יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
הרואה את חברו בסכנה וודאית של מיתה, האם מחויב להצילו - גם כשמכניס את עצמו לספק סכנה - או שאסור לו לסכן את עצמו, או דאינו מחויב אולם אם ירצה מותר ● דעות האחרונים בזה ● יישוב הבבלי והירושלמי ● העיקר להלכה ● להסתכן בשביל פרנסה ● תלמידי הגר"א עלו בסכנות עצומות לארץ ישראל ולכאורה הרי זה פיקוח נפש
09:24 (17/12/10) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

דעות האחרונים בזהעי' תשובת אגרות משה (ח"ב סי' קע"ד, הובא להלן) שכתב שמותר, אבל אינו מחויב. ומבאר הדבר על פי סברה, אבל לא הביא מעשה של הירושלמי על זה.וחלק בזה על הגהות מיימוניות שהובא בבית יוסף (חו"מ סי' תכ"ו ס"ק ב) ובכסף משנה (פ"א מהל' רוצח הל' י"ד) שס"ל שחייב להיכנס לסכנה.וכן חלק על תשו' הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ז) שהובא בפתחי תשובה (סי' תרכ"ו ס"ק ב') שס"ל שאסור להיכנס לסכנה להציל השני, וכן דעת האיסור והיתר הארוך. אלא האגרות משה פסק שאינו מחויב, אבל מותר מצד מידת חסידות. יישוב הבבלי והירושלמיונראה ששיטת האגרות משה היא המובחרת שבכל השיטות, דבזה יוצא שאין שום מחלוקת בין הירושלמי והבבלי, וגם בירושלמי אין מחלוקת.דהנה בתלמוד ירושלמי (מסכת תרומות פרק ח דף מו טור ב ה"ד) כתוב: "רבי איסי איתציד בספסופה, אמר רבי יונתן יכרך המת בסדינו, אמ' רבי שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא".הנה ריש לקיש היה מוכן להיכנס לסכנה בשביל לפדות את רבי איסי, ורבי יונתן לא היה מוכן לזה.ובפשטות אין כאן שום צורך לומר שיש כאן מחלוקת אם מחויב להיכנס לסכנה, או מותר, או אסור. אלא כו"ע סברי שזה מותר, אבל אין חיוב. ולכן רבי יונתן בחר שלא להציל, ור"ל בחר כן להציל.ובהגהות מיימוניות כתב שמסקנת הירושלמי שמחויב להיכנס לסכנה, ואיני מבין מה ראיה משם שמחויב, אולי זה רק רשות.ובפתחי תשובה (חושן משפט סימן תכ"ו ס"ק ב') הביא דעה של אגודת אזוב שהראשונים חולקים על זה, וס"ל שאסור מכח הבבלי. וז"ל הפתחי תשובה: "עובר על לא תעמוד - עיין סמ"ע סק"ב בענין להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חבירו. (שהביא דבר הגה' מיי') ועיין בספר אגודת אזוב מהגאון מהר"ם זאב זצ"ל שכתב טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא ע"ש. ושם בסוף הספר בהשמטות הביא בשם הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז שכתב כן בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה [עיין מה שכתבתי בפ"ת ליו"ד סימן קנ"ז ס"ק ט"ו הבאתי דברי רדב"ז אלו ע"ש], והוא ז"ל כתב על זה, אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף ל"ג [ע"א] גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך, וכ"ה בשו"ע [חו"מ] סימן רס"ד סעיף א' ע"ש". דעת הרדב"זשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תרכז אלף נב): "שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה."תשובה: זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי". דעת האגודת אזוב לאסורוראיתי בתשובת אגודת אזוב בפנים, ומקודם הביא הגמרא (נידה סא ע"א): "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו"."וביאר השאילתות (שאילתא קכח פ' שלח) שרבי טרפון חשש לספק סכנה". ולא הבנתי מה ניתוסף מן השאילתות יותר ממה שנאמר בגמרא).הנה ראיתי באגודת אזוב בפנים, מאת מהר"ם זאב מרגליות (בדרוש א' לאלול), והוא לא כתב שם שאסור להיכנס לסכנה, אלא שאינו מחויב להיכנס לסכנה. ורק בהשמטות שם הביא בשם תשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תרמ"ז) שגם אסור להיכנס לספק סכנה.אולם מן המעשה של רבי טרפון אין ראיה לאסור, רק שאינו מחויב. העיקר להלכהאולם נראה עיקר שאין לחלוק על הירושלמי. והמעשה של רבי טרפון אינו סותר כלל דברי הירושלמי לפי מה שביארנו, שגם הירושלמי לא כתוב שחייב להציל אלא שמותר להציל, ובזה לא מצאנו שהבבלי חולק.וא"כ עיקר הדבר כדעת האגרות משה שאינו מחויב להיכנס לספק סכנה, אבל מותר.וכן במנחת חינוך (מצוה רל"ז) כתב שאינו מחויב להיכנס לסכנה, אבל לא כתב שאסור להיכנס לסכנה, ותמה על הירושלמי שכפי שהבין ההגהות מיימוניות ס"ל שמחויב להיכנס לסכנה.אולם באמת בירושלמי לא מבואר שמחויב, אלא שמותר להיכנס לסכנה, וא"כ אין משם קושיה.ובמשנה ברורה (סוף סי' שכט, ס"ק יט): "כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה), ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו, אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]".ומשמעות הדברים קצת שאין רשאי להיכנס לסכנה, וזה כדעת הרדב"ז שהובא בפ"ת שם, וכ"כ באיסור והיתר הארוך (שער נ"ט אות ל"ח) שאין להיכנס לספק סכנה להציל חבירו.אולם באמת נראה כדעת האגרות משה שמותר להיכנס לסכנה כמבואר בירושלמי ואין מי שחולק על זה. דעת האגרות משהשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קעד ענף ד'): "ואף שכתבתי דאף שאין האדם מחוייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלת נפש חברו מ"מ רשאי דל"ד לענין זה לשאר לאוין שאסור, מאחר דניצול עכ"פ נפש מישראל, שהוא אליבא דסברת רש"י דשוין נפש שלו ונפש של חברו, אין ראיה להתיר שיפקיר נפשו למיתה ודאית בשביל הצלת נפש אחר ממיתה ודאית, דהא הטעם דמי יימר דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי הוא דבר ברור כדרואה שכן נגזר מהשי"ת ולכן אינו יכול לומר שאולי דמא דידיה סומק טפי, אף באופן שיודע שמעשיו יותר מתוקנים ממעשה חברו ואף באופן שכן הוא החזקה שאם היו שניהם עומדין בסכנה ואפשר להציל רק אחד מהן היו מצילין אותו ולא את חברו כפי שתנן בסוף הוריות, ואף שהוא ת"ח וחברו ע"ה אסור לת"ח לעבור על רציחת הע"ה כדי שלא ליהרג ומאותה הסברא עצמה דמי יימר, אף שהוא כסתירה לדין הקדימה להצלה, וכסתירה לגבי מעלת ת"ח נגד ע"ה, דהא רק מהסברא ידעינן שלא נאמר קרא על ש"ד שיהרג ולא יעבור כמפורש בגמ' שם, והוא מטעם דהגזירה מקמי שמיא בזה שהעכו"ם יצוה לו להרוג לפלניא לא נחשב שנגזר על פלוני שיהרג, דהרי על גזירה שפלוני יהרג היה נגזר שהעכו"ם יהרוג אותו ולא שיהרוג הוא לפלוני דאין גוזרין משמיא לעבור איסורין, ובע"כ הגזירה משמיא היא עליו אך באופן שיכול להציל עצמו בעבירה ברציחה, ונמצא שרואה שאף שהוא ת"ח ובעל מעשים והשני ע"ה סומק לענין הריגה זו, דמא דפלוני הע"ה להקב"ה ולא דמא דידיה אף שהוא ת"ח ובעל מעשים מטעמים שלא נמסרו לבנ"א אלא הקב"ה בעצמו יודע ותמים פעלו ולכן אסור לו להנצל ברציחה דפלניא אף ע"ה מסברא זו ממש."וא"כ כשהוא להיפוך שנגזר על פלניא ליהרג ולמות והוא רוצה להצילו בסכנה ודאית שהוא ימות ויהרג תחתיו אף שזה שנגזר עליו הוא ת"ח ובעל מעשים והוא שיכול להצילו בחייו הוא ע"ה אסור לו להציל בחייו, דהרי רואה דעתה דמא דחבריה לא סומק לענין זה ודמא דידיה סומק שלכן אסור להצילו בסכנה ודאית של עצמו. וזה שפפוס ולוליינוס אחים שאמרו על עצמם שקר שהם הרגו בת המלך כדי להציל את ישראל כדאיתא בתענית דף י"ח ברש"י, וכן ברש"י ב"ב דף י', אף שמשמע שהם לא היו בכלל הגזירה מדחזינן שעשו דבר היותר גדול שהרי בשביל מצוה זו אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן כדאיתא בגמ' שם הוא משום דהצלת ישראל שאני. אבל להכניס עצמו רק לספק שאפשר שגם הוא יחיה אין ספק שלו עושה להחשיב כנגזר ודאי על פלוני שימות מאחר שאפשר שיוצלו שניהם לכן אף שאין לחייבו כדלעיל, עכ"פ רשאי. "ומש"כ כתר"ה שאין לחייב גם ליקח אבר ממת ממש מצד שהוא בזיון, הנה הוא לפי שיטת החכמת שלמה שנתבאר שהוא טעות וגם דברי הכלי חמדה אינם כלום למה שנתבאר, אבל לדינא האמת שליכא חיוב דהא איתא בתוס' שבת דף מ"ד דאדם בהול על מתו יותר מעל כל ממונו דהא איסור הצלה מדליקה הוא אף שישרף כל ממונו ולא חששו להתיר כדי שלא יבא לכבויי במזיד, ולהציל את מתו התירו למה שאיפסק הלכתא כר' יהודה בן לקיש מטעם דאי לא שריית לו אתי לכבויי במזיד משום שמצטער ביותר. וכיון שלא מצינו אלא שצריך להוציא כל ממונו אין לנו לחייב בדבר שהוא יותר מכל ממונו, והוא אצל שמצטערין טובא כמו חתיכת אבר מעצמו שאינו חייב. ומסתבר שלא יהיה מחוייב להנצל מעבירת כל לאוין ע"י שיתן מתו לחתכו ולבזותו באלו המצטערין טובא דלא נאמר אלא הוצאת כל ממונו ולא ביותר מזה להש"ך שמיקל בחתיכת אבר (שלא) [של] עצמו. אבל מצוה ודאי איכא שאף שטבע האדם להצטער טובא על מתו יותר מעל כל ממונו מסתבר שחיוב ליכא ע"ז ולכן מצוה שלא יצטער טובא ויציל נפש באבר של מתו. וגם הא מדת חסידות איכא אף לחתוך אבר של עצמו כדי להציל נפש ישראל כדאיתא ברדב"ז, וממילא להניח לחתוך אבר מהמת הוא גם מצוה, דלחתוך מחי אין לומר שיהיה מצוה מאחר שהוא צער מוכרח דכל אדם מצטער בזה ולא שייך לומר שלא יצטער, אבל באמת הא שייך לומר שלא יצטער משום פקוח נפש דפלוני מאחר שהוא דבר ראוי לעשות שלכן הוא גם מצוה שלא יצטער טובא ויניח לחתוך אבר בשביל הצלת נפש דעדיפא. והנני ידידו מוקירו מאד, משה פיינשטיין". להסתכן בשביל פרנסהוראיתי בגליון נוה ההיכל (פר' ויגש תשע"א) מהרב יצחק ישעיה ווייס שליט"א שכתב שאף שלפי הדעות שאסור להיכנס לסכנה, מ"מ אם מקבל שכר על זה מותר, כמו שמותר להיכנס לסכנה בשביל פרנסה, כמו שנאמר בנפשו יביא לחמו, והמקור של הלכה זו הוא במאמר חז"ל.רש"י (דברים פרק כד טו): "ואליו הוא נושא את נפשו - אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן".ולכאורה גם לפ"ז אם בשביל פרנסה שלו מותר להסתכן, כ"ש בשביל הצלה של חבירו.אולם נראה, שמה שהוזכר שמותר להסתכן בשביל פרנסה, זה לא אותו דרגא ממה שהוזכר להסתכן להצלת חבירו ממיתה כמו במעשה של ריש לקיש, וממילא אין מהיתר פרנסה ראיה שמותר להסתכן בדרגא גבוה של סיכון, אולם ממעשה של ריש לקיש יש ראיה כיון שאין מי שחלק על זה. יישוב ארץ ישראלויש בזה הרבה מקומות, שענין להיכנס לסכנה תלוי ברצון, ואין חיוב, אבל יש רשות ומצוה.כגון לענין יישוב ארץ ישראל, דעי' בשו"ע (אבן העזר הלכות כתובות סימן עה סעיף ה): "יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י, היינו בדאיפשר בלא סכנה, הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים".ועי"ש בביאור הגר"א (ס"ק יז): "אבל בס' הראשונה דתוספת הנ"ל אין חולק דאין לך דבר כו' והכל לפי הענין". וכוונת הגר"א שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש.אולם הרי מצאנו שהגר"א בעצמו שלח תלמידיו לא"י אף שהיה שם סכנות גדולות, וכן העידו כל תלמידי הגר"א שנכנסו לסכנות עצומות. וכן האור החיים הגיע לא"י דרך סכנות גדולות, כמו שהעיד על עצמו בהקדמה שלו, וז"ל: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה עיר החביבה על א-להי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון, ואזרתי כגבר חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה' פה עיר ליוארנא יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי".וכן כל אלו שהגיעו לא"י בתקופת תלמידי הגר"א ורבי מנחם מויטבסק זצ"ל, נכנסו בסכנות עצומות כמבואר בהקדמה לפאת השולחן, וכן אין סוף לסיפורים של המתיישבים ומייבשי הביצות שהכניסו עצמם לסכנה ולמיתה ברורה למען עם ישראל, וכן כל הלוחמים וכו', ובזכותם אנו נמצאים כאן. אלא ודאי שיש מצבים שאין לחייב להסתכן, אבל מותר ומצוה עביד למען תכלית מעולה. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א, אב תשע"ג, עם הוספות טבת תשע"ה.