יום ה', טז’ באדר א' תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
מקור בתורה וגמרא על יכול להציל באחד מאבריו ● חלק ראשון, הפסוקים של הריגת יואב את אבנר ● בשעת מלחמה ● חלק השני, הפוסקים בסוגיה של יכול להציל באחד מאבריו ● המחלוקת אם יכול להציל באחד מאבריו אם חייב מיתה בידי אדם או רק בידי שמים ● סיכום בנרדף שהיה יכול להציל את הרודף באחד מאבריו, בשעת שלום ● סיכום בשעת מלחמה
15:29 (05/11/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

מקור בתורה וגמרא על יכול להציל באחד מאבריו שמות (פרק כא כב): וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: (כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. מסכת סנהדרין (דף עד עמוד א): רבי יונתן בן שאול אומר: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל - נהרג עליו. - מאי טעמא דרבי יונתן בן שאול? דכתיב וכי ינצו אנשים (יחדו) וגו', ואמר רבי אלעזר: במצות שבמיתה הכתוב מדבר, דכתיב, ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש, ואפילו הכי אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש, אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו - היינו דמשכחת לה דיענש, כגון שיכול להציל באחד מאבריו. אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאבריו נמי ניתן להצילו בנפשו - היכי משכחת לה דיענש? ביאור בקיצור, שיש שני דינים של קם ליה בדרבה מיניה, שפטור על תשלומים. אחד מי שעושה פעולה של חיוב מיתה כגון שהורג ובשעת מעשה מפסיד ממון, פטור על הממון. אולם מי שלא הצליח להרוג, אז מצד זה אין לו הפטור של קלבדר"מ, אבל מדין רודף שהיה רוצה להרוג ואז היה מותר להורגו מדין רודף, יש לו ג"כ הפטור אף שלא הרג בפועל. אבל אז אם יכולים להציל באחד מאבריו אין לו גם את הפטור הזה כי הרי לא יכולים להרגו וגם למעשה לא הרג וממילא חייב על ממון. וא"כ המעשה של התורה שנגפו אשה הרה וחייב החובל על דמי ולדות אף שהיה רודף, חייב דמי ולדות רק בזמן שהיו יכולים להצילו באחד מאבריו. כעת יש שאלה, האם הנרדף עצמו יש לו את המגבלות של יכול להציל מאחד מאבריו או מותר להרוג הרודף אף שיכול להציל באחד מאבריו. ויש שני מערכות, חלק ראשון, הפסוקים של הריגת יואב לאבנר, ובזה מחלק לשני ענינים ענין ראשון בשעת שלום, ענין שני בשעת מלחמה. חלק שני, הפוסקים בענין זה. חלק ראשון, הפסוקים של הריגת יואב את אבנר יסוד הדברים מתחילים בענין הריגת אבנר לעשהאל, האם היה אבנר חייב מיתה על הריגתו או לא. שמואל (ב, פרק ב יט): וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׁמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר: (כ) וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי: (כא) וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו: (כב) וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ: (כג) וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּיו וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ. כתוצאה מזה הרג יואב את אבנר מדין גואל הדם של אחיו עשהאל. שמואל (ב, פרק ג כז): וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו: (כח) וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר: (כט) יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם: (ל) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂה אֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. אולם צריך לדון האם היה זה מוצדק שאבנר הרג את עשהאל. ומאידך האם היה זה מוצדק שיואב הרג את אבנר מדין גואל הדם. ולכאורה אם הריגת אבנר את עשהאל היה מוצדק, אז הריגת יואב את אבנר לא היה מוצדק, כי לא היה זכות גואל הדם, ואם הריגת אבנר את עשהאל לא היה מוצדק, אז הריגת יואב את אבנר היה מוצדק מדין גואל הדם. ולכאורה מצאנו סתירה בגמרא ובפסוקים על זה. בגמרא (סנהדרין דף מט עמוד א) בענין משפט שלמה שדן את יואב, יוצא שהריגת אבנר את עשהאל לא היה מוצדק: אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? - אמר ליה: גואל הדם דעשאל הואי. - עשאל רודף הוה. - אמר ליה: היה לו להצילו באחד מאבריו. - אמר ליה: לא יכיל ליה. - אמר ליה: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה? - אמר ליה: ניזיל אבנר, מאי טעמא קטלתיה לעמשא? - אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו'. אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, רק חזק ואמץ. אלא, ההוא גברא מורד במלכות הוה, דכתיב והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה. ומשמעות הדברים, שאבנר לא היה צודק בהריגת עשהאל משום שהיה יכול להצילו באחד מאבריו, וממילא לא היה יואב חייב מיתה על מה שהרג את אבנר, ובגלל זה אמר שלמה ניזיל אבנר, היינו טענת הריגת אבנר אינו טענה עליך אלא יש טענות אחרות. אולם בפסוקים במלכים לא נשמע כך, (מלכים א פרק ב) באזהרת דוד לשלמה בנו לפני מיתת דוד: (ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: (ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל. מלכים (א פרק ב) בהסבר שלמה על מה שבא להרוג את יואב: (כח) וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ: (כט) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ: (ל) וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: (לא) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי: (לב) וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה: (לג) וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה': (לד) וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר. מכל זה נשמע שיואב חטא כשהרג את אבנר ונתחייב מיתה על זה, ולכאורה יש כאן סתירה מן הגמרא. ויותר מזה נראה מן הגמרא עצמו שיואב היה חייב מיתה על הריגת אבנר, שהגמרא מביא את הפסוק הנ"ל, סנהדרין (דף מט עמוד א): והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים טובים ממנו, טובים - שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש. צדקים - שהן בפה ולא עשו, והוא באיגרת עשה. הנה פליגא בזה הראשונים האם מי שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל, אם חייב מיתה בידי אדם או בידי שמים, דעת הרמב"ם שאינו חייב בידי אדם רק בידי שמים, ודעת הראב"ד והטור שחייב מיתה בידי אדם. עוד פליגי האחרונים, האם הנרדף עצמו יש לו את החיוב להשתדל להציל באחד מאבריו או הגבלה זו לא נאמר אלא במי שהוא אחר שבא להרוג את הרודף, שדעת המשנה למלך שלנרדף אין לו הגבלה זו וכן דעת הרב אליהו מזרחי והלבוש, ואילו המנחת חינוך והג' רבי עקיבא איגר והצידה לדרך חולקים וס"ל שגם על הנרדף יש הגבלה זו. ולכאורה מן הגמרא ד"ניזיל אבנר" נשמע שחיוב להציל באחד מאבריו נאמר גם על הנרדף, וגם נשמע שחייב מיתת ב"ד, ועל כן לא היו יכולים לחייב את יואב על הריגת אבנר, כי אבנר אף שהיה נרדף היה עליו חיוב להציל באחד מאבריו, וזה ראית הראב"ד, ואילו מן הפסוקים שדוד ציוה להרוג את יואב על הריגת אבנר נשמע שלא היה לאבנר חיוב בהגבלה זו. או שעכ"פ אין חיוב מיתת ב"ד אם היה יכול להציל באחד מאבריו כדעת הרמב"ם, ויותר נשמע שאבנר היה צדיק שהרי קראו שלמה צדיקים ממנו, על כן היה יואב חייב מיתה על הריגתו, ולא אבנר על הריגת עשהאל, זה ראית הכ"מ לדעת הרמב"ם. ונראה לומר כאן, שאם נקבל את כל הראיות של הגרע"א ושאר פוסקים שחולקים על המשנה למלך והלבוש וס"ל שההגבלה נאמר גם על הנרדף וכן טענת הראב"ד שחייב מיתה מכח אבנר, מ"מ נראה שלא קשה איך ציוה דוד להרוג את יואב בגלל הריגת אבנר. בהריגת יואב את אבנר היה כאן לכאורה שני סוגי פשיעה, אחד מצד שהרג אבנר בתור אדם פרטי, שנית מצד שהרג אבנר בתור אדם מדיני, ושר צבא ישראל. אבנר שהיה שר צבא של שאול המלך אחרי הריגת שאול, העמיד את איש בושת בן שאול למלך, אולם זה היה בעיקר מינוי רשמי, אבל בפועל, אבנר היה זה שהנהיג את המלוכה. כך נראה פשטות הפסוקים. אחרי שאבנר הסתכסך עם איש בושת בגלל שנזף איש בושת באבנר על מה שלקח אבנר את פילגש שאול, ואז רצה אבנר להסב כל המלוכה לדוד, וכבר היה הסכמים עם דוד על זה ודוד ואבנר עשו שלום. ואז בא יואב וטען שאבנר חשוד שאין אמת בפיו ורצה רק להיות מרגל אצל דוד למען המשך מלכות בית שאול. ואז הרג יואב את אבנר בטענה של גואל הדם של עשהאל. ואז כעס דוד כעס גדול על יואב על מה שהרג את אבנר והוצרך להכריז לכל העדה שלא יחשדו את דוד שהרצח בא ממנו, והספיד הספד גדול את אבנר, עד שכל ישראל הבינו שהרצח לא בא מכח דוד. שמואל (ב פרק ג לא): וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה: (לב) וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם: פ (לג) וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר: (לד) יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגַּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו: (לה) וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱל-ֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה: (לו) וְכָל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב: (לז) וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר: פ (לח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: (לט) וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. ומשמעות הפסוקים, שמה שכעס דוד כל כך על רצח אבנר, זה לא היה בעקבות רצח אדם בתור אדם פרטי, אלא משום שהרג כאן איש מדיני, שהיה לו כעת את האפשרות להמליך כל ישראל למלכות דוד, והרצח הזה עלול להביא בסכנה כל המשך המלוכה, שאילו היו בני ישראל יכולים לחשוד שהרצח בא מכח דוד, היו בוגדים בדוד על אשר גרם להרוג את אבנר שהיה למעשה זה שהנהיג את המלוכה של בית שאול. ודוד הוצרך לעשות כל מיני פעולות, להוציא מליבם של בני ישראל החשד שהוא גרם למיתת אבנר. וכעת מיושב הסתירה בין הגמרא של ניזיל אבנר, שנשמע מזה שאבנר היה חוטא בהריגת עשהאל וממילא יואב היה פטור מהריגת אבנר כיון שהיה גואל הדם בצדק, ובין הפסוקים שמפורש שדוד אמר לשלמה להרוג את יואב על אשר הרג את אבנר. שבגמרא של ניזיל אבנר, שם היה הויכוח על הריגת אבנר בתור אדם פרטי, שיואב טען שאבנר הרג את עשהאל שלא כדין ושלמה ניסה להצדיק את אבנר משום שהיה נרדף מעשהאל, ואז טען יואב שלא היה לאבנר רשות להרוג את עשהאל משום שהיה יכול להצילו באחד מאבריו, ועל זה אמר שלמה, ניזיל אבנר, היינו שאי אפשר להאשים את יואב על הריגת אבנר. אולם דוד היה לו כעס גדול על יואב מצד אחר, שהריגת אבנר היה משמעות של סכנת המלכות, והיה הרצח שלא במקומו ושלא בזמנו להריגת אבנר. אולם טענה זו בא בעיקר בצירוף של מרידה של יואב במלכות דוד ושלמה, שהלך עם אדוניהו, וזה מפורש בפסוקים שזה היה בצירוף זה, וכנראה שסיבה של הריגת אבנר לא היה מספיק כלפי הציבור משום שיואב היה לו איזה התנצלות שחשד את אבנר שהוא מרגל, ואמר דוד ששלמה יחפש סיבה נוספת להרוג את יואב. והיינו שבאמת המצב המדיני להמליך את כל ישראל תחת מלכת דוד, זה היה סיבה שיואב לא ינצל כעת את הענין לנקם מאבנר את הריגת עשהאל, שזה לא זמן גרמא ליישם ענין של גואל הדם, וגם יואב הבין זה, אילו היה מסכים שאבנר באמת רוצה לעשות שלום, רק שיואב טען שאבנר לא רוצה לעשות שלום ולא רוצה המלכת כל ישראל לדוד אלא אבנר רוצה מעשה ריגול. כמו שנאמר (שמואל ב, פרק ג כג): וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: (כד) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ: (כה) יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מבואך מוֹבָאֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. ובאמת כבר אז היה הנהגת יואב מעין מורד במלכות בית דוד, שלא סמך על דוד שהאמין לאבנר שכוונתו אמת, והיה צריך יואב להיכנע לדוד ולא לנצל כעת את גאולת הדם, אולם דוד אז לא היה יכול להרוג את יואב כמבואר במקרא שם, על כן המתין עד אחרי מיתתו, ונתן התפקיד לשלמה, שאז ניתוסף בגידה הרבה יותר חמורה של מורד במלכות במעשה של אדוניהו, ששם לא היה שום תירוץ מלכותי למרד של אדוניהו. (צריך לדעת שלהרוג את יואב הוא לא דבר פשוט כלל, כי יואב היה השר הצבא הכי מומחה בכל שרי צבא, כמבואר בחז"ל שתיארו את הנצרך יותר להצלת כלל ישראל, ולקחו לדוגמה את יואב, ע' מכות (דף יא עמוד ב) ואפי' ישראל צריכים לו, ואפי' שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם). וא"כ נשמע, שמה שדוד ציוה להרוג את יואב על הריגת אבנר, היה בעיקרון על מה שיואב הרג את אבנר בתור איש מדיני ושר צבא ולא בתור אדם פרטי וזה מדוייק מאוד בפסוק מה שהזהיר דוד את שלמה להרוג את יואב (ה): וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. והיינו שכאן הזכיר ענין שהיו שרי צבא, וגם היה שעת שלום ואין כעת הזמן להתחשבות על עניני פרטות של גואל הדם. והטעם שדוד לא חשש שאבנר הוא מרגל אלא סמך עליו, ע' בזה ברלב"ג (שמואל ב', כ"א כ"א) בתועלת השש עשרה, שדוד המלך עשה תנאי עם אבנר להסכם שלום איתו, שיביא מקודם את מיכל בת שאול אליו, ואילו היה כל מהלך של אבנר רק תחבלה של ריגול, היתה מיכל בת שאול אמורה לדעת את זה, וכשקיים אבנר ואיש בושת את התנאי ומיכל בת שאול היתה כבר אצל דוד, הבין דוד שדברי אבנר הם אמיתיים. שמואל (ב, פרק ג יב): וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל: (יג) וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי. ולדעות שס"ל שהנרדף עצמו אינו מחויב לדקדק לנסות להרוג באחד מאבריו משום שהוא טרוד הרבה (הרא"ם והלבוש והמשנה למלך), וא"כ לכאורה למה היה אבנר חייב על הריגת עשהאל, הרי אבנר היה נרדף ואין לו חיוב של להציל באחד מאבריו, ניתן לפרש למה אמר שלמה ניזיל אבנר, באחד משני האופנים, או מסברת הכסף משנה שבאמת לא היה ממש הצדקה על יואב רק מעין לימוד זכות ובעיקר רצה להמשיך לחייב אותו בדברים יותר ברורים. או שנאמר מעין מה שכתב האבן האזל, שכל ההיתר של נרדף להרוג את הרודף ואין צריך לדקדק להרוג באחד מאבריו, זה רק כשהנרדף אינו מומחה, אבל כשהנדרף הוא מומחה ויכול בקלות לדקדק להרוג את הרודף במדויק, אז גם יכול לדקדק להצילו באחד מאבריו, וזה משמעות הגמרא: - אמר ליה: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה? כעת נדבר בראייה של הכ"מ שאבנר לא היה חייב מיתה על הריגת עשהאל שהרי שלמה קרא את אבנר צדיק. שהרי אמר וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ, וא"כ נשמע שאבנר היה מותר להרוג את עשהאל ועכ"פ אינו חייב מיתה על זה וא"כ קשה לאלו שס"ל שאסור היה, ויואב היה צודק. ויש לתרץ, שאלו שסוברים שאבנר כן היה חייב מיתה כמו דעת הראב"ד והטור, שמה שאמר שלמה צדיקים על אבנר ועמשא, היינו לעומת יואב, ומדוייק שלא אמר שלמה סתם צדיקים אלא צדיקים ממנו, היינו מיואב, וזה כמו שאמרו חז"ל שיואב נענש על זה על שגרם להריגת אוריה החיתי, ע"פ ציווי של דוד, והיה לו לסרב פקודה כיון שהיה נגד ההלכה להרוג את אוריה, משא"כ אבנר ועמשא, היו מסרבים פקודה כדין, כשאמר שאול להרוג את נוב עיר הכהנים, וביקש מאבנר ועמשא לבצע הפעולה והם סירבו עד שהגיע דואג האדומי וביצע את הפעולה. באבנר ועמשא נאמר, שמואל (א פרק כב יז): וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה' כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי, וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה': ס (יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וחז"ל אמרו שהרצים הנצבים עליו היו אבנר ועמשא. ואילו יואב עבר על צו הקב"ה ושמע צו של דוד להרוג את אוריה, שמואל (ב, פרק יא יד): וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת: ס (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם: (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. והיינו משום שיואב לא דריש אכין ורכין וחשב שמצוה לשמוע למלך אף כשאומר לעבור על דברי תורה ואילו אבנר ועמשא דרשו אכין ורקין, שמה שנאמר (יהושע פרק א יז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה: (יח) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ, בא למעט שאם אמר המלך לעבור על דברי תורה אסור לשמוע לו, ובענין זה היו אבנר ועמשא יותר צדיקים מיואב, אולם בעצם הריגת עשהאל היה טענה על אבנר משום שהיה יכול להציל באחד מאבריו וממילא זה לא היה סיבה שאבנר יהרוג את עשהאל. בשעת מלחמה למה לא זיכה שלמה את אבנר משום שבשעת מלחמה לא מדקדקין על יכול להציל מאחד מאבריו יש להקשות, הרי בפשטות כל מה שיש הגבלה לנרדף או למציל מן הרודף שצריך לדקדק אם יכול להציל מאחד מאבריו, זה שייך בסכסוך פרטי בין איש לחבירו, אבל במלחמה לא מדקדקין על זה, משום שלא שייך אז איסור רציחה וכמו שכתב הנצי"ב (בהעמק דבר על הפסוק, בראשית פרק ט ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, וכתב הנצי"ב, שכל איסור שפיכות דמים נוהגים רק במצב של איש אחיו שאינו שעת מלחמה אבל בשעת מלחמה לא נוהג איסור שפיכת דמים, כי כך נוסד העולם, וא"כ למה יש טענה על אבנר שלא דקדק על האפשרות להציל את עשהאל באחד מאבריו, הרי שם היה שעת מלחמה. ונראה לומר, שאילו היה שלמה מזכה את אבנר בטענה זו, אז היה אבנר יוצא כפלי כפליים חייב, כי הרי זה היה אבנר שיזם את המלחמה, באומרו (שמואל ב, פרק ב יד) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ: (טו) וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד: (טז) וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. ועי"ז נתגלגל כל המלחמה זו, ורואים בהמשך, שיואב באמת בא בטענה כבידה זו על אבנר אף שבדיעבד הסכים יואב להצעה הגרועה הזו של אבנר. שמואל (ב, פרק ב כה): וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת: (כו) וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם: (כז) וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאֱ-לֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו: (כח) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם. רש"י (שם פסוק כז): לולא דברת - לולא דברת מה שאמרת יקומו נא הנערי' וישחקו. וממילא מובן ששלמה לא רצה לנסות לזכות את אבנר מדין שבשעת מלחמה לא מדקדקים על אפשרות של יכול להציל באחד מאבריו, כי אז היה חיוב לאבנר וזכות ליואב, שאבנר הוא זה שגלגל כל מלחמה זו, וממילא ניסה שלמה לדון ולזכות את אבנר רק בדינים של בין אדם לחבירו שלא בשעת מלחמה ועל כן ניסה לזכותו רק מדין שהיה נרדף ועל זה השיב יואב שהיה יכול להציל באחד מאבריו. אולם כשזה באמת שעת מלחמה, לא מדקדקין על זה. ויש קצת ראיה לזה שבאמת בשורש הענין היה לו לאבנר טענת זכות על מה שהרג את עשהאל, רק שלמה לא רצה להשתמש בזה, ע' ילקוט שמעוני (שמואל א רמז קלג): מפני מה נענש אבנר? רבנן אמרין מפני שלא הניח לשאול להתפייס לדוד, שנאמר ואבי ראה גם ראה, א"ל אבנר מה את בעי מן גולגלוי דדין בסירה הועדה. וכיון דאתו לגבי מעגל אמר ליה הלא תענה אבנר, בכנף המעיל אמרת בסירה הועדה חנית וצפחת בסירה הועדו. ויש אומרים על ידי שהיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה. ר' יהושע בן לוי אמר על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד הה"ד וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ כתיב מן אבנר לדוד. רשב"ל אמר על ידי שעשה דמן של נערים שחוק שנאמר ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. ויש אומרים על ידי ששיהה מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה. (שני טעמים שהוזכרו בילקוט הוזכרו בגמרא (סנהדרין כ ע"א) שלא מיחה, ושיהה מלכות בית דוד). ויש להקשות למה חז"ל לא הזכירו טענה על אבנר מפני שהרג את עשהאל, ולא השתמש באפשרות של יכול להצילו באחד מאבריו, שזה הרי היה סיבה ליואב להרוג את אבנר. אלא חז"ל הבינו שעל זה היה מקום ללימוד זכות משום שהיה זמן מלחמה, (וכ"ש לאלו שס"ל שהנרדף אין לו חיוב להשתדל בזה) והמעשה הזה היה במצב של מתיחות, אולם חז"ל חיפשו חטאים שלא היו במצב של מתיחות. חלק השני, הפוסקים בסוגיה של יכול להציל באחד מאבריו וכעת נביא קצת את הויכוח בין הפוסקים אם הנרדף מחויב להשתדל להציל באחד מאבריו או לא. דעת המשנה למלך (הלכות חובל ומזיק פרק ח) שאינו מחויב להשתדל בזה: (א"ה עיין בדברי ה"ה הבא בפרקין שכתב כדברי הריב"ש הנז' ובתשובת הריב"ש סי' רל"ח כתב או אפשר שאין הנרדף הבא להציל את עצמו בנפשו של רודף צריך להתרות ברודף לפי שהוא בהול על נפשו להציל עצמו לולא חייבוהו להתרות כו'. וכתוב שם מכ"י של הרב המחבר וז"ל וכיוצא בזה כתבו ז"ל דהא דאמר דאם יכולין להציל באחד מאיבריו של רודף שאין הורגין אותו שדין זה לא נאמר אלא באיש אחר הבא להציל אבל הנרדף אינו מדקדק בזה ועיין בכנסת הגדולה בחדושיו על הרא"ם פ' וישלח ע"כ). המנחת חינוך והגרע"א חולקים עליו ומחייב גם את הנרדף להשתדל להציל באחד מאבריו. מנחת חינוך (מצוה תר): ועי' במשנה למלך פ"ח מהל' חובל שמביא הא דאם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו ה"ז חייב דוקא המציל אסור להרגו אם יכול להצילו בלא הריגה אבל הנרדף בעצמו אף שהי' יכול להציל עצמו בא' מאבריו אינו חייב וא"צ לדקדק בזה והוא ברא"מ פ' וישלח ורבים תמהו א"כ האיך הי' אבנר חייב על עשאל דהי' יכול להצילו באחד מאבריו הא אבנר הי' הנרדף ויכול להורגו וא"צ לדקדק בזה וצ"ע. ועי' ברש"י בסנהדרין דף ע"ד ע"א בד"ה ויכול שכתב להדיא דהנרדף אם יכול להציל בא' מאבריו נהרג עליו אם הרגו. רש"י מסכת סנהדרין (דף עד עמוד א): ויכול - הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו, ולא הציל אלא בנפשו - נהרג עליו. מקודם נביא את שני הפרשיות שרע"א דן עליו. שמות (פרק כא יח): וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: (יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא. שמות (פרק כא כב): וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: (כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. ע"כ העתק הפסוקים. וכעת הקדמה קצרה לדברי הגרע"א: בשני הפרשיות אדם רוצה להרוג את חבירו ולמעשה לא הצליח להרוג אבל הפסיד ממון, וכתוב בתורה שחייב ממון, אף שנחשב רודף, ולכאורה אמור להיות פטור מדין קלבדר"מ. ומה שבאמת חייב, זה לכאורה משום שמדובר שיכול להציל באחד מאבריו, אולם בפרשה שניה עדיין ניתן לומר שזה נחשב ממון לאשה ונפשות להאי גברא שרצה להורגו ויש דעות שזה גם סיבה להפקיע דין של קלבדר"מ ולחייבו ממון, אבל בפרשה ראשונה מדובר שאחד רוצה להרוג השני ולבסוף הזיק אותו עצמו וחייב ממון ולא שייך כלל מיתה לזה וממון לזה, וא"כ ההפקעה של דין קלמדר"מ זה רק מדין שיכול להציל באחד מאבריו. וכעת דברי רבי עקיבא איגר (מסכת כתובות דף לג עמוד ב): שם (כתובות לג.) אלא אמר ר' יעקב כו' אם יקום והתהלך וכו' וכי תעלה ע"ד שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו. מכאן נ"ל ראיה לסתור דברי הלבוש (הובא בס' צידה לדרך פרשת וישלח ובהגהת משנה למלך בפ"ח ה"י מהלכות חובל) דהרודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו בא' מאיבריו דמ"מ הנרדף מותר להרגו אף ביכול להצילו בא' מאיבריו, ולדבריו צ"ל הא דמשני הש"ס בסנהדרין (עד ע"א) בקרא דלא יהיה אסון דמיירי ביכול להצילו באחד מאבריו אף דמ"מ מקרי מחויב מיתה לגבי הנרדף מ"מ כיון דמיירי במתכוין להרוג את זה והרג את זה דהנרדף הוא האחר והוי מחויב מיתה לזה וממון לזה, אף דשם בסנהדרין דחו הטעם דמיתה לזה משום ההיא דרבא דרודף ששיבר כלי וכו' (רודף שהיה רודף אחר חבירו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם - פטור. מאי טעמא - מתחייב בנפשו הוא). היינו משום דהרודף מקרי מחויב מיתה לכל, כיון דכולם מותרים להרגו כמ"ש תוס' לעיל (דף לא ע"א) אבל ביכול להצילו דאין רשאי להרגו רק הנרדף, מקרי שפיר מיתה לזה וממון לזה ולר"ת בתוס' לעיל דגם מיתה לזה וממון לזה פטור, באמת יהיו נסתרים דברי הלבוש מהסוגיא דסנהדרין הנזכר, ומעתה מסוגיין נסתרו בבירור דבריו, דקאמרינן מלמד שחובשין, והא גם בנקה המכה מ"מ הא מחויב מיתה מדין רודף וע"כ דמיירי ביכול להצילו ולהלבוש הכא דנתכוין לזה בעצמו הא מחויב מיתה לו אע"כ דגם הנרדף אסור להרגו, ולמאי דרצה הש"ס בסנהדרין לתרץ דהוי מיתה לזה צ"ל באמת כפירכת רב מרי דמיירי בשוגג ונקה מגלות. והוכחה כזו נגד דעת הלבוש איתא ג"כ מכח דברי תנא דבי חזקי' דע"כ מוקי לונתת נפש מיתה ממש ובמכוין לאשה זאת וכמ"ש תוס' א"כ מוכח דגם הנרדף אינו רשאי להרגו ביכול להצילו. הלבוש שהוזכר בדברי הגרע"א, היינו רבי מרדכי יפה הובא בספר צידה לדרך, והצידה לדרך חולק עליו, הלבוש נמצא בספר לבוש האורה על פרשת וישלח וכעת אני מעתיק את צידה לדרך המביא את הלבוש וחולק עליו. המחלוקת אם יכול להציל באחד מאבריו אם חייב מיתה בידי אדם או רק בידי שמים כאן נביא, המחלוקת אם יכול להציל באחד מאבריו אם חייב מיתה או לא, שהרמב"ם ס"ל שאינו חייב מיתה בידי אדם והטור חולק. רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יג): כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו. הגהות מיימוניות (שם): טור ח"מ סימן תכ"ה וכתב בלשון רבינו ומסיים ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו עכ"ל. כאן המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד ביכול להציל באחד מאבריו, שהרמב"ם אינו מחייב מיתה והראב"ד מחייב מיתה, והראב"ד מביא ראיה מהריגת אבנר. רמב"ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה ד): בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל. השגת הראב"ד: וכן אם הרג רודף וכו'. א"א קשיא ליה אבנר, עכ"ל. (כוונת הראב"ד שהרמב"ם כותב שישראל שרודף אחר ישראל ויכול להציל באחד מאבריו, חייב מיתה רק בידי שמים, והראב"ד מביא ראיה מאבנר שהיה חייב מיתה בידי אדם ע"י יואב ושלמה הסכים לזה). והרדב"ז (הלכות מלכים פרק ט הלכה ד) טוען שראיית הראב"ד לא מוכרח: וכן אם הרג רודף וכו'. שם תניא ר' יונתן בן שאול אומר רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו. והשיג עליו הראב"ד קשיא ליה אבנר עכ"ל. כוונתו לומר שאף בישראל הדין כך כדאשכחן בעובדא דאבנר דא"ל שלמה ליואב מ"ט קטלתיה לאבנר וכו' א"ל היה לך להצילו באחד מאיבריו א"ל לא יכילנא א"ל בדופן חמישית כוין ליה וכו' באחד מאיבריו לא יכיל ליה. ומכאן למד הראב"ד ז"ל שכן הדין בישראל וקשיא לי עליה (על הרמב"ם) דא"כ אמאי קאמר ליה שלמה זיל אבנר דמשמע דלא נתחייב יואב בשביל אבנר וכ"כ רש"י ז"ל א"ל ניזיל אבנר דינו של אבנר פטור אתה עליו ע"כ. ולא נהרג יואב אלא מפני שמרד במלכות והכי משמע דא"ל שלמה אלא ההוא גברא מורד במלכות הוא. ותו דאין אחד מישראל נהרג אלא בעדים והתראה. ותמהתי על הראב"ד אם זה דעתו למה לא השיג עליו פ"ק דרוצח ושמירת נפש שכתב וז"ל כל היכול להציל באחד מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו. ונ"ל שהראב"ד ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה וזהו שכתב קשיא ליה אבנר, משמע שאינו חולק בדין אלא דקשיא ליה אבנר. והטור כתב וז"ל ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו. וזו אינה קושיא כלל דכיון שהוא רודף הפקיר עצמו למיתה שהרי יודע הוא שהנרדף יעמוד על נפשו ומ"מ כיון שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו של רודף ולא עשה כן חייב הוא לשמים כאילו הורג את הנפש. והכסף משנה (הלכות מלכים פרק ט הלכה ד) מיישב הרמב"ם ששלמה לא פטר ממש את יואב מפני הריגת אבנר, אלא דחיה זמנית עד שימצא סיבה אחרת יותר טוב: ועל מה שכתב רבינו מה שאין כן בישראל כתב הראב"ד קשיא ליה אבנר. והענין הוא דאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ט) ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר"י שדנו דין סנהדרין אמר ליה מ"ט קטלתיה לעשאל עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאיבריו לא יכילי ליה ופשטו של מאמר זה מורה כדברי הראב"ד אבל רבינו נראה שסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו דין גמור קאמר אלא מלשון שער קא דייק כמו אל שער מקומו ואסמכתא בעלמא הוא ותדע דהא לא קאמר התם דקבלו עדים בדבר ותו התראה לא אשכחן דהות אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כוונת ליקום בי דינא ולקטליה לאבנר אלא ע"כ לא היה מחוייב מיתה מן הדין ואף על גב דאמרינן התם דכי דייניה ליואב וטעין הני טענתא א"ל ליזיל אבנר מאי טעמא קטלתיה לעמשא לא משום שנתפייסו באותה טענה על הריגת אבנר אלא מפני שהיה להם טענות אחרות כנגדו אמרו לו כן ותדע דהא אמר קרא אשר פגע בשני אנשים צדיקים ואם אבנר היה חייב מיתה כפי הדין היכי קרי ליה צדיק. ולפי דעתי גם הראב"ד לא נעלם ממנו כל זה אלא שתפס פשט המאמר ואמר דקשיא ליה אבנר ולא אמר זה אינו שהרי אבנר נהרג מפני שהיה לו להציל ולא הציל אלא ודאי הרגיש דיכול לתרוצי כדתריצנא. ומ"מ תמהני על הראב"ד למה בפ"א מהלכות רוצח שכתב רבינו אבל אין ב"ד ממיתין אותו לא כתב הא דקשיא ליה מאבנר. וי"ל שסמך על מ"ש כאן. והמשנה למלך (הלכות מלכים פרק ט הלכה ד) יישב קושית הראב"ד על הרמב"ם, שמה שהרמב"ם אינו מחייב מיתה בידי אדם כשיכול להציל באחד מאבריו זה רק בחיוב ב"ד אבל גואל הדם יכול להרוג את הנדרף שהיה יכול להציל את הרודף באחד מאבריו, וזה סיבת הצדקת יואב על הריגת אבנר. וז"ל המשנה למלך: וכן אם הרג רודף כו'. כתוב בהשגות א"א קשיא ליה אבנר, ונראה דאין צורך לכל הדוחקים שכתב המריק"א ומסוגיא זו אין סתירה לדברי רבינו ז"ל דשאני אבנר שהיה גואל הדם דעשאל וגבי גואל הדם כי היכי דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ אם הרג למי שיכול להציל באחד מאיבריו רשאי אבל אין ב"ד הורגין למי שיכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל ובדין סנהדרין דקאמרי בגמרא היינו שלא בא יואב על אבנר באלמות ודרך רוצח בעלמא אלא שכלכל דבריו במשפט וזה כפתור ופרח בפירוש הגמרא ודוק ולא יהא גרוע מהורג בעדות מיוחדת שכתב רבינו בפ"א מהל' רוצח שאם הרגו גואל הדם אין לו דמים דוק ותמצא כיוצא בזה. האבן האזל כתב שהסיבה למה היה אבנר חייב ולא היה לא פטור לדעת הרמב"ם ביכול להציל מאחד מאבריו, שאינו חייב מיתה, משום שדקדק להרוג אתו בכוונה, וזה מהני עכ"פ לגואל הדם שיכול להרוג את זה שהיה יכול להציל באחד מאבריו. אבן האזל (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א): והנה בפ"ט מה' מלכים הל' ד' כתב הרמב"ם בן נח שהרג נפש אפי' עובר במעי אמו נהרג עליו וכו'. וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל וכן אם הרג רודף וכו' א"א קשיא ליה אבנר עכ"ל, ובאור דבריו כתב הכ"מ מהא דאמר בגמ' בסנהדרין דף מ"ט דיואב דן לאבנר דין סנהדרין דאמר ליה מ"ט קטלתיה לעשאל, עשאל רודף הוה. היה לך להצילו באחד מאבריו, לא יכילי ליה, ומוכח דטענת היה לך להצילו באחד מאבריו מהני להרגו, וכתב ע"ז הכ"מ דאינו דין גמור ע"ש בדבריו והוא דוחק, והמל"מ כתב שם דדוקא ב"ד אין הורגין אבל גואל הדם כמו דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ יכול להרוג למי שהיה יכול להציל באחד מאיבריו, ולכן לא קשיא מהא דאבנר דיואב גואל הדם הוי. ודברי המל"מ יתכנו רק לפי דברי הכ"מ דטעמא דפטור הוא משום דלא שייך ביה התראה. ולכן שפיר גואל הדם יכול להרגו, אבל המל"מ בעצמו כתב כאן שדבריו צריכין תלמוד. ולפימש"כ דכיון דאינו רוצה לדקדק אם הרג להציל אינו רוצח, א"כ גם גואל הדם לא מהני. ונראה דשם בגמ' איתא דיואב השיב על טענת אבנר השתא בדופן חמישית כוונת ליה בא' מאבריו לא יכלת ליה, ולפי"מ שכתבתי דכל מה דפטור הוא משום דלא טרח להציל באחד מאבריו. וא"כ אם יכוין להדיא דוקא להרגו ודאי חייב מיתה, אלא דאי אפשר לברר דבר זה ולהרגו בב"ד, וכ"ש דלא שייך בזה התראה דהמציל יוכל לטעון שנזדמן לו כן בשביל שלא רצה לטרוח ולדקדק. אבל יואב טען שברור שהיה זה בכונה שכיון לדקרו במקום שימות, ולכן גואל הדם שהרגו ודאי פטור ממיתה אבל ב"ד אין ממיתין אותו. ואפשר לבאר בדברינו מה שתמה שם הכ"מ בזה שהראב"ד שתק כאן והשיג עליו בה' מלכים. דכאן ביאר הרמב"ם דבריו וכתב ולא טרח, ואפשר דזהו היכי דצריך טרחא ולא קשיא מאבנר אבל שם כתב דסתם דאם יכול להציל בא' מאבריו והרגו פטור בישראל, ולכן שפיר השיג עליו מאבנר, אבל כונת הרמב"ם שם הוא ג"כ באופן זה שכתב כאן משום דתמיד יכול ההורג להתנצל ולומר שרק משום שלא רצה לטרוח נזדמן לו הכאה הממיתה ולכן לא קשיא מאבנר וכנ"ל. סיכום בנרדף שהיה יכול להציל את הרודף באחד מאבריו, בשעת שלום שולחן ערוך (חושן משפט הלכות חובל בחברו סימן תכה): הרודף את חבירו להרגו, והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג. (ע' סמ"ע שהאזהרה לא מעכב שאף אם אינו יכול להזהירו יכול להורגו). במצבים של שלום נוהג דין זה שצריך להשתדל להציל באחד מאבריו, גם בגוי שרודף יהודי, (ע' רש"י (סנהדרין נז: ד"ה נהרג עליו)), רק שאינו חייב מיתה. האם הכלל של חיוב להשתדל להציל את הרודף באחד מאבריו כגון לחתוך ידו או רגלו, נאמר רק לגבי אדם אחר או גם לגבי נרדף, דפליגי בזה האחרונים נקרא עיקר שגם בנרדף נאמר זה, וכך מפורש ברש"י (סנהדרין מט ע"א, נז ע"א, ע"ד ע"א) וכך יש ראיה חזקה מן הגמרא שהדין יכול להציל באחד מאבריו נוהג גם בנרדף עצמו ולא רק באחרים שרוצים להצילו, וכמו שמביא הגרע"א בדרוש וחידוש (כתובות מג ע"א). בנוגע לסוגיה של אבנר ועשהאל, מה שכתבנו כאן יוצא, שאף אם נאמר שאבנר היה חייב מיתה על הריגת עשהאל בגלל שיכול להציל באחד מאבריו, שגם בנרדף נאמר חיוב זה, ויואב היה פטור בגלל זה על הריגת אבנר מדין גואל הדם של עשהאל, כל זה רק מצד הריגת אבנר בתור אדם פרטי, אבל יואב היה חייב מיתה על הריגת אבנר מצד היות אבנר שר צבא והיה המצב של החזרת מלכות בית דוד לכל כלל ישראל, וע"י הריגת אבנר נתעורר חשש גדול למלכות דוד, והרצח של אבנר היה שלא במקומו ושלא בזמנו, ובגידה במלכות דוד, ודוד הוצרך לעשות כל מיני פעולות של הספד על אבנר שעם ישראל יבין שלא הוא שציוה להרוג את אבנר. אולם למעשה לא רצה דוד להרוג את יואב אלא אחרי הבגידה הגדולה של יואב כשהלך עם מרד אדוניהו, ולא היה שם שום התנצלות, ואז גלגל עליו גם הריגת אבנר ועמשא. המסקנא המתבקשת מכל זה, שיש לפעמים מצבים שאדם היה חייב מיתה מצד שורש הדין, אבל מצב המלכות מחייב שלא להרוג אותו כי כל המלכות יכול להתערער עי"ז. סיכום בשעת מלחמה בשעת מלחמה לא מדקדקין על אפשרות להציל באחד מאבריו למדנו מדברי הנצי"ב (העמק דבר פרשת נח), על הפסוק (בראשית פרק ט ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם, שבשעת מלחמה לא מדקדקין על ניתן להצילו באחד מאבריו, וכתבנו שכל מה שדן שלמה לפטור את אבנר מהריגת עשהאל, משום שעשהאל היה רודף, ולבסוף לא פטרו אותו, משום שיכול להציל באחד מאבריו, ולא דן לפטור את אבנר מדין שהיה שם שעת מלחמה שלא מחויבים לדקדק בזה, והטעם לזה, משום שלא רצה אז להחשיב את המצב לענין אבנר כשעת מלחמה, משום שאילו היו דנים את המצב כשעת מלחמה, אז היה אבנר יוצא חייב שהוא היה מיוזמי המלחמה. ועל כן לא דן שאלה זו אלא כמו סכסוך בין אדם לחבירו. (ואולי יש סיבה אחרת למה לא דן את המצב כשעת מלחמה). ולמדים מזה שמה שקורה כעת בא"י בכלל ובירושלים בפרט, האינתיפאדה של הערבים והורגים יהודים, או מנסים להרוג יהודים, שעושים פיגועים וזורקים אבנים ובקבוקי תבערה, ודריסה של מכוניות וטרקטורים, ממילא זה שעת מלחמה ולא סכסוך פרטי בין אדם לחברו, כי הערבים אומרים שצריך להחריב כל א"י וליתן זה לערבים, ומכריזים זה בפה מלא שזה סיבת הפיגועים, וזה מלחמה ממש, וצריך להרוג אותם ולא לדקדק על אפשרות של יכול להציל באחד מאבריו, ולא לצמצם הפגיעה בהם באמצעי פיזור הפגנות וכדורי גומי ויריה על הרגלים, אלא בנשק חם על מנת להרוג. לצערינו הממשלה הנוכחית מחשיב כל פיגוע או נסיון פיגוע לנסיון רציחה אישית ולא למלחמה כוללת, וכנראה משום שלא רוצים להכיר מי באמת האויב, משום שרצונם לעשות שלום איתם וח"ו לגרש עוד יהודים מארצם, עי' מאמר "פינוי מאחזים גזירת שמד". והקב"ה יקום דמיה של התינוקת שנרצחה אתמול (כ"ח תשרי תשע"ה) ע"י דריסה של מחבל ימ"ש בגבעת התחמושת בעה"ק ירושלים, וישלח רפואה שלימה לפצועים. וע"ע במאמר "הריגה בשעת מלחמה" על זה. וצריך להשתדל להקים ממשלה ע"פ תורה שתילחום באופן אמיתי ולא יתנו שום חלק של א"י לגוים לא חלק הגשמי ולא חלק הרוחני, וזה כולל שלא לעשת היתר מכירה עי' במאמר הרדיפה נגד הדת, נגד ציבור החרדי ונגד ציבור הדתי, והתיקון לזה.

 
העמק דברצידה לדרךנרדף שיכול להציל את הרודף באחד מאבריו ● בשעת שלום ובשעת מלחמה || להורדה והדפסה
 

02:15 (30/10/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד
בחודש אדר ב' שנת תשע"ד, ימימה מוסקרה הי"ד, התגיירה בבית דינו של הגר"נ קרליץ • בדרך לשיעור תורה בסמינר היא נרצחה בפיגוע הדריסה בירושלים • סיפור חייה המופלא של הגיורת כפי שפורסם ב"יתד נאמן"