יום ה', יג’ בניסן תשע”ט
בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק בריתי יצחק
 
 
 
 
 
 
הקדמה ● תקציר שלושת השיעורים, [א] חומר בני ט' מדות והתיקון; [ב] השואה והסיבות (בנושא ארץ ישראל); [ג] האם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוה חיובית, קיומית, או הגדרה אחרת ● המשל והנמשל של שיר השירים ● ביאור שיטת סטמר בענין שלש שבועות
22:10 (26/10/14) מכון בריתי יצחק ● הרב יצחק ברנד

שיעור הושענא רבא תשע"ה הקדמה אומרים בשם הגר"א, על הפסוק (תהלים פרק עו ג) וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן, שיש שני מצוות שכל האדם נכנס בתוך המצווה, אחד מצוות סוכה, שנית מצוות יישוב ארץ ישראל. על דרך זה ניתן לפרש את הפסוק כך, שאדם צריך לקיים שתי מצוות אלו היינו סוכה ומצוות א"י בשלימות, היינו מצוות סוכה בשלימות היא אכילה שתיה ושינה, מצוות יישוב א"י בשלימות הוא חלק הגשמי וחלק הרוחני, חלק הגשמי הוא לכבוש את כל א"י ולבנות בתים ולנטוע אילנות ולזרוע זרעים וזה כולל גם כשנכבש חלק של א"י שאין לוותר ולמסור לגוים חלקי ארץ ישראל ולא להרוס בתים ושדות וכרמים ועיירות. שנית, חלק הרוחני שהם מצוות התלויות בארץ היינו תרומות ומעשרות שמיטה ערלה וכלאיים. וזה כולל גם שלא למכור א"י לשנת השמיטה המכונה היתר מכירה שמטרתה לעשות פעולה שעי"ז חושבים שמפקיעים מצוות שביעית, ומתנהגים לפי מחשבה זו. יש יהודים שבנושא סוכה הם מקיימים בשלימות, ובענין א"י בחלק הגשמי מקיימים בשלימות שמיישבים א"י במסירות נפש ולא מוכנים לוותר על שום חלק ומוסרים נפשם על זה, אולם בחלק הרוחני הם עושים או תומכים לעשות פעולה המכונה "היתר מכירה" (ע' במאמרים רבים בנושא זה, כמו מכירה פיקטיבית ועוד). ויש יהודים שגם כן בנושא סוכה מקיימים בשלימות, אולם בנושא א"י, אף שבחלק הרוחני מקיימים בשלימות, ולא סומכים על שום התירים, ומתנגדים בתוקף על הטקס המכונה היתר מכירה, אולם בחלק הגשמי של א"י, כשיש איזה נסיון מוכנים לוותר על חלקי א"י ולהחריב יישובים שלמים ולמוסרן לגוים רוצחים (עי' במאמרים רבים בנושא זה, למשל "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם"). ויש יהודים. שבנושא א"י מקיימים כמו שצריך, לא סומכים על היתר מכירה וגם מתנגדים בתוקף על כל מסירת חלקי א"י, אולם בנושא סוכה לא מקיימים בשלימות, הם אוכלים ושותים בסוכה אבל לא ישנים בסוכה. (ביטול דעה זו מבואר בשני פרקים הראשונים של מסכת סוכה). וכאן בא המשורר ואומר (תהלים שם) וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן, שצריך להגיע לשלימות בין במצוות סוכה בכל חלקיו וכן בענין א"י בכל חלקיו. ע"כ ההקדמה. תקציר שלושת השיעורים וכעת נעבור אל עיקר הנושא שהוא יסוד של שיר השירים המשל והנמשל. השיעור מבוסס של שלשה שיעורים שאמרנו במשך השנה, ובראש השנה של האי שתא נתעוררנו בנושא עצום. איך מתחברים שלשה השיעורים בעולם המעשה של דורינו ודורות שעברו. שיעור א', חומר בני ט' מדות והתיקון, הרקע והמשמעות של הפסוק וברותי מכם המורדים והפושעים בי. שיעור ב', השואה והסיבות (בנושא ארץ ישראל). שיעור ג', האם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצוה חיובית, קיומית, או הגדרה אחרת. מי שרוצה להבין על בוריו יש לו ללמוד בעיון את ג' השיעורים עם כל המקורות שהובאו שם וכאן רק נזכיר זה בקיצור. השיעור הראשון בענין ט' מידות, שנלמדים מן הפסוק (יחזקאל פרק כ לד): וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וחז"ל לומדים שכוונת הפסוק הוא על בני ט' מידות, עי' נדרים (דף כ עמוד ב) וברותי מכם המורדים והפושעים בי - אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח. והכלל של אלו המידות הוא שבשעת החיבור היה חוסר אהבה וחיבה וחיבור במחשבה בין איש לאשתו, או מצד האיש או מצד האשה. ונשאלת השאלה הגדולה מאיפה למדו חז"ל שזה כוונת הפסוק, הרי ניתן לפרש הפסוק על חטאים אחרים כמו חילול שבת ואכילת נבילות או עבודה זרה וגילוי עריות ורציחה. וכתבנו, שבפסוק לא כתוב מפורש שאלו המורדים חייבים מיתה אלא שלא מגיעים לא"י, רק שממילא נשמע שימותו במדבר העמים, כמבואר במפרשים, ואין להם עוד מקום בעולם. כי הגיע הזמן של קיבוץ גליות ואין להם עוד מקום בחו"ל אבל אין להם את האפשרות לבוא לא"י. ויסוד של בני ט' מידות היינו שהיה בחיבור חסרון אהבה ודביקות במחשבה, או מצד האיש או מצד האשה, ובפסוק משמע שאלו המורדים והפושעים, שהם לא ראוים לבוא לא"י, וזה ענין של בני ט' מידות, וממילא ימותו במדבר העמים. והקשר בין זה לזה, שמי שנפגם במחשבה בשעת החיבור הבנים הנולדים לא יכולים לבוא לא"י, מבואר במגלה עמוקות, שביאר למה בני גד ובני ראובן לא רצו להגיע לצד מערבי של א"י, שהוא עיקר א"י, משום שבשעת החיבור של יעקב עם האמא שלהם היה בו פגם. אצל ראובן, בשעת החיבור עם לאה חשב יעקב שזה רחל ונמצאה לאה וזה מעין בני תמורה. ובענין גד, בשעת החיבור של יעקב עם זילפה נעשה בלי שידוכין ובלי שום הכנה, ומדויק זה מאוד בלשון הפסוק בחילוק בין נישואי יעקב ובלהה לבין נישואי יעקב עם זלפה, שבנישואי בלהה כתוב (בראשית פרק ל ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה: (ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. והכוונה שהיה כאן הכנה לנישואין. ואילו בנישואי יעקב עם זלפה כתוב בלי שום הכנה, ולא שום דיבור מוקדם (שם ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה: (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן: (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה בגד בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד. ובעקבות זה כתוב "בא גד" במילה אחת בגד שהיה כאן בגידה במעשה החיבור ומזה נולד גד בפגם, ועל כן לא יכול להגיע לא"י, כל זה ביאר המגלה עמוקות. והוספנו בזה מכיון שהפסוק וברותי מכם, מוכרח שמדובר בשואה, שהרי לא מצאנו בהסטוריה שמקבצים כלל ישראל מהרבה מקומות ומביאים אותם למקום אחד ושם הורגים אותם, אלא בשואה, שבשאר גזירות ושמדות בעם ישראל היו הורגים את הקהילות הקדושות במקום שהיו ולא היה שם קיבוץ גליות להריגה, וזה היה רק בשואה. והוספנו, שאחד מן הדברים שגורמים באופן טבעי לבני בני ט' מידות, זה מה שלמדים מן הפסוקים בפרשת יפת תואר, שכתוב (דברים פרק כא יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. רש"י (שם יג): וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ - לפי שהם נאים, שהגוים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם: וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ - בבית שמשתמש בו, נכנס ונתקל בה, יוצא ונתקל בה, רואה בבכייתה, רואה בנוולה, כדי שתתגנה עליו: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ - כל כך למה, כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. ונלמד מזה, שכדי לנוול אשה בפני בעלה יש לגלח השערות שלה במטרה שישנא אותה ויזרוק אותה מביתו. וכדי להאהיב אשה על בעלה צריכה להתקשט וכן להראות שערה לבעלה, ובודאי לא לגלח את השער. אולם כמה מגדולי ישראל הנהיגו לכסות שער אשה לבעלה גם בחדרי חדרים ואח"כ יש שהוסיפו יותר לגלח השערות, כתוצאה מן הזוהר, אולם מה שנאמר בזוהר הוא ליחידות, למי שלבעלה זה לא מפריע אבל לא הנהגה ציבורית, וכן לא מדובר בזמן שצריך הנאת שערה לבעלה. (ע' שבת (סד ע"ב) בענין היתר פאה נכרית בחצר, שהכוונה האמיתית של פאה נכרית היא שימוש כשער בשביל אשה שחסר לה שערות, ולא שימוש כיסוי שער בשביל אשה שיש לה שערות. עי' ברטנורא וערוך (ערך פאה) וכך מבואר נזיר (כח ע"ב), ואכמ"ל. וע' גם באריכות במאמר "פאה"). וחז"ל הקפידו שלא להחמיר בזה כדי שלא תתנגנה על בעלה, והתוצאה של הנהגה כללית בזה הוא שבאופן טבעי יגיעו הרבה בניוול לבעלה, אולם מכיון שלא שייך שיגרש אותה שהרי השניה היא ג"כ מתנהגת כך, או סיבה אחרת שלא מגרשים, גם בטענות מוצדקות, אבל המחשבה של אפשרות גירוש או חסרון באהבה מביא לידי בני ט' מידות, ואלו הם שמתו בשואה משום שלא יכולים להגיע לא"י, כמו שמבואר במגלה עמוקות בענין בני גד ובני ראובן. זה תמצית שיעור הראשון. אולם לא הסברנו מספיק מה באמת הסיבה של הקשר בין בני ט' מידות שעי"ז לא באים לא"י, וזה אי"ה ננסה להסביר כעת בשיעור הזה. וכן יש לדעת שלא כל בני ט' במידות ניספו בשואה, מפני חשבונות שמים שמחליט מי יחיה ומי ימות. וכן חלקם הגיעו לא"י, אולם אלו עלולים לעשות צרות בא"י, ולוותר על חלקי א"י, מכיון שאין להם קשר נפשי עם א"י. השיעור השני שאחד מסיבות השואה היא מה שלא רצו לבא לא"י שכולל גם גדולי ישראל. ועל אף שהחזו"א הרחיק מאוד דעה זו, מ"מ כתבנו מקורות נאמנים לזה, (ע' יומא (ט ע"ב) במעשה של ריש לקיש ועוד מקורות), וגם החזו"א עצמו אילו היה מודע להנהגת גדולי ישראל בענין תכלת שמתנגדים לכל דבר חדש, אף במצוות עשה דאורייתא (והרי החז"א לא היה מתנגד לדברים חדשים) אז לא היה מתנגד גם לדעה זו שאומר שהיה כאן טענה על גדולי ישראל שהתנגדו לביאת א"י, (וצריך לעיין היטב במאמר הנ"ל באריכות וכאן קצרתי). ובשיעור הזה ננסה להסביר מה הסיבה העמוקה של גדולי ישראל להתנגדות לבוא לא"י. השיעור השלישי מצוות יישוב א"י מצוה חיובית או קיומית או גדר אחר. תמצית הדברים, שדעת האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קב בסוף התשובה) שהוא מצוה קיומית ולא חיובית שהרי לא כופין על זה, וכן בבית שני הרבה מגדולי ישראל לא הגיעו לא"י, אולם הדבר מאוד קשה לומר זה, שהרי בכל התורה מבואר שזה יסוד של כל התורה ואיך אפשר לומר שזה רק מצוה קיומית. וביארנו שיש כאן גדר אחר, שחז"ל ע"פ ספר שיר השירים מדמין ענין של א"י לחיבור איש ואשה, והיינו יסוד חיבור איש ואשה הוא יסוד הבריאה ובלי זה אין כלל קיום לכל הבריאה. אולם יש בזה תנאי, שיש רצון בין מצד האיש ובין מצד האשה ואם איש לא רוצה להתחתן לא שייך להתחתן וכן צריך הסכמה מצד האשה. וכן בהמשך החיים צריך להיות רצון של שניהם לחיבור, ובלי זה, החיבור לא עולה טוב. וזה ענין של א"י, שהוא מקום שמתחברים הקב"ה עם כלל ישראל בחיבור שנקרא "האהבה" היינו אהבה מיוחדת ולא סתם אהבה, שאף שהקב"ה אוהב כל ישראל גם בחו"ל, אבל זה לא בגדר "האהבה", ולקיים "האהבה" הזאת צריך רצון שניהם, היינו רצון של הקב"ה ורצון כלל ישראל, ואם הקב"ה לא רוצה כעת, אין לקיים זה וכן אם כלל ישראל או חלק של כלל ישראל לא רוצה, שלא מתאימים להם א"י, וחושבים שזה לא טוב, אין כופין על זה כי הכפיה מייצר חיבור לא רצוי, וסופו לצאת צרות מזה. ויסוד זה מבואר בשיר השירים (פרק ב פסוק ז) וחז"ל: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. כתובות (דף קיא עמוד א): ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה (יש גורסין כחומה); ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי. ויסוד השבועות הם, שבזמן שהקב"ה לא רוצה שעם ישראל יבואו לא"י בכח, לא יבואו, משום שאז לא הגיע הזמן שהקב"ה מעוניין בחיבור הזה שנקרא "האהבה". אולם כשהגיע הזמן שהקב"ה מגלה שרוצה בחיבור הזה, אז זה תלוי בכלל ישראל, אם רוצים לבוא יבואו ואם לא רוצים לבוא לא יבואו, כי אין כופין על זה, ורק הקב"ה מעורר כלל ישראל אם רוצים לבוא, ועל זה נאמר בשיר השירים (פרק ה ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ויש מצב שכלל ישראל לא רוצה כמו שנאמר (שם ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דברים אלו שמדבר הפסוק על הקב"ה שמעורר בני ישראל לבוא לא"י, מבוארים בכוזרי (מאמר ב אות כד): ושמא על זה אמר שלמה: (שיר השירים ה' ב') "אני ישנה ולבי ער", כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. "קול דודי דופק", קריאת הא-להים לשוב. "שראשי נמלא טל", על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: "פשטתי את כתנתי", על עצלותם לשוב. "דודי שלח ידו מן החור", על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין הא-להי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ויוצא שאם הקב"ה מגלה שרוצה שעם ישראל יבוא נתבטלו השבועות, ונתקיים עד שתחפוץ, ואז שואלים את כלל ישראל אם רוצים לבוא או לא. ובענין מעפילים שהקב"ה לא רצה שעם ישראל ילחמו, ביארנו הענין משום שעם ישראל אמרו שא"י מסוכנת ואינה טובה, והמעפילים לא התחרטו על הענין הזה, רק אמרו שהקב"ה מחייב לבוא לא"י על אף שזה ארץ לא טובה, ואז הקב"ה לא הסכים עם זה כי אינו רוצה שהם יגיעו באופן שיאמרו שהקב"ה הכריח אותנו לבוא לארץ לא טובה, אלא הקב"ה רוצה שיבואו בזמן שיאמרו שהארץ היא טובה ואנו מודים על זה על ארץ חמדה טובה ורחבה, ומי שבא לא"י באופן שיאמר שהקב"ה הכניס אותנו לארץ לא טובה ורק יש צרות, הוא רק מקלקל שם. הקשר הזה מבואר גם בנביא ישעיהו (פרק סב פסוק ה) בענין קיבוץ גלויות כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹהָיִךְ. ובדורינו היו כמה התעוררות וגילוים של הקב"ה שרוצה שעם ישראל יבואו לא"י. אחד מהם הצהרת בלפור, שעליו כתב האור שמח שסר פחד השבועות, (שהרי כשיש פקידה נתבטלו השבועות ונתקיים עד שתחפץ כמבואר בגמרא כתובות (קי"א ע"א), ופקידת כורש נחשב פקידה, ע' מגילה (יב ע"א), וממילא כתב האור שמח שהצהרת בלפור והסכמת האומות בסן רימו לבנות בית ליהודים בא"י נחשב פקידה). וכן ע"י שא"י נותן פירות בעין יפה המבואר בסנהדרין (דף צח עמוד א) ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'. וכן אח"כ הסכמת האומות בכסלו תש"ח להקמת המדינה, שכל זה בגדר פקידה בימי כורש שמבטלים השבועות. וכן ממשיך בנסים במלחמות ובפרט במלחמות ששת הימים. וכן בהמשך קיבוץ גליות עד שכעת יש כבר יותר מששה מיליון יהודים בא"י. וממילא כבר נתעורר האהבה וניתן לבא לא"י גם בכח, ולא שייכים עוד ענין של ג' שבועות, ורק שתלוי כעת אם עם ישראל רוצה לבוא לא"י ומחשיבים זה לארץ טובה ורחבה או שטוענים שזה ארץ לא טובה ומדברים על כל החסרונות שנמצאים בא"י. (ומה שהקמת המדינה נעשה ע"י חילונים, זה מבואר ביחזקאל ט"ז מפסוק נ"ג ואילך, הארכנו במאמר "ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה"). עד כאן תמצית שלשה השיעורים הקודמים. המשל והנמשל של שיר השירים וכעת בהושענא רבא בשיעור הזה שנתעורר בראש השנה, ננסה לחבר את כל ג' השיעורים האלו. ואחד מן הדברים הוא להסביר מה ששאלנו בעקבות השיעור הראשון, מה באמת הסיבה שבני ט' מידות לא יכולים לבוא לא"י, ובזה יתבאר גם מה שידוע שהאדמו"ר מסטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל צעק כל הזמן על ענין של שלוש שבועות שעדיין קיימים, בספרו "ויואל משה", שכתב אחרי הקמת המדינה, ובספרו "על הגאולה ועל התמורה" שכתב אחרי מלחמת ששת המים וביאור הסיבה העמוקה של השיטה שלו. ונאמר כאן במילת יסוד, שנבאר אח"כ ביותר אריכות, הוא, שהמשל והנמשל של ספר שיר השירים הם מחוברים יחד ותלוים זה בזה, ואם אין משל אין נמשל, המשל הוא הנהגת חיבור בין איש לאשה בזמנים שונים, זמן שהולך טוב וזמן שלא הולך טוב, והצפיה והתיקון הוא לזמן שהולך טוב, והאהבה הוא בשלימות, והנמשל הוא חיבור של כלל ישראל עם הקב"ה, בזמנים שונים, והזמן שהולך טוב הוא בזמן שעם ישראל נמצאים בא"י, וזה חיבור של "האהבה" ואח"כ יותר חיבור בזמן בנין בית המקדש, והזמן שלא הולך טוב הוא בזמן הגלות שאז אינו בכלל "האהבה" ושוב מצפים שיגיע הזמן של האהבה בחזרה. ע"י שהקב"ה מגלה זאת באופנים שונים שרוצה שעם ישראל יבוא לא"י. והחיבור בין שני הדברים הוא, שהתנהגות האדם בחיי הפרט בין איש לאשתו, הוא שמביא להנהגת האדם כלפי חיבור בחיי הכלל, היינו בין כלל ישראל להקב"ה, שהוא "האהבה" שנתקיים בביאה לא"י ואח"כ לבנין ירושלים ובית המקדש. ומי שמתחבר לאשתו בצורה בלי אהבה, או מצידו או מצידה, זה משפיע בין על עצמו ובין על הילדים שנולדים מזה, שאין להם את האהבה הנצרכת לחיבור כלל ישראל עם הקב"ה, בביאה לא"י ואח"כ לבנין בית המקדש. והחיבור הזה הוא הקשר בין בחלק הגשמי ובין בחלק הרוחני, וזה שייך בין בחיבור המשל בחיי הפרט ובין בחיבור הנמשל בחיי הכלל. ואין להאריך כעת בזה. ביאור שיטת סטמר בענין שלש שבועות יהודי אחד שאל אותי, מה אתה אומר על שיטת סטמר שטוען שיש כעת ג' שבועות שלא יעלו כחומה ופוסל את כל המדינה, אמרתי לו, במשל למה הדבר דומה. פעם הציע שדכן לנערה שידוך עם בחור, ועשו פגישה ראשונה, אח"כ שאל השדכן מה המצב, והוא השיב, שכעת עדיין לא נראה, צריך לראות בהמשך, והיא השיבה אותו דבר, ואח"כ עשו פגישה שניה, ואח"כ שאל השדכן אותו מה המצב, והוא השיב, שמצדו הוא כבר מסכים, ואח"כ שאל אותה, אולם היא השיבה שהיא כעת לא מוכנה. שוב שלח השדכן שלוחים לנערה להסביר לה שכאן מדובר בבחור מצוין בעל מידות טובות ולמדן ועשיר וכו' כל דבר טוב ששייך לומר על בחור, ואיך יתכן שהיא מסרבת להצעה מוצלחת כזו, והלחץ עליה גבר וגבר, אולם היא לא רוצה, אולם היא לא יכלה להסביר את הענין שלה, ולא ידעה איך להשתמט מן הלחצים עליה. ואז מצאה טענה להחלץ מן המצב, היא אמרה שבאמת שזה הוא שלא רוצה, ומה שאומר שהוא רוצה, זה לא באמת אומר זה רק הפעילו עליו לחצים, שהרי בפעם הראשון לא רצה ומה נשתנה עכשיו, בקיצור, היא גלגלה את העיכוב מצד חסרון רצון מצידו, אולם הסיבה האמיתית הוא בגלל שהיא לא רוצה. עד כאן המשל. הנמשל הוא, האדמו"ר מסטמר לא רוצה את א"י, הוא רוצה להשאר בגלות, וזה היה לפני השואה שצעקו הוא ועוד הרבה גדולים, בעיקר בהונגריה שלא לבוא לא"י, (ע' באריכות על זה בספר אם הבנים שמחה) אולם מה אמרו, שהקב"ה לא רוצה ועדיין קיימים השלש שבועות אם תעירו ואם תעוררו את האהבה, ולא הגיעה הזמן, והאדמו"ר מסטמר ממשיך גם אחרי הקמת המדינה שלא הגיעה הזמן וגם אחרי מלחמת ששת המים לא הגיע הזמן, כי הקב"ה לא רוצה. וכשמוכיחים אותו הרי יש מספיק גילויים שהקב"ה כן רוצה, אז הוא אומר זה לא נכון, לא הקב"ה הקים את המדינה אלא השטן, ומה שטוענים שיש פירות בשפע, זה לא מדובר על פירות מסוג כזה אלא על פירות מאוד גדולים, וגם כשמתגדלים הפירות, הוא אומר עדיין הם לא בגודל הראוי בזמן בית שני, כל מה שיקרה אומר שהקב"ה לא רוצה, על הנסים מלחמת ששת הימים אומר שלא היה שם ניסים והכל היה בדרך הטבע, רק הציונים כבשו זה ולא היה שום צורך בזה, אין כאן לא גאולה ולא שייכות לגאולה אלא תמורה ושקר ואין לזה שום גילוי שהקב"ה רוצה שעם ישראל יגיע לא"י וילחום נגד הגוים. אולם הסיבה העיקרית משום שהאדמו"ר לא רוצה, רק שמגלגל הדברים על חסרון רצון מצד הקב"ה. עד כאן המשל והנמשל, אבל עדיין לא הסברנו למה באמת האדמו"ר מסטמר לא רוצה. וכדי להבין ולהסביר ענין זה, אביא סיפור שקרה לי לפני כעשרים שנה, אחרי שהוצאתי את החיבור חשיבות ארץ חמדה, ועוד חיבורים כמו שוב אשיב אליך, נסעתי אז לצרפת משום איזה ענין והתאכסנתי במקום שהיו שם עוד משולחים שהגיעו מא"י, ושם היו שני אברכים ממאה שערים (או מן החוג הזה) והם שמעו על הדעה שלי בענין הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים וכו', וכמובן הם לא התחנכו בצורה זו, והם הולכים פחות או יותר כשיטת סטמר, ואז ניסו להוכיח אותי על הטעות שלי, ואמרו לי איזה דבר שאז לא הבנתי כלום מה שהם רוצים, ורק פתאום כעת אחרי עשרים שנה הבנתי מה שהם רצו, אף שלא צודקים אבל עכ"פ הבנתי את מהלך המחשבה שלהם. (הקדמה והבהרה להמשך הסיפור, אני לא תלמיד של הרב קוק זצ"ל וכל מה שכתבתי בחיבורים האלו לא למדתי כלום ממנו אלא מן המקורות בתורה ובחז"ל, ויש דברים שאני חולק עליו בתוקף גדול, כמו ענין היתר מכירה). הם אמרו לי כך, האם אתה יודע מה מלמדים במרכז הרב? (זה הישיבה שהולכת לפי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שהקים הישיבה ואח"כ בנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, והם התומכים הלהוטים בהקמת המדינה וההמשך), הרי במרכז הרב מלמדים, שהסיבה למה אשה היא נדה, שזה כדי שאחר שהיא תטהר, תהא חביבה על בעלה כיום חופתה. וכנראה שרצו לומר, תראה איזה קלקולים נמצאים באלו שתומכים חזק בענין א"י, שלמדים דברים מכוערים כאלו של פריצות. ואז לא הבנתי, מה הטענה שלהם בנושא זה על מרכז הרב, הרי זה חז"ל שאמרו זה ומה טענה על מי שמביא דברי חז"ל, ע' נדה (דף לא עמוד ב) תניא, היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. כנראה שהם סוברים שחז"ל הזה הוא לא כפשוטו ואין להביאו לבית המדרש. וכמו שפעם יהודי אחד הלך לטיש של סטמר בארה"ב, והאדמו"ר שליט"א אמר שם, שמה שאמרו חז"ל בגמרא תענית (דף כו עמוד ב), זה לא כפשוטו: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו, כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל, ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו. והוא הסביר שכל הסיפור הזה הוא לא כפשוטו, וזה פשוט מאוד לפי טענתו כי איך יתכן שעושים כך שידוכין. (ההמשך של המעשה שם היה שהיהודי שאל את האדמו"ר אולי גם הג' שבועות הם לא כפשוטם, והאדמו"ר כעס מאוד עליו). אולם בכלל לא הבנתי אז מה רצו האברכים האלו ממאה שערים להקשות עלי על מה שבמרכז הרב מביאים גמרא זו להדרכה, שע"פ הדרכה זו, זה פוסל את כל הדיעות שלהם בנושא א"י, מה קשר בין זה לזה. אולם כעת התחלתי להבין, הם בחיי אישות שלהם לא קיים מושג של חביבות אלא מדובר על אקט טקטי בלי הרגשים, בלי חביבות, וזה כולו ענין רוחני, וחלק הגשמי הוא מובדל ואין בו חביבות כלל, ועל כן באמת גם ענין של חיבור כלל ישראל דרך א"י לא קיים אצלם, והם אמרו שבמרכז הרב שכן מלמדים שיש ענין חביבות בחיי אישות, זה דבר פסול וממילא גם מה שמדברים על חיבור של הקב"ה דרך הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים הוא מופקע מעיקרא. (כנראה שהקשר בין זה לזה לא בא מן האברכים עצמם אלא כך לימדו אותם לפסול את ישיבת מרכז הרב, ויתכן גם שגם מי שחידש טענה זו לא הבין את הקשר אלא אם איהו לא חזי מזליה חזי). וכעת נחזור לשיטת סטמר שהיה לפני השואה וגם אח"כ שעדיין צועק ג' שבועות ולא הגיע הזמן, והסברנו הענין מפני שהוא לא רוצה את א"י, הוא מגלגל הדברים לומר שהקב"ה הוא זה שלא רוצה, ואז באמת צריך להבין, למה בסטמר לא רוצים, וכן השאלה הכללית מה היה בהונגריה לפני השואה ששם בא בעיקר ההתנגדות הגדולה לעליה לא"י בעקבות ג' השבועות (אנחנו מדברים על החרדים שהיו שם ולא על החילונים). וכעת נבוא ונבדוק מה היה חיי הפרט אצל ציבור החרדים בהונגריה, הנה אצל סטמר יש חוק ולא יעבור שאשה צריכה לגלח שערותיה, וכן היו בהרבה מקומות בהונגריה, היינו שהם הנהיגו הנהגה ציבורית חוק ולא יעבור לנוול אשה ולגנותה על בעלה, וזה כבר נהוג בהרבה דורות, ובאופן טבעי זה יבוא לידי בני ט' מידות, ואם כן מובן שזה גם מביא לידי התנגדות לא"י ע"פ מה שביארנו שהמשל והנמשל של שיר השירים כפופים זה לזה, ואם אין חביבות של חיי הפרט אין חביבות בחיי הכלל, ויסוד של א"י כפי שהסברנו בשיעור השלישי צריך להיות בחביבות ואם אין חביבות אין א"י, ואם אין חביבות בחיי הפרט אין חביבות בחיי הכלל, וזה יסוד של המגלה עמוקות שבני גד ובני ראובן לא רצו לבוא לא"י. אולם בודאי שאין זה כלל ברזל שכל מי שיש לו הנהגה של גילוח שער ממילא אין לו חביבות על א"י, ומי שאינו מגלחת אוהב את א"י, רק שיש השפעה מסוימת להכלל הזה אבל בודאי אין כלל שאין יוצא מן הכלל, והראיה לזה הוא הגאון ר' עקיבה יוסף שליזנגר זצ"ל שתמך מאוד בענין א"י כידוע, עי' במאמר על הגאון הנ"ל, אף שנהג בענין גילוח השער לאשה בתוקף עם כל הצאצאים שלו, אולם זה יוצא מן הכלל, והרי גם בהונגריה התנגדו אליו הייטב לב (הסבא של האדמו"ר מסטמר הרב יואל טייטלבוים) על עלייתו לא"י, וניסה בכל הכח לעכב עלייתו לא"י, וגם בא"י התנגדו אליו אנשי ירושלים בתוקף גדול על כל פעולתו בענין התיישבות ועבודת הזריעה וקצירה ושמירה ע"י צבא, וגם מנהג ירושלים במאה שערים אז היה בגילוח שערות, וזה עד עצם היום הזה. (יש לדעת שענין של ט' מידות יכול לבוא ג"כ מכל מיני סיבות של חסרון אהבה בין איש לאשתו). וכל זה יש בזה השפעה גם בהנהגה הגרועה של הרבה בציבור החרדי כעת, שמשתמשין בהיתר המוטעה של פאה נכרית ברחוב, ואילו בבית מכסים במטפחת פשוטה, ואשה מתגנה על בעלה ומתקשטת לרחוב, (ועי' בשיעור הראשון על סיבת טעות חמורה וקלקול בהנהגה זאת, שכל ענין חיוב כיסוי ראש באשה הוא בעיקר ברחוב ולא בבית וכעת הפכו את הסדר, כי פאה נכרית מבואר בגמרא וכל הראשונים שזה שימוש שער ולא שימוש כיסוי שער ודלא כפירוש התמוה של השלטי הגבורים), וזה גם מביאה לידי בני ט' מידות, וחיוב אשה להיות בפשטות כלפי הרחוב ולהתקשט בבית, וזה בודאי משפיע ג"כ על הנהגת הכלל בענין א"י לשני הצדדים, ומי שהנהגת חיי אישות הוא רק בצד הרוחני ואינן משתף צד הגשמי, אז א"י הוא רק בצד הרוחני ולא בצד הגשמי, (ומוכנים להחריב חלקי א"י בזמן שזה לא נוגע ישירות ליישוב שלהם) ושיטת סטמר בענין א"י התפשט למחצה לשליש ולרביע גם בהרבה ציבורים אחרים, אף שאינן מסכימים לגמרי איתו בכל הנושאים. על אף שהשפעה של גילוח שערות וא"י זה לא כלל ברזל ויש יוצא מן הכלל לשני צדדים אבל יש לזה השפעה. וכעת מובן היטב ענין שביאר המגלה עמוקות, שבני גד ובני ראובן לא נכנסו לעיקר א"י שהוא עבר ירדן המערבי, וזה לא מצד העונש אלא מצד המציאות, שמכיון שהיה להם פגם ביצירה שלהם בחוסר חיבה של יעקב עם לאה וזלפה, ממילא הם בעצמם לא רצו להיכנס לעיקר א"י ואמרו אל תעבירנו את הירדן, וזה התפשט עד עצם היום הזה שבמקום שאין הנהגת חביבות בין איש לאשתו בחיי הפרט, אז הילדים שיוצאים מזה אין חביבות בחיי הכלל ויש התנגדות להרבה ענינים שנוגע לא"י. וכן עומד להיות ההמשך בנוגע לבנין בית המקדש, ששם החבור הרבה יותר חזק. והראיה שבבית המקדש החבור הרבה יותר חזק, שעל כן היו שם תמונות של חיבור איש ואשה כמבואר במסכת יומא (דף נד עמוד א) רב אחא בר יעקב אמר: לעולם במקדש שני, וכרובים דצורתא הוו קיימי. דכתיב ואת כל קירות הבית מסב קלע... כרובים ותמרת ופטרי ציצים וצפה זהב מישר על המחקה וכתיב כמער איש וליות. מאי כמער איש וליות? אמר רבה בר רב שילא כאיש המעורה בלוייה שלו. אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה. רש"י (שם): כאיש המעורה בלוייה שלו - הנדבק וחבוק באשתו בין זרועותיו. בבית ראשון היו כארבעים תמונות כאלו בעזרה, שהיו שם עשר מכונות וכל מכונה ארבע צדדים ובכל צד היה תמונה כזה, וכן בבית שני היו תמונות כאלו בהיכל כמבואר בגמרא. ועי' בזה באגרת הקודש של הרמב"ן (מודפס בסוף ספר בעלי נפש של הראב"ד) פרק שני בביאור ענין זה, שמביא ראיה משם שחיבור איש ואשה הוא דבר קדוש שהרי בבית המקדש היו תמונות אלו. וכן הקשר של חיי הפרט לחיי הכלל בענין א"י וירושלים, מבואר בשבע ברכות, שאומרים מקודם שוש תשיש ותגיל העקרה ורק אח"כ מברכים החתן והכלה וכן בברכה אחריתא אומרים מקודם גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות, ואח"כ מהרה ה' א-לקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים. וכן אמרו חז"ל על הפסוק (ירמיהו פרק לג פסוק יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה', וביארו חז"ל על המשמח חתן וכלה (ברכות דף ו עמוד ב) רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'. וביאור הקשר, שע"י שמשמחים חתן וכלה כדי שהחיבור יהא בצורה של רגשי אהבה, אז זה מקדם ענין קיבוץ גליות ובנין ירושלים שכפוף להרגשי אהבה בין הקב"ה לכלל ישראל. וכן בענין תפילה אנו מתחברים עם הקב"ה דרך א"י וירושלים ובית המקדש ובית קדשי הקדשים והכפורת שעליו שני הכרובים. שו"ע (סימן צד סעיף א): בקומו להתפלל, אם היה עומד בחו"ל, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים; היה עומד בא"י, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קה"ק; היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין ג"כ לבית קדשי הקדשים; היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת. והחיבור הזה הוא כביכול גם כלפי מעלה (רק שאין לנו את הכח להבין עומק ענין זה). וזה היסוד שאומרים בכל מצווה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחד שם יוד ק"ה בוי"ו ק"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל. נכתב בעהי"ת ע"י מורנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א, מוצאי שבת קדש בראשית תשע"ה.