יום ש', טו’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
אורו של מלך המשיח ● מצות ייבום שהיא יסוד מלכות ליהודה ובית דוד ומלך המשיח ● פתח דבר מאת הרב רפאל אהרן יפה"ן ● בחשיבות מצוות יבום בזמן הזה ● חלק ההשקפה ● יש בזה כמה תנאים ● דעת ערוך השולחן, החזון איש, והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל שלא לאסור יבום ● טענה שאסור לשנות מנהג
19:44 (16/12/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

אורו של מלך המשיח במדרש מבואר שיסוד אורו של מלך המשיח נעשה ע"י מצוות יבום, שעל ידי יבום של יהודה ותמר, נולד פרץ שהוא אבי המלכות שממנו יצא דוד. בראשית רבה (פרשת וישב פרשה פה): ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה. והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. ויהי בעת ההיא וירד יהודה, (ישעיה סו) בטרם תחיל ילדה, קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון. מצות ייבום שהיא יסוד מלכות יהודה ובית דוד ומלך המשיח מתוך הפתיחה של הרב רפאל אהרן יפה"ן המהדיר על חידושי הריטב"א מסכת יבמות, וז"ל: פתח דבר רבות בנות עשו חיל, בא אדם הראשון ונצטוה על עבודה זרה, ונח על מצות אבר מן החי, אברהם על המילה, ויצחק נתחנך לשמונה, ויעקב על גיד הנשה, יהודה על היבום (פסיקתא דרב כהנא פי"ב). מסכת יבמות פותחת את סדר נשים שבתלמוד, ובתוס' ישנים למכלתין בתירוץ שני הטעם, דהיא מצוה ראשונה שארעה בנשים כדכתיב (בראשית לח ח) בא אל אשת אחיך, ומכאן הסמך למשמעות הך פסיקתא דרב כהנא, דמזמן יהודה כבר נצטוו בני ישראל על הייבום, דהיינו דייבום היתה המצווה הראשונה שהוטלה על בני ישראל מעת התהוות שבטי י-ה. ונראה בביאור הדבר על פי הזוהר (וישב קפו:) דהא ההוא דמת בלא בנין, כד נפיק מהאי עלמא לא עאל בפרגודא, ולא נטיל חולק בההוא עלמא, ונשמתיה לא אתכלילת באתר דכל נשמתין אתכלילת, ואתגזר דיוקניה מתמן וכו' והואיל וכדין הוא, ברא ליה קודשא בריך הוא פרוקא דיפרוק ליה מידא דמחבלין, וקא אחוי דקריב ליה דכתיב "כי ישבו אחים יחדיו וגו'" בגין דנשמתה לא עאלה קמיה דקוב"ה וכו' ע"ש. על פי הזוהר אנו למדים דמצות ייבום היא היחידית שבמצוות כמדומני שיסודו לתקן נשמת הזולת לאחר מיתתו, ונמצא דמצות ייבום מגלמת בתוכה שילוב של חוזק האמונה בנצחיות של נשמת היחיד מישראל ביחד עם עבודת החסד ואחריות לזולת, המתבטאת בשעבוד רצון בחירה אישית למען הזולת. ולכן אפשר שזו היא הסיבה שמצות ייבום היא המצוה הראשונה שנאמר בשבטי י-ה, ששני יסודות אלו של חיזוק האמונה בנצחיות בשילוב עם האחריות לזולת, זהו יסוד גם בהתהוות וקיום עם ישראל, ואפשר דמטעם זה נתגלה מצות ייבום בייחוד אצל יהודה, דהרי יהודה הוא שיש בו ממדה זו של אחריות כמו שכתוב "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" והיינו מדת המלכות כידוע, ומעתה מובן במדה כנגד מדה, דמלכות בית דוד שרשו בכלל ישראל בקיום מנהג זה של ייבום שהיה נהוג גם בשאר קרובים עוד מימי יהודה, ובהמשך בימי רות, שעל ידו התהווה מלכות בית דוד שמסמלת את נצחיות נשמת כנסת ישראל בקיום "לא יסור שבט מיהודה", ועל ידו יבוא כלל ישראל לתיקון השלם ע"י מלך המשיח, "כי מלאה הארץ דעה." וכמו דמדה זו של אחריות המגולמת במצות ייבום שהיא יסוד מלכות ליהודה ובית דוד ומלך המשיח, הכי נמי דזהו יסוד "ואת יהודה שלח לפניו" כמבואר בחז"ל, דיהודה זה שנבחר ע"י יעקב לראש בית התלמוד, דאותם תבונות של חוזק האמונה בנצחיות הנשמה בשילוב עם האחריות והשעבוד לזולת, שמיוחד ליהודה, המתבטאת במצות ייבום, הן הן הנדרשות גם למי שעומד בראש בית התלמוד, דדוקא בשילוב שני עניינים אלו אפשר להשפיע תורה לאחרים, והנה בדומה לחוזק האמונה והרגשת האחריות הנדרש מהמשפיע בתורה, כמו כן אנו התלמידים מקבלי התורה בכל דור ודור, כדי להתקשר לתורה ולזכות לגילוי אורה, גם כן נדרשת מצדנו חוזק האמונה המתבטאת בהתבטלות גמורה לתורה והרגשת אחריות לתורה, כדי שנובל להכנס לפני ולפנים לעמוד על דעתן של רבותינו הראשונים, אמן כן יהיה רצון. עכ"ל הרב רפאל אהרן יפה"ן. בחשיבות מצוות יבום בזמן הזה בשנת תשנ"ה חודש כסלו הוצאתי חיבור בשם יבום או חליצה, להוכיח, שמה שנהגו בגלילות אשכנז לבטל לגמרי מצות יבום, הוא צע"ג, והרבנות הראשית בישראל תיקנו בכ"א שבט תש"י, לבטל מצות יבום גם מן הספרדים כדי שלא יהא התורה כשתי תורות (עי' יביע אומר (ח"ו אבן העזר ס' י"ד) שצועק הרבה על זה), וזה עוד חמור ביותר. וביאור הענין, שיש מחלוקת בין רבנן לאבא שאול בזמן שאין מכוונים לשם מצוה אלא לשם נוי וממון, שדעת רבנן שמצות יבום קודמת, ודעת אבא שאול שמצות חליצה קודמת (יבמות לט ע"ב), והמחלוקת הזו עברה בין האמוראים ובין הגאונים ובין הראשונים, ופסק המחבר (אבן העזר ס' קס"ה סע' א') כרבנן והרמ"א כאבא שאול. והוכחנו בראיות חזקות, שגם לדעת אבא שאול אין איסור ליבם, ורק מצות חליצה קודמת, כלשון המשנה (בכורות יג ע"א, עי' יבמות לט ע"ב שס"ל כאבא שאול): מצות יבום קודמת למצות חליצה. בראשונה שהיו מכוונים לשם מצוה ועכשיו שאין מכוונים לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אלמא שגם שלא לשם מצוה יש מצוה ביבום (ועי' רמב"ם בכורים פי"ב א' ורדב"ז שם) שכל מה שאמר אבא שאול שהמיבם לשם נוי וממון כאילו בא על הערוה (שם) הוא לא איסור רק שמצות חליצה קודמת, וכ"כ הרמ"א (סי' קס"ה סעי' א') שאין חשש איסור ביבומו, (ומה שהביא שם הט"ז (ס"ק ב') מפירוש סדר חליצה (סעי' מו (ש"ע דף פט:) שעכשיו יש איסור, שם איירי כשיש ליבם אשה). ועוד ראיות, עי' בזה ריש החולץ שעבריין שיבם תוך ג' חדשים והפילה אומרים לו שיבעול אח"כ אף לר"ל שיבום של מעוברת אינו קונה, וכל היבום הוא אחרי ההפלה, וא"כ סתמא מדובר באדם שאינו מכוון לשם מצווה. וכן מוכח בדף קו ע"א דביבם שאינו הגון לא מטעין רק משום טענה דידה, ולא משום מצות חליצה קודם וכמו שהביא החזו"א (ס' קכ"ב א' ע"ש עוד), וכן עי' בירושלמי (פי"ג הל' י"ד), למשנה אחרונה שמענו שמותר לחלוץ, שמענו שכופין (בתמיה) וכן יבם קטן אפשר לקחת יבמתו (יבמות קי"א ע"ב) אף שכעת אינו מקיים מצוה (לדעת תוס' קידושין י"ט ע"א ד"ה מדאורייתא) בכל זאת אין כאן איסור ערוה, ועי' תוס' (יבמות לה ע"ב ד"ה תגלי) שהוכיח מכאן שהבא על יבמה באופן שאין בו מצוה אין בו איסור אשת אח, וכן משנה (לח ע"א) דשומרת יבם שמתה יש ליבם חלק בירושה משום שאולי הוא היה מיבם, אלמא שמותר ליבם, ומובא זה ברמ"א (סי' ק"ס סעי' י"א), רק כתב דבמקום שכופין תמיד לחלוץ אין ליבם כלל חלק בירושה, אלמא שמצד דינא דגמרא מותר ליבם, (וכן קט ע"א מיאון דמצוה שאני, ופסק שמואל כך קי ע"א, אף שפסק כאבא שאול כתובות סד ע"א ואכמ"ל). ובהסבר הדבר, שאין בו איסור, על אף שיש כאן ביטוי של כאילו בא על הערוה, נראה לבאר, שהרי בעצם גם בחליצה יש פגם כמבואר בקרא, ודעת אבא שאול שביבום שלא לשם שמים יש בו יותר פגם מבפגם של חליצה, ונשאר מצות חליצה קודמת אבל לא יותר מזה. והבית דין צריך לשאול אם רוצה יבום או חליצה שלא יהא כפיה גם לדעת אבא שאול (יבמות לט ע"ב), שהרי שאלה זו נפסק להלכה לכל הראשונים בין אלו שפסקו כחכמים ובין אלו שפסקו כאבא שאול, וכ"ש אם מכוון לשם שמים, אז גם לדעת אבא שאול מצות יבום קודמת, ורק במקום שהוא זקן והיא צעירה או הפוך, יכול הבית דין לייעץ לו שלא ליבם (שם קא ע"ב) אבל ההכרעה הוא להיבם. ואם היא אינה רוצה, אז לדעת אבא שאול אין כותבים אגרת מרד עליה ולרבנן כותבים (כתובות סד ע"א), אבל אם שניהם רוצים, צריך להניח ליבם אף לדעת אבא שאול, וכמש"כ רש"י (יבמות דף לט ע"ב), וכן דעת כל אלו הגאונים שפסקו כאבא שאול (עי' אוצר הגאונים יבמות עמ' 77), ויש רק דעת רבינו תם שכופים בדברים לחלוץ אבל גם לדידיה לא אוסרים, והמהרי"ק (שורש צ"א וק"ב, הובא ברמ"א סי' ק"ס סע' ז') כתב שהמנהג שכופין, וזה היה מנהג שלא כהגמרא, והרמ"א עצמו לא סבירא ליה כך (בס' קס"ה), אלא אם מתעקש נותנים לו ליבם. ועי' גם רמ"א (ס' א' סע' י') אם במקום מצוות יבום שייך חרם דרבינו גרשום שלא לקחת שתי נשים, וקיימא לן שיש חרם דרבינו גרשום, עי' ביאור הגר"א שם, ויוצא מזה שבמקום שאין ליבם אשה, מותר ליבם גם לדעת הרמ"א שפסק כאבא שאול. בגלילות אשכנז נהגו מכמה דורות (אחרי הרמ"א) לאסור לגמרי יבום אף שאין לו אשה (עי' ט"ז סי' ק"ס ס"ק ו), ושואלים אם רוצה יבום או חליצה כמו שכתוב בגמרא (עי' סדר חליצה סי' כט וגר"א שם ס"ק נח, ופ"ת אות י') אבל למעשה לא נתנו ליבם, וזה הנהגה של סתירה. ולפי מנהג ספרד שנהגו תמיד ליבם כשרוצה, אסרו כעת בא"י לגמרי, וזה תמוה ביותר, שאם רוצים שלא לעשות כשתי תורות (שהרעיון עצמו צודק), צריך להכריע מי יותר צודק, המחבר או הרמ"א, ובמקרה דידן דעת רוב ראשונים כהמחבר כמו שכתב הגר"א (סי' קס"ה ס"ק י"ג) ומצות יבום קודמת, וכ"ש שהמנהג לאסור ליבם הוא גם שלא כדעת הרמ"א, שמה שבדורות האחרונים אסרו במוחלט, זה שלא כדינא דגמ'. וכן החזון איש (סי' קכ"ב ס"ק א) כתב שאם היבם מתעקש מניחים ליבם, וכ"ש כשבא לשם שמים, וכ"כ בערוך השולחן (סי' קס"ה אות י"ד), אולם אם יש לו אשה שיש חרם דרבינו גרשום, צריך לחלוץ, (שם ס"ק י"ב. והגר"א סי' א' ס"ק כ"ח מקור בגמ'). חלק ההשקפה וכעת נדבר על חלק ההשקפה של הדבר, דהנהגה זו לבטל לגמרי מצות יבום גם כשהיבם והיבמה רוצים ביבום, וגם כשמכוונים לשם שמים, היא מעכבת את הגאולה. דצריך להתבונן בפרשת יהודה ותמר, וברמב"ן שם, שכל הפרשה בנויה על מצות יבום, ואונן היה חייב מיתה על מה שביטל מצות יבום, וזה היה עיקר האיסור. כמבואר בקרא (בראשית לח ח): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. ועי' באור החיים הקדוש (פ' פנחס כו יט): ועון אונן הוא עון שגרם חורבן בית שני שהיה להם שנאת חינם (יומא ט ע"ב) וכמו כן אונן דכתיב בו לבלתי נתן זרע לאחיו. ועי' רמב"ן (שם): והנה נחשב אכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל כי עתה חלוץ הוא מהם. ולמדים מזה ששורש ביטול מצות יבום הוא אכזריות, ואף שהתורה התירה חליצה, זה רק ליבם שאינו מחויב לקחת אשה שאינו רוצה בה שזה גורם קטטה, ולא שהבית דין יכריע לו לחלוץ אם הוא רוצה יבום, שזה אכזריות בלי היתר. וחוץ מזה בהתבוננות בפרשה זו, רואים שתמר הצדקת עשתה דברים אשר לא יעשו, והציגה עצמה כזונה וקדשה בדרך לפתות אדם לדבר כזה, וכן הכניסה עצמה בסכנת שריפה, כמבואר בקרא, ובודאי אילו היה כאן מצוה אחרת אפילו מן התורה, לא היתה רשאה לעשות דבר כזה, ודבר כזה שייך לעשות רק במצוה גדולה מאוד, וכאן משום גודל מצות יבום, שהוא שורש קיום נשמת ישראל, היא עשתה זאת, ורואים מזה שמצות יבום הוא מצוה למעלה מהרבה מצות התורה, והתורה כתבה (דברים כה ו) ולא ימחה שמו מישראל. ויותר מזה מבואר מלשון מישראל, שפגם חסרון נשמה אחת פוגם בכל ישראל, ונא' להקים לאחיו שם בישראל, ונקרא שמו בישראל. ויש ללמוד גם ממה שצריך שהדיינים המקרים לא אבא יבמי (יבמות ק"א ע"א) יהיו מיוחסים משני צדדים מישראל (שם קב ע"א, הגר"א סי' קס"ט ס"ק ח) ולמה בשביל להקרות צריך מיוחסים, אלא משום שהאשה קובלת בשביל נשמת בעלה, והבית דין קובלים בשביל כל ישראל שיחסור מהם נשמה, ולכן צריך מיוחסים להקרות לה שהקובלנא שלה תייצג צעקת כל ישראל. וע' ברמב"ן (פ' וישב לח ח) שכתב שחכמי ישראל קראו למצוה זו גאולה כמו שראינו בפרשת רות, וכן בפסוק כו: צדקה ממני צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני, והטעם כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו, אביו הוא הגואל אחריו כאשר פירשתי למעלה בדין היבום (יבום אב שייך רק לפני מתן תורה). ועי' גם במדרש רבה (פר' וישב פ"ה א), הקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח, ורואים מזה שנשמת משיח נולד על ידי מצות יבום. וכן בועז ורות הוא שורש מצות יבום עי' רמב"ן, ורואים בזה החשיבות העצומה של מצות יבום. וכן מה שמצות יבום דוחה חיוב כרת של אשת אח מראה על גדלות חשיבות מצות יבום, כמבואר ברמב"ן שם. ועי' מה שכתבנו בחיבור יבום או חליצה במדור השקפה, על פי הזוהר (פר' וישב דף קפ"ז, וסולם אות קס"ח) שכל אדם שלא זכה לגמור תיקונו, צריך הבן שלו להמשיך התיקון, אבל מי שלא זכה לבנים ואין מי שיעשה בשבילו יבום, אין לו כעת תיקון, ולכן מי שאין לו מי שמיבם אשתו כגון שאין לו אשה או אין לו אח או שאשתו חולצת, צריך נשמתו ללכת למקום שנקרא עיר מקלט, עד שנפטר צדיק בלי בנים ואשתו מתיבמת, ואז כיון שהצדיק הזה אין צריך התיקון בשביל עצמו, מהני יבום זה לכל אלו שמתו בלי בנים ולא זכו לתיקון. וזה בגדר כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. הנה כל זה שייך בזמן שהבית דין אינו אוסר מצות יבום, ובתוך הציבור יש מי שמיבם ויש מי שחולץ, אז יש אפשרות תיקון לכל האנשים שלא קיבלו תיקון שמתו בלי בנים, על ידי מי שכן מיבם אשת צדיק, אבל כשבית דין גוזר לבטל מצות יבום, א"כ אין מי שיעשה התיקון בשביל כל האנשים שמתו בלי בנים ולא קיבלו תיקון. וא"כ יש כאן זעקה גדולה של כל מיליוני נשמות שהלכו בלי בנים ולא קבלו תיקון. וחטא ביטול יבום שהוא שורש חטא שנאת חינם גורם לכל זה ומעכב הגאולה. ובזמן שהוצאתי הספר יבום או חליצה, הלכתי לכמה מנהיגי עדה לטעון שיבטלו התקנה לאסור מצות יבום, והראה לי הגאון ר' אברהם שפירא (שליט"א) [זצ"ל] את דברי מהרי"ץ חיות (בסוף ש"ס וילנא יבמות כב ע"ב): מי שיש לו בן מ"מ פוטר, נ"ב שמעתי בשם הגאון מהר"ץ ז"ל אבד"ק ברלין, דמזה הטעם בטלו היום מצות יבום, אע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא (יבמ' כ"א ע"א) בכל זה בזמן אחרון דלאו אכשר דרא, ואולי יש להאח המת בן מכל מקום, ובכהאי גוונא פוגע באיסור אשת אח, וטעם זה אמת וראוי לפרסמו. הנה סברה זו שייך טוב לחילונים שמוחזקים בזנות, (ושם יש עוד טעם שלא לעשות יבום משום שהאשה חשודה לזנות, ויש דין שסוטה וספק סוטה אינה מתייבמת, (שו"ע אבן העזר סי' קנ"ג סע' י"א) וכן לפעמים יש לחוש לחומרא בדאורייתא לדעת קצת מהגאונים (סי' קנ"ז סעי' ד') שמומר אינו אח לענין יבום, והחזו"א (יו"ד ס"ס ב') שכתב דין תינוק שנשבה, הוא מדין ספק. ובודאי שמי שלא שומר טהרת המשפחה לא שייך לומר לו לקיים מצוות יבום, וגם באופן כללי אם היבם חילוני לא שייך לומר שאשה כשרה תתחתן עמו). אולם כשהזוג והיבם הם שומרי תו"מ, ושואלים את הקרובים וכל הנלוים עליהם אם אין ידוע לו זרע, הרי הוא בחזקת שאין לו בן. ועי' יבמות (קי"ט ע"א): האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. ואמרינן בגמרא להא צרה הוא דחיישינן אבל לצרה אחריתא לא חיישינן. אלמא שאפילו בזמן שהבעל מותר לקחת אשה נוספת, לא חיישינן לזה ולא חיישינן שיש לו בן, ורק כשיש לו כבר אשה חיישינן שהיא נתעברה, וצריך לבדוק אחר זה ולא יותר. (גם הרבנות או משרד הפנים יודעים אם יש לו בן, שמי שמזנה עם אשה והרתה, או שהיא מפילתו בעונותינו הרבים או שהיא תובעת ממנו מזונות, וקשה להסתיר זה, ועל כל פנים מהני לשומר תורה ומצוות שהוא בחזקת שאין לו בנים). ואם תחוש לכל דבר, אם כן אי אפשר להתקיים כלל, שאי אפשר להתחתן עם גרושה, דילמא העדים פסולים. ואי אפשר לאכול בשר, דילמא יש טריפה שאין מכירים. ואי אפשר לברך על ארבע מינים, דילמא האתרוג מורכב, וכו'. ובדרך זה אפשר לבטל כמעט כל התורה כולה, ולמה דווקא מצות יבום הלכו לבטל. אולם כנראה שחשבו שזה לא נורא כל כך, שהרי אפשר בחליצה. אולם הדבר צע"ג, שמצות חליצה לא ניתן להכרעה רק ליבם, ולא לבית דין, ואין רשות לבית דין לעקור מצוה מן התורה. וכל עולם הנשמות של הנפטרים מחכים ליבום של אשת צדיק. וכן יסוד הגאולה תלויה בקיום מצות יבום. וכל מה ששייך לומר, שמצוות חליצה קודמת למצות יבום אם אינו מכוון לשם שמים, אבל אם הוא כן רוצה צריך להניח לו. וכן צריך שהאשה מסכמת, שבזה בודאי חוששין לאבא שאול שאין כותבים אגרת מרד אם האשה אינה מסכימה לייבום. ובעקבות שהחמירו מאוד אם מכוון שלא לשם מצוה ממילא ביטלו גם כשמכוון לשם מצוה, אבל האמת שגם כשאינו מכוון לשם מצוה, נותנם לו ליבם אם מתעקש, וא"כ כל שכן מי שבאמת מכוון לשם מצוה בודאי נותנים לו ליבם. על כן כל מי שיש יכולת בידו יתקן הדבר, ויבטל תקנת הרבנות הראשית לאסור מצות יבום, וכן דעת הערוך השולחן (אבן העזר סי' קס"ה אות י"ד), החזון איש (אבן העזר סי' קכ"ב ס"ק א), והרב הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ו סי' י"ד). אולם יש בזה כמה תנאים: [א] זוג של המת וכן היבם שומרי תורה ומצוות. [ב] אחר דרישה וחקירה שאין לו זרע. [ג] היבם אין לו אשה. [ד] שניהם רוצים ביבום. וזה מקרב את הגאולה. (וע"ע בהקדמה לחידושי ריטב"א יבמות מוסד הרב קוק מהרב יפה'ן זצ"ל על גדלות מצות יבום, העתקתי לעיל). דעת ערוך השולחן, החזון איש, והגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל שלא לאסור יבום הערוך השולחן דעת הערוך השולחן שאם יודעים שהוא ירא שמים ומכוון לשם מצווה מניחים ליבם. ערוך השולחן (אבן העזר סימן קסה סעיף יד): שיטת רש"י ז"ל (ל"ט: ד"ה אמר רב) דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת מ"מ אם שניהם רוצים ביבום אין כופין לחלוץ ולא חיישינן שמא אין מכוונין לשם מצוה ופגע באיסור אשת אח אלא שבקינן להו ליבומי ודעת ר"ת ז"ל (שם בתוס') דלא שבקינן להו לייבומי אא"כ נתברר שמכוונים לשם מצוה כגון שבאו לחלוץ ואמרינן ליה אי ניחא לך לייבומי שבקינן לך דאז אם רוצה לייבם וגם היא מרוצית אין כאן חשש שאין מתכוונין לשם מצוה כיון שבאו לחלוץ וזהו דעת רבינו הרמ"א בסעיף א' שכתב דאם שניהם רוצים ביבום אין מניחין אותן לייבם אא"כ ניכר וידוע שמכוונים לשם מצוה עכ"ל והיינו כשבאו לחלוץ וכמ"ש וכן אפילו לא באו לחלוץ אלא שידוע שהוא ירא אלקים או ששידכו אותה לו מקודם שבקינן להו ליבומי (יש"ש פ"ד סי"ז) ויש מי שאומר דהאידנא לא סמכינן על מה שבאו לחלוץ ואין ראיה מזה שכוונתם לשם מצוה מפני דהאידנא הכל יודעים שמן הסתם אין מניחין לייבם (שם) ולא ידעתי מה ראה להחמיר בזה בדבר שלרש"י היתר גמור וגם ר"ת הסכים לזה כשבאו לחלוץ ומה בכך שיודעים שהאידנא אין מייבמים ואדרבא מזה ראיה שרצו בחליצה ואי משום דאתו לאערומי מה בכך והרי להרי"ף והרמב"ם והגאונים מצות יבום קודם ולרש"י ור"ת דחליצה קודמת הרי התירו בכה"ג ומנא לן להחמיר בזה ואמת שלא ראינו יבום במדינתינו אבל מ"מ אי מיקלע כה"ג נלע"ד שאין למחות בידם ובפרט לפמ"ש דאם מכוין לשם מצוה אף שמכוין ג"כ לשם נוי אין איסור וכ"ש לפי דעת י"א שבסעיף ד' דזהו רק מדרבנן פשיטא שאין לנו לעכבן לייבם (וממה שיתבאר בסעיף י"ז ג"כ ראיה לדברינו ע"ש ודו"ק). החזון איש דעת החזון איש שגם אם אינו מכוון לשם מצוה מניחים ליבם, והביא ראיות לזה, רק שמשתדלים שיכוון לשם מצווה, וכל שכן כשמכוון לשם מצווה. חזון איש (סי' קכ"ב ס"ק א): שו"ע סי' קס"ה ב"ש סק"א כ' דבמתכוין לשם נוי ולשם ד"א כופין לחלוץ, ולא משמע כן בגמ' ק"ו א' דהא הני עובדי משמע שהיבם ידוע באינו הגון ואינו מכוין למצוה ואפ"ה דוקא משום תקנתא דידה מטעינן לי' ואם היא היתה נתרצית ליבום לא מטעינן ולא כייפינן, וכש"כ למש"כ תו' יבמות ל"ט ב' להוכיח מכאן דאין כופין דאם היו יכולין לכוף מן הדין לא היו מטריחין בהטעה, מוכח על כרחך דאף במכוין לשם ממון אין כופין, מההיא עובדא דאתא לקמי' דרבי חייא בר אבא (יבמות קו ע"ב) דיבם ממונא חזיא לה ואפ"ה השתדל בהטעה, וטעמא דמלתא משום דעיקר הכונה הוא בשעת מעשה ואף אם הקדימוהו מחשבות זולת המצוה יוכל ליחד מחשבתו בשעת מעשה לשם מצוה וכשאמרה תורה מצות יבום והקדימתה תורה למצות חליצה כללה תורה אפי' אלה שיצרם גבר עליהם לשם נוי וממון וכיו"ב, והוזהרו ליחד מחשבתם בהכרת גודל מצות ד' שצונו בשעת כניסה והלכך אין הדבר מסור לב"ד אלא מלמדין לפי ראות עיניהם בנטיתו הראשונה דסתמא הוי כעל דעת נטיתו הראשונה, ומ"מ אי אפשר לכופו אלא מזהירין אותו לכוין מחשבתו למצוה ומעוררין אותו על גודל ענינו אם ישלים גם מחשבתו וזה דעת הב"י והדרכי משה לדעת רבינו תם, ולא מבעיא דבשניהם רוצין ביבום שאין מפרישין אותן בכפי', אפי' ידוע לנו נטיות זולת המצוה ביבם אלא אפי' בהוא רוצה ליבם והיא ממאנת אין כופין ואין מטעין אותו לחלוץ כל שאין בה אמתלא טובה על מיאונה שאינו הגון לה בעיקר הזיווג, אבל מה שניכר בו נטיות משחדות אותו אין זה אמתלא אף שקרוב הדבר להיות הולד ממזר אין זה מספיק אלא שאין כופין אותה להתיבם, אבל אי אפשר לכוף אותו שהדבר מסור ללב, ולכן גם אין מטעין אותו וכל שכן בסתם שאין מטעין אותו לחלוץ וכדמשמע עובדי דפרק מצות חליצה, דדוקא ביבם שאינו הגון מטעין וכן משמע במתניתין קי"א ב' נדרה הנאה אחר מיתת בעלה מבקשין משמע מבקשין אין מטעין לא, ואפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קדמת ואם איתא דבכל יבמה מטעין, כי נדרה מאי הוי, ומכאן מוכח ג"כ דינא דאין כופין מחמת מצות חליצה קודמת, והא דכתבו תו' כתובות ס"ד א' סד"ה ודיני דאם תבע ליבם מטעינן לי' אם אינה חפצה היינו בנותנת אמתלא על מיאונה ול' הרמ"א שכתב ומ"מ אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעין כו', היינו אם יש לה טענה מספקת מטעין. עכ"ל החזו"א. ואנו הסברנו הדברים קצת בצורה אחרת, למה מניחים ליבם אף כשאינו מכוון לשם מצוה, (עי' ד"ה ובהסבר הדבר) אבל הצד השווה שגם כשבא שלא לשם מצוה, אם מתעקש מניחים ליבם וכ"ש כשבא לשם מצוה, שנותנים ליבם כמפורש ברמ"א. היביע אומר דברי היביע אומר לא העתקתי מחמת אריכות הדברים, ע"ש (חלק ו' אבן העזר ס' י"ד). הנקודות העיקריות של התשובה ביביע אומר הוא, שלמנהג הספרדים עיקר ההלכה כדעת המחבר שפסק כרבנן ולא כאבא שאול, ואין רשות לרבנות הראשית לתקן תקנות לספרדים שלא ליבם. אולם לפי החזון איש ע"פ המקורות מבואר שגם לדעת הרמ"א אם מתעקש ניתן ליבם וכל שכן אם רוצה ליבם לשם מצוה. טענה שאסור לשנות מנהג יש שטענו נגד המאמר הזה להתיר יבום, שהרי כבר שלוש מאות וחמישים שנה מאז תקופת הט"ז נהגו שלא לעשות יבום, ואם כן היתכן שכעת אחרי שלוש מאות וחמישים שנה ישנו מנהג. על הטענה זו אני שואל טענה אחרת יותר קשה, הרי אצל הספרדים נהגו בכל הדורות לעשות יבום (כששניהם רצו) יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה, וזה התחיל כבר מזמן השבטים שהוא יותר ממאתים שנה לפני מתן תורה, וזה נהוג דרך תקופת משה רבינו ויהושע בן נון וכן השופטים והמלכים והתנאים והאמוראים והגאונים והראשונים והאחרונים, ואיך יתכן שכעת אחרי שלושת אלפים וחמש מאות שנה בהקמת מדינת ישראל יאסרו לקיים מצות יבום. אלא שזה ברור שלא חוששין לזה, וטוענים שמותר גם לבטל מצווה ע"י שינוי הזה, ואם כן כל שכן לשנות מנהג שהוא רק שלש מאות וחמישים שנה, וגם השינוי הוא כדי לקיים מה שנאמר בתורה, מותר לעשות. ויש לדעת, שכל מה שנכתב כאן הוא רק קיצור, אבל מי שרוצה לדעת כל הראיות על בוריים, ולמה גם לדעת אבא שאול מותר ליבם אלא שמצות חליצה קודמת, צריך ללמוד ספר יבום או חליצה, ובעיקר, בסי' א'. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א, נר ד' של חנוכה תשס"ו, וכעת מהדורא זו עם התוספת כ"ד כסלו תשע"ה.