). אה"ע סי' ע"ה (סעי' ג'). חו"מ סי' קס"ח (סעי' א'). וכן הל' מלחמה הוזכר ברמב"ם בכל הל' מלכים, הל' שבת (פ"ב הל' כ"ג, ופכ"ז הל' י"ז). וכן טור (סי' רמ"ט). שו"ע או"ח סי' שכ"ט (סעי' ו'), וסי' ת"ז (סעי' ג'). רמב"ן, (הוספה בספר המצוות להרמב"ם מה ששכח הרמב"ם, עשין מצוה ד'). עי' בפאר הדור (ח"ב, עמוד מ"ב): "באו אצלו בחורי ישיבות שעלו מן הגולה ללמוד תורה בארץ ישראל כשהם שואלים מה דינם בנוגע לשמירת יום טוב שני של גלויות מאחר שדעתם לחזור, השיב להם החז"א - וכי זו היא דעת בכלל? איזה יהודי יש בדעתו לחזור מן הארץ...?". ועי' בזה במאמר "חשיבות עליה לארץ ישראל". מרן החזו"א: מקום שגרים יהודים הוא כשר, מקום שלא הוא טרף כעת ראיתי בספר "שביעית למצוותיה" מאת הרב עזריאל רפאל הירש (שנת תשמ"ו, עמוד 65): "פעם אמר לי מרן החז"א כאשר באתי לפניו לשאול שאלה בענין מסויים, בין היתר אמר לי: על היהודים להתפזר על פני כל הארץ לבל תהיה ארצנו חציה "כשר" וחציה "טרף", והוסיף לומר "זאת שיטתי בענין!". עכ"ל. היסוד הזה ליישב כל הארץ מבואר מפורש בספר החזו"א עצמו (שביעית סי' כ"ד ס"ק א'), וז"ל: "והנה למדנו לפי זה, דאין איסור ליתן להם חניה בקרקע תלוי' בקדושת הארץ, דהא בקדושת הארץ איכא פלוגתא בשעה שגלו, ובאיסור חנייה בקרקע ליכא פלוגתא שהרי עיקרה נאסרה בזמן שאין יד ישראל תקיפה... אבל הדבר מוכרע מסברא, שדין זה בכלל הרצון שתהיה הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו בארץ עובדי ע"ז, וארץ ישראל היא גם בגלותנו, והרי אנו מחויבים בישובה ולדור בה גם בגלותנו. וכמו שהאריך הר"מ [פ"ה מהל' מלכים], וכמש"כ הרדב"ז [פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו]. "והדבר מבואר בהדיא בר"מ [פ"י מהל' ע"ז ה"ג] שכתב 'ומותר למכור להם בתים ושדות בחו"ל מפני שאינה ארצנו', ואילו הדבר תלוי בקדושת הארץ לא שייך למיהב טעמא על היתר חו"ל, אלא לפי שאיסור ליתן להם חני' בקרקע הוא מפרטי מצות ביעור ע"ז והיה ראוי למיסר אף בחו"ל אלא שאי אפשר להזהיר בכל העולם ולא הוזהרנו אלא בארצנו, אבל ביעור ע"ז מארצנו הוא בכל זמן וזהו שדיקדק הר"מ שלא נפטרנו אלא מחו"ל לפי שאינה ארצנו. והנה נתבאר שמכירת בתים ושדות לעע"ז אף בזמן הזה מן התורה, והלכך כל הארץ שכבשוה עולי מצרים בכלל האיסור וזה דלא כהמנ"ח [מצווה צד]". עכ"ל. ומבואר מזה, שדעתו שמצווה ליישב כל חלקי ארץ ישראל, כולל מה שנכבש במלחמת ששת הימים, ולא רק משום לחץ יוקר הדירות אלא גם משום שצריך לדאוג שהיהודים ידורו שם ולא הערבים. וזה לא כמו שעלה בדעת ח"כ משה גפני, שיש איסור של התגרות באומות בכל השטחים שיהודים גרים לשם מצוות יישוב א"י, ורק במקום שגרים שלא לשם מצווה יישוב א"י אלא מפני לחץ חסרון הדירות אין איסור להתגרות באומות כמו ביתר עילית ומודיעין עילית, והיינו משום שלא מחשיב כלל מצוה של ליישב כל הארץ. וכאן בחזו"א מפורש שיש מצווה ליישב כל הארץ, וזה בכלל מצות ביעור עבודה זרה, ואם לא עושים זה נקרא שהארץ הוא בכלל טרף. (עי' במאמר הויכוח עם ח"כ משה גפני בנושא חורבן יישובים). והמקור ללשון חריף כזה, הוא כנראה מן הגמרא כתובות (דף קי עמוד ב): "אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וכי מי אמר לו לדוד 'לך עבוד אלהים אחרים'? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים". ע"כ. ושם הרי דוד המלך לא רוצה ללכת לחו"ל ממש אלא לעיר גת, שנשלטה ע"י פלישתים ולא היה שם יישוב יהודי, ובכל זאת נחשב כאילו עע"ז. וא"כ ה"ה בזמננו בכל מקום שהערבים שולטים בו נחשב כאילו עובד ע"ז. ואילו במקום שעושים יישוב א"י מחשיבים את המקום להיות שם חלק של הקב"ה, ומקיימים מצוות ביעור ע"ז, וזה כולל גם השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. נכתב בעזהי"ת ע"י מורנו הרב שליט"א ט' ניסן תשע"ה