יום ה', יג’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
בעיה ראשונה ענין טענת יעקב אבינו, משום סכנת האויבים ● האם יש בכל זאת להצדיק מעשה שמעון ולוי, ומה דעת חז"ל בענין זה ● מלחמת החשמונאים בעקבות מעשה שמעון ולוי ● איך השיבו שמעון ולוי על טענת יעקב אבינו מפני סכנת אויבים ● טענת יעקב אבינו בשעת הברכות ● המעניש את חבירו לא ינקה אם הוא אינו נקי ● בעיה שניה, להסביר שהותרה הריגת כל אנשי שכם, ולמה אין כאן איסור של לא תרצח
00:14 (02/12/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

בס"ד במעשה של שמעון ולוי צריך לדון על שני סוגי בעיות. בעיה הראשונה, טענת יעקב אבינו משום סכנה של הגוים, שאמר עֲכַרְתֶּם אֹתִי, וכן טענת יעקב אבינו בשעת הברכות שאמר כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בעיה שניה, איך הותרה הריגת כל אנשי שכם, ואין בו משום לא תרצח. בעיה ראשונה ענין טענת יעקב אבינו, משום סכנת האויבים בראשית (פרק לד ל): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. האם יש בכל זאת להצדיק מעשה שמעון ולוי, ומה דעת חז"ל בענין זה. במדבר (פרק ז לו): בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. עי' במדרש רבה שביאר יסוד כל נשיא שהקריב הקרבנות, שאף שכל אחד הקריב בדיוק אותן קרבנות, מ"מ כל אחד היה לו כוונה אחרת, והקריב על שם דבר אחר. מבואר במדרש שנשיא שמעון הקריב על שם המשכן משום שבמשכן היה הכיור שמשם משקין את הסוטות, ושמעון קנא על הזנות והרג כל אנשי שכם בגלל שטימאו את דינה אחותם. במדבר רבה (פרשת נשא פרשה יג, יט [ז, לו]): ביום החמישי נשיא לבני שמעון שלומאיל בן צורישדי וגו' לפי שראובן נזדרז להציל אחיו מן המיתה ושמעון קנא על זנות אחותו בשכם להציל אחותו מיד טמאים לכך זכה להקריב אחריו קרבנו קערת כסף אחת וגו' בא נשיא שמעון והקריב על סדר מעשה המשכן ולמה הקריב קרבנו כנגד מעשה המשכן דוגמת מעשה שמעון אבי השבט לפי ששמעון קנא על הזנות והרג כל אנשי שכם על שענו דינה אחותו כמה דתימא (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו וכן המשכן היה הורג בנואפים ובסוטות כמ"ד (במדבר ה) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן וגו' ואומר והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל וגו' ולכך הקריב שלמיאל קרבנו על סדר מעשה המשכן זכרון למעשה שמעון. הנה מעשה הריגת אנשי שכם היה בערעור מצד יעקב אבינו שאמר עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. ורק שמעון ולוי השיבו לו, הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ. ושוב בברכות (בפרשת ויחי) נתן יעקב אבינו נזיפה לשמעון ולוי, ואמר שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, וביאר רש"י שהיה סיבה בין מצד הריגת אנשי שכם, ובין מצד שרצו להרוג את יוסף. וא"כ בתורה לא מצאנו מפורש הצדקה למעשה של שמעון ולוי. אולם במדרש הזה מבואר שיש הצדקה למעשה זו, שהרי בגלל המעשה הזו זכה להקריב על שם המשכן שיש בתוכו הכיור שמכלה הזונות. מלחמת החשמונאים בעקבות מעשה שמעון ולוי אולם ביתר שאת מצאנו הצדקה למעשה של שמעון ולוי במעשה של חנוכה, דאיתא במדרשים (הובא גם ב'מעם לועז') שהיונים גזרו שכל בתולה שנשאת תבעל להגמון תחילה, (עי' כתובות ג ע"ב), והיה שם חתונה של בתו של מתתיהו, ובאמצע החתונה פשטה בגדיה והאחים רצו להרגה מפני שביישה אותם, ואז היא אמרה להם, למה אתם צועקים על המעשה הזה, האם אתם לא יודעים מה שהיונים רוצים לעשות לי אח"כ, ולמה אתם שותקים, והרי שמעון ולוי כשטמאו את דינה הלכו להרוג את כל אנשי שכם, ואתם שותקים!! ואז הם הצדיקו את טענתה והתחילו במלחמה נגד היונים עד שנצחום, ואז נתבטלה הגזירה. אוצר המדרשים (אייזנשטיין חנוכה עמוד 189): כיון שראו יונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם בתולותיה נוגות והיא מר לה (איכה א'), והיו יונים מתעללות בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה, אמרה להם שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר (שמואל א' י"ד) כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ וגו' [בְּרַב אוֹ בִמְעָט]. ופתחה פיה בבכיה ואמרה רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו' ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה. הגזירה הזו, וביטול הגזירה ע"י המלחמה הוא אחד מסיבה שנשים מחויבות בנר חנוכה. משנה ברורה (סימן תרעה ס"ק י): שאף היא חייבת בה - שהנס היה גם להן שהגזירה היתה על כל בתולה הנישאת שתבעל להגמון תחלה, וגם התשועה נעשה ע"י אשה, שבת יוחנן כ"ג חתכה ראשו של ראש הצוררים. וא"כ רואים ממעשה זו, שכל כח החשמונאים ללחום נגד היונים, אף שהיו מעטים נגד רבים, והיה שייך בעצם טענת יעקב אבינו וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, בכל זאת למדו משמעון ולוי שאין להתחשב עם זה. ונראה שאף לשיטת יעקב אבינו שערער אז, מ"מ רק שם שהיה מעשה של שכם בן חמור חד פעמי, אבל במקום שיש גזירה, של כל בתולה שנשאת וכו' היה מודה שצריך להתנהג כמו שמעון ולוי, ומ"מ עיקר כח החשמונאים בא להם משמעון ולוי, ואם לא היה המעשה של שמעון ולוי, לא יכלו החשמונאים ללחום נגד היונים, והיה נעקר הדת ח"ו. וזה בא גם לידי ביטוי בקרבנות של נשיא שמעון, שהקריב על שם המשכן בעקבות מעשה של שכם. וא"כ ביום חמישי של חנוכה, שמצד אחד מדליקים נרות שבא ע"י מעשה החשמונאים, שבאו משבט לוי, ומצד שני קוראים נשיא של שמעון, מתחברים כאן שמעון לוי, שנזכר מעשה של שכם באור חיובי ולא באור שלילי, וניתקן אז המעשה ונדחה הערעור של יעקב אבינו. (מצאנו בגמרא יומא (לח ע"א) שמשפחות אבטינס וגרמו, שמקודם הוזכרו לגנאי ולבסוף חזרו חכמים מלגנותם כשהבינו התועלת של מעשיהם). ויש עוד רמז, שאחד מעיקרי חנוכה הוא יום חמישי, שהרי המילה ה25 שבתורה הוא אור, וזה מרמז על חנוכה, שהיה בכ"ה בכסלו, ובפרשה זו הוזכר חמש פעמים אור, ורמז שעיקר תיקון של חנוכה הוא יום חמישי, שהקריב נשיא שמעון שבעקבות מעשה שלו לחמו החשמונאים, ועל זה אנו מודים מסרת רבים ביד מעטים וכו'. ולמדים מזה שאין לפחד מן הגוים ללחום נגדם אף אם הם רבים, וכן כתוב בתורה (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איך אוכל להורישם, לא תירא מהם. אולם צריך התעוררות לזה, ועיקר ההתעוררות בא מכח התבוננות מה שהקב"ה עזר במלחמות הקודמים כשעם ישראל לחם באמת אז הקב"ה עזר, עי' בזה במאמר בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם (עמוד 4). איך השיבו שמעון ולוי על טענת יעקב אבינו מפני סכנת אויבים אור החיים (בראשית פרק לד לא, בהסבר השני) שבלי להגיב יהיה יותר מסוכן: ויאמרו הכזונה וגו'. צריך לדעת מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו והלא אפי' לכתחילה אם שאלו (ויאמרו) הגוים אחת מהכת ויחדוה נותנים אותה להם (ירושלמי פ"ח דתרומות) ולא יהרגו כולן עליה אפי' בעריות ומכל שכן בדרך זה שכבר היה מה שהיה. ואולי שיכוונו לומר כי לא יחוש על הדבר כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סיבה אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה שלקח אחותינו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אומרם הכזונה יעשה את אחותינו, ואין הכוונה שחייב על הזנות שהרי פנויה היתה ובן נח אינו מצווה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו. או ירצה להשיב כי אדרבא יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם. טענת יעקב אבינו בשעת הברכות בראשית (פרק מט ה): שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: (ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. ויש גם להסביר ולהצדיק שמעון ולוי מכח טענת יעקב אבינו בשעת הברכות כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם, ששם ניתוסף טענה שניה על שרצו להרוג את יוסף כמו שכתב רש"י (בראשית פרק מט ה): שמעון ולוי אחים - בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (לעיל לז יט - כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלימה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים. וא"כ נחלש כאן טענת שמעון ולוי במעשה שכם, שאמרו הכזונה יעשה את אחותינו, היינו שהם טענו שעשינו הכל למען אחותינו, אולם אחרי שרצו להרוג את יוסף וא"כ יש עליהם טענה איך לא חסתם על אחיכם, וא"כ יורד ההתנצלות מה שהרגו אנשי שכם למען אחות שלהם, שהרי הם לא חסו על אחיהם. ומצאנו בנביא וחז"ל סברה כזו שמי שהורג אנשים בצדק אפילו בדבר ה' למען מטרה לבער הרשעה, ולבסוף הוא בעצמו נכשל בזה, שנענש גם על מה שהרג בצדק. מלכים (א, פרק טז ז): וְגַם בְּיַד יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר ה' הָיָה אֶל בַּעְשָׁא וְאֶל בֵּיתוֹ וְעַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת כְּבֵית יָרָבְעָם וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ. רש"י (שם): וְגַם בְּיַד יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר ה' הָיָה אֶל בַּעְשָׁא - כלו' הרי שמלך אלה בן בעשא ואף גם זאת דבר ה' היה ביד יהוא שלא תתקיים מלכותו. וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ - הואיל וגם הוא הלך בחטאתיו נמצא שלא היה לו להורגו לכך נענש על הריגתו וכן מצינו (בהושע א' ד') ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא הואיל ולא סרו מדרכי אחאב נענשו על הריגתם. וכן כתב החפץ חיים בשמירת הלשון (פרק י''ז): המעניש את חבירו לא ינקה אם הוא אינו נקי בּוֹ יְבֹאַר, שֶׁהַמַּעֲנִישׁ חֲבֵרוֹ, לֹא יִנָּקֶה אִם גַּם הוּא אֵינוֹ נָקִי מֵעָוֹן זֶה. גַּם יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם וְיֵדַע, שֶׁבְּעֵת שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל חֲבֵרוֹ, גַּם לְמַעְלָה מַזְכִּירִין הַמַּלְאָכִים אֶת עֲוֹנוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרוֹקֵּחַ בְּסִפְרוֹ, וְכֵן אִיתָא גַּם כֵּן בַּאֲגָדַת מִשְׁלֵי. גַּם צָרִיךְ לַחֲקֹק בְּנַפְשׁוֹ אֶת מַה שֶּׁכָּתַב בַּסְּמָ''ק בְּסִימָן רפ''ג בְּשֵׁם רִיבָ''א, דַּאֲפִלּוּ אֵלּוּ שֶׁמִּצְוָה לְהָרְגָן, כְּמוֹ הָרוֹדֵף אַחַר הַזָּכוּר וְאַחַר נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְאַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ, זֶה שֶׁהוֹרְגָן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר אַחַר כָּךְ מֵאָבָק שֶׁלָּהֶם. כִּי אִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִכָּשֵׁל הַהוֹרְגָם בַּעֲבֵרָה כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, יֵחָשֵׁב לוֹ אוֹתוֹ הַנֶּהֱרָג לְדַם נָקִי. וּרְאָיָה מִיֵּהוּא, שֶׁנֶּעֱנַשׁ בִּדְמֵי בֵּית אַחְאָב, אַף עַל פִּי שֶׁצִּוָּה לוֹ הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' לְהָרְגָם, לְפִי שֶׁנִּכְשַׁל בַּעֲבֵרָה שֶׁל בֵּית אַחְאָב. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְאַף שֶׁטּוֹבָה גְּדוֹלָה עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁאַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל וְהָעֲגָלִים, וְיֵהוּא הִשְׁמִיד אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל וַיְשִׂימֵם לְמחראות (וקרי למוצאות), כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּקְּרָא (מלכים ב' י' כ''ז), וְגַם בַּמֶּה שֶּׁהָרַג אֶת בֵּית אַחְאָב, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה', וְנִתְּנָה לוֹ עֲבוּר זֶה מְלוּכָה עַד אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּקְּרָא. וַעֲבוֹדַת הָעֲגָלִים, שֶׁעָבַד יֵהוּא אַחַר כָּךְ, בִּשְׁגָגָה הָיָה (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסַנְהֶדְרִין (בדף ק''ב ע"א): יֵהוּא צַדִּיקָא רַבָּא הֲוָה וְכוּ' (צַדִּיק גָּדוֹל הָיָה), אַךְ שֶׁחוֹתָמוֹ שֶׁל אַחִיָּה הַשִּׁלוֹנִי רָאָה וְטָעָה) וְאַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאַר עֲדַיִן אֶצְלוֹ מֵהֶעָוֹן שֶׁל אַחְאָב, נֶעֱנַשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְחִלַּת הוֹשֵׁעַ (א' ד'): ''וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל (פֵּרוּשׁ: שֶׁל בֵּית אַחְאָב, שֶׁהָרַג בְּיִזְרְעֶאל) עַל בֵּית יֵהוּא''. וּמִדְבָרָיו שֶׁל הַסְּמָ''ק נִלְמַד, דְּהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אִם אֶחָד יַעֲנִישׁ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁל עֹנֶשׁ: בְּהַכָּאָה אוֹ בְּהַלְבָּנַת פָּנִים אוֹ בְּסִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם בָּזֶה הָיָה הַדִּין עִם הַמַּלְבִּין וְהַמְסַפֵּר, אַף עַל פִּי כֵן יֵדַע בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁאִם הוּא עָבַר גַּם כֵּן מִכְּבָר עַל זֶה הָעִנְיָן גּוּפָא, אוֹ שֶׁיַּעֲבֹר לְבַסּוֹף עַל זֶה, יֵחָשֵׁב מִמֵּילָא צַעֲרוֹ שֶׁל זֶה הָאִישׁ, שֶׁהִלְבִּין פָּנָיו אוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו, לְדַם נָקִי, וְעָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ עָלָיו כְּמוֹ עַל הָאָדָם הַשָּׁלֵם בְּתוֹרַת ה' וּבְמִצְוֹתָיו. וא"כ ניתן לומר, שאילו לא היו רוצים להרוג את יוסף לא היה יעקב אבינו בא בטענות על הריגת שכם בשעת הברכות. בעיה שניה, להסביר שהותרה הריגת כל אנשי שכם, ולמה אין כאן איסור של לא תרצח יש בזה כמה שיטות. רמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה יד): וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם. והרמב"ן ועוד הרבה מפרשים חולקים על הרמב"ם מטעם שהרי הציבור היו אנוסים לעשות דין ולא שייך להעניש אותם על זה ועל כן ונתן טעם אחר. רמב"ן (בראשית פרק לד) כתב משום חטאים אחרים שחייבים עליהם מיתה. ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין. אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארור אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה). אור החיים (בראשית פרק לד כה) הצדיק מעשה שמעון ולוי, מטעם שכולם היו רוצים להרוג את שמעון ולוי בגלל שרצו להרוג את המלך שכם עצמו: ויהרגו כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה. אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה. עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש. ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. והמהר"ל מפראג נותן טעם אחר להריגת אנשי שכם משום שבמלחמה לא מדקדקים על זה וכולם נחשבים כאומה אחת. מהר"ל מפראג בספר גור אריה (פרשת וישלח ד"ה הכתוב אומר): אך קשה, אם שכם חטא, כל העיר מה חטאו להרוג. ותירץ הרמב"ם דבני נח מצווים על הדינין ועבירה אחת שעובר נהרג על ידו, וכאן ראו המעשה הרע הזה ולא דנוהו לכך היו חייבין מיתה שלא היו דנין אותו. ובאמת דבר תימה הם אלו הדברים, כי איך אפשר להם לדון את בן נשיא הארץ כי היו יראים מהם, ואע"ג שנצטוו על הדינין, היינו כשיוכלו לדון אבל אונס רחמנא פטריה ואיך אפשר להם לדון אותם. ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב והיינו לעם אחד, ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה. ואע"ג דאמרה התורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר כגון זה, שפרצו בהם לעשות להם נבלה אע"ג דלא עשה רק אחד מהם, כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה מותרים ליקח נקמתם מהם, וה"נ כל המלחמות שהם נמצאים כגון צרור את המדיינים וגו' אע"ג דהיו הרבה שלא עשו אין זה חילוק כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם, מותרין לבא עליהן למלחמה וכן הם כל המלחמות. ואין כאן המקום להאריך בנושא זה כי צריך לזה הרבה בירורים, רק כוונתינו לבאר, שמעשה שמעון ולוי הוא נחשב בדברי חז"ל גם באור חיובי ולא רק שלילי. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א, ח' כסלו תשע"ה